גיליון 535, ערב שבת פ' לך-לך, ז' במרחשוון ה'תשס"ה (22.10.2004)

דבר מלכות

"כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"

האם הטובה הצפונה לישראל בימות המשיח תושפע להם רק במידה הדרושה "כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", או שיזכו לשפע בלתי מוגבל של טובה? * האומנם יתעלה העולם בימות המשיח אך ורק בכפוף לצורכיהם של ישראל, או שמא גם העולם מצד עצמו עתיד להתעלות? * 'הדרן' על הרמב"ם - לרגל סיום המחזור העשרים ושניים ותחילת המחזור העשרים ושלושה של הרמב"ם היומי

א. בסיום וחותם ספרו (בשני פרקים האחרונים ד"הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח"¹) מבאר הרמב"ם  כמה וכמה פרטים בנוגע לימות המשיח², ומסיים³: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה".

ולאחרי זה מוסיף בהלכה האחרונה⁴: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר⁵ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים ליום מכסים".

וצריך להבין: כיוון שבהלכה האחרונה מוסיף הרמב"ם עוד פרטים בתיאור המצב דימות המשיח, היה צריך לכתוב זה בהמשך ובסמיכות לתיאור המצב דימות המשיח בהלכות שלפני זה, ולמה מפסיק ביניהם (בהלכה ד') בביאור הטעם ש"נתאוו..ימות המשיח" ששייך לזמן שלפני ימות המשיח, ובמילא מתאים יותר לכתוב זה לפני (הקדמה) או לאחרי (סיכום) תיאור המצב דימות המשיח, ולא להפסיק באמצע תיאור המצב דימות המשיח?

ב. ובפרטיות יותר:

בהשקפה ראשונה, ההלכה האחרונה (הלכה ה') היא המשך וביאור ההלכה שלפניה (הלכה ד') - שבהלכה ד' כותב שהמעלה דימות המשיח (שלכן "נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח") היא שאז "יהיו (ישראל) פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל", ובהלכה ה' ממשיך ומבאר פרטי הדברים, ש(כיוון ש)  "באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה... שהטובה תהיה מושפעת הרבה.. (התוכן ד"לא יהיה להם נוגש ומבטל" בתכלית השלימות) ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים וכו'" (התוכן ד"פנויין בתורה וחכמתה" בתכלית השלימות).

אבל, על-פי זה היה הרמב"ם צריך לכתוב כל זה בהלכה אחת, ובסגנון של המשך: "לא נתאוו... ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל... לפי שבאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה... לפיכך⁶ יהיו ישראל חכמים גדולים... שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' גו'" - כסגנונו בהלכות תשובה (שמזכיר כאן): "ומפני זה נתאוו... לימות המשיח כדי... (ש) ירבו בחכמה... לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'" . וכיוון שהרמב"ם מחלק עניין זה לב' הלכות⁷, מובן, שמה שכתב בהלכה ה'"ובאותו הזמן כו'" הוא (לא המשך וביאור להלכה ד', אלא) עניין בפני עצמו.

וכמו שנתבאר בארוכה במקום אחר⁸ הטעם שבהלכות תשובה כותב הרמב"ם עניין זה בהלכה אחת ובסגנון של המשך, ובהלכות מלכים בב' הלכות ובתור עניין בפני עצמו - על יסוד החילוק הכללי בתיאור המצב דימות המשיח בין הלכות תשובה להלכות מלכים ומלך המשיח⁹, שבהלכות תשובה מתאר המצב דימות המשיח בשייכות לעבודה בזמן הזה ובהלכות מלך המשיח מתאר המצב דימות המשיח (במקומן העיקרי) בשייכות לימות המשיח עצמם - שבהלכות תשובה נכלל תיאור המצב דימות המשיח (בשייכות לעבודה בזמן הזה) בה"נתאוו (בזמן הזה)... לימות המשיח... לפי שבאותן הימים כו'", מה-שאין-כן בהלכות מלכים מבאר תחילה ה"נתאוו... ימות המשיח" שנוגע לזמן הזה¹⁰, ואחר כך כותב בהלכה בפני עצמה ובתור עניין בפני עצמו תיאור המצב דימות המשיח עצמם, "ובאותו הזמן וכו'".

ועל-פי זה מתחזקת יותר השאלה האמורה: כיוון שגם בג' ההלכות שבהתחלת הפרק (נוסף על הפרק שלפני זה) כותב הרמב"ם כמה וכמה פרטים אודות ימות המשיח עצמם - למה מפסיק הרמב"ם בתיאור המצב דימות המשיח עצמם (בג' ההלכות הראשונות ובהלכה האחרונה) בביאור הטעם ש"נתאוו... ימות המשיח" בזמן הזה?!

ג. ויש לומר הביאור בזה:

כיוון שהרמב"ם מחלק תיאור המצב דימות המשיח, שכמה פרטים כותב בג' הלכות ראשונות, ולא עוד אלא שבהלכה ד' מסיים העניין בביאור התכלית דימות המשיח (שלכן "נתאוו... ימות המשיח") "כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה", ובהלכה האחרונה חוזר ומוסיף עוד עניינים בתיאור המצב דימות המשיח, "ובאותו הזמן כו'" - מסתבר לומר, שבהלכה האחרונה כותב עניין חדש (לא רק פרטים נוספים בהעניין הקודם) בהמצב דימות המשיח בהוספה על מה שכתוב בהלכות שלפני זה (ובהלכות תשובה).

ונקודת העניין - שבהלכות שלפני זה (ובהלכות תשובה) מדובר אודות השלימות דימות המשיח (בעיקר) ביחס לישראל, ואילו בהלכה האחרונה מוסיף עניין חדש בהשלימות דימות המשיח (גם) ביחס לכל העולם, כדלקמן.

ד. ביאור הדברים:

בהלכות תשובה מבאר הרמב"ם "זה שכתוב בכל התורה כולה... כל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום וכו'" (יעודים גשמיים), ש"הבטיחנו בתורה... שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב... וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום... כדי... (ש)נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה", ובהמשך לזה מבאר ש"מפני זה נתאוו... לימות המשיח כו'", כיוון שבימות המשיח יהיו "כל אותן הדברים בעולם הזה" בתכלית השלימות הדרושה לישראל ש"ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה".

ועל-דרך זה בג' הלכות ראשונות בפרק האחרון דהלכות מלך המשיח מבאר הרמב"ם שלימות העולם בימות המשיח ביחס לישראל - "שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גויים¹¹... לא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל"¹², "יעמוד נביא ליישר ישראל ולהכין לבם כו'"¹³. "יתייחסו כולם על פיו כו'"¹⁴, ומסיים (בהלכה ד') "לא נתאוו... ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל... כמו שביארנו בהלכות תשובה".

ובהלכה האחרונה מוסיף עניין חדש בימות המשיח (גם) ביחס לשלימות העולם כשלעצמו¹⁵ - בשתיים:

א) שלימות העולם כשלעצמו יותר מכפי הדרוש לישראל:

"לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה... שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר": נוסף למה שכתב בהלכות תשובה¹⁶ "שיסיר ממנו (מישראל)... מלחמה ורעב... וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות ידינו לעשות התורה" (לישראל דווקא, ורק במידה הדרושה להחזיק ידם לעשות התורה) - מוסיף כאן שגם בכל העולם "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה"¹⁷, ובכל העולם תהיה השפעת הטובה בריבוי גדול יותר מכפי הדרוש להחזיק ידינו לעשות התורה - "הטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים¹⁸ מצויין כעפר".

ו"יהיה עסק כל העולם... לדעת את ה'": נוסף למה שכתב בהלכות תשובה¹⁶ שאנחנו (ישראל) "לא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה" - מוסיף כאן שיהיה גם "עסק כל העולם... לדעת את ה'".

ב) ועוד ועיקר - דרגה נעלית יותר בשלימות העולם:

"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" - שלילה בתכלית¹⁹ דכל שאר העניינים שאינם בכלל "לדעת את ה'", וגם: נוסף למה שכתב בהלכות תשובה ש"נשב פנויים ללמוד בחכמה", "תרבה הדעה והחכמה כו'", דעה וחכמה (דתורה²⁰) סתם - מוסיף כאן ש"לא יהיה כו' אלא לדעת את ה'²¹ בלבד", ידיעת ה' דווקא.

"שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים": נוסף לחציו הראשון של הפסוק ("שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'") שמביא גם בהלכות תשובה, שבו מודגשת השלימות דהארץ שתהיה מלאה ב"דעה את ה'" - מוסיף כאן שלימות שלמעלה מגדרי הארץ, "(ומלאה הארץ דעה את ה'²²) כמים לים מכסים", שהארץ מכוסה (בטלה) ב"מים" ("מי הדעה", "דעה את ה'").

ועל-פי זה מובן שבהלכה האחרונה מוסיף הרמב"ם עניין חדש בתיאור המצב דימות המשיח: (א) השלימות דהעולם כשלעצמו (לא רק ביחס לישראל), ובזה גופא - הן בנוגע להגשמיות דהעולם, "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה כו' שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכו'", והן בנוגע להרוחניות שבו, "יהיה עסק כל העולם לדעת את ה'", (ב) ויתירה מזה, שלימות שלמעלה מהעולם - "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שה"ארץ" מתעלה לדרגת "ים", ויתרה מזה, שה"ים" מכוסה (בטל) ב"מים".

ה. וצריך להבין:

א) מהי התכלית והמטרה בהוספה יתירה בשלימות העולם כשלעצמו (ועל-אחת-כמה-וכמה השלימות היתירה שלמעלה מהעולם) - נוסף על הדרוש בשביל ישראל (שבשבילם נברא העולם²³) ש"יהיו פנויין בתורה וחכמתה"?

ב) ועיקר: דברי הרמב"ם בהלכה האחרונה אודות שלימות העולם ב"אותו הזמן" הם בסתירה לכאורה לתוכן שני הפרקים דהלכות מלך המשיח, שבהם מודגש שבימות המשיח יהיה מצב העולם בשלימות הדרושה כדי שישראל יוכלו לקיים תורה ומצוות בתכלית השלימות באין מונע ומעכב, ותו לא:

בפרק הראשון כותב הרמב"ם בנוגע למלך המשיח - "המלך²⁴ המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קורבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה" וממשיך²⁵: "ואל יעלה על דעתך שהמלך  המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך... ועיקר הדברים ככה הם, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהם כו'". היינו, שבשביל שלימות קיום חוקי ומשפטי התורה אין צורך²⁶ שהמלך המשיח יעשה אותות ומופתים ויחדש דברים בעולם²⁷.

ועל-דרך זה, כותב הרמב"ם  בפרק השני בנוגע לימות המשיח - "אל²⁸ יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם. או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה²⁹ וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה... שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גויים המשולים כזאב ונמר... לא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל... אמרו³⁰ חכמים³¹ אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד"³², היינו.  שבשביל שלימות קיום חוקי ומשפטי התורה יש צורך רק בביטול שיעבוד מלכויות ("שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן", אלא "שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גויים") והחזרת המלכות לישראל, ואין צורך²⁶ בשינוי מנהגו של עולם.

ובהלכה האחרונה כותב להיפך: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה... וכל המעדנים מצויין כעפר" - שמצב זה הוא (בפשטות) שינוי מנהגו של עולם (אף ששינוי זה אינו היפך הטבע), שאין בו צורך²⁶ בשביל קיום התורה ומצוותיה בשלימות, ועל-אחת-כמה-וכמה השלימות היתירה ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שהארץ מכוסה ובטלה כמו "ים" מכוסה ב"מים" - לא רק שינוי (וביטול) מנהגו של עולם בלבד, אלא שינוי וביטול גדר העולם?!

ו. ויובן בהקדם הביאור בדברי הרמב"ם "על יעלה אל הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית... אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" - דלכאורה אינו מובן:

א) מעיקרי האמונה (אחד מי"ג העיקרים) הוא עניין תחיית המתים, ועד שה"כופרים בתחיית המתים"³³ "אין להם חלק לעולם הבא" (כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה³⁴) - ואין לך ביטול מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית יותר מזה?!

ב) קושיית הלחם-משנה³⁵ על-דבר הסתירה בדברי הרמב"ם - שפוסק כשמואל³¹ ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד", ופוסק דלא כשמואל: (א) בהלכות תשובה³⁵: "אמרו חכמים³¹ כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח" - שעל זה נאמר בגמרא³¹ ש"פליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" ("דלמאן דאמר אין בין העולם הזה וכו' משמע שסובר דהנביאים נתנבאו (לא לימות המשיח, אלא) לעולם הבא"³⁶), (ב) בהלכות שבת³⁷: "כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן השבת... ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס, הרי זה חייב" - כדעת חכמים³⁸ ש"אינן (תכשיטין) אלא לגנאי, שנאמר³⁹ וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלין לעתיד⁴⁰), שדעה זו (שכלי זיין בטלין לעתיד) היא דלא כשמואל³⁸ דסבירא ליה אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד?

והביאור בזה:

לכל הדעות (גם לדעת שמואל והרמב"ם שפוסק כוותיה) יהיה לעתיד ביטול מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית [כמו: תחיית המתים, ביטול כלי זיין, ועל-דרך זה "כל הדברים שנאמרו על-ידי כל הנביאים" (ש"כל הספרים מלאים בדבר זה")⁴¹, לא רק באופן ד"משל וחידה" אלא גם כפשוטם⁴²] - בתקופה השנייה דימות המשיח⁴³,

והטעם שהרמב"ם לא המשיך בתיאור המצב דימות המשיח גם בנוגע להתקופה שיבטל מנהגו של עולם ויהיה חידוש במעשה בראשית [כשם שלא האריך כאן⁴⁴ בתיאור המצב דחיי העולם הבא⁴⁵] - מפני שתוכנו של ספר הי"ד הוא "הלכות" שעניינן לפעול בעולם שיהיה כפי הוראות התורה⁴⁶, אשר, עניין זה נעשה בשלימות על-ידי ביטול "שיעבוד מלכויות" ("לא יהיה להם נוגש ומבטל"), וחזרת המלכות לישראל על-ידי המלך המשיח, ש"חוזרין כל המשפטים בימיו... ככל מצוותה האמורה בתורה", וכיוון שבזה נשלמת פעולת ה"הלכות", שהעולם ("עולם כמנהג נוהג", מבלי שיתבטל דבר ממנהגו של עולם או חידוש במעשה בראשית) מתנהג ונעשה כפי התורה - נשלם בזה גם ספר ההלכות.

ויש לומר, שלאחרי השלימות דכל פרטי הלכות התורה (בסיום ספר ההלכות) בתיאור המצב דימות המשיח שאז תושלם פעולת הלכות התורה בעולם (שהעולם יהיה על-פי התורה), מוסיף הרמב"ם בהלכה האחרונה (סיום וחותם דספר ההלכות⁴⁷) בקיצור וברמז שבשלימות פעולת הלכות התורה בעולם שתהיה "באותו הזמן" יש דרגה נעלית יותר, אשר, עם היות ששלימות יתירה זו אינה בגדר הפעולה דהלכות התורה בעולם⁴⁸, הרי היא נעשית בגמר ושלימות פעולת הלכות התורה בעולם, שאז נתגלה ה"כלל" (סך-הכול) דהלכות התורה, כדלקמן.

ז. ובהקדמה - שסדר לימוד התורה (ולימוד כל חכמה) הוא באופן שלומדים עניין פרטי, פרט לאחרי פרט, עד ללימוד כל הפרטים, ועל-ידי זה נעשית (א) השלימות דהפרטים, שבזה נכללת גם שלימות יתירה בכל פרט ופרט, דכיוון שכל פרט מוסיף בשאר הפרטים⁴⁹, הרי על-ידי צירוף כל הפרטים נעשה כל פרט ופרט בשלימות, (ב) ויתירה מזה - שמתגלה הנקודה הכללית שבתורה, כלל שלמעלה מהפרטים.

וביאור העניין (שלימות הפרטים, והכלל שלמעלה מפרטים) בנוגע ללימוד הרמב"ם - "משנה תורה", "מקבץ לתורה שבעל-פה כולה", הלכות כל התורה כולה:

פרטי ההלכות שנתבארו בספר הרמב"ם הם "משפטי המצוות", "בלשון ברורה ודרך קצרה... שיהיו כל הדינין גלויים לקטן ולגדול בדין כל מצווה ומצווה"⁵⁰, שעניינם (של המצוות) הוראות וציוויים להאדם איך להתנהג בעולם, ועל-ידי זה פועל שהעולם יהיה כפי התורה.

והכלל דכל ההלכות התורה - היותן (חלק מה)תורה שהיא חכמתו של הקב"ה שלמעלה מהעולם, ובלשון הגמרא⁵¹ "חמודה גנוזה שגנוזה לך", שלכן, עניינן העיקרי דהלכות התורה הוא חכמתו ורצונו של הקב"ה⁵², כלומר, הלכות התורה אינן בשביל העולם, אלא אדרבה, בריאת העולם היא "בשביל (קיום הלכות) התורה"⁵³, ובמילא, לימוד ההלכות הוא (לא רק לידע את המעשה אשר יעשון, אלא גם ובעיקר) לימוד חכמתו ורצונו של הקב"ה⁵⁴.

והסדר בזה - שעל-ידי לימוד וקיום כל הלכה פרטית נפעל בעניין וחלק פרטי בעולם שיהיה כפי התורה⁵⁵, ובגמר כל הלכות התורה נשלמת פעולת הלכות התורה, שהעולם כולו נעשה כפי התורה, שעל-ידי זה ניתוסף בשתיים:

א) השלימות דהפרטים, שבזה נכללת גם שלימות יתירה בכל פרט ופרט - הן בלימוד והבנת הלכות התורה, והן בפעולת הלכות התורה בעולם, כי, כשהאדם לומד ומקיים כמה הלכות פרטיות ופועל בכמה עניינים וחלקים בהעולם שיהיו כפי התורה, אבל ישנם עדיין כמה וכמה עניינים בעולם שאינם כפי התורה, ועד שהם בניגוד לתורה, וצריך ללחום עמהם שיהיו כפי התורה, הרי, גם הפעולה בהעניינים שכבר נעשו כפי התורה אינה בכל התוקף והשלימות; ורק כשנשלם הלימוד והקיום דכל הלכות התורה באופן שכל ענייני העולם נעשים כפי התורה, אזי הפעולה היא בכל התוקף והשלימות, שלא נשאר אפילו פרט אחד שהוא בניגוד לתורה.

ב) הנקודה הכללית, כלל שלמעלה מפרטים - הן בלימוד הלכות התורה, שמתגלה הנקודה הכללית דהלכות התורה, שעניינם העיקרי הוא (לא רק הפעולה בעולם שיהיה כפי התורה, אלא גם, ובעיקר) חכמתו ורצונו של הקב"ה, והן בפעולת ההלכות בעולם - שנוסף על שלימות הפעולה בעולם, שכל ענייני העולם (כל נקודה ופרט שבו) יהיו כפי התורה, נרגש וניכר בגלוי שהעולם אינו מציאות לעצמו שמתנהג בפועל כפי התורה, אלא כל מציאותו אינה אלא "בשביל התורה", שעל-ידו יתקיימו הלכות התורה.

ונמצא, שבפעולת הלכות התורה בעולם ישנם ב' עניינים: (א) שלימות דהעולם - שהעולם כולו (כל הפרטים שבו) נעשה כפי התורה, (ב) עליית העולם לדרגה שלמעלה מהעולם - שמשתנית מציאות העולם שכל מציאותו אינה אלא מציאות התורה (קיום הלכות התורה).

ומזה מובן גם בנוגע לימות המשיח - כשתושלם פעולת הלכות התורה בעולם ובמילא יהיה העולם בשלימות - [...] שבשלימות העולם בימות המשיח ישנן ב' דרגות: (א) שלימות על-פי גדרי  העולם (חול), שלימות ההיקף, בחינת המידות, (ב) שלימות שלמעלה מגדרי העולם (קודש), "מקודש ועומד בפני עצמו, שומר ההיקף", בחינת המוחין.

ח. על-פי זה יש לבאר דברי הרמב"ם בנוגע לשלימות העולם בימות המשיח:

ב"הלכות מלך המשיח" שבסיום ספר ההלכות מבאר הרמב"ם גדרו של המלך המשיח (וימות המשיח) בהלכות התורה - שעל-ידו יהיה קיום כל הלכות התורה ופעולתם בעולם בשלימות, כיוון שיתבטלו כל העניינים המונעים ומעכבים לקיום הלכות התורה בשלימות, החל מכללות עניין הגלות - ביטול שיעבוד מלכויות (שאינן מניחות לעסוק בתורה ומצוות כהוגן), קיבוץ גלויות ובנין בית-המקדש (שאז "חוזרים כל המשפטים... כשהיו מקודם, מקריבין קורבנות ועושין שמיטין ויובלות⁵⁶ ככל מצוותה האמורה בתורה").

ובהמשך לזה מבאר שהמלך המשיח אינו צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, ועל-דרך זה בנוגע למצב העולם בימות המשיח שלא יבטל דבר ממנהגו של עולם או חידוש במעשה בראשית, עד לסיום העניין, "לא נתאוו... ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה... כמו שביארנו בהלכות תשובה" - כי, בשביל השלימות דהלכות התורה ופעולתם בעולם אין צורך בביטול מנהגו של עולם וחידוש מעשה בראשית.

ובהלכה האחרונה דהלכות מלך המשיח, שהיא גם סיום וחותם כל הלכות התורה (גמר ושלימות הלכות התורה ופעולתן בעולם), מוסיף הרמב"ם עניין חדש - ה"כלל" (סך הכול) דהלכות התורה ופעולתן בעולם:

מצד פעולת הלכות התורה בעולם, גם לאחרי שנשלמת הפעולה דכל הלכות התורה שהעולם כולו מתנהג בפועל כפי הוראת התורה, נשאר העולם בגדרי מציאותו, מציאות לעצמו⁵⁷, ובמילא, גם מצב העולם בימות המשיח הוא באופן שלא יבטל דבר ממנהגו של עולם.

אבל כשמתגלה ה"כלל" דהלכות התורה ופעולתם בעולם (בגמר ושלימות ספר ההלכות), שעניינם העיקרי הוא (לא הפעולה בעולם, אלא) חכמתו ורצונו של הקב"ה, ומציאות העולם אינה אלא בשביל קיום הלכות התורה - אזי נעשית השלימות האמיתית שלמעלה מהעולם, ובמילא, ניתוסף גם במצב העולם בימות המשיח שלימות נעלית יותר שהיא שינוי מנהגו של עולם⁵⁸.

ועניין זה מוסיף הרמב"ם (בקיצור וברמז) בהלכה האחרונה - "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות⁵⁹, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים")

"לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה... שהטובה תהיה מושפעת הרבה כו'" - שמשתנה מציאות העולם באופן שגם מצד עצמו⁶⁰ לא יהיו בו עניינים בלתי-רצויים (רעב ומלחמה⁶¹), כי אם ריבוי מופלג של טובה ותענוג.

"ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" - שמשתנה מציאות העולם עד כדי כך שה"עסק"דכל העולם אינו אלא "לדעת את ה' בלבד".

וטעם הדבר, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", היינו, לא זו בלבד ש"דעה את ה'" ממלאת את מציאות הארץ שנשארת מציאות בפני עצמה, אלא עוד זאת, שמתבטלת מציאות הארץ ונעשית "ים" שכל עניינו אינו אלא "מקום המים"⁶² ויתרה מזה, שהים מכוסה ובטל⁶³, היינו, שמתגלה ונרגש בהעולם שכל מציאותו אינה אלא המקום שבו יהיה הקיום דהלכות התורה, שעניינן העיקרי הוא חכמתו ורצונו של הקב"ה "דעה את ה'".

(קטעים מהדרן על הרמב"ם, משיחות שבת-קודש פרשת לך-לך, ח' במרחשוון ה'תנש"א; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך א, עמ' 251-261)

----------

1) כ"ה לשון הכותרת לפרקים יא ויב דהל' מלכים בדפוס ויניציאה רפד. שי.

2) בפרק הראשון (פי"א) - בנוגע לביאת המלך המשיח, ובפרק השני (פי"ב) - בנוגע למצב העולם בימות המשיח.

3) פי"ב ה"ד.

4) הלכה ה'.

5) ישעיה יא,ט.

6) בלא וא"ו ("ולפיכך") שמדגיש ההמשך והסיום למ"ש לפני זה: "לפי שבאותו הזמן כו' לפיכך כו'".

7) כידוע גודל הדיוק בחלוקת ההלכות בספרו של הרמב"ם (ראה לדוגמא: הל' ת"ת לאדה"ז פ"א קו"א סק"א).

8) "הדרן על הרמב"ם" (משיחות ש"פ ויגש, עשרה בטבת וש"פ ויחי) ה'תשמ"ט.

9) כמודגש בהשינויים שביניהם, החל מהשינוי העיקרי שבהלכות תשובה מביא רק התחלת הפסוק "כי מלאה הארץ דעה את ה'". ובהלכות מלכים מביא גם סיום הפסוק "כמים לים מכסים", ועוד שינויים בפרטי הלשונות (וראה לקמן ס"ד).

10) אף שבהלכות מלכים גם ה"נתאוו" (בזמן הזה) הוא לפי ערך וביחס ל"אותו הזמן", באופן נעלה יותר מה"נתאוו" שבהלכות תשובה (ראה בארוכה ב"הדרן על הרמב"ם" הנ"ל ס"ד-יג).

11) בדפוס רומי: "העולם".

12) הלכה א'.

13) הלכה ב'.

14) הלכה ג'.

15) ואף שעל-ידי זה יתוסף עוד יותר אצל ישראל, כמ"ש "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים וכו'" - הרי, מסגנון הלשון ("ולפיכך יהיו ישראל כו'") שמשע שההוספה בישראל היא עניין נוסף על התוכן העיקרי דהלכה זו בנוגע לשלימות העולם, וכדמוכח גם מסיום ההלכה, "שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, שהראיה מהפסוק היא רק בנוגע להשלימות דהעולם ("מלאה הארץ גו'"), ולא בנוגע להוספה היתירה בישראל (ראה גם "הדרן על הרמב"ם (משיחת ש"פ חיי-שרה) תש"נ ס"י).

16) להעיר, שאף שלשונות אלה כותב הרמב"ם אודות היעודים הגשמיים שהבטיחה תורה על קיום המצוות בכל הזמנים, גם לפני ימות המשיח - הרי, כיוון שבעניין זה אינו מוסיף עוד פרטים בנוגע לימות המשיח, ורק מסיים ש"מפני זה  נתאוו לימות המשיח כו'", מובן. שבימות המשיח (כפי שהם בהלכות תשובה) יהיו עניינים אלה (ולא יותר) בתכלית השלימות.

17) ומוסיף גם שלילת "קנאה ותחרות" שלא הזכיר בהלכות תשובה.

18) לא רק "טובה" ( ועד ל"כל הטובות") סתם, אלא גם "מעדנים" שבהם מודגש עניין התענוג.

19) לא רק שההתעסקות בהם לא תהיה כל הימים - "לא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם".

20) להעיר גם מלשון הרמב"ם (בסוף הל' מקוואות) "מי הדעת" - שקאי על התורה.

21) ועד"ז בישראל - "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים... וישיגו דעת בוראם כו'".

22) ויש לומר, שגם בהעניין ד"מלאה הארץ דעה את ה'" מודגשת בהלכות מלכים שלימות העולם כשלעצמו (לא רק ביחס לישראל) יותר מאשר בהלכות תשובה - כי, בהלכות תשובה (לאחרי שמביא הפסוק "כי מלאה הארץ דעה את ה'") מוסיף "ונאמר (ירמיה לא, ג) ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר (יחזקאל לו,כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם", שפסוקים אלה נאמרו בנוגע לישראל^*, וי"ל, שבהוספת פסוקים אלה מדגיש הרמב"ם שגם העניין ד"מלאה הארץ דעה את ה'" הוא (בעיקר) ביחס לישראל (שכיוון ש"מלאה הארץ דעה את ה'", "ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה"). מה-שאין-כן בהלכות מלכים אינו מוסיף הפסוקים שנאמרו בנוגע לישראל^**, כדי להרגיש שכוונתו לשלימות העולם כשלעצמו (לא רק ביחס לישראל).

*) כמובן מהתחלת העניין: "זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל ... והייתי לכם לאלוקים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את אחיו", "ולקחתי אתכם מן הגויים... וזרקתי עליכם מים טהורים... ונתי לכם לב חדש והסירותי את לב האבן מבשרכם".

**) אף שמבאר בהלכה זו מעלה יתירה בישראל - "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים וכו'" (ראה לעיל הערה 15).

23) פרש"י עה"ת בתחילתו, ובכ"מ, וראה רמב"ם הל' סנהדרין פי"ב ה"ג: כאו"א יכול לומר בשבילי נברא העולם.

24) ריש פי"א.

25) הלכה ג'.

26) ואדרבה: כיוון שהכוונה היא לפעול בעולם, ה"ז צ"ל בגדרי העולם (עולם כמנהגו נוהג) דווקא.

27) ראה בארוכה לקו"ש חי"ח עמ' 275 ואילך.

28) ריש פי"ב.

29) יא,ו.

30) בדפוס רומי ובכת"י תימן - הפיסקא "אמרו חכמים אין בין כו' שיעבוד מלכויות" היא הסיום דהלכה א'. והתחלה הלכה ב' היא "יראה מפשוטם של דברי הנביאים שבתחלת ימות המשיח כו'".

31) ברכות לד,ב. וש"נ.

32) ועד"ז בהלכות תשובה (ספ"ט): "ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו נוהג, אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד".

33)  להעיר מהמשך לשון הרמב"ם "(הכופרים בתחיית המתים) ובביאת הגואל" [אף שהכפירה בביאת הגואל נכללת ב"הכופרים בתורה", כמ"ש הרמב"ם (הל' מלכים רפי"א) "כל מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח)... כופר... בתורה ובמשה רבינו"] - דיש לומר, שבזה מרומז ש"תחיית המתים" שייכת ל"ביאת הגואל".

34) פ"ג ה"ו.

35) הל' תשובה פ"ח ה"ז.

36) לחם-משנה שם.

37) ריש פי"ט.

38) שבת סג,א.

39) ישעיה ב,ד.

40) פרש"י שבת שם.

41) לשון הרמב"ם - הל' מלכים פי"א ה"א-ב.

42) וכמ"ש באיגרת תחה"מ (אות ו') "ודע שאלו הייעודים וכיוצא בהם אשר נאמר שהם משל, אין דברינו זה החלטי כו' וצריך שימתין האדם כו' עד אשר יראו במהרה בימינו, ואזי יתבהר אם הם משל או מופת" (עיי"ש).

43) ראה בארוכה לקו"ש חכ"ז עמ' 198 ואילך.

44) אף שהאריך בזה בהלכות תשובה (פ"ח). אבל, רק בשייכות לעבודה בעולם הזה (שידיעת גודל מעלת עולם הבא שהוא עיקר וסוף שכרן של מצוות מוסיפה עידוד וזירוז בקיום התומ"צ), ולא בשייכות לחיי העולם הבא עצמם. שהמקום לזה (לתאר המצב דחיי העולם הבא עצמם) מתאים לאחרי תיאור המצב דימות המשיח (בהלכות מלך המשיח), כיוון שגם התכלית דימות המשיח היא "כדי שיזכו לחיי העולם הבא".

45) ורק מזכיר בדרך אגב שהשלימות דימות המשיח היא "כדי שיזכו לחיי העולם הבא".

46) ראה בארוכה "הדרן על הרמב"ם" תשל"ה ס"ד-ה.

47) כמארז"ל (ברכות יב,א) "הכל הולך אחר החיתום".

48) ולכן אין מקום לפרש בפרטיות עניין זה בספר ההלכות.

49) להעיר ממארז"ל "הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר" (סנהדרין צט, רע"ב), ועד ש"כל התורה עניין אחד" (תוספתא סנהדרין ספ"ז).

50) לשון הרמב"ם בהקדמתו לספרו.

51) שבת פח,ב.

52) ראה תניא פ"ה: "הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך, ואף אם לא יהיה הדבר הזה לעולם כו'".

53) פרש"י עה"ת בתחילתו, ובכ"מ.

54) כמו בכללות לימוד התורה - לא רק לימוד מביא לידי מעשה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ,ב. וש"נ. וראה רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג, פ"ג ה"ג). אלא גם לימוד התורה כשלעצמה - "יגדיל תורה ויאדיר" (ראה חולין סו,ב). "דרוש וקבל שכר" (סוטה מד,א. וש"נ).

55) כמו באדם, שנקרא "עולם קטן" (תנחומא פקודי ג, ועוד. וראה מו"נ ח"א פע"ב). שכל הלכה פרטית פועלת על אבר פרטי. כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו בנוגע למניין המצוות (שעליהם מיוסדים ההלכות שהם "משפטי המצוות") "מצוות עשה רמ"ח סימן להם מניין אבריו של אדם". ובהקדמתו לספר המצוות מוסיף: "כל אבר ואבר אומר לו עשה בי מצווה".

56) שתלויים בקיבוץ נדחי ישראל, שהרי אין היובל נוהג אלא כשכל יושביה עליה (רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח. וראה כס"מ שם פ"ד הכ"ה).

57)  ועד שמצד עצמו (ללא פעולת התורה) ה"ה בניגוד לתורה - ועל-פי זה יומתק לשון הרמב"ם "כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל" [אף שבפשטות צ"ל בסדר הפוך, "כדי שלא יהיה להם נוגש ומבטל ויהיו פנויין בתורה וחכמתה", כלשונו בהלכות תשובה: "כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות אותן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה"] - כי, גם כ"שיהיו פנויין בתורה וחכמתה" יהיה מצב העולם באופן שיש מקום ל"נוגש ומבטל" (כיוון שהעולם נשאר במציאותו בניגוד לתורה). אלא שבנוגע לפועל "לא יהיה להם נוגש ומבטל".

58) ועל-פי זה יש לבאר דיוק לשון הרמב"ם "ואל יעלה על דעתך" שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים כו'", "אל יעלה על הלב" שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם כו'" (ואינו כותב בקיצור "המלך המשיח אינו צריך לעשות אותות ומופתים"^* "בימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם") שבזה מודגש שהשלילה דביטול מנהגו של עולם היא ביחס לדעתו ולבו של האדם הלומד הלכות התורה כדי לפעול בעולם, ששלימותו היא בגדרי העולם ומנהגו של עולם, אבל מצד השלימות שלמעלה מהעולם ישתנה מנהגו של עולם (כדלקמן בפנים).

*) ע"ד מ"ש בנוגע לנביא - "כל נביא... אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו... שיש בהם שינוי מנהגו של עולם" (הל' יסוה"ת רפ"י).

59) להעיר גם מהמבואר ב"הדרן על הרמב"ם" (משיחות ש"פ ויקהל) תשמ"ו בסופו, שפרטי העניינים דרעב מלחמה קנאה ותחרות (ברוחניות) שייכים רק בלימוד התורה בתור אמצעי לעניין אחר (לפעול שהעולם יהיה כפי התורה), מה-שאין-כן בלימוד התורה כשלעצמו (חכמתו ורצונו של הקב"ה), עיי"ש.

60) ולא מצד התגברות פעולת הלכות התורה, ובמילא, רק לצורך קיום הלכות התורה, "שיסיר ממנו... מלחמה ורעב... וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה".

61) ועל-פי זה י"ל שהפירוש ד"לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה" הוא  באופן דביטול מנהגו של עולם ממש - שיבטלו כלי זיין ("ולא מלחמה"), ויבטל המצב דעני ואביון ("לא רעב").

62) פי' הרד"ק ומצו"ד עה"פ.

63) בפרטיות יותר - ראה לקמן סי"ב (בגוף השיחה).

משיח וגאולה בפרשה            

עדיין אוחזים בעיצומו של קניין הארץ

מה משמעות ההליכה "אל הארץ אשר אראך" בזמננו?

...לפי זה מובן כיצד העניין שבפרשתנו - "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך", וכן עניין קניין הארץ (על-ידי הליכה "לאורכה ולרוחבה") - נוגע לפועל גם בזמן הזה. מכיוון שכל זמן שאין עדיין בפועל את ג' הארצות - קיני, קניזי וקדמוני (ובכלל זה תכלית השלימות של "כל יושביה עליה" - כל בני ישראל מכל הדורות), בגאולה האמיתית והשלימה - עדיין אוחזים בעיצומו של קניין הארץ (כיוון שאז גם קניין ז' הארצות עדיין אינו בתכלית השלימות), ועדיין נדרש שיהיה "לך לך מארצך גו'", שבני ישראל מכל המקומות (ושל כל הדורות) יילכו מחוץ-לארץ "אל הארץ אשר אראך" ויקנו את ארץ-ישראל בשלימותה - כל עשר הארצות.

(מהתוועדות שבת פרשת לך-לך ה'תשנ"ב; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשנ"ב כרך א עמ' 258-256 - תרגוש מאידיש)

בסמיכות לגאולה צריכים להפיץ את פנימיות התורה

בזוהר סוף פרשתינו איתא: "אמר רבי יוסי, כתיב יבקע כשחר אורך וגו'. זמין קב"ה לאזכרא על בנוי ויימא אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך"...

סיום הזוהר בפסוק זה אינו כדי לסיים בדבר טוב בלבד, כי אם סיום בדבר טוב השייך לעניין זה - גילוי הסודות ורזין דאורייתא לעתיד לבוא, תמורת היותם עתה בהתכסות והעלם...

ולכן, כאשר נמצאים בסוף ו"אחרית הימים", בסמיכות ממש לגאולה העתידה - אזי צריך להיות הגילוי דפנימיות התורה באופן ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", בכל מקום ומקום, ובלא כל הגבלות.

דהנה מבואר באיגרת-הקודש (סכ"ו) ש"כל חכמת הקבלה הייתה נסתרת בימיהם (של התנאים) ונעלמה מכל תלמידי-חכמים, כי אם ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים". אבל מזמנו של האריז"ל - "מותר ומצווה לגלות זאת החכמה", ומדור לדור הולך וגדל ההכרח לגלות את הלימוד דפנימיות התורה, כך שלא זו בלבד ש"מותר ומצווה לגלות", אלא זהו דבר הכי מוכרח...

ויש לקשר עניין זה עם... כללות העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו":

כללות העניין ד"אז יבקע כשחר אורך גו'" - קשור עם יעקב, כמבואר בסידור (שער הסוכות רנז,ד ואילך) ש"יעקב הוא אותיות יבקע, ועל כן הוא אומר אז יבקע כשחר אורך גו'".

וזהו הקשר עם כללות העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" - עבודתו של כל אחד ואחד מישראל ("ויעקב הלך לדרכו") בהפצת המעיינות חוצה באופן ד"אז יבקע גו'".

וההוראה מזה - בפשטות: מכיוון שנמצאים אנו ב"אחרית הימים", ולפי כל הסימנים המבוארים בסיום מסכת סוטה נמצאים אנו בסמיכות ממש לביאת אליהו הנביא זכור לטוב [כסיום מסכת סוטה], "מבשר טוב", מבשר הגאולה העתידה, וכבר כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה - אזי צריכים להוסיף בגילוי פנימיות התורה בכל מקום ומקום, ללא כל הגבלה, "יפוצו מעיינותיך חוצה".

...וכאשר מקבלים החלטות טובות בנוגע להתעסקות בהפצת היהדות והמעיינות חוצה... אז יהיה העניין ד"וירא אליו ה'" (כפי שהולכים לקרוא בתפילת מנחה) באופן ד"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו גו'" בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש, "מיד הן נגאלין".

(משיחת שבת פרשת לך-לך, ח' במרחשון ה'תשד"מ; 'התוועדויות' ה'תשד"מ, כרך א עמודים 453-442 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

חינוך הבנים והבנות

"על האב והאם להחדיר בבניהם מידות טובות, בכל האמצעים העומדים לרשותם, ואפילו אם הם טרודים באיזה עניינים שיהיו - הרי זוהי חובתם העיקרית" * "אין זו הדרך להשתמש בעונש השבט, כי לפעמים הכי תכופות יצא שכרו בהפסדו ודי למבין" * הוראות וסיפורים בענייני חינוך הילדים

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"כל רגע ורגע יקר הוא ביותר בשטח החינוך, כי ניתנה האפשרויות להעלות מחיל אל חיל כמה מבני ובנות ישראל, והעדר העשייה בזה - מעמיד בסכנה את עתידם".

- זו התבטאות אחת מני רבות, מאיגרת מיוחדת ששיגר הרבי בנר ראשון דחנוכה תשי"ח - "לאנ"ש אשר באה"ק ת"ו, ולהצעירים והנוער בייחוד, ה' עליהם יחיו".

באותו מכתב קרא הרבי "להתגייס" לעבודת החינוך - "באופן שיוכלו לעסוק בגופם ממש בענייני חינוך, זאת-אומרת בתור מורים-ות, מדריכים-ות, מנהלי בתי-ספר וכיוצא בזה".

"להחדיר בבניהם מידות טובות"

כותב הרבי (אגרות-קודש, כרך כה, עמ' קמג-ד) בשנת תשכ"ח:

חלק העיקרי [=של חינוך התלמידים] הוא על אחריות ההורים, האב והאם, שעליהם להחדיר בבניהם מידות טובות בכל האמצעים העומדים לרשותם, ואפילו גם אם טרודים הם באיזה עניינים שיהיו הרי זוהי מחובתם העיקרית.

ועוד מוסיף וכותב הרבי (שם):

ואם בימות הלימוד בתלמוד-תורה הדברים אמורים, על אחת-כמה-וכמה בערבי שבתות וימים-טובים אחר חצות, ובימי שבת-קודש וימים טובים שאז עיקר האחריות על ההורים.

חלק מהאחריות היא גם על המחנכים - "שחלק האחריות בזה הוא גם על מלמדי ומורי התלמוד-תורה, שהרי חינוך תלמידים על-פי תורה הוא גם בנוגע להנהגתם מחוץ לכתלי התלמוד-תורה, ובפרט במקום קדוש בבית-הכנסת ובבית-המדרש וכו'".

"להורות להם דרכם בחיים"

"תפקיד המחנכים", כתב הרבי בכ"ה תמוז באותה שנה (שם עמ' רא), "לא רק... להקנות הידיעה והחכמה לתלמידים ומחונכים, כי אם ועיקר - להורות להם דרכם בחיים בשנות הלימוד והחינוך שלהם שישמש יסוד לדרכם בחיים כשיגדלו ויעמדו ברשות עצמם, שזוהי הכוונה האמיתית והנקודה המרכזית של חינוך ראוי לשמו".

יצא שכרו בהפסדו

צודק אשר אין זו הדרך להשתמש בעונש השבט, כי לפעמים הכי תכופות יצא שכרו - שמשתכרים על-ידי-זה - בהפסדו, ודי-למבין, ורואים במוחש אשר בתוקף המלובש בדרכי נועם פועלים יותר.

דברים אלה כתב הרבי להרה"ח ר' שלמה קופצ'יק ע"ה מקריית-אתא בשנת תשט"ז (אגרות-קודש, כרך יב, עמ' רסו).

הרבי לעזרת הילד

אירוע לא-שגרתי אירע בכ"ח בניסן תשל"ט (הוספה לשיחות-קודש תשל"ט, כרך ב, עמ' 760). כשחזר הרבי מביתו, בשעה 7 בערב, ניגש אליו ילד ואמר לרבי שמלמדו מכהו. הרבי שאל: מפני מה? והילד השיב לרבי. הרבי שאל את הילד לשם המוסד שבו הוא לומד, לשמו של המלמד (הילד אמר את השם) והרבי אמר: "אני כבר אשוחח עמו...". אחר-כך נתן לילד כמה מטבעות להכניסם לקופת-הצדקה, ובירך את אם הילד שעמדה בסמוך שתזכה להרבה נחת ממנו.

"נזדעזעתי... ושמחתי"

"נזדעזעתי  לקרוא במכתבה שמי שהוא מייעצה לשים ילד קטן ולהחזיקו בחדר חשוך כו' כיוון שלדעתה הוא אקטיבי יותר מדי, ושמחתי להמשך מכתבה שלא קיבלה עצה מבהילה זו, ותגדלו ביחד עם בעלה שי' ואת כל ילדיהם שיחיו - לתורה לחופה ולמעשים טובים" - כך כתב הרבי למרת זיוה פש מקיבוץ עין-הנצי"ב (צילום המכתב ב'צדיק יסוד עולם', קה"ת תשנ"ב, עמ' 105).

'מידת החסד' גוברת

גישת הרבי שוללת אלימות כנגד הילדים והמחונכים. את זאת אפשר ללמוד גם ממכתבו דלקמן (א דר"ח אייר תשט"ז - אגרות-קודש, כרך יג, עמ' ד):

במה שכותב בהנוגע לתלמידים... שנוהגים אתם בנזיפות וכו', ועד כדי הכאה... פשוט שהנהגה האמורה מופרכת היא בנוגע לתלמידים הקשישים... הייתי אומר גם לתלמידים שאינם קשישים, וכמדומה אמרתי לו על-דבר זה גם-כן בפירוש בעת ביקורו כאן, ומהנכון שתיכף ומיד ישתנה הנ"ל...

אותו מחנך ניסה, כפי הנראה, להתווכח עם הרבי וטען כי לחינוך הנוער שעמו הוא פועל אין דרך אחרת מלבד נזיפות ואפילו הכאה. בתגובה כותב לו הרבי (ג' בסיוון תשט"ז - שם עמ' קלח):

הנה כיוון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אפשר שמה שכותב בהנוגע להנהגה חריפה עם התלמידים זקוקים לזה ב... אבל בכל זה הרי יש לדון בזה עצמו אם במידת החסד או במידת הגבורה, ולכן אפילו במקום שמוכרחים להנ"ל הרי מכמה טעמים יש להקל ולרחם בדין... וביחוד שיש חשש גם להעניין דהמכה בנו גדול כו'.

עצות למקרים קיצוניים...

במקרים מסויימים - ככל הנראה קשים במיוחד (ראה אגרות-קודש, כרך כא, עמ' קצה) - המליץ הרבי על "דרכי עונש אחרים" ושלל "התוכחה על-ידי הכאה":

וכמו ריחוק מבית-הספר למשך איזה זמן, או כולו. או על-דרך המובא בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר שלא להרשות להם להיות נוכח בעת סיפורי צדיקים וכיוצא בזה, עניינים שליבם חפץ. והעולה על כולנה - השגחה נוספת על התלמידים, שיש לקוות שבדרך-ממילא ילך הלוך ויתמעט העניין עד שיופסק לגמרי.

ומעשה רב: הרבי עצמו הורה לקבוצת בחורים שעשו מעשה שדעתו הק' לא היתה נוחה הימנו שלא יהיו נוכחים בשלוש התוועדויות שלו!

סכום כסף לצדקה...

באילו עונשים אפשר אפוא להשתמש על-פי משנתו של הרבי? אף שאין ראיה לדבר - זכר לדבר: במהלך כינוסי 'צבאות השם' ליווה הרבי בדבריו וניתח את התמודדויותיו של ילד יהודי במאבק עם היצר-הרע, ומתוך דבריו ניתן אולי ללמוד על לגיטימיות של שני עונשים (ב' דר"ח אלול תשמ"ג - 'התוועדויות' תשמ"ג, כרך ד, עמ' 1959):

וייתכן  אפילו שיענישו אותך [=ההורים] לתת סכום כסף לצדקה [או] ללמוד בזמנך הפנוי.

עונש הרחקה ומכתב מהרבי

מעשה בבחור, תלמיד ישיבת תומכי-תמימים בבעדפורד, שנקנס על-ידי ראש הישיבה, הגאון החסיד הרב מרדכי מענטליק ז"ל. הקנס כלל לימוד בעל-פה, ועד הביצוע הורה הר"מ לתלמיד שלא להיכנס לישיבה. הבחור הנ"ל כתב לרבי כי לדעתו אינו ראוי לקנס שכזה, הכולל גם שלילת הרשות לישיבה עד לתשלום הקנס. הלה ביקש מהרבי להורות להנהלת הישיבה להכניסו לישיבה. בתגובה שיגר לו הרבי את המכתב (שצילומו ניתן כאן בשלמות) ותוכנו: שמחתי לקרוא שהנהלת הישיבה הסכימה לאפשר את המשך לימודיך בישיבה בתנאים המסויימים. תנאים אלו, לאמיתו של דבר, ראוי לקיימם גם מצד עצמך, ובפרט שעל-ידם יתוקן המעוות.

ממעייני החסידות

פרשת לך-לך

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב,א)

ציווי זה מופנה לנשמתו של יהודי ויהודי, אשר צריכה לרדת ממקור חוצבה בעולמות העליונים, דרך השתלשלות מדרגות רבות, עד לעולם הזה:

"מארצך" - מבחינת רצון העליון (ארץ מלשון רצון);

"ממולדתך" - מבחינת חכמה העליונה (הנקראת 'אב');

"מבית אביך" - מבחינת בינה (שהיא בית וכלי לאב, חכמה);

"אל הארץ" - לעולם הזה הגשמי;

"אשר אראך" - אשר אני, מהותו ועצמותו יתברך, אראה לך. רק בעולם הזה מסוגלת הנשמה להמשיך ו'לקחת' את עצמות הבורא, על-ידי עסק התורה והמצווה.

(לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 15)

מארצך וממולדתך ומבית אביך (יב,א)

"מארצך" - מרצונותיך; "ממולדתך" - ממידותיך; "מבית אביך" - משכלך. אף שרצונותיו של אברהם, וכן שכלו ומידותיו, היו חדורים קדושה, מכל מקום, הם כוחות שלו (אמנם של קדושה, אבל מציאות דקדושה); ועליו ללכת "אל הארץ אשר אראך" - העבודה שהקב"ה מראה לו. אמנם, גם לפני ציווי זה פרסם אברהם אלוקות בעולם והכניס רבים תחת כנפי השכינה, אבל הוא עשה זאת מצד הכרתו והבנתו באלוקות; ואילו לאחר הציווי נכנס לסדר חדש - פרסום אלוקות מצד ציווי ה', בתור שליח ה'.

(לקוטי-שיחות, כרך כ ,עמ' 58)

מארצך וממולדתך ומבית אביך (יב,א)

התורה אינה מזכירה את גדולתו של אברהם (שהכיר את בוראו, שמסר נפשו על קידוש ה' באור-כשדים, ועוד), כפי שאנו מוצאים אצל נח (שקודם שהקב"ה דיבר אליו מקדימה התורה ומספרת שהיה צדיק ותמים). מדוע?

יש לומר, שאצל כל העמים, ההתקרבות לאלוקות תלויה בכך שהם מכירים בקב"ה ומתקשרים אליו. אך אצל עם-ישראל מתבסס עיקר קירובם לאלוקות ומציאותם כיהודים על כך שהקב"ה בחר בהם. וכאן יש רמז לעניין זה - שייחודו של אברהם אבינו כיהודי ומעלתו הגדולה אינם מתחילים בכך שהוא התקרב לבורא, אלא בכך שהקב"ה הבדילו וייחדו; הקב"ה ציווה והוא קיים.

(לקוטי-שיחות, כרך כ ,עמ' 305)

ולאברם היטיב בעבורה (יב,טז)

רז"ל אמרו (פרש"י בראשית כד,סז) שבזכותה של שרה היתה הברכה מצויה בעיסה.

זהו "היטיב בעבורה": "עבור" הוא תבואה, כמו "ויאכלו מעבור הארץ" (יהושע ה). "היטיב בעבורה" פירושו שהיתה ברכה מצויה בעיסה (בתבואה).

(לקוטי לוי-יצחק עמ' שעז)

* * *

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצוייה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר, ולאברם היטיב בעבורה. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא - אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (=שתתעשרו. בבא-מציעא נט)

דבר זה, שעל אדם לכבד את אשתו כדי שיתעשר, נאמר על-ידי רבא. רבא הוא מבחינת אברם, כמובא בכתבי האר"י ז"ל שאברם הוא אותיות מרבא. לכן דווקא הוא אמר שעל אדם להוקיר את אשתו בשביל שיתעשר, בדיוק כפי שהיה אצל אברהם.

רמז נוסף לקשר שבין רבא לאברם - רבא היה גר במחוזא, ובאברהם נאמר (לקמן טו) "היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר".

זאת ועוד: "מחזה" בריבוע עולה ר"ג ובגימטרייה - רבא (203).

(לקוטי לוי-יצחק עמ' שעז)

והנשארים הרה נסו (יד,י)
הרה נסו: להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה"א בסופה (רש"י)

בריש פרשתנו (וכן בסוף פרשת נח) נאמר "ארצה כנען" ואין רש"י מפרש שם שה'ה' בסוף מילה היא במקום 'ל' בתחילתה, וזאת לפי שהדבר ידוע ומובן מעצמו. מדוע אפוא דווקא כאן רש"י מוצא לנכון לפרש זאת?

אלא: בפסוק דנן היה אפשר לכאורה לצרף את תיבת "הרה" לתיבת "הנשארים" ולא לתיבת "נסו", ואז היה פירוש הכתוב: "והנשארים הרה - נסו" (כלומר, אותם שנותרו בהר, ברחו על נפשם). לפיכך מבאר רש"י שהפירוש הנכון הוא כי הנשארים ברחו אל ההר.

(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 46)

אם מחוט ועד שרוך נעל (יד,כג)

בגמרא (סוטה יז) נאמר שבזכות אמירת אברהם "ועד שרוך נעל" זכו בניו לרצועה של תפילין (שרוך היינו רצועה). במדרש (רבה) כתוב, שבשכר זה נתן הקב"ה לישראל מצוות נעל דחליצה.

ויש להמתיק ולקשר הדברים: תפילין ומנעלים שייכים זה לזה, וכמאמר רז"ל (שבת סא) "כתפילין, כך מנעלין: מה תפילין בשמאל, אף מנעלין בשמאל".

(לקוטי לוי-יצחק בראשית עמ' צו)

אנוכי מגן לך (טו,א)

אברהם הוא בחינת חסד בלתי מוגבל, ולכן בעיניו היו כולם טובים.

אולם באמת אין זו הדרך. שהרי הכוונה והתכלית הן לבער את הרע מן הארץ, ואם יתנהג העולם במידת חסד גדולה כזו, לא יתבטל הרע לעולם ולא יבוער מן הארץ!

זהו "אנוכי מגן לך": הקב"ה מלביש "מגן" על בחינת החסד של אברהם, כדי שהחסד יהיה מוגבל ומדוד, וכך יוכלו, בבוא העת, לבער את הרע מן העולם.

(תורה-אור, דף יב, עמ' א)

בירורי הלכה ומנהג

שפיכה ממים לפני השימוש בהם

הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בשולחן-ערוך אדמוה"ז, חלק חושן-משפט¹ פסק: "...ואפילו ביום צריך לשפוך מעט מן המים קודם שישתה, לפי שיש מים הרעים ששתו מהם שדים בנהר, וזו רפואתם". ובהלכות ברכות² פסק: "השותה מים ושופך מעט קודם שתייתו משום חשש מים הרעים, ישפוך קודם שיתחיל לברך ולא אחר הברכה, משום ביזיון הברכה".

וציינו את מקור הדברים בגמרא פרק 'כל הבשר'³ . ובדרכי-תשובה⁴ הביא, שהשותה צריך לשפוך בעצמו דווקא.

ובס' 'דרכי חיים ושלום'⁵, מנהגי בעל ה'מנחת אלעזר', הביא ש"בכל פעם ששתה משקה ממים⁶, שפך ממנו מעט קודם השתייה".

וכבר העירו, שכיום, שהמון העם (על-כל-פנים) אינם נזהרים לשפוך, אולי ניתן לסמוך על כך "דדשו בה רבים", כמבואר במכתב הרבי בקשר למים שלנו בכלי מתכות⁷, שבעניין סגולי - בטל העניין לגמרי, וגם תלמיד-חכם יכול לסמוך על זה, אלא שהחפץ להחמיר - יחמיר, ותבוא עליו ברכה.

מנהג הרבי בנדון: ידוע שהרבי, לפני שהיה שותה מים או סודה וכיוצא-בזה (בסוף ההתוועדויות הגדולות), היה שופך מעט מן המים או הסודה לתוך התחתית שמתחת הכוס (וכן עשה במים לפני שהשתמש בהם למים אחרונים⁸), מה-שאין-כן ביין ויי"ש שלא היה שופך מהם כלל⁹.

----------

1) הל' שמירת גוף ונפש ס"ד.

2) סי' רו סעיף טו.

3) חולין קה,ב ופירש"י (בפי' רגמ"ה - דשרי עלייהו רוח רעה), תוד"ה חזנהו וחידושי-אגדות מהרש"א. וראה בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מ וש"נ. והרחיבו בזה בקובץ 'שערי ישיבה גדולה' גיליון ח"י, עמ' 81 ואילך, מיאמי רבתי, ג' תמוז תשס"ד.

4) יו"ד סי' קטז ס"ק עב.

5) אות רפח.

6) לכאורה משמעות דבריו היא שכולל גם משקאות אחרים שעדיין דינם כמים, כמו סודה (וראה בשו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ב סי' עה שמתייחס לכל מיני הסודה כמים לעניין קידוש וכדומה). וכמנהג הרבי דלהלן.

7) אג"ק ח"ב עמ' קמג, 'שערי הל' ומנהג' יו"ד סי' יב.

8) כן נהג כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ [וכן בעל ה'מנחת אלעזר', 'דרכי חיים ושלום' סי' רפח]. והרבי הסביר זאת, כי ע"פ הגמ' הנ"ל יש לאדם לעשות כן גם אחר שתיית עצמו וגם אם לא שתו כלל מכוס זו, משא"כ מצד דרך-ארץ וסכנת-נפשות שבמסכת תמיד כז,ב ובמסכת דרך ארץ רבה פ"ט ('המלך במסיבו' ח"א עמ' ער).

9) ממכתב הרה"ג הרה"ח ר' יהודה-לייב שפירא, ראש ישיבה דישיבה גדולה דמיאמי רבתי ורב ביהכ"נ 'בית מנחם' שם (והפרטים בו יותר מדוייקים מהנדפס בשמו בקובץ הנ"ל).

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת לך
ח' במרחשוון

בקריאת ההפטרה, קרא הרבי "וקווי ה' יחליפו כוח" (ישעיה מ,לא) הצירי תחת הוא"ו¹.

יום שני
י' במרחשוון

תענית 'שני' קמא. בימינו אלה, אין נוהגים בתעניות בה"ב, גם (ואדרבה - בעיקר) בחוגי החסידים. כמובן, הנוהגים להתענות - ימשיכו במנהגם הטוב, ואין להתיר להם אלא לצורך, כמו חולשת בריאות הגוף; אך חובת הכול היא להוסיף ב'ימי רצון' אלו בקו השמחה בגלוי, ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב"².

יום חמישי
י"ג במרחשוון

תענית 'חמישי'.

----------

1) הרה"ח ר' יוסף-יצחק שיחי' אופן והרה"ח ר' טוביה שיחי' זילברשטרום (האחרון כתב הביתה כששמע זאת לראשונה מפי הרבי, כיוון שלמד לקרוא אחרת), כדעת האבן-עזרא שהביא המנחת-שי בתהילים לז,ט וכן הוא במסורה שבמקראות גדולות שלו ושלנו, וכן נדפס בחומש 'תורה תמימה' שממנו קרא הרבי את ההפטרות. ולא כדעת הרד"ק והמנחת-שי עצמו, וכנדפס בחומש היידנהיים, בתנ"ך קורן, בתנ"ך ברויאר (שממנו נעתק -'ספר ההפטרות - חב"ד', הוצאת קה"ת תשנ"ה) ובתיקון 'איש מצליח', שהצירי תחת היו"ד וקוראים וקויי". זאת למרות שלדעת הראב"ע והמסורה הנ"ל הרי בתהילים שם צריך לומר "וקויי", ולמעשה בכל ספרי התהילים, גם ב'אוהל יוסף יצחק', נדפס שם "וקויי", אם-כי אין בירור איך קרא הרבי שם.

2) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 258 ואילך, וראה שם ביאור טעמו של דבר - אם כי הרבי נשיא דורנו בעצמו הקפיד להתענות בתעניות אלו.