"הילוך" מורה על הליכה בדרך הרגיל, ממדרגה למדרגה, מה-שאין-כן "נסיעה" פירושה העתקה ממקום אחד למקום חדש לגמרי * לכן נקרא זמן הגלות "נסיעה", כי זה מצב הפכי לגמרי, מן הקצה אל הקצה, מגילוי האלוקות שהיה בזמן בית-המקדש * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת השבוע לומדים אודות המסעות - "אלה מסעי בני ישראל גו'¹ - "מסעי" דייקא, לשון נסיעה, ולא לשון הליכה.

ויש לבאר ההפרש בין הילוך לנסיעה:

הילוך - מורה על הליכה בדרך הרגיל, ממדריגה למדריגה. הוא הגיע אמנם למקום חדש, אבל גם המקום החדש יש לו עדיין איזה שייכות למקום הראשון; אבל נסיעה פירושה - העתקה למקום חדש לגמרי, היינו, שצריך להסיע ולהעתיק את עצמו לגמרי מהמקום הקודם למקום חדש, והעתקה זו נקראת בשם נסיעה.

וזהו גם מה שכתוב² "ויסע משה את בני ישראל מים סוף", לשון נסיעה דייקא - לפי שבני-ישראל  היו עסוקים בביזת הים, והיה צורך לנתק אותם משם כדי שיסעו הלאה³.

וכמו-כן מצינו בתלמוד בירושלמי⁴ הלשון "הסיע דעתו", שפירושו⁵ כמו הלשון "הסיח דעתו" שבתלמוד בבלי - כי, "היסח הדעת" הוא כשהאדם עוקר ומנתק את דעתו ומחשבתו לעניין אחר לגמרי.

וכמו דין היסח הדעת גבי תפילין, ש"אינו נקרא היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק או קלות ראש... אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו... ואין דעתו על התפילין ממש, אין זה נקרא היסח הדעת"⁶.

- שהרי בדורות שעברו היו הולכין בתפילין כל היום⁷, ואי-אפשר שתהיה דעתו על התפילין ממש במשך כל היום. וגם בימינו הרי מתפללים ולומדים תורה בתפילין, ואי-אפשר שבשעת התפילה והלימוד תהיה דעתו על תפילין ממש (ועל-דרך המבואר בתניא⁸ שהכוונה לשמה צריכה להיות רק "קודם שיתחיל ללמוד", כי בשעת הלימוד עצמו צריך להיות שקוע בהלימוד גופא, ולא בכוונה לשמה), ומכל-מקום, אין זה נקרא היסח הדעת מתפילין -

כי, "היסח הדעת" פירושו שעוקר מחשבתו לגמרי מהתפילין שעניינם "שיעבוד המוח והלב"⁹, שזהו דווקא "כשעומד בשחוק או קלות ראש", היפך שיעבוד המוח והלב.

וכיוון ש"היסח הדעת" הוא עקירת הדעת לעניין הפכי דווקא - לכן נקרא בירושלמי בשם "הסיע דעתו", מלשון נסיעה, המורה על העקירה ממקומו הקודם¹⁰.

ב. והנה, זמן הגלות נקרא בשם נסיעה, כפי שמצינו הלשון גבי גלות השכינה: "עשרה מסעות נסעה שכינה"¹¹ - לפי שזמן הגלות לגבי זמן הבית הוא ריחוק הערך לגמרי, עד שהוא כמו עניין הפכי ממש:

מהעניינים המיוחדים בזמן שבית המקדש היה קיים - שבקודש-הקדשים היה הארון, עליו אמרו¹² "מקום הארון אינו מן המידה", שהם שני הפכים בנושא אחד, שהאפשרות לכך היא רק מצד העניין ד"נמנע הנמנעות" דווקא¹³.

דהנה, ישנו האור האלקי המלובש בטבע, בדברים גשמיים, ויש בחינת האלוקות שלמעלה מהתהוות, אבל למעלה יותר הוא העניין ד"נמנע הנמנעות" - שעל זה אמרו אפילו חוקרי ישראל ש"יש לנמנעות טבע קיים", אלא שבקבלה וחסידות מבואר שאינו כן, אלא עצמותו יתברך הוא "נמנע הנמנעות". ועניין זה היה בגילוי בקודשי-הקדשים.

וזהו גם מה שכתוב¹⁴ "והתפללו אליך דרך ארצם", ש"העומד בחוץ-לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ-ישראל... עומד בארץ-ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים... עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש... עומד אחורי המקדש... יחזיר פניו... כנגד בית קודשי-הקדשים"¹⁵ - שקודש-הקדשים הוא השער, "זה שער השמים"¹⁶, שדרכו עוברות כל התפילות, כולל גם התפילות על צרכים גשמיים - כי, מצד העניין ד"נמנע הנמנעות", אפשר להיות החיבור בין גשמיות ורוחניות.

והעניין בזה - שבקודש-הקדשים היה גילוי העצמות כמו שהוא, כפי שהקב"ה הוא בעצמותו ממש.

ולהעיר, שאף-על-פי שאסור לראות את המלך כשהוא ערום¹⁷, הרי האיסור הוא רק על הרואה את המלך, דאסור לאיש זר לראות את המלך אלא על-ידי לבושים דווקא, אבל לגבי המלך עצמו, הרי יש אצלו מעמד ומצב כפי שהוא ערום - וזוהי דרגת גילוי האלוקות שבקודש-הקדשים.

וכידוע בעניין הייחודים העליונים - שהם עניינים נעלים ביותר, ולכן גם למטה הוא עניין נעלה¹⁸ (אלא שישנם אופנים שהיחוד העליון אינו יכול להתגלות למטה, ש"לכן נאסרו כל העריות שלא לעשות כדוגמת הייחוד שבאצילות למטה, כי הרי למטה אי-אפשר להעשות היחוד הזה כו'"¹⁹) - שעיקר עניין הייחוד הוא בבית-המקדש²⁰ בהיכל קודש-הקדשים²¹, ששם הוא המשכת העצמות ממש.

אמנם, לאחרי חורבן בית-המקדש, הרי "עשרה מסעות נסעה שכינה", לשון נסיעה דווקא - לפי שזמן הגלות הוא מצב הפכי לגמרי, מן הקצה אל הקצה:

לא זו בלבד שבזמן הגלות אין הגילוי ד"נמנע הנמנעות", ולא רק שאין גילוי האלוקות שלמעלה מהתלבשות בעולם, אלא אין אפילו גם גילוי האלוקות המלובש בטבע, ועד שאפשר לטעות שהטבע מתנהג מעצמו.

ולא זו בלבד שאין רואים בעיני בשר שהכל הוא אלוקות, אלא שעניין זה אינו מתגלה אפילו בבחינת השגה, עד שאפשר לשכוח על זה לגמרי. ועל-דרך המבואר²² בעניין תקיעת שופר על-פי משל מבן המלך שתעה ונתרחק  ביותר עד ששכח שהוא בן מלך, ושכח את השפה המדוברת בחצר המלך, ובמשך הזמן נתרחק יותר ויותר עד ששכח לגמרי לשון בני-אדם, והעצה היחידה היתה לצעוק בקול פשוט!

ומצד ריחוק הערך של זמן הגלות לגבי זמן הבית - נקראת הגלות בשם "נסיעה".

ג. וכמו כן נקראת ירידת הנשמה בגוף בלשון "נסיעה" - "נסעה וירדה", לפי שמצב הנשמה בהיותה למטה מלובשת בגוף הוא באין ערוך כלל לגבי מצבה כפי שהיתה למעלה:

הנשמה למעלה עומדת בביטול לאלוקות, כמו שכתוב²³ "חי הוי' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו", ואילו בירידתה למטה, הנה לא זו בלבד שאינה עומדת בדרגת הביטול שהיתה עומדת למעלה, אלא עוד זאת, שיכול להיות מעמד ומצב הפכי לגמרי - "נר רשעים ידעך"²⁴: "נר" - קאי על הנשמה, כמו שכתוב²⁵ "נר הוי' נשמת אדם", ומצד עניינים שונים יכול להיות שנר הנשמה "ידעך" ויכבה רח"ל, היפך לגמרי מעניין הנר והאור.

ועל-דרך מה שכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע²⁶ לעניין הניצוצות שבג' קליפות הטמאות, שזהו על-דרך העניין ד"חתיכה עצמה נעשה נבילה", והיינו, דעם היות שמצד עצמו הרי זה דבר מותר, חלב כשר, וכן בשר כשר שנשחט והודח ונמלח כדין, מכל-מקום, מצד מעשה אנוש ותחבולותיו הרי חתיכת ההיתר עצמה נעשית נבילה. ועל-דרך זה בעניין "נר הוי' נשמת אדם", שמצד מעשה אנוש ותחבולותיו יכול להיות מעמד ומצב ד"נר רשעים ידעך".

ד. ועל זה נאמר¹ "מוצאיהם למסעיהם גו' ואלה מסעיהם למוצאיהם": אף-על-פי שעניין הגלות, ועניין ירידת הנשמה בגוף, הוא-עניין של ירידה גדולה ביותר, עד שנקראת בשם "נסיעה" כנ"ל, מכל-מקום, ישנו העניין ד"מוצאיהם למסעיהם", היינו, ש"מוצאיהם", בחינת האלוקות (וכן דהנשמה) שלמעלה מהגלות, ישנו גם ב"מסעיהם", בה"מסעות" של הגלות; ובכוח זה אפשר להיות העלייה מ"מסעיהם" - גלות - ל"מוצאיהם", "ואלה מסעיהם למוצאיהם"²⁷.

והעניין בזה:

בנוגע לזמן הגלות - אמרו רז"ל²⁸  "גלו לבבל כו' לאדום שכינה עמהם".

וכן הוא בנוגע לירידת הנשמה בגוף - כידוע פתגם אדמו"ר הזקן²⁹ ש"יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות", שזהו מצד שם מ"ה שבנפש וזהו שאמרו חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא-אם-כן נכנס בו רוח שטות³⁰, ו"איזהו שוטה המאבד מ"ה שנותנים לו"³¹ - שהאפשרות לעבור עבירה היא רק כאשר נאבד ונתעלם שם מ"ה שבנפש.

ומכיוון שבכל אחד ואחד מישראל ישנו השם מ"ה שבנפש, וגם בזמן הגלות, "שכינה עמהם" - לכן יכולה להיות העלייה מן הגלות, "מסעיהם למוצאיהם".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי ה'תשי"ג - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג חלק שלישי (ט) עמ' 89-93 - בלתי מוגה)

----------

1) ר"פ מסעי.

2) בשלח טו,כב.

3) ראה תנחומא (באבער) בשלח טז. הובא בפרש"י עה"פ.

4) ברכות ספ"ו. פ"ז ה"ד. ועוד.

5) פני משה שם.

6) שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס כח.

7) ראה רמב"ם הל' תפילין פ"ד הכ"ה.

8) פמ"א (נח,ב).

9) ראה שו"ע אדה"ז שם סכ"ה סי"א.

10) כללות סעיף זה - נדפס בלקו"ש חכ"ג עמ' 226.

11) ר"ה לא,א.

12) יומא כא, סע"א. וש"נ.

13) ראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח, הובא ונת' בס' החקירה להצ"צ לד,ב ואילך. סה"מ תרע"ח עמ' תיט ואילך.

14) מלכים-א ח,מח.

15) שו"ע אדה"ז שם ר"ס צד.

16) ויצא כח,יז.

17) סנהדרין כב, א (במשנה).

18) ראה תו"א מג"א צב,ד.

19) סהמ"צ להצ"צ מצוות ערוות אשתו (דרמ"צ ל,א).

20) ולהעיר שבביהמ"ק לא נראה זבוב כו' (אבות פ"ה מ"ה), ועד"ז מצינו (נידה יז, רע"א) שגדולי ישראל היו מגרשים הזבובים שלא יהיו בעת הייחוד.

21) ראה אוה"ת במדבר עמ' יג. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ב עמ' קסט.

22) ראה המשך וככה תרל"ז פרק עמ'.

23) מלכים-א יז, א. ועוד. וראה גם שיחת ח"י תמוז ס"ב (תו"מ ח"ט עמ' 70), וש"נ.

24) משלי יג,ט. איוב כא,יז. וראה שערי-אורה שער החנוכה לה,ב. לז,א.

25) משלי כ,כז.

26) ד"ה ויגדלו הנערים תרס"ה (סה"מ תרס"ה ריש עמ' קד).

27) ראה לקו"ת פרשתנו (מסעי) צב,א. צג,ד ואילך.

28) ספרי סוף פרשתנו (מסעי). וראה מגילה כט,א.

29) סוטה ג, רע"א.

30) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד עמ' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון), שם עמ' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). ועוד.

31) חגיגה ד, רע"א. וראה לקו"ת שם צא, סע"ג. ובכ"מ.