ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (כג,ב)
לספוד לשרה ולבכותה: ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל-ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט - פרחה נשמתה ממנה ומתה (רש"י)

מדוע בשורת העקידה גרמה למיתת שרה, והרי אין זה הכרח שבשורה כזאת (ר"ל) תגרום למיתה, ומדוע גרם הדבר למותה?

ביאור הדבר: שרה נתבשרה שתי בשורות בזו אחר זו, והן עוררו אצלה רגשות הפוכים: בתחילה נתבשרה ש"נזדמן בנה לשחיטה", דבר שגרם לה חרדה וצער עמוקים ביותר, ומיד לאחר מכן הודיעו לה שיצחק לא נשחט בפועל, ובשורה זאת גרמה לה עונג ושמחה נעלים ביותר. שרה לא היתה מסוגלת להכיל את שתי הרגשות המנוגדים האלו, ודבר זה גרם למיתתה.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פ' חיי-שרה תש"מ)

בכסף מלא יתננה לי (כג,ט)
בכסף מלא: אשלם כל שוויה (רש"י)

יש לדקדק בזה: מאי קא-משמע-לן? והרי זה מובן מפשטות הכתוב!

אלא רש"י בא לפרש שתיבת "מלא" מתייחסת לשדה - שאברהם שילם את המחיר המלא של השדה, ואינה מתייחסת לכסף - שאברהם שילם במטבעות מלאים במשקלם (כפי שפירש רש"י להלן בפסוק טז).

הדבר מוכח מתשובת אברהם לבני חת: הם ביקשו לתת לו את השדה חינם ("איש ממנו לא יכלה ממך"), ואילו הוא סירב לקבלה בתור מתנה או במחיר מוזל, אלא בכסף מלא - מחיר מלא של השדה. אך אם נפרש שהכוונה לסוג מעולה של מטבעות, אין תשובתו מעניין דבריהם, שהרי איש לא דיבר על טיב המטבעות.

(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 60-62)

ואברהם זקן בא בימים (כד,א)

איתא בזוהר (ח"א עמ' רכד), ש"ימים" הכוונה ל'לבושים' הנעשים לנשמה על-ידי מעשה המצוות. מי שעובר עליו יום ללא קיום מצוות - חסר לו 'לבוש' אחד.

על אברהם נאמר "בא בימים", כלומר, כל לבושי הנשמה שלו היו שלמים ולא חסר לו אפילו לבוש אחד.

פירוש הזוהר קשור גם-כן בפירוש הפשוט של מילת "ימים". לכל יום יש לבושים השייכים לאותו יום דווקא, וכדי להשיג לבושים אלו צריך שיום זה יהיה "ממולא" במצוות.

ויש לומר, שמטעם זה הזהיר הבעל-שם-טוב ש"לא יניח שום יום מעשיית מצווה". שהרי גם אם יוכל להשלים למחר מה שהחסיר היום, באופן שלא יחסר מהמספר הכולל של המצוות, בכל-זאת, מכיוון שחסר לו יומא חדא, חסר לו הלבוש השייך ליום זה דווקא.

(לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 12)

* * *

בתורת החסידות מוסבר, ש'לבושים' אלו, הבאים מקיום המצוות, מלבישים את הנשמה בגן-עדן ומאפשרים לה לקבל את גילוי האור האלוקי המאיר שם (ממעשה המצוות נעשה 'לבוש' לנפש בגן-עדן התחתון, ומכוונת המצוות - בגן-עדן העליון).

יתרה מזו:

המצוות הן לבושים לנפש לא רק בגן-עדן, אלא גם בעולם-הזה. המצוות מלבישות ומקיפות את האדם מכף רגלו ועד קדקודו, דהיינו כל ענייניו. באמצעותן יכול אדם להיות דבוק באלוקות ממש, גם בהיותו בעולם-הזה הגשמי.

(ספר המאמרים תש"ז עמ' 198)

ואברהם זקן בא בימים (כד,א)

"יום" - רומז לאור וגילוי, כדכתיב (בראשית א), "ויקרא אלוקים לאור יום". "ימים" (לשון רבים) - רומזים לשני סוגים של אור וגילוי: האור האלוקי הנמשך בעולם על-ידי העבודה בתורה ומצוות, והאור הנמשך על-ידי התעסקות בדברי הרשות לשם שמים.

"ואברהם זקן בא בימים" - אברהם אבינו עבד את עבודתו בשלמות בהמשכת שני סוגי האור האמורים, שכן, גם ענייני הרשות שלו היו בבחינת "חולין שנעשו על טהרת-הקודש". על-ידי זה זכה והגיע לדרגה נעלית בהשגת הבורא (זקן - זה שקנה חכמה).

(אור-תורה, דף קט עמ' 218)

* * *

"ואברהם זקן" - היינו אברהם העליון, שנקרא 'זקן' על שם שהוא למעלה מן הזמן, מאז ומקדם.

"בא בימים" - מידה זו נמשכה ונתלבשה באברהם התחתון, שנקרא 'ימים' על שם שחי בעולם הזה, תחת גדר הזמן.

על-ידי שאברהם אבינו התאמץ בעשיית צדקה וחסד - המשיך על עצמו בחינת 'אברהם' העליון.

(אור-תורה, דף י עמ' ב')

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים (כד,כב)
בקע: רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. ושני צמידים: רמז לשני לוחות מצומדות (רש"י)

מחצית השקל - רומזת למצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות (בבא-בתרא ט), ונקראת בשם "כללות המצות".

הלוחות - הם כללות כל התורה כולה.

אליעזר נתן לרבקה נזם וצמידים לרמז שהיסוד של בית בישראל הוא לימוד התורה וקיום המצוות.

(לקוטי-שיחות כרך א, עמ' 36)

עבד אברהם אנוכי (כד,לד)

נישואי יצחק ורבקה מסמלים את האיחוד של הנשמה עם הגוף (מ"ה וב"ן), ובכללות - האיחוד של העליון והתחתון, רוחניות וגשמיות. עבודה זו החלה בעת מתן-תורה, שאז ניתן הכוח להפוך את הגשמי לחפצא של קדושה, אך ההכנה לכך החלה עוד מאברהם, כמאמר רז"ל שמאברהם התחילה התקופה של "שני אלפים תורה". זהו "עבד אברהם אנוכי" - בהיותי עבדו של אברהם, שממנו החלה ההכנה למתן-תורה, בכוחי לפעול איחוד זה של יצחק עם רבקה.

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 105)

ואבוא היום אל העין (כד,מב)
יפה שיחתן של עבדי אבות (רש"י)

העניין דשיחת עבדי אבות - רומז להתבטלות מוחלטת של האדם לגבי הקב"ה: שיחה משמעה שהאדם מכיר באי-היכולת שלו לסמוך על כוחותיו, ועל-כן הוא מוכרח להתפלל אל הקב"ה - "אין שיחה אלא תפילה". עבדי אבות היינו, האדם הוא כמו עבד, שאין לו כל מציאות משלו והוא תלוי לגמרי באדונו. התבטלות זו עושה את האדם כלי להשפעה באופן ד"הוא ישלח מלאכו לפניך", היינו שההבטחה מובטחת מראש; המלאך הולך לפניו ומבטיח מלכתחילה את ההצלחה.

(לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 103)