בפרשתנו משה רבנו מתאר את שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל: "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם". אמרו חז"ל (תנחומא תישא כו ועוד) ש"פרח אות הכתב מעליהם", וכאשר משה ראה שאותיות עשרת הדיברות פרחו מהלוחות – שבר אותם.
כאן מתעוררת שאלה: הלוא הלוחות האלה היו מעשה ידיו של הקב"ה: "והלוחות מעשה אלוקים המה" (תישא לב,טז). נמצא שהייתה בהם קדושה מיוחדת עוד בטרם ניתן בהם ה'מכתב אלוקים'. אם כן, גם אחרי שהאותיות פרחו מהלוחות, עדיין נותרה בהם המעלה המיוחדת והנפלאה של היותם "מעשה אלוקים", ולמה משה שבר אותם?
למה לשבור
לכאורה אפשר לומר שדברי המדרש על פריחת האותיות אינם מתאימים לשיטת רש"י. על הפסוק (תישא שם) "וישלך מידיו את הלוחות" אומר רש"י: "אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצוות אמרה תורה 'כל בן נכר לא יאכל בו', התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים, ואתננה להם?!". נמצא שמשה שבר את הלוחות לא מפני שהאותיות פרחו מהם, אלא משום שבני ישראל לא היו ראויים לקבלם.
ועדיין נדרש הסבר למעשה השבירה, כי גם אם בני ישראל אינם ראויים לקבל את הלוחות, למה לשוברם? על כך רש"י מוסיף, ששבירת הלוחות היא דוגמת קריעת הכתובה בידי השושבין, דבר שמפקיע את הנישואים, ובכך השבירה מפחיתה מחומרת החטא. אך לפי זה עלינו לומר שהאותיות לא פרחו, כי בהעדר אותיות אין כאן 'שטר כתובה' שאפשר 'לקרוע'!
גוף בלי נשמה
ההסבר טמון בהבנת משמעות 'פריחת האותיות'. בפשטות הדבר תמוה: איך ייתכן שהאותיות יפרחו והלוחות יישארו בשלמותם, והלוא האותיות הן חלק בלתי-נפרד מלוחות האבן?
אלא הכוונה שהאותיות נשארו, אבל חיותן הרוחנית פרחה מהן. בדוגמת גוף שהנשמה יצאה ממנו. הגוף ישנו, אבל חיותו יצאה ממנו. כך האותיות נשארו בלי החיות שנתן בהן הקב"ה.
קריעת 'שטר הכתובה'
המדרש אומר (פרקי דרבי אלעזר תישא) שכאשר האותיות פרחו: "נמצאו (הלוחות) כבדים על ידיו של משה". כל עוד הייתה באותיות חיות אלוקית, היו הלוחות קלים לנשיאה, מפני שדבר חַי נושא את עצמו. כאשר האותיות פרחו, לא נוצר שינוי באבן, אבל החיות פרחה ממנה, ולכן הלוחות נעשו כבדים.
ובכל-זאת נשאר כאן 'שטר כתובה' בין הקב"ה לבני ישראל, ולכן נאלץ משה רבנו לשבור את הלוחות עצמם, כדי 'לקרוע' את ה'כתובה' ולהמעיט מחומרת חטאם של בני ישראל.
(שיחת כ' במנחם-אב תשל"ב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
