מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

טעות בקריאת התורה

שאלה: בקריאת התורה בשבת פרשת 'וישלח', קראו את הפסוק¹ "ואת כל טפם... שבו ויבוזו" (שפירש רש"י "שבו - לשון שבייה, לפיכך טעמו 'מלרע'), ובעל-הקורא קרא תיבת 'שבו' בהטעמה 'מלעיל' (שפירושה לשון חזרה, כמו "שבו הרודפים"². וכמו שפירש רש"י להלן³: "מן 'שב' - 'שבו')*.

האם צריך לחזור, ואיך הדין אם כבר סיימו את קריאת-התורה והתפללו מוסף?

תשובה: בשולחן-ערוך⁴ נפסק: "קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת - מחזירין אותו. הגה: וכן דין החזן הקורא. ודווקא בשינוי שמשתנה על-ידי-זה העניין...". והרי זה המצב בנידון-דידן, שפירוש המילה משתנה על-ידי קריאתו בהטעמה 'מלעיל'.

וכתב שם במשנה-ברורה⁵, שחייב לחזור גם אם כבר גמר את הפרשה (=העלייה הזאת) ואפילו אם כבר בירך לאחריה, העולה אחריו חוזר לאותו פסוק וקורא אותו וממנו והלאה עד סוף הפרשה ועוד שלושה פסוקים מהפרשה שלאחריה⁶. ובביאור הלכה שם⁷, שגם אם כבר סיימו את כל הקריאה - יצטרך לחזור ולקרוא בציבור פסוק זה יחד עם שני פסוקים אחרים⁸, אלא שאז לא יברך על הקריאה, עיין שם.

----------

*) ועל-דרך-זה ייתכנו טעויות רבות, כמו בפ' ויגש (מו,כו-כז) תיבת 'הבאה' הראשונה - 'מלרע', לשון הווה, והשנייה - 'מלעיל', לשון עבר, כפירוש רש"י שם. וקל-וחומר לטעויות בולטות יותר.

1) לד,כט.

2) יהושע ב,כב (הפטרת פרשת שלח, בסופה).

3) מט,כג.

4) או"ח סי' קמב ס"א.

5) ס"ק ב.

6) לכתחילה - כדי שלא יהיה ניכר כל-כך השינוי לעיני הציבור (שער הציון שם).

7) ד"ה מחזירין.

8) כדין מי שדילג פסוק מקריאת שחרית של שבת, בסי' קלז ס"ג ובשו"ע אדה"ז סו"ס רפב. וראה בעניין זה בקצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן ס"ק יז (אגב, שם בסי' פו-פז מפרט דיני טעות בס"ת, אבל לא נכנס לדיני טעות בקריאה עצמה).

עמידה בפתיחת הארון

שאלה: האם יש חובה לעמוד כשארון-הקודש פתוח (או ברגע שפותחים אותו)? ומה שהרבי ישב בפיוטים כשהארון פתוח - האם זה היה רק בשנים האחרונות?

תשובה: א) הט"ז¹ כתב שאין חיוב לעמוד כשארון הקודש פתוח, אלא ש"העולם עושין כן דרך כבוד". ב) גם בשנים הראשונות לא עמד הרבי בכל הפיוטים שפותחים בהם את הארון. ג) מי שנהג לעמוד כשהארון פתוח, בחושבו שחובה לעשות כן (או שכך מנהגנו) - רשאי לבטל זאת ללא התרת נדרים, שהרי זה כמו "נדר בטעות"². אבל אם ידע שאין זו חובה ובכל-זאת נהג כך, יצטרך התרת נדרים כדי לבטל זאת. ואם ממשיך בזה גם לאחר ידיעתו, יתנה במפורש שעושה זאת "בלי נדר".

----------

1) יו"ד רמב ס"ק יג. וכן דעת הפרי-מגדים (או"ח קמא) ועוד (הובאו בשערי חיים על השערי-אפרים שער י ס"ק יט, וכן בנטעי גבריאל ר"ה פרק לה ס"ג). ויש המחמירים לעמוד למי שרואה את הס"ת, או מחלקים בין מי שהוא כנגד הארון לבין היושב מן הצד. לא מצאתי מי שמחמיר דווקא ברגע הפתיחה.

2) ראה יו"ד סי' ריד ובש"ך ס"ק ה.

אופן עטיפת הטלית

א. הציור בספר 'ציצית הלכה למעשה'¹ שבו בעטיפת הטלית הראש מכוסה רק עד סוף המצח, אינו נכון למנהגנו, שהוא, כלשון הרבי²: "בעטיפת טלית-גדול אין צריך לכסות ראשו עד פיו, אבל נוהגין לכסות  בחלקו העליון של הטלית-גדול גם [את] העיניים".

ב. הקצות-השולחן³ כתב בהבנת דברי רבינו בשולחן-ערוך, שבחלק התחתון של הטלית מכסים את הפה. אבל צריך עיון גדול להכניס ביאורו בלשון אדמוה"ז, והעיקר - שהרבי במכתבו מפרש שכיסוי העיניים נמשך מלמעלה למטה ולא מן הצד, וזה כולל גם את אופן הכיסוי (באבל, הנזכר בשו"ע, אבל נשלל בסידור אדמוה"ז ובהוראה זו⁴) "עד פיו", ולכן לדידן אין לזה מקום אפילו בשו"ע.

ד. בשולחן-ערוך רבנו⁵ כתב: "...כעטיפת הישמעאלים, דהיינו לכסות הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו⁶". ומלשונו, ועוד יותר - מלשונו בסידורו⁷: "ויכסה ראשו, ויתעטף כעטיפת הישמעאלים, דהיינו שיכרוך הטלית עם הב' כנפות של צד ימין סביב צוארו... וב' כנפות האחרים של צד שמאל יהיו דרך הפנים... וצריך שיהיה מעוטף מלפניו ומלאחריו עד החזה (ואין צריך לכסות ראשו עד פיו)...", ברור שדרך הכיסוי עד פיו (שאותה שולל, והיא זו שנזכרה בשו"ע שלו) היא על-ידי כיסוי הראש, דהיינו מלמעלה ולא מן הצד⁸.

----------

1) במהדורת תשנ"ה עמ' קנא. ובס' שו"ע הקצר ח"א עמ' 37 צייר לנכון.

2) ספר-המנהגים עמ' 3, מ'היום יום' ז' אייר. כנסמן שם בהערות, המשפט "נוהגין..." עד גמירא נוסף במהדורת תשי"ז של היום-יום, וכמובא בהערות וציונים לסידור עם דא"ח שנט,א המצויין שם, המקור הוא הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ממכתבו של הרבי מיום א' תמוז תשט"ז שנדפס בלקוטי שיחות ח"ח עמ' 311 ובשלימותו באג"ק חי"ג עמ' רכה.

3) דלהלן הערה 8.

4) אולי - כדי שלא ידמה (לגמרי) לאבל [למרות שהאבל הוא מקור צורת העיטוף, כמבואר בטור וב"י ר"ס ח בשם הגאונים], כמובא משו"ת הלכות-קטנות ח"ב סי' סג, ובס' 'ציצית הלכה למעשה' פ"ח סוף הערה 88 הביא זאת גם משו"ת יין-הטוב סו"ס יז. וראה בפרקי דר"א ס"פ יז, שכיסוי השפם בביהמ"ק היה סימן-היכר לאבל (ועיי"ש בביאור 'הבית הגדול' שנדפס גם בהוצאת אשכול).

5) סי' ח ס"ה.

6) הלשון "עד גומות...מפיו" הוא מפירש"י מו"ק כד,א, שפירש כן את לשון הגמרא שם (באבל): "מחווי רב נחמן עד גובי דדיקנא", והוא דלא כפירוש הערוך ערך גב (העשירי) והטור יו"ד סי' שפו בשם הגאונים, שהכוונה לשפם, כמבואר להלן הערה 8, אלא כלשון הפרישה סי' ח ס"ב "שמכסים ראשם, ויורד טליתו עד הפה", עיי"ש בדרישה וב"ח שהבינו בירושלמי "ויכסיניה מלרע" בניחותא, מלמעלה למטה, וזה המקור למנהג שנותר באשכנז והביאו הרוקח, שהאבלים מושכים את הכובע כלפי מטה עד שמכסה את העיניים. וכן הבינו בענייננו בקיצור שו"ע סי' ט ס"ח ובמשנה-ברורה סי' ח ס"ק ד.

7) אחרי ברכת "להתעטף בציצית". נמצא בסידור תהילת ה', בשו"ע הישן עמ' 310, ובחדש עמ' תרטו.

8) ולא כמו שהבין בס' קצות-השולחן סי' ז בבדי-השלחן ס"ק יד, ובספרו פסקי הסידור אות כג (הובא גם בשו"ע החדש שם הערה כא ללא כל הסתייגות, וכן ביארו בס' נימוקי או"ח סי' ח, ובסידור צלותא דאברהם בפי' ויעש אברהם, בשו"ת ארץ-צבי סי' ג אות ד, ובשו"ת יחווה-דעת ח"ה סי' א - ראה לקט הדעות בס' 'ציצית - הלכה פסוקה' עמ' י-יא) שהכוונה שכיסוי הפה נעשה ע"י הכנף הבאה מלמטה-מהצד עד פיו (ראה גם פירוש רס"ג עה"ת ויקרא יג,מה), כדעת הרמב"ם הל' אבל פ"ה הי"ט (בעטיפת אבל). וכן הבין כאן בערוך-השולחן סי' ח ס"ח. ומבואר בב"י יו"ד שפו ד"ה "ומש"כ פירוש שיכסה ראשו" ע"פ הירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה (שפירשו בו "ויכסיניה מלרע" בתמיהה) והרמב"ן, שהכוונה דווקא לכיסוי הבא מהצד ומכסה רק את שפמו וקצה חוטמו, ולא לכיסוי הבא מלמטה יחד עם כיסוי כל הפה, עיי"ש.

תפילין - ארבע על ארבע

שאלה: מה המקור למנהג חב"ד להקפיד שהתפילין יהיו בגודל 4 על 4 ס"מ, ומדוע ההקפדה על כך?

תשובה: אמסור בזה את מה שהצלחתי לברר בנושא, לעת-עתה:

בשולחן-ערוך אדמו"ר-הזקן¹ הביא "והגאונים² אמרו, שהבתים של ראש צריכים להיות אצבעיים על אצבעיים³ לכתחילה, ואם פיחת - לא פסל...", וסיים "ויש לחוש לדבריהם, אף שלא נהגו כן". ובתניא⁴ נקט זאת בפשיטות, כאחד מ"שיעורי התורה" הידועים (לצד אורך הציציות והשופר והלולב, ונפח המקווה).

ובס' אות חיים⁵ הביא שהאריז"ל הקפיד בזה.

ובעניין זה העירני חכם אחד, ששיעור זה נזכר כאמור (גם בשו"ע אדמו"ר-הזקן) רק בתפילין של-ראש, ואילו בפועל נהוג [וגם רבותינו נהגו] להקפיד בזה גם בתפילין של-יד. ולעת-עתה מצאתי דעה זו רק בב"ח6: "ולעניין הלכה, כל בעל נפש יחמיר שיהא רוחב התיתורא⁷ אצבעיים על אצבעיים, בין של-ראש בין של-יד". המג"א⁸ הביא את דעת הב"ח בקצרה על לשון השו"ע⁹: "אורך ורוחב הבתים וגובהן אין לו שיעור", ומסתימת לשונו משמע שכוונתו (כמו בב"ח עצמו) גם לגובה¹⁰, וכן (גם בתניא הנ"ל) אינו מחלק בין תש"י לתש"ר.

ובס' אות-חיים שם מזכיר שנהגו בזה ע"פ האריז"ל גם בשל-יד, עיין שם.

----------

1) סימן לב סעיף סג.

2) 'שימושא רבא' לרב שר-שלום גאון, הועתק ברא"ש סוף הל' תפילין.

3) שיעור האצבע (=רוחב אגודל) במידות זמננו, לפי ספר 'שיעורי תורה' לרבי חיים נאה, הוא 2 ס"מ, הרי ש'אצבעיים' הן 4 ס"מ.

4) אגרת-הקודש סי' י, דף קטו ע"א. הובא כהוכחה שכך מנהגנו ב'שערי הלכה ומנהג' דלהלן הערה 7.

5) להאדמו"ר ממונקאטש בעל שו"ת 'מנחת אלעזר', שאדמו"ר מהוריי"צ והרבי נשיא דורנו התייחסו אליו בהערכה רבה, הל' תפילין סי' לב ס"ק יז, הביא זאת מפרי-עץ-חיים, עולת תמיד, משנת חסידים, סידור האריז"ל לר' שבתי ומהר"ם זכות שהאריז"ל נהג כך (באורך, רוחב וגובה - ע"ש בסופו).

6) על הטור סי' לב, סד"ה ואין שיעור מפורש בתלמוד.

7) ובזה דבריו שונים ממנהגנו ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' יז) שאנו מחשבים שיעור 'אצבעיים' ברוחב הבית עצמו (ה'קציצה') ולא ברוחב כל התיתורא.

8) בשו"ע שם ס"ק נו.

9) סעיף מא.

10) כפי שנהג הרבי עצמו, 'שערי הל' ומנהג' שם.