זו הייתה משפחה מוּכרת בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן, אך לא מסיבות חיוביות. בני המשפחה הסבו עוגמת נפש רבה לקהילה היהודית. הם היו חצופים ועזי מצח, והיו הראשונים לפרוץ את גדרות המסורת ולרמוס את קודשי ישראל.
הכול חששו מלהתעמת עם האנשים האלימים האלה. וכך סבלו היהודים בשקט, ושמה של המשפחה נהפך לשם נרדף להתנהגות גסת רוח ותוקפנית.
בתשעה באב תר"פ (1920) נפל דבר. בית הכנסת המרכזי בעיר המה מיהודים שישבו על הארץ וקוננו על חורבן בית המקדש. נעימת הקינות העגומה השרתה אווירת אבל על כולם.
ופתאום נפתחה הדלת וקבוצת אנשים פסעה פנימה. עיני המתפללים נפערו בתדהמה. אלה היו בני המשפחה הידועה לשמצה, מגדול ועד קטן. הם נכנסו לבית הכנסת בראש מורכן ומעיניהם זולגות דמעות.
עד מהרה נודע פשר הדבר. כמה ימים קודם לכן חלם אחד מראשי המשפחה חלום ביעותים. בשנתו הופיע זקן המשפחה המנוח, איש רע-מעללים, סולימאן שמו.
שמו של סולימאן זה נישא בתיעוב בפי הבריות. הוא היה איש תקיף ופורק עול. בעקבותיו יצאו כל ילדיו לתרבות רעה. לפני שנים רבות עלה לירושלים ושם התחבר אל פורקי עול מסוגו.
עברו שנים רבות. בקיץ של אותה שנה נפטר סולימאן הזקן, ופתאום הפתיע את אחד מבני משפחתו בחזיון לילה מבעית. בחלום השמיע לו דברים נוקבים, הזהיר אותו במילים קשות ועורר אותו לחזור בתשובה. הלה הקיץ משנתו מזועזע, אך התעשת במהרה והתייחס לאירוע כאל חלום שווא.
בלילות הבאים חוו עוד בני משפחה חוויה דומה. הם הוסיפו וסיפרו על תיאורים חריפים שהשמיע סבם בחלום, על העונשים הצפויים להם אם יוסיפו ללכת בדרכם הרעה.
כעת כבר לא היו יכולים להתעלם מהמסר החוזר ונשנה. התכנסו כל ראשי המשפחה לחשבון נפש נוקב. כך ישבו בתשעה באב טרוטי עיניים, והחלו להכות על חטא ולהביע חרטה על אורחות חייהם. משם יצאו לבית הכנסת, בהחלטה נחושה לשוב בתשובה שלמה.
גם נסיבות מותו של סולימאן היו אפופות מסתורין, שהוסיף נופך לסיפור כולו.
הוא נפטר בירושלים, במרכז הרפואי 'משגב לדך'. שנתיים קודם לכן נפגע מירי בידו, במהלך אירועי מלחמת העולם הראשונה. ידו נקטעה והוא נעשה סיעודי. האיש אושפז ב'משגב לדך', אך אופיו התוקפני לא נטש אותו גם שם.
רגיל היה לעלות על יצועו בלילה ולקרוא סיפורי מעשיות. בשל מנהגו זה נקלע לעימותים תכופים עם שכניו לחדר, שהאור הפריע להם.
האחות הראשית, מלכה-דיצה, החליטה לשים קץ למריבות הבלתי-פוסקות, והורתה להתקין מחיצה סביב מיטתו של סולימאן, כדי שיוכל ליהנות מאור הנר בלי להפריע לשנתם של חבריו לחדר.
לילה אחד נפל הנר הדולק על מיטתו של סולימאן. האש אחזה במזרן במהירות, ועד שהצוות הרפואי הוזעק למקום – נקבע מותו של סולימאן.
"יש דין ויש דיין", הפטירו זקני ירושלים בעצב. הללו זכרו היטב את שהתרחש כשישים שנה קודם לכן. באותה עת בערה ירושלים על רקע מאבק עז, בין קהילת היראים לבין אנשי ההשכלה והרפורמה. הללו הקימו מוסד חינוכי ברוח ליברלית, ורבני ירושלים הכריזו מלחמה נגדם.
בט' בסיוון תרט"ז נערך כינוס גדול בבית הכנסת 'החורבה', ובראשו גדולי התורה של ירושלים, כדי להכריז חרם על פורצי החומות. נישאו נאומים נוקבי תהומות, מלוּוים תקיעות שופר, פרקי תפילה וזעקה על צער השכינה.
ואז קרה הדבר. מבעד לחלון בית הכנסת השתרבב פנימה פרצופו של צעיר גלוי ראש. זה היה סולימאן, שנשלח לרחרח אחר מעשיהם של הרבנים.
בדיוק אז הושמע נוסח החרם, ובו האזהרה: "וכל מי אשר יעבור על האיסור וייתן מזרעו שמה, ורבצה בו כל האלה". למשמע הדברים גאה זעמו של סולימאן בקרבו. סמוך אליו עמד רבי יונה-לייב מנדלזון, מנקיי הדעת שבירושלים, ובידו נר שחור דולק.
כאחוז טירוף שלח סולימאן את ידו, חטף את הנר הדולק מידו של רבי יונה-לייב, והטיח אותו בפניו. מהומה קמה במקום. קצוות זקנו של רבי יונה-לייב התלקחו, אך העומדים סביב הצליחו לכבות במהירות את האש. כשנרגעו הרוחות הוסיף המעמד להתנהל עד סופו.
באותו ערב פגש רבי יונה-לייב את ראש ישיבת המקובלים, רבי רפאל-ידידיה אבולעפיה. הלה הביט בזעזוע בזקנו החרוך של רבי יונה-לייב ואמר: "בטוחני שהאיש שהעז לפגוע כך בדיקנא קדישא לא יינקה וישולם לו מידה כנגד מידה". הדברים יצאו מפיו של הצדיק, וכחלוף יותר משישים שנה שבו להדהד בקרב זקני ירושלים. "האיש שיחק באש ונענש באש", שחו בחרדת קודש.
(על-פי 'בין ירושלים והגולה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
