הרופא המתמחה נכנס בסערה לאולם שבו מסר הפרופסור סטאלי שיעור בכירורגייה. "הובא לכאן מהכפר אדם במצב קשה מאוד", קרא בהתרגשות. "אם אדוני מרשה, אכניס אותו מייד, בלי תור".
"הכניסהו עכשיו", השיב הפרופסור סטאלי, בנימת חמלה.
זה היה בתחילת אדר תקצ"ח (פברואר 1838), במרפאתו של הפרופסור סטאלי, בעיר פשט שבהונגריה (כיום בודפשט). אל אולם הלימודים הוכנסו שלושה בני-אדם. באמצע צעד בקושי יהודי כבן שלושים, צנום, פניו חיוורות כסיד ומעוּותות בכאב. מצידו השמאלי עמדה אשתו, שרזונה ובגדיה העלובים העידו על עונייה. לימינו איכר, שהביא בעגלתו את הפצוע במשך כל הלילה החורפי.
האיש עבד בטחנת קמח, ולפני שלושה ימים נתפס מרפקו השמאלי בגלגל הטחנה והתרסק. רופא מקומי טיפל בו, אך מצבו הידרדר.
הרופאים הסירו את התחבושת מן הזרוע ונחרדו. הפרופסור סטאלי אמר לתלמידיו: "לפניכם מקרה מובהק שבו יש לקטוע את הזרוע בטרם יתפשט בה נמק שיגרום למות החולה".
הוא גחן לעבר החולה והסביר במילים קצרות את ההכרח בקטיעת הזרוע. "אדוני הנכבד", מלמל החולה בקול חלוש אך תקיף, "אינני מרשה לקטוע את זרועי".
הבעת השתתפות בצער עלתה על פני הפרופסור. "אל דאגה", ביקש להרגיעו, "אתה תבריא ותשתקם, ותלמד לתפקד עם יד אחת".
"אדוני הנכבד", התחזק קולו של הפצוע, "אני מאמין שחיי תלויים ברצון הבורא בלבד. אינני מתיר לקטוע את ידי".
הפרופסור כבר פגש מטופלים שמיאנו לקבל את הגזירה ולהשלים עם העתיד הצפוי להם כקטועי איברים. הוא ידע לפייס אותם. "ודאי אתה ירא מהניתוח", אמר לאיש. "למעשה זו פעולה קצרה ומהירה, והכאב ישכך, ובוודאי יכאב לך פחות מסבלך הגדול כעת", אמר.
האיש הניף את כף ידו הבריאה בביטול. "מהמוות איני מפחד", הפטיר, "האם אירא מהכאבים?! בכל אופן, אני מתנגד לכריתת הזרוע".
הפרופסור נדהם. במטופל עיקש שכזה טרם נתקל. "אמור לי", ניסה טקטיקה אחרת, "יש לך אישה?".
החולה הנהן, והחווה לעבר האישה הדאוגה שעמדה לצידו.
"וילדים?".
"שלושה".
"ובכן, למען רעייתך ושלושת ילדיך אתה מוכרח להתעשת!", דחק בו הפרופסור. "עליך לפרנס אותם".
החולה צחקק במרירות. "בשתי ידיים לא הצלחתי לפרנס אותם, ובאחת אצליח?".
על-כורחו נשאב הפרופסור לדו-שיח שהתארך מעבר למתוכנן. "אחיך היהודים רחמנים וגומלי חסדים. אין לי ספק שיתמכו בך".
הפצוע שתק. הרופא המתין שיעכל את הדברים, ושאל אם הוא מאשר את ביצוע הניתוח. "בשום אופן איני מסכים!", הדהים החולה בסרבנותו.
הפרופסור פנה אל תלמידיו ואמר: "רבותיי, במטופל כזה לא נתקלתי מעודי". הוא פנה אל היהודי ושאל בחוסר סבלנות: "מדוע אינך מסכים?".
"זו יד התפילין שלי!", התפרצה התשובה ממעמקי ליבו של הפצוע.
"מה?!", תמה הפרופסור.
מתמחה יהודי ביקש להתערב, והסביר לפרופסור כי יהודים מניחים תפילין על ידם השמאלית. למשמע ההסבר פרצו פרחי הרפואה בצחוק לעגני.
הבעת כעס עלתה על פניו של הפרופסור. "מי יכול להתלוצץ על אמונתו של חולה?! יש בו אצילות נפש גדולה משל הלועגים לו!", קרא בזעם.
הצחוק נדם. עיני הפרופסור נדדו מהפצוע אל תלמידיו, והוא אמר: "איננו רשאים לנתח אדם המסרב לניתוח. בעבורכם זה יהיה שיעור על הצפוי לאדם הממאן לקבל טיפול רפואי הכרחי. בתוך ימים אחדים ימות".
ואז, כמי שנזכר בדבר מה, פנה אל המתמחה היהודי ואמר: "מן הסתם יסרב החולה לאכול את מאכלינו. גש לקהילה היהודית בעיר והשג בעבורו מזון כשר".
הזרוע נחבשה מחדש, החולה אושפז, וכצפוי, מצבו הידרדר והלך. המתמחה היהודי ביקר אותו מדי יום ביומו, וליבו נשבר. בתוך כך נקרא לנסוע לעיר אחרת. מה עלה בגורלו של הפצוע – לא ידע.
אדר-ב תר"ג (מארס 1843). הרופא היהודי נקרא לביקור אצל מטופל בפשט. ברחוב וייטצנר ראה עגלת איכרים שהביאה מצרכי מזון לשוק. לידה עמד אדם שפניו היו מוּכרות לו. הוא ניגש אליו ושאל אם הוא מכיר אותו. "כן, אדוני הרופא", השיב האיש, "ביקרת אותי הרבה בהיותי במִרפאה".
באותו רגע הבזיק הזיכרון במוחו. זה היהודי שזרועו התרסקה. הרופא הביט אל זרועו השמאלית. "זו הזרוע שלך?", שאל בתדהמה.
"כן, זו יד התפילין שלי", השיב האיש בחיוך.
עוד באותו בוקר הלך הרופא אל עמית ששהה באותם ימים במִרפאה, וביקש לשמוע את סיפורו של היהודי. "הוא יצא מכאן בריא ושלם!", סיפר הלה בהשתאות. "תחילה קדח מחום, ובכל רגע היינו משוכנעים שקיצו מגיע, אלא שאז החל להתאושש. הפרופסור ניתח את היד ואיחה את השברים. בסוף השנה החלים לגמרי ושוּלח לביתו!".
עוד סיפר כי לקראת שחרורו של החולה נשא הפרופסור נאום נרגש. הוא הבהיר כי אבחנתו הייתה נכונה לחלוטין, אלא שאמונתו של היהודי באלוקיו הצילה את חייו והעניקה לו כוח חיים מחודש.
(על-פי 'המבנה הרוחני של עמנו', מאת הד"ר טוביה גוטמן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
