סיפור של רבותינו נשיאינו מדוייק ביותר, וגם דבר הנראה כמליצה – יש לו מקור, בנגלה או בפנימיות התורה, ומיוסד במאמר רז"ל
הרה"ק רבי חיים אברהם, בנו של אדמו"ר הזקן, היה בא לעת זקנתו אל אדמו"ר הצמח צדק לשמוע תקיעת שופר, אף שהדבר עלה לו בטרחה מרובה.
שאלו אותו, מדוע הוא מטריח את עצמו כל כך, והלא ניתן לסדר מנין אצלו.
ענה רבי חיים אברהם:
כתיב (תהילים פט, טז): "אשרי העם יודעי תרועה". "תוקעי תרועה" לא נאמר, אלא "יודעי תרועה" (התמים חוברת ח' ע' ט [שפא, ב] ואילך).
סיפור של רבותינו נשיאינו מדוייק ביותר, וגם דבר הנראה לכאורה כמליצה סתם, מיוסד במאמר רז"ל או בלשון הכתוב, ולכל עניין יש מקור, או בנגלה או בפנימיות התורה.
וכפי שרואים בסיפור זה:
כשקוראים את הסיפור ברשימות כ"ק מו"ח אדמו"ר, אפשר לחשוב שדיוק זה בלשון הכתוב היה המצאה של הרה"ק רבי חיים אברהם; אבל באמת מפורש הדבר בזהר (ח"ג יח, ב. וראה גם סה"מ תש"ג ס"ע 190): "אשרי העם יודעי תרועה, יודעי ולא תוקעי".
והנה, בזהר שם ממשיך: "בהאי יומא (ראש השנה) בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכלא דידע ארחוי דמלכא קדישא, דידע ביקרא דמלכא... בכוונה דליבא בחכמתא ברעותא בשלימו", ולכן נאמר "יודעי", היות שהבעל תוקע צריך לדעת כל ענינים אלו.
ולפי זה יובן הסיפור בטוב טעם ("געשמאק") יותר. דהנה, לכאורה יש לשאול: הרי גם הרה"ק רבי חיים אברהם שמע את הדרושים שביארו את התוכן של תקיעת שופר מאביו, אדמו"ר הזקן, ומה הי' יתרונו של הצמח צדק? ומה גם שהי' בנו, והרי השפעות האב אל הבן הם באופן מיוחד ("א סאך טיפער"). אך על פי פירוש הזהר ב"יודעי תרועה" הרי זה מובן.
ובפרט על פי הסברו של אאמו"ר (לקולוי"צ לזהר ע' קפה) דידע ארחוי דמלכא – דעת תחתון, המתפשט לארחין, מפתחא דכליל שית. דידע ביקרא דמלכא – דעת עליון, כי "יקרא" הוא לעצמו, וטאינו מתפשט לחוץ. בכוונה דליבא – בינה, בינה ליבא. בחכמתא – חכמה. ברעותא – רצון, חיצוניות הכתר. בשלימו – עתיק, בפנימיות הכתר.
(משיחת ש"פ ראה תשל"א – קובץ סיפורים עם ביאורים והוראות בעבודת ה' עמ' 13) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
