נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת בשלח | להביא את המעיין עצמו
	על-דרך כבראש-השנה הכללי
	חמישה-עשר בשבט – לכל אחד
	יהודים, צאו מן הגלות!
	הלכות והליכות עולם
	מצוות לא צריכות כוונה; ועבירות כן?!
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע מצווה שנעשית בשוגג או בכוונת זדון נחשבת למצווה, ואילו עבירה שנעשית בשוגג – לא רק שאדם פטור מעונש, אלא אין במעשיו שום איסור? • מצוות הן אחדוּת, עבירות - פירוד • כשיהודי אומר 'מודה אני', הוא יוצר התקשרות רצופה בקב"ה למשך היום כולו • סוגייה מתורת רבינו, מעובדת בידי מערכת 'התקשרות'

ישנו דיון הלכתי האם "מצוות צריכות כוונה". לפי כמה מהפוסקים, גם אדם שמקיים מצווה ללא כוונה יוצא ידי חובת המצווה. ויתירה מזו: מצאנו בכמה מצוות שכופים את היהודי לקיים את המצווה אף בניגוד לרצונו! כמובן, הלה יוצא ידי חובת המצווה.

אך מה בנוגע לעבירות?

כאן הדין הוא, שאדם שקיים עבירה ו'אינו מתכוון' לעבור על אותה עבירה, ואף לא רצה לעשות את פעולת העבירה, אינו עובר על איסור כלל.

הדבר דורש ביאור: מה טעם החילוק בין קיום מצוות לקיום עבירות?

לכאורה, מסתבר יותר לומר להיפך, ובהקדים:

הממוצע המחבר

מהותן של התורה והמצוות היא, שהקב"ה נותן ליהודי אפשרות לקיים את רצונו ולגרום לו נחת רוח: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" (תורת כהנים ופרש"י ויקרא א, ט. ספרי ופרש"י פינחס כח, ח. ועוד).

באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות נעשה 'צוותא וחיבור' בין ישראל והקדוש-ברוך-הוא, על-ידי התורה שמביאה לידי מעשה בקיום המצוות.

החיבור השלם בין הקב"ה והיהודי מתרחש כאשר הרבדים הנחותים ביותר באדם מתקשרים בקדוש-ברוך-הוא. גופו של היהודי, נפשו הבהמית וחלקו בעולם מתחברים לאלוקות.

לכן ניתנה התורה לנשמות כפי שהן התלבשו בגוף ובנפש הבהמית, כדברי הגמרא במסכת שבת (פב, סע"ב ואילך): "למצרים ירדתם?... יצר הרע יש ביניכם? כו'".

דווקא במצרים ניתנו תורה ומצוות, כדי לאפשר את היציאה ממצרים, בואכה "ארץ טובה ורחבה" (שמות ג, ח. ועוד); "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (עקב יא, יב), שבה, בארץ ישראל, יקיימו בני ישראל את המצוות בשלימות, כדי שהאדם הגשמי והחומר הגשמי ייעשו קשורים עם הקב"ה.

אלא, שהדרך לכך שהנפש הבהמית תתקשר בקב"ה חייבת לעבור בנפש האלוקית. החיבור בין הגוף ונפש הבהמית לבין הקב"ה מתאפשר רק כאשר הנפש האלוקית משמשת ממוצע המתווך בין הנפש הבהמית לבין הקב"ה.

אלמלא הנפש האלוקית, לא יוכל נברא גשמי להתקשר עם הבורא. הנפש האלוקית היא "חלק אלוקה ממעל ממש" (תניא פרק ב', וכמבואר בתורת החסידות – ראה המשך תרס"ו ע' תנט. ע' תפט. סה"מ תרס"ב ס"ע רכז ואילך. תרס"ד ע' שט ואילך (במהדורת תשנ"ד – ע' קפג). תרפ"א ע' קמב), כלומר, 'אלקות' שנעשית 'נברא', ולכן ביכולתה להיות 'ממוצע' בין אלוקות לנברא, ועל ידה מסוגלים גם הגוף והנפש הבהמית להתקשר לקב"ה באופן של צוותא וחיבור.

כן הוא גם בנוגע ל'חלקו בעולם' הגשמי של היהודי: בלתי אפשר לגרום לדבר חומרי או גשמי להתאחד עם הבורא, אלא-אם-כן ישנו ממוצע המתאם ביניהם, וממוצע זה צריך להיות רוחני.

עולם הפירוד

ואף על פי כן, מצוות אפשר לקיים גם ללא מחשבה וכוונה, ואף בדרך של כפייה, בניגוד לרצון הגלוי של האדם. על-ידי פעולה גשמית 'סתמית', שאין בה מעורבות רוחנית כלל, נעשה צוותא וחיבור עם הקב"ה!

[דוגמא לכך במצוות צדקה:

"בני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי... עשינהו שקל מינייהו לצדקה" (בבא-בתרא י, א) (היה כופן בדברים וגובה מהן צדקה – רש"י שם. ראה גם פסחים ח, סוף עמוד א' ואילך. ושם נתבאר).

יתירה מזו מצאנו, שקיום מצוות צדקה יכול להיות גם כאשר הדבר איננו בידיעת האדם כלל, באופן ש"מאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה" (תורת כוהנים ופירוש רש"י ויקרא ה, יז; ספרי ופרש"י תצא כד, יט). "כיוון שבפועל אתה החיית נפש העני" (ראה תנחומא משפטים טו)]

לכאורה, כן יהיה הדבר גם בעשיית עבירה: עבירה גורמת לכך שהאדם נפרד מהאלוקות, זאת בשונה מענייני קדושה, שמהותם אחדות והתכללות עם הקדושה.

אפילו טרם מעשה העבירה, מצבם ההתחלתי של ענייני העולם הוא היותם נפרדים מאלוקות. היפרדות זו מאפיינת גם את הפרטים שבנבראים. כל אחד מהם מבודד ונפרד מהשני, והם אף נלחמים אלה באלה, בשונה מענייני קדושה שהם באחדות גמורה.

כל זמן שאין חיבור לאלוקות, הפירוד מתקיים ואף הולך וגדל. לפי זה מעשה העבירה עצמו, אף ללא כוונה, אמור להחמיר את הפירוד.

אך כאן אנו מוצאים שעושה העבירה ללא כוונה פטור מעונש! ולכאורה, הרי נעשתה על-ידו פעולה ממשית של פירוד והתרחקות מהקדושה! אלא, העדר הכוונה לעבור עבירה מלמד שאין כאן שום איסור, לא נפגם דבר, ולכן העובר ללא כוונה פטור מעונש.

[דברים אלו מובנים מדברי אדמו"ר הזקן בתניא (סוף פרק כ"ד בהגהה), שהעונש המושת על האדם הוא לפי ערך הפגם. ואם-כן, כיוון שאדם שעובר עבירה ואינו מתכוון לה פטור מהעונש, מוכח שלא שמעשה העבירה לא פגם מאומה, כי אילו היה נפגם משהו, היה צריך האדם לשאת בעונש קל לכל הפחות]

ולכאורה, מסתבר לומר ההיפך:

בקיום המצוות, שעניינן הוא חיבור הגוף הגשמי לאלוקות, יש חידוש מיוחד ודבר בלתי רגיל, שמצריך כוונה, ובהיעדרה לא ייצא האדם ידי קיום המצווה;

ואילו במעשה עבירה גשמי, שלכאורה איננו דבר חידוש, בהיותו מדגיש את הפירוד הקיים בגשמיות ממילא, לא תידרש כוונה, ועצם המעשה ייחשב מעשה פירוד.

החיבור של 'מודה אני'

הביאור בזה:

כל יהודי מקשר את עצמו עם הקב"ה בכל בוקר, מיד בהשכימו משנתו, באומרו: "מודה אני לפניך" וכו'. באמירה זו מתחבר היהודי עם הקב"ה למשך כל היום.

לכן, אפילו אם בפועל אירע שבפעולות פרטיות במהלך היום קיים מצווה ללא כוונה, מכל מקום, פעולת המצווה יצרה חיבור עם אלוקות, מכיוון שמתחילת היום היהודי קשור ומחובר לאלוקות.

[ועל דרך ההלכה בדיני קידושין, שבאם "עסוקין באותו ענין", והאיש נותן לאשה פרוטה מבלי לומר שנותן לה לשם קידושין, הרי היא מקודשת לו (קידושין ו, א)]

שונה הדבר בעבירה. כל זמן שאינו מכווין בפירוש לעשות עבירה, והוא בגדר של "אינו מתכוון", אין זה נחשב שעבר עבירה, שכן, הפעולה שעשה לא מיוחסת ומשתייכת אליו. הרי אמירת 'מודה אני' בתחילת היום פועלת אצל היהודי כוונה רצופה של חיבור לאלוקות במשך כל היום כולו (אף אם בהעלם), ולכן, רק אם יכווין במזיד לעבור עבירה, תוסר כוונתו להיות קשור עם הקב"ה, והמעשה ייחשב לעבירה.

[על דרך תמימות הדעים הקיימת בין כל הפוסקים, גם לדעות הסבורות שמצוות אינן צריכות כוונה, לגבי אדם המקיים מצווה בכוונה הפוכה שלא לצאת ידי חובה – שאכן לא ייצא ידי חובת מצווה זו (שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן אורח-חיים סימן תפ"ט סעיף י"ב). כן הוא גם בנוגע לכוונה הפכית של עבירה, שבאם מכוון במזיד לעבור עבירה, מבטל את הכוונה הכללית שלו להיות קשור עם הקב"ה]

 הרצון הפנימי

אך עדיין צריך להבין: דינים אלו שמצוות אינן צריכות כוונה ושאינו מתכוון בעבירה פטור – קיימים אצל כל יהודי מישראל, אפילו מי שלא עשה בתחילת היום פעולה כלשהי כדי לקשר את עצמו עם הקב"ה, ואפילו לא אמר "מודה אני". ואם כן, מדוע אצל יהודי שלא הצהיר בפיו שהוא מבקש להתקשר לקב"ה, קיים חילוק בין מצוות ללא כוונה לבין עבירות ללא כוונה?

[ויתירה מזו: דיי בכוונה הפכית מ"שויתי ה' לנגדי תמיד", כדי לנתק את הקשר עם הקב"ה – כתורת הבעש"ט הידועה על הפסוק (ירמיה כג, כד) "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'", שמפרשו בניחותא: "אם יסתר איש במסתרים ואני", היינו שהוא מציאות לעצמו, אזי "לא אראנו", כביכול, שדוחק רגלי השכינה]

מילא אם יהודי כזה פטור מעונש על איסור כשאינו מתכוון לו, ניתן להסביר, שאף שעומד בתנועה של פריקת עול, מכל מקום פריקת העול נמצאת בהעלם ואינה פועלת על כל עבירה פרטית עד שייחשב ש"עסוקין באותו ענין".

שכן, בקליפה אין מציאות של אחדות, כל רגע נפרד מזולתו, ולא תמיד שייך לומר שרגע אחד יפעל על חברו (על-דרך המבואר בד"ה וראיתם תרס"ו (המשך תרס"ו ע' רסז) שהרצונות של הנפש הבהמית מחולקים ומובדלים האחד מהשני, ולכן הם מחלישים או מבטלים זה את זה. מה-שאין-כן בנפש האלוקית מחזקים זה את זה).

אבל, מדוע אצל יהודי כזה, הנמצא בתנועה של פריקת עול תמידית, מצוות אין צריכות כוונה? הרי אצלו לא שייך לומר, לכאורה, שיש לו כוונה, אף בהעלם, לקשר את עצמו עם הקב"ה?

וההסבר בזה:

האמת היא שכל אחד ואחת מישראל, בפנימיות נפשו, רוצה להטיב מעשיו ולהתקשר עם הקב"ה (רמב"ם הלכות גרושין ספ"ב). ואף שהרצון הזה נמצא בהעלם, הרי הוא קשור ומשפיע עליו בפועל, כמובן מהדין ברמב"ם (שם) שאמירת האדם "רוצה אני", אף שכופים אותו על המצווה באונס, נחשבת מפני שזו פנימיות רצונו, ולכן נחשב ל"עסוקין באותו עניין".

דוגמא לדבר: בדיני הקרבת הקורבנות מצינו שאף אם הכוהנים אינם מכוונים את הכוונות הנדרשות בהקרבת הקורבנות, מכל מקום "לב בית דין מתנה עליהם" (זבחים ו, ב) – מצד ההתמסרות הפנימית של כל אחד ואחד לבית הדין ולפסק הדין שלהם, תנאי בית דין מועיל ונחשב כאילו הכוהנים עצמם מכוונים.

[וראה ברש"י שם, דיבור המתחיל קורבנות: "ואפילו לא ידע השוחט מה הן". ויותר מזה בפירוש המשניות ריש זבחים (ובהרע"ב שם) דאפילו נשחטו שלא לשמן]

ולכן מצוות אין צריכות כוונה, כי בכל אחד ואחת מישראל עשיית המצווה שלו היא בגדר "עסוקין באותו עניין". ובשעה שעושה מצווה, אפילו ללא כוונה (ובלבד שאין זו כוונה הופכית, להכעיס, במעשה פרטי זה), הרי בפנימיות רצונו מוסר לקב"ה את גופו וחלקו בעולם, ונעשה אצלו צוותא וחיבור עם הקב"ה.

וקשר זה עם הקב"ה תחילתו באופן של 'אירוסין' המביאים לאחר מכן לידי 'נישואין', עד קיום הכתוב (הושע ב, יח): "ביום ההוא גו' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.