חג הפסח שחל בשנה מעוברת נושא עמו משמעות מיוחדת. עיבור השנה (הוספת חודש בשבע שנים מתוך מחזור של תשע-עשרה שנים) נועד להתאים את לוח השנה, המבוסס על מחזורי הירח, למחזור השמש, כדי להבטיח שחג הפסח יחול באביב. השנה המעוברת מסמלת אפוא את החיבור בין השמש ובין הירח.
שני המאורות שונים במהותם זה מזה. השמש עניינה יום והירח – לילה. השמש היא מקור עצמי של אור, ואילו הירח אין לו אור משל עצמו והוא רק משקף את אורה של השמש.
האוּמנם עולמות נפרדים?
גם בני-האדם נחלקים לשני הסוגים האלה. יש מי שהם בבחינת 'שמש' ויש שהם בבחינת 'ירח'. יש 'משפיעים' ויש 'מקבלים'. אלה נותנים – חוכמה, מידות טובות או שפע גשמי – ואלה נזקקים, הנצרכים לנתינה הזאת.
לכאורה, אלה שני עולמות נפרדים, שאין חיבור ביניהם, חוץ מנקודת המפגש שנוצרת מעצם העובדה שזה נותן וזה מקבל. יהודי שהוא בבחינת 'שמש' עלול לחשוב שאין לו בעצם חיבור עם ה'ירח' – הנזקק והמקבל. בשעה שאין הוא עוסק בנתינה, אלא ממוקד בפעילותו עם עצמו, נדמה לו שעכשיו ה'מקבל' אינו קיים בעולמו.
ראש וכרעיים יחדיו
מלמדת אותנו שנת העיבור שצריך להיות חיבור בין ה'שמש' ל'ירח', ובאופן שכל אחד ואחד תורם את חלקו ליצירת שלמות אחת. הקב"ה מזמן את ה'משפיע' וה'מקבל' למקום אחד ולזמן אחד כדי שה'משפיע' ייתן ל'מקבל', אבל באותה עת גם יקבל ממנו, וכמאמר חז"ל שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית.
חיבור זה משתקף גם בחג הפסח, ובמיוחד בקרבן פסח, שעליו נצטוו ישראל בראש חודש ניסן, עם מצוות עיבור השנים וקידוש החודשים. את הפסח יש לצלות "ראשו על כרעיו ועל קרבו". אמנם זה 'ראש' ואלה 'כרעיים', והמרחק הערכי ביניהם מובן מאליו, ובכל-זאת נדרש שכל החלקים יוקרבו יחד ובדרך אחת.
מתאחדים ונגאלים יחד
זאת ועוד, קרבן הפסח נאכל ל'מנויים' בלבד – יחידים שהתאחדו יחד לאכול את הקרבן בחבורה אחת דווקא ובמחיצה אחת. ההשתתפות של כל אחד ואחד הייתה שונה, אך כולם אכלו "על השובע".
מכאן עולה החשיבות של ההתאחדות בין כל חלקי העם, הנותנים והנזקקים, ה'משפיעים' וה'מקבלים', שכולם יחד תורמים את חלקם לשלמותו של עם ישראל. וזו ההכנה לגאולה, שגם בה נגאלו כולם יחד, ברגע אחד, בחצות הלילה, ולא על-ידי מלאך אלא על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו.
(תורת מנחם תשמ"ט, כרך ב, עמ' 519; כרך ג, עמ' 18) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
