נושאים נוספים
	העבודה רוחנית בהשלכת אבוקות
	ריקוד בשמחה גדולה שאין למעלה ממנה
	לראות חסדי המקום
	הלכות ומנהגי חב"ד

חסידים ואנשי מעשה רקדו בבית-המקדש והשליכו אבוקות של אור השמימה * האם בית-המקדש הוא המקום לעשיית 'קונץ' שכזה, ששייך לעניינים של שחוק וקלות ראש? * מטרת האור בבריאה לזכך את הגשמיות ולעשותה כלי לאלוקות * מצד אחד, יש להגביה ולהתעלות מעל לגוף הגשמי, ומצד שני לחזור עם כוחות מחודשים בעבודה הרוחנית בענייני התורה והמצוות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לענינים של "אור שמחת בית השואבה" – הנה נוסף לכך ש"לא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה", ועד ש"אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה", הרי גם במקום זה גופא (בבית המקדש) פעלו דבר חדש – כמסופר במשנה¹ ש"חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן", ומבואר בגמרא² שהריקוד עם ה"אבוקות של אור" היה באופן ש"היה נוטל... בידו אחת וזורקן כלפי מעלה וזורק אחת ומקבל אחת" (בידו השני').

ולכאורה אינו מובן³:

כאשר רוקדים באבוקות של אור – מהו הצורך לזרוק את האבוקה למעלה, שאז חוזרת ונופלת למטה, וצריך לחזור ולתופסה, אלא – בידו השניה?!

ואם רק כדי להראות "קונץ", שיכול לשחק בידיו, לזרוק אבוקה ביד אחת ולתופסה ביד השניה כו' – הרי מובן שהמקום דבית המקדש, והמאורע דשמחת בית השואבה, אינם מתאימים לעשיית ענינים של שחוק וקלות ראש, אפילו על-ידי אנשים פשוטים, ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות "חסידים ואנשי מעשה"!

ב. ויש לומר הביאור בזה:

נתבאר לעיל (סי"ג – בספר) שענין ה"אור" הוא האלקות שישנו בכל ענין ודבר שבהבריאה – שהרי "בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם"⁴, והיינו, שבכל דבר שישנו בהבריאה ישנו "דבר הוי'" שמהוה ומקיים ומחיה אותו, כדאיתא במדרש תהלים על הפסוק⁵ "לעולם ה' דברך נצב בשמים", "על מה השמים עומדים על אותו דבר שאמרתי יהי רקיע בתוך המים כו' ובאותו הדבר שברא אותן בו הם עומדים לעולם", ועל-דרך-זה בכל הנבראים שבעולם. וענין זה, שנותן קיום וחיות לכל עניני הבריאה, נקרא בשם "אור".

והנה, אף-על-פי שאלקות מצד עצמו הוא קדושה בלבד, אחדות הפשוטה, ובאופן ש"לא יגורך רע"⁶, ובמכל-שכן-וקל-וחומר מזה ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה"⁷, ועל-אחת-כמה-וכמה אלקות עצמו, מכל מקום, רצה הקב"ה להיות "השוכן אתם בתוך טומאותם"⁸, כך, שיכול להיות מעמד ומצב של "בתוך טומאותם", ואף-על-פי-כן יהיה הקב"ה "שוכן אתם".

כלומר: אף-על-פי ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה", ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לאלקות, נותן התורה, חס ושלום לומר ענין כזה, מכל מקום, בנוגע להמשכת האור אל המקבל, מהתורה אל לומד התורה, הנה כאשר לימוד התורה הוא בטהרה, כאשר האור האלקי נמצא בכלי טהור, אזי יש לו פעולה גדולה ביותר, מה-שאין-כן כאשר הכלי אינו זך, ועל-אחת-כמה-וכמה אם הוא כלי מלוכלך או כלי טמא חס-ושלום, הרי אף-על-פי שדברי תורה אינם מקבלים טומאה, הרי בנוגע לפעולת התורה על האדם אמרו חז"ל⁹ "לא זכה נעשית לו כו'" (היפך סם חיים), ועל-דרך-זה בנוגע להאור האלקי שצריך להאיר בכל דבר שבבריאה, שיהיה ניכר שהתהוותו וקיומו אינו אלא על-ידי דבר הוי' – הנה מצד זה שהכלי אינו זך אלא עכור, גשמי וחומרי, מלוכלך ולמטה מזה, אין האור פועל פעולתו.

ועל-דרך שרואים בנוגע לשמש, אחד ממשמשיו של הקב"ה, שכאשר אור השמש משתקף במראה נקיה, אזי נראה כל תוקף האור, מה-שאין-כן כאשר משתקף בדבר שאינו מזוכך, ובפרט דבר עכור ביותר, ועד לדבר שחור לגמרי, שלא ניכר בו אור השמש.

והיינו, שכאשר הדבר המקבל את האור הוא שחור לגמרי, היינו, שאין בו ענין של זכות ("איידלקייט") ורוחניות – יכול הוא להשאר במעמד ומצב של חושך כפול ומכופל, כאילו לא הייתה חס-ושלום מציאות אור בעולם. ועד שיכולה להיות מציאות של "קליפה" שאומרת "אני ואפסי עוד"¹⁰", היינו, שמלבד גשמיות וחומריות אינו יודע מאומה, כי, "לי יאורי ואני עשיתיני"¹¹, הוא עשה את עצמו, ללא ענין שמהוה ומקיים ומחיה אותו.

ועל זה צריכה להיות עבודה בהכלים המקבלים – דאף-על-פי שדברי תורה אינם מקבלים טומאה, ועל-אחת-כמה-וכמה באלקות ש"לא יגורך רע", מכל מקום, כדי שיפעל הדבר בהמקבל, יש צורך בהכנה הראויה שיהיה "כלי" זך ומצוחצח שיוכל לקבל את האור באופן שיפעל בו פעולתו.

וכפי שמצינו המשל על הצורך בענין הכלי – שבנוגע לכך היד אין חילוק כלל בין דבר מתוק לדבר מר כמו פלפלין, כיון שכף היד אינו יודע ומרגיש כלל שזה דבר מתוק וזה פלפל חריף; ורק כשמגיע ל"חיך (ש) אוכל יטעם"¹² – אזי ניכר החילוק בין תכלית המתיקות, "דבש ונופת צופים"¹³, ל"מרה כלענה"¹⁴, שזהו עומק תחת שאין למטה הימנו.

ועל-דרך-זה בנוגע לענין האור – שצריך לפעול שיהיה כלי הראוי ומוכשר לקבל את האור, היינו, שיהיה נרגש האלקות שבכל דבר שבעולם, ולולי זאת יש מקום לטעות שכלי, כיון שרצה הקב"ה שהבריאה תהי' באופן ש"כל הרוצה לטעות יטעה"¹⁵, ולכן צריך האדם לפעול בעצמו שלא תהיה אחיזה לטעות חס-ושלום שישנו עוד איזה דבר מלבד הקב"ה.

ובזה היא עבודת האדם כל ימי חלקו בקיום המצוות – כדאיתא במדרש¹⁶ "וכי מה איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות", "לצרף" מלשון בירור וזיכוך, היינו, לברר ולזכך את כל הענינים שנבראו בעולם, החל מאיש הישראלי שלומד תורה ומקיים מצוות, ועל ידו גם את הענינים הגשמיים שבהם מקיימים המצוות, שיתבררו ויזדככו עד שיהיו דברים קדושים – שלכן עם על-פי נגלה ישנם פרטי הדינים דתשמישי קדושה ותשמישי מצוה¹⁷, ועד להמצוה עצמה בעת קיומה שאז הרי זה אלקות בעצמו.

ג. אמנם, גם לאחרי שהכלי נעשה מזוכך ומבורר ונקי שאז מאיר האור בהדבר התחתון, הנה כל זמן שהאור קשור עם הכלי שנמצא למטה, לא יכול להיות האור בטהרתו, מצד המקבל, כמו שהיה קודם התלבשותו בכלים.

וזהו שמצינו אפילו בנוגע לצדיקים – אם מדריגתם היא למטה מעט ממה שכתוב גבי רבינו הקדוש ש"זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבונו-של-עולם גלוי וידוע לפניך... (ש)לא נהניתי עולם הזה אפילו באצבע קטנה"¹⁸ – שצריכים לחיבוט הקבר כדי לנער את האבק והעפר שנדבק מעניני העולם¹⁹, אף-על-פי שהיו צדיקים במשך כל ימי חייהם, כי, כאשר יש עסק עם ענינים גשמיים וחומריים, בל ימלט שלא יעשה איזה רושם.

ועל-דרך-זה מצינו בנוגע לנביאים, שבשעה שהנביא היה מקבל את אור הנבואה, הוצרך להיות אצלו התפשטות הגשמיות²⁰ (וזהו גם כן ענין הפשטת הלבושים בעת הנבואה, כמו שכתוב בשאול²¹ "ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא") – כי, אפילו גופו של צדיק שהוא במדריגה נעלית כל כך שהשכינה שורה עליו (כדאיתא בגמרא²² "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה"), מבלבל הוא לקבל את אור הנבואה כמו שהוא;

ועוד זאת, שגם בשעה שהנביא מקבל את אור הנבואה על-ידי הנשמה, מתנבא כל אחד ואחד בסגנון שלו²³, לפי הכשרונות שלו, היינו, שהגוף פועל ומשאיר רושם על אור הנבואה שנמשך על ידו.

וההסברה בזה – כמבואר בתניא²⁴ ש"גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים (שזוהי תכלית העבודה, ועל זה נאמר²⁵ "עבודת מתנה אתן את כהונתכם"), לא יגיע למעלת דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי... שהגוף אינו יכול לסבול כו'", ומה גם שבהיותו למטה הרי גם הנשמה "אינה בטלה במציאות לגמרי... רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו"²⁶, "יש מי שהוא אוהב"²⁷.

ד. והעצה לזה – שמזמן לזמן יתעלה למעלה מכמו שהוא מקושר בגוף:

בספרי מוסר וספרי חסידות, החל מספר התניא²⁸, מובא מאמר הזהר²⁹ שצריך להיות ממארי דחושבנא כו', שבזה נכללת גם ההתבוננות ד"יזכיר לו יום המיתה"³⁰, כדאיתא בגמרא³¹ "שוב יום אחד לפני מיתתך... וכי אדם יודע איזה יום ימות... ישוב היום שמא ימות למחר" – שזהו המעמד ומצב של הנשמה בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה, מאה ועשרים שנה.

והתבוננות זו, שעוד מעט יהיה מעמד ומצב זה ("אָט אָט איז דאָס") – מבטלת את החומריות והישות של הגוף ונפש הבהמית, ומאפשרת ל"אור" להתנתק מהענינים שנדבקו בו במשך היום, כך, שמצב הגוף לא יבלבל לשמחת הנפש (כמבואר בתניא³²).

ה. וזהו תוכן ענין הריקוד ב"אבוקות של אור":

ובהקדם הביאור בדיוק הלשון "אבוקות של אור", ובפרט שלפני זה נזכר ש"מנורות של זהב היו שם", מנורה הקשורה עם נר, ואילו הריקוד של חסידים ואנשי מעשה הי' "באבוקות של אור" דווקא.

והעניין בזה:

ענינה של אבוקה – שהיא שזורה לכל-הפחות משתי נרות ביחד. וענינו בעבודה – שלאחרי עבודת התשובה בעשירת ימי תשובה, צריכה להיות העבודה ד"זמן שמחתנו" באופן של "אבוקה", שמורה על התאחדות והתכללות הנפש והגוף, נפש האלקית ונפש הבהמית, ששניהם יחדיו עובדים את ה', כמו שכתוב³³ "בכל לבבך", "בשני יצריך"³⁴.

וסדר העבודה הוא – שגם כאשר הנשמה מקושרת עם הגוף, הנה מזמן לזמן צריך ליטול את "האבוקה של אור" ולזורקה כלפי מעלה, למעלה מהגוף, היינו, להעלות את ה"אור" ולנתקו לפי שעה מענינים גשמיים וחומריים, והתועלת שבזה – שלפי שעה מתנער ("ער טרייסלט זיך אָפּ") מהאבק והעפר כו'.

והמטרה היא – שלאחרי זה, כאשר ה"אבוקה של אור" חוזרת למטה, ומקבלה בידו השניה שבה צריך לעסוק בעובדין דחול, אזי יש בידו "אבוקה של אור" מחודשת (אַן אָפּגעפרישטע ליכטיקייט"), מנוערת מענינים חומריים ואפילו מענינים גשמיים,

ומנצל זאת לעבודה מחודשת בעניני התורה והמצוות במשך כל היום, באפן שיתמעטו הענינים הגשמיים שישנם במשך היום אפילו אצל צדיק גמור שעובד ה' באהבה בתענוגים, אבל הוא עדיין במעמד ומצב ד"יש מי שאוהב".

ו. ...והדרך כיצד לעשות זאת – הראו "חסידים ואנשי מעשה":

אצל אלו שאינם יודעים פרטי הענינים בזה, יכולים להיות שני קצוות: כתוצאה מזריקת האבוקה של אור כלפי מעלה – יבוא לידי כליון הנפש לגמרי, ולא ירצה לחזור ולהתחבר עם הגוף; או לאידך גיסא, שמצד גשם הגוף – לא יוכל להתנתק אפילו לפי שעה ולהתבונן בהמעמד ומצב שלאחרי שבעים שנה או מאה ועשרים שנה.

ולכן נעשה ענין זה על-ידי "חסידים ואנשי מעשה":

בנוגע ל"חסידים" – מפרש רש"י "כל חסיד הוי' חסיד מעיקרו", היינו, שלא חטא כל ימיו, ולא טעם כלל טעם חטא, כך, שגם מצד הגוף יש לו שייכות רק לענינים גשמיים, אבל לא לענין של חטא.

ו"אנשי מעשה" – "מעשה" מלשון כפיה, כמו "מעשין על הצדקה³⁵" – שעומדים כל ימיהם בתנועה של כפיה, היינו, שאין להם רצון מצד עצמם, וכל ענינם הוא כמו עבד שממלא רצון אדונו.

ואצל "חסידים ואנשי מעשה" אין מקום לחשוש שמצד ישות וחומר הגוף לא יוכל להיות זריקת האור כלפי מעלה – כיון שהגוף הוא במעמד ומצב שלא טָעם טַעם חטא, והורגל כבר לענין של כפיה, ללא רצון עצמי; וכמו-כן אין לחשוש שמצד זריקת האור כלפי מעלה יהיה ענין של כלות הנפש – כיון שגם מצד הנשמה ישנו ענין הכפייה, דאף שהאור מצד עצמו הוא בתנועה של רצוא לעלות למעלה, מכל מקום, עומד הוא בתנועה של שוב, התקשרות הנשמה בגוף, כיון שרוצה למלא את רצונו של הקב"ה, ש"לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה"³⁶.

ולכן, ה"חסידים ואנשי מעשה" הם אלו שמראים את הדרך לענין הריקוד עם "אבוקתו של אור" באופן ש"היה נוטל... בידו אחת וזורקן כלפי מעלה וזורק אחת ומקבל אחת" כדי להאיר למטה.

(משיחת ליל ג' דחוה"מ סוכות תשח"י – תורת מנחם כרך כא עמ' 45 ואילך)

_________________________

1)     סוכה ה, ד.

2)     סוכה נג, א ובגירסת הע"י.

3)     ראה גם פי' יפה ענף לע"י סוכה שם.

4)     תהילים לג, ו.

5)     תהילים קיט, פט. הובא בלקו"ת אחרי כה, סע"ג.

6)     שם ה, ה. וראה לקו"ת במדבר ג, סע"ג. וש"נ.

7)     בדרכות כב, א. רמב"ם הל' ק"ש בסופן.

8)     אחרי טז, אז ובפרש"י.

9)     יומא עב, ב. וראה תו"מ חי"ד ע' 276. וש"נ.

10)   ישעיה' מז, ח.

11)   יחזקאל כט, ג. וראה תניא ספכ"ב.

12)   איוב יב, יא.

13)   תהלים יט, יא.

14)   משלי ה, ד.

15)   ב"ר פ"ח, ח.

16)   שם רפמ"ד.

17)   ראה מגילה כו, ב.

18)   כתובות קד, א.

19)   ראה סה"מ קונטרסים ח"א עח, א. ועוד.

20)   ראה סה"מ תש"י ריש ע' 118. וש"נ.

21)   ש"א יט, כד.

22)   שבת צב, א. וש"נ.

23)   ראה סנהדרין פט, סע"א. וראה גם תו"מ ח"ז ע' 201.

24)   פל"ז (מח, סע"א ואילך).

25)   קרח יח, ז. וראה תניא פי"ד.

26)   שם פל"ה (מד, סע"א ואילך).

27)   תו"א ויקהל (בהוספות) קיד, ד.

28)   פכ"ט (לו, ב).

29)   ח"ג קעח, א.

30)   ברכות ה, רע"א (לגירסת הע"י).

31)   שבת קנג, א.

32)   פל"א (מ, ב).

33)   ואתחנן ו, ה.

34)   ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.

35)   ב"י לטור יו"ד סרמ"ז. וראה לקו"ת בחוקותי מח, א. ובכ"מ.

36)   ישעיה' מה, יח.