"ליבר, אוכל!", אמר ההלך שניצב על מפתן הדלת. הוא היה לבוש קרעים, שערו מגודל וסתור, וריח פיו העיד על שתייה מרובה. גופו הכבד התנודד בחוסר שליטה בפתח הבית המצוחצח, ומפיו יצאו שתי מילים בלבד: "ליבר, אוכל!".
מן העבר השני של הדלת ניצב רבי ליבר מברדיצ'ב, לבוש בבגדי השבת ועל פניו נהרה של קדושה. הוא כבר עמד לצאת לקבל את פני שבת המלכה.
במהרה התעשת. "בשמחה", השיב, והחל להגיש לאורחו את מיטב מאכלי השבת, בתוספת כוס משקה חריף. "אנא אכול בזריזות והצטרף אליי לקבלת שבת", דחק באורחו. האיש טמן את פניו בצלחת ולא הגיב. בתוך רגעים אחדים אכל את כל תכולת הצלחת ובלגימה אחת הערה את המשקה אל גרונו.
"עוד אוכל!", קרא, "אני רעב!".
רבי ליבר לא התמהמה. "עוד חלה!", גיהק האורח בגסות. "עוד דגים!". כשכילה הכול דרש פשטידה ובשר וקינוח. את המזון בלע ברעבתנות גדולה. רבי ליבר הביט משתומם ביכולת הקיבול של האיש. כמויות מזון עצומות, שנועדו לסועדים רבים, נעלמו בפיו כבאורח פלא.
ובכל-זאת לא זז שריר בפניו של המארח, והארשת המאירה הוסיפה לנוח על פניו. "נלך להתפלל?", פנה אל אורחו. זה הניף את זרועותיו לצדדים. "אני עייף!", רטן.
"אם כן, אדאג לך למיטה", השיב רבי ליבר במתינות. מיטות חדרי האורחים, שרבי ליבר טיפח כחלק מהכנסת האורחים המופלגת שלו, לא מצאו חן בעיני האורח. הוא התעקש לבדוק את יצועו של רבי ליבר עצמו.
פיו של המארח נפער בתדהמה. גם לטוב ליבו יש גבול. אבל גם אז נשך שפתיים ונתן את הסכמתו. האורח השתרע על מיטתו של רבי ליבר בבגדיו המטונפים ובנעליו מכוסות הבוץ, ובתוך רגע עלו נחירותיו בחלל הבית.
התפילה הסתיימה. רבי ליבר שב לביתו, ואז התברר שלא נותר מזון לסעודה בעבור בני הבית. הוא פנה אל השכנים, לבקש מהם מעט דגים ובשר, לקיום מצוות עונג שבת. בתוך כך התעורר האורח מתרדמתו, הצטרף לסעודה ובלע כל מה שהיה על השולחן. הוא לא חדל מלהאביס את עצמו, עד שהקיא על רצפת הבית.
השכם בבוקר הקיץ רבי ליבר לקול הקריאה: "אוכל, רבי ליבר, אוכל!". עוד קודם תפילת שחרית חוסלו עתודות המזון שנשמרו לסעודה השלישית, ורבי ליבר, ששימש רב בית הכנסת, נאלץ לבקש מהקהל לשלוח לביתו פשטידות ומשקה "בעבור אורח הגון שמתארח בביתי".
האיש הוסיף להציק לרבי ליבר ולבני הבית עד מוצאי השבת, ואולם רבי ליבר לא הראה רמז של קוצר רוח. הוא הראה לאורחו פנים יפות והיה קשוב לכל גחמותיו.
במוצאי השבת נתגלה אליהו הנביא לרבי ליבר ואמר לו: "אני הייתי האורח שלך בשבת. נשלחתי אליך משמים, להעמידך בניסיון", אמר. "וזאת לאחר שהתבטאת באוזני ילדיך כי בעלותך השמימה לא תתבייש בהכנסת האורחים שלך אפילו לפני אברהם אבינו".
אליהו הוסיף ואמר לו: "מכיוון שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, נגזרה עליך מיתה. אלא שאני עמדתי לימינך, והצלחתי להתנות את גזר הדין במבחן אחרון. למזלך, עמדת בו. גזר הדין הומר לשנת גלות. עליך להתחפש לעני ולחזר על הפתחים. אסור לך לישון במקום אחד יותר מלילה אחד".
עם שחר יצא רבי ליבר לגלותו. הוא נדד בין עיירות וכפרים, וסבל ביזיונות רבים, אך קיבל הכול באהבה. ערב שבת אחת הגיע לעיר ברודי, ושם נשלח להתארח בביתו של שומר בית העלמין. הלה לא היה בביתו. רעייתו קיבלה את פני האורח, והורתה לו לבקע עצים לצורך השבת.
מכיוון שלא הורגל במלאכה זו, ניתזה חתיכת עץ מתחת הגרזן וניפצה את זגוגית החלון. בעלת הבית החלה לגדף אותו בזעם וגירשה אותו החוצה, עד שהציע לשלם את דמי תיקון השימשה, ואז נרגעה מעט.
לאחר מכן התנדב לבשל את הדגים לכבוד שבת. האישה שפתה קדירה בחצר, ושוב אירעה לו תקלה, הקדירה התהפכה והדגים נפלו על העפר. האישה שטפה את הדגים, אך בסעודת השבת החל הבעל לצעוק כי יש אבנים וחול בדגים. האישה הצביעה על האורח, ועכשיו גם הבעל הצטרף למסכת ההשפלות. בקושי הצליח רבי ליבר לעצום עין בלילה.
בבית הכנסת הצטנף רבי ליבר מאחורי התנור, והתרכז בתפילה בכוונה גדולה ובשיברון לב. פתאום ראה מולו את רב בית הכנסת, רבי אפרים המגיד, בנו של ה'חכם צבי'. זה אמר לו: "שמעתי הלילה כרוז בשמים, שרבי ליבר מברדיצ'ב שובת בעירנו. אני גוזר עליך לשבת בכותל המזרח!".
פניו של רבי ליבר נתכרכמו על דבר חשיפת זהותו, אך הוא נאלץ לציית להוראת הרב, ואף הוזמן לעליית 'שלישי'. לאחר התפילה סעד על שולחנו של רבי אפרים, וזה אמר לו: "הודיעו לי מן השמים כי הצער שהיה מנת חלקך אתמול בלילה עולה לשנת גלות שלמה. עליך לשוב לביתך ולמעמדך ולהנהיג את הציבור, אלא שמעתה והלאה היזהר והישמר בדבריך".
זמן רב ישבו שני הצדיקים בצוותא ושחו בדברי תורה עמוקים. לאחר מכן נפרדו לשלום. רבי ליבר חזר לברדיצ'ב ובליבו ידיעה כי תשובתו נתקבלה והוא נתרצה לפני המקום.
(על-פי 'זכיות יוסף') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
