מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

תפילה בתוך מערת-המכפלה

ב'התקשרות' גיליון תפה, במדור 'ניצוצי רבי' (עמ' 12), מסופר שבשנת תשכ"ח, ב'יחידות' לתושבי ארץ-הקודש ששהו ב'בית חיינו' בחודש תשרי, הורה הרבי שבשובם לאה"ק יבקרו בכותל המערבי, בקבר רחל, בבית-הכנסת 'צמח צדק' בירושלים העתיקה, ובמערת-המכפלה. אז עורר הרבי 'שאלה' אם מותר להתפלל  בתוך מערת-המכפלה, מכיוון שיש שם מסגד של הישמעאלים, וסיים: "יבררו שם אצל הרבנים בארץ-ישראל אם התפילה במערת-המכפלה תהיה בתוך הבניין, או שתהיה במקום שבו אין כל ספקות ולכל הדעות מותר להתפלל שם". צויין שם לקובץ 'היכל מנחם' (בעריכת בעל המדור) כרך ג, אך נשמט מספר העמוד, וצ"ל: עמ' רפה¹ .

והנה בשו"ת 'דברי יציב' (להאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל²) מובא שאסר להתפלל שם, ואפילו להיכנס לשם, מכיוון שלדעתו דינו כבית עבודה-זרה. אחד מתלמידיו, הרב מרדכי שבתי איזנברגר³, דן בזה באריכות, והעלה (לפי המצב בשנת תש"ס, מועד פרסום המאמר) שאסור להיכנס לאולם יצחק, המשמש כמסגד, אך מותר ומצווה להתפלל בהיכלי אברהם ויעקב אבותינו, שהם בתי-מדרש קבועים⁴.

ובשו"ת 'תשובות והנהגות'⁵ תמה על כך, שהרי המוסלמים אינם עובדי עבודה-זרה ואין זה בית ע"ז, אבל העלה שיש בזה חילול ה' לבקר שם, כיוון שהוא "בית מינות" שכופרים בתורת משה, אבל בשעה שאינו משמש כמסגד, וניכר שאנו נכנסים בשביל קברי אבות  "אולי קיל, שאין למיחש לאיסור", עיי"ש.

ובשו"ת 'יביע אומר'⁶ השיג על ה'דברי יציב', ומסיק להקל להתפלל במסגד "וכן ראיתי לכמה גאונים וצדיקים שהיו מתפללים בתוך המסגד של מערת-המכפלה"⁷, וכן הביא משו"ת 'עין יצחק'⁸, ומאידך הביא משו"ת 'ציץ אליעזר'⁹ ומספר 'אות היא לעולם'¹⁰, שאוסרים.

לגבי אנ"ש הנ"ל שהיו ב'יחידות', איני יודע אם שאלו ומה נענו. אך למעשה נמסר לי כי ככל הידוע, בכל הפעמים שהרבי ציווה לבקר ולהתפלל במערת-המכפלה, לא הבדילו בין המקומות, ולמשל ה'הקפות' הידועות שנעשו בהוראת הרבי בשבת-קודש פרשת לך-לך תשל"ז¹⁰*, נערכו גם ב'אולם יצחק'.

והעיקר לדידן: כאשר ביקר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע במערת-המכפלה¹¹, נכנס פנימה כידוע, "ועבר לכל אורכה, נכנס בצידה האחד ויצא בצידה השני"¹² והיו "שפתיו נעות וממלמלות"¹³. ואם אכן אסור להתפלל שם - לשם מה נכנס, ואיך לחש תפילה (ולמה הסתפק הרבי נשיא דורנו)? ואולי יש לחלק בין כניסה ואמירת פסוקים וכדומה לבין תפילה ממש, ובציבור.

----------

1) כהערה על כרך א' עמ' רמו, שם נעתק קטע ה'יחידות' הנ"ל. הערה זו נשמטה גם מ'מפתח ערכים' שבסוף כרך ג.

2) חיו"ד סי' מ, וכן בספרו 'שפע חיים' ח"א עמ' נה.

3) קובץ 'אורייתא' (יט) עמ' שיז ואילך.

4) אם כי למעשה רבים מחסידי צאנז בהגיעם למערה (וכך נהג כנראה האדמו"ר עצמו), מתפללים דווקא בסמוך לאחת הפינות שמחוץ לבניין, מקום 'המדרגה השביעית' בעבר (כמ"ש בסוף ההערה שב'היכל מנחם' הנ"ל).

5) ח"ד, או"ח סי' לה.

6) ח"ז חיו"ד סי' יב אות ד.

7) אבל ממה שמסיים: "ועד עכשיו יש שם בית-הכנסת קבוע לתפילה, לאחינו תושבי חברון וקרית -ארבע" משמע שאינו מחלק בין אולם יצחק לשאר המקומות. שאם אסור, הרי גם בחצר אסור, כדברי ה'ציץ אליעזר' שהביא להלן.

8) להגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, או"ח סי' יא.

9) חלק יד סי' צא בסופו.

10) חלק ב דף קעח עמ' ג.

10*) לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 443. התקשרות גליון ט' עמ' 17.

11) ז' מנחם-אב תרפ"ט בשעה 7 בערב - על פי יומנו האישי, 'מסע הרבי בארה"ק' עמ' 225.

12) ר' שלום-דובער גולדשמיד, שם עמ' 134.

13) שלמה-זלמן קלונסקי, שם.

שני מקיפים

א. בספר המנהגים¹ מובא "מנהג חסידים ללבוש כיפה תחת הכובע". ואכן מנהג זה רווח גם בקהילות חסידיות אחרות.

ובאיגרות-קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ² מספר בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בשם אחיו הרז"א, שענה לאחד על השאלה מה בין השכלה של חקירה לבין תורת החסידות: "ההבדל הוא, כשלומדים חקירה, הנה, סוף-כל-סוף, פושטים הטלית-קטן והכובע, וכשלומדים דברי חסידות הנה, סוף-כל-סוף, לובשים חגורה ויארמילקע" - זאת לפי המקובל במדינות אירופה, שהכובע היה הכיסוי הרווח (גם אצל לא-יהודים), ואילו הכיפה שנוספה מתחתיו שימשה לשם קבלת-עול.

ב. במאמר ד"ה 'צוהר תעשה לתיבה - תרפ"ג'³ נתבאר העניין, דבקדושה יש שני מקיפים, מקיף דחיה, ומקיף דיחידה שהוא מקיף למקיף, דהיינו התקשרות עצמית ופנימית (מה-שאין-כן בקליפות, הרי "בבואה דבבואה לית להו"⁴), "ולכן הרוצים לקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה, להיות כל דבריהם מכוונים בכוונה פנימית, מכסים ראשם בשני מקיפים", עיי"ש.

וביאר הרבי⁵: "[אף שלכאורה יש לחשוש שעל-ידי זה עלולים ללבוש שני מלבושים (הכובע וה'יארמולקע' [=כיפה]) בבת-אחת, שקשה לשכחה⁶]... וי"ל, שעל-ידי זה שנקשרים שני המקיפים דנשמה עם מקיפים גשמיים (כובע ו'יארמולקע'), ניתוסף יותר בהמשכה וגילוי דשני המקיפים שבנשמה".

ג. לכאורה, ניתן לקשר זאת עם המבואר ב'פסקי דינים' להצמח-צדק⁷, שמלבד כיסוי הראש המינימלי, היו תלמידי-חכמים וכד' מכסים ראשם בכיסוי נוסף, המכסה חלק גדול יותר מהראש ואף מסביבתו, כגון סודר, מצנפת או טלית.

ד. במקורות הנ"ל משמע ש'שני מקיפים' הם דבר תמידי שאינו קשור במצווה או בעניין כלשהו. אבל כיוון שכאשר נמצאים בבית אין לובשים את הכובע כל הזמן (ואף הרבי נהג ללמוד בחדרו ללא כובע), יש לברר, ולא נתפרש - באילו מצוות מקפידים על 'שני מקיפים', זאת כמובן מלבד מה ש"בכלל נוהגים חסידים להתפלל עם הטלית על הראש [ובמנחה וערבית - בחליפה וכובע], ומכל-שכן בזמני התעוררות דראש-השנה ויום-הכיפורים, ובפרט בתפילת נעילה"⁸. וכן מהאמור בעניין ברכת המזון: "כל ירא-שמים לא יברך במצנפת [=כיפה], רק ישים הכובע על ראשו"⁹. כן רגילים ביותר (בהתוועדויות למשל) להקפיד על כך לאמירת ברכה.

ה. בעת הסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ראה הרה"ח ר' יוחנן גורדון שנפלה הכיפה מראשו הק' ומיהר לכסותו, ואז גילה שהיתה עוד כיפה מתחתיה ("אולי ישן בב' מקיפים")¹⁰. לפי השיחה דלעיל, כנראה שבתפילה (ואולי כל היום?) לא נהג כך. ואולי הסירה לקראת עטיפתו בטלית.

ו. יש מתחכמים לומר, שאף שאין יכול לכסות ראשו בידו כיוון שהם גוף אחד¹¹, הרי לכסות את הכיסוי כדי שיהיו 'שני מקיפים' ניתן לכסות גם בידו. אבל לאמיתו של דבר מדובר בשני מקיפים, ששניהם מכסים את האדם, ולכן שניהם צריכים להיות נפרדים מהגוף.

ז. ברור, שהנהגה זו באה רק בנוסף למה שמחוייב מדינא, ולכן אם רוצה לברך על פרי וכדומה, חייב¹² לאוחזו בימינו, אף אם על-ידי זה לא יוכל לכסות ראשו אז בשני מקיפים (כגון שיד שמאל תפוסה, או אינה מכוסה). ומכל-שכן - לא לדחות ברכה אחרונה בגלל העדר כיסוי נוסף, שעלול אח"כ לשכוח אותה, או שיווצר ספק שבגללו לא יוכל לברכה אח"כ. ומסיימים בטוב.

----------

1) עמ' 9 בשולי-הגיליון, והוא מאג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' שצג. שם מביא לזה מקורות משבת פרק טז משנה ד [שם נמנו י"ח בגדים, ובבבלי ובירושלמי פירטו בין השאר: מעפורת (וברע"ב: מצנפת) לכיסוי הראש, וגם כובע שבראשו]. ומגמ' חולין קלח,א: "כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון". ומה שלא הביא ראיה מהצמח-צדק דלהלן - פשוט לכאורה, מכיוון שזה רק לפי תירוץ הצמח-צדק, כנגד אלה שהבינו בגמרא שמדובר בגילוי הראש ממש.

אגב, לא הבנתי איך יתאימו דברי הצמח-צדק שם, שגילוי הראש ממש אסור מדינא, ולא על זה מדובר בגמרא שהלכו כך, עם דברי אדמו"ר הזקן בשו"ע (מהדו"ת סי' ב' ס"ו) "שרוב העם היו רגילים לילך לפעמים בגילוי הראש, מפני החום בימים ההם", והרבי הזכיר זאת ב'יחידות' להראשל"צ הגר"מ אליהו, וסיים: "ודווקא בדורות האחרונים (בימי הב"י והרמ"א) נתחדש חומר העניין דכיסוי הראש, מצד מידת חסידות", וציין לזה את דברי הצמח-צדק הנ"ל (ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 455).

2) ח"ד עמ' קסו.

3) ספר המאמרים תרפ"ג עמ' קמ. וכן בספר המאמרים תש"ז עמ' 185.

4) יבמות קכב,א.

5) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 164, בלתי מוגה.

6) "שו"ע אדה"ז או"ח [מהדו"ק ומהדו"ת] סי' ב ס"ג. וראה מאמרי אדמו"ר האמצעי ח"א עמ' קיד, וש"נ."

7) או"ח בתחילתו, בביאור המקורות שמהם משמע שהלכו בגילוי הראש.

8) 'תורת-מנחם - התוועדויות' (יח) תשי"ז ח"א, עמ' 106 (בשו"ע אדה"ז מוזכר 'עיטוף' בתפילה בסי' צא ס"ו כ"דרך החכמים ותלמידיהם", וכן יש לציין לזוהר (ח"ג רס,ב) שהובא בט"ז ר"ס זה, אבל לא מצאתי בפוסקים פירוט כמו בקשר לברכת המזון דלהלן), בקשר להנהגת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בשנת תרצ"ה בווארשא באמירת אשרי דנעילה כשהטלית על כתפיו "עם הכיפה בלבד" - "מנהג זה לא כללתי בהמחזור, כיוון שאינני יודע אם זהו מנהג השייך לרבים".

9) האר"י ז"ל - שער המצוות פ' עקב, הובא בבאר-היטב סי' קפג ס"ק יא, וכן מביא זאת מהשל"ה (שער האותיות אות ק', בדפוס שנת נח"ת דף פב ריש ע"ב), ב"ח ד"ה רב אשי, מ"א סק"ה, וכ"פ בשו"ע אדה"ז שם ס"ו (בקשר ל"עיטוף").

10) 'ימי בראשית' עמ' 67.

11) כנפסק בשו"ע אדה"ז סי' צא ס"ד.

12) כנפסק בשו"ע אדה"ז סי' רו ס"ח.