הכול מוכן לסעודה

דורנו זה הוא הדור האחרון של הגלות והוא הוא הדור הראשון של הגאולה - כהודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו (על-שם יוסף הראשון שהודיע והכריז ש"אלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"), שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו, וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה, וכבר נסתיימו כל ההכנות ובאופן ד"הכנה רבתי", והכל מוכן לסעודה דלעתיד לבוא, לווייתן ושור הבר ויין המשומר.

(משיחת שבת-קודש פרשת ויחי ה'תשנ"ב; ספר-השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 240)

התכלית של סתימת הקץ היא בשביל העילוי ושלימות הטוב

על-פי זה מובן שההכרזה "חזק חזק ונתחזק" שבסוף פרשת ויחי, היא נתינת-כוח, עידוד וחיזוק בנוגע לכללות מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות:

כשנמצאים בגלות, ב"צרת השיעבוד", ובאופן של סתימת הקץ (שלא יודעים מתי תהיה הגאולה) - יכולים לבוא למצב של נפילת הרוח, עד לייאוש ח"ו. ועל זה באה ההוראה והנתינת-כוח דפרשת ויחי - שצריכים לידע שהמטרה והתכלית ד"צרת השיעבוד" וסתימת הקץ, היא בשביל העילוי ושלימות הטוב - לגלות את העניין ד"ויחי יעקב" (על-ידי זה ש"זרעו בחיים") לאמיתתו.

ולא עוד, אלא שגם כשנמצאים בגלות, בארץ מצרים ("כל המלכויות נקראו על-שם מצרים על-שם שהם מצירות לישראל"), יכול להיות מעמד ומצב ד"ויחי יעקב בארץ מצרים", חיים טובים (לא רק ברוחניות, אלא) גם בגשמיות (כמו י"ז שנות חייו של יעקב בארץ מצרים), שעל-ידי זה ניתוסף גם ב"ויחי יעקב" ברוחניות, על-ידי קיום התורה ומצוות, מתוך מנוחת הנפש והגוף.

ועניין זה (שגם בארץ מצרים, זמן ומצב הגלות, יכול להיות "ויחי יעקב", חיים טובים) מודגש ביותר בסוף זמן הגלות - ימינו אלו:

בהתחלת זמן הגלות היה מקום ל"צרת השיעבוד", עד לקושי השיעבוד כו', כדי לגלות את מעלתם של ישראל, הקשר העצמי דישראל עם הקב"ה, שלמרות קשיי הגלות עומדים בכל התוקף עד למסירות-נפש ממש על קיום התורה ומצוות, כנ"ל. אמנם, לאחרי כל העניינים שעברו בני-ישראל במשך קרוב לאלפיים (!!) שנות גלות קשה ומרה - הרי בוודאי ובוודאי שמעלתם של ישראל היא בתכלית הגילוי (גם לעיני כל עמי הארץ), ואין עוד צורך בצרת וקושי הגלות - ובפרט לאחרי ההכרזה וההודעה של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו, שכבר סיימו כללות העבודה דזמן הגלות, גם "צחצוח הכפתורים", ועכשיו "עמדו הכן כולכם" לגאולה האמיתית והשלימה שאין אחריה גלות.

(משיחות שבת פרשת ויחי, ט"ז בטבת ה'תשמ"ט - 'התוועדויות' ה'תשמ"ט, כרך ב, עמ' 152-153)