מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בעניין חגירת אבנט

א. המקור למנהג חגירת אבנט לתפילה:

הדין הבסיסי הוא, שלא רק שערוותו של אדם צריכה להיות מכוסה בשעת תורה ותפילה (מן התורה), אלא גם אסור (מדרבנן) שיהיה הלב עם הערווה תחת כיסוי אחד, בלי הפסק וחציצה ביניהם, "ליבו רואה את הערווה"¹.

בנוסף לזה, נפסק²: "צריך לאזור אזור בשעת התפילה, אפילו אם יש לו אבנט (=כמו הגומי במכנסיים) שאין ליבו רואה את הערווה, משום שנאמר³: 'היכון לקראת אלוקיך, ישראל!'".

ואף שסיים שם "ומי שהולך כל היום בלא חגורה, אין צריך לאזור בשעת תפילה"⁴ - כבר הביא בס' פסקי-הסידור⁵ שאדמו"ר הזקן אמר: "כל איש ישראל צריך לאזור חגורה בעת התפילה, וגם למעלה ברוחניות נאמר 'אוזר ישראל בגבורה', שיש שם חגורה...". וגם על-פי נגלה כתבו שמידת חסידות לחגור תמיד⁶.

ב. טעמו של דבר:

על-פי הפשט⁷, חגירת מותניים היא עניין של זירוז וגבורה כאיש-חיל, ולכן היא מהווה הכנה טובה לתפילה ולקיום מצוות בכלל.

על-פי חסידות⁸, עניין האזור (והאבנט של כהן-גדול) הוא לחבר את הלבוש (שהוא דבר חיצוני, כמו לבושי הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה) עם הגוף (מקורו, שהן המידות שלמעלה), "המשכת הביטול".

ג. הורה הרבי, שגם כאשר מתפללים בבית-כנסת שאינם נוהגים בזה, "יש להשתדל בכמה השתדלויות להתפלל דווקא בחגורה..."⁹.

מנהגנו להתחיל בזה רק לאחר הנישואין¹⁰.

מי שכבר נהג בזה ו(מאיזה סיבה שתהיה) הפסיק, עליו לעשות 'התרת נדרים' על זה¹¹, כיוון שזהו "מנהג טוב שנהג שלוש פעמים [בסתם; או פעם אחת - על-דעת לנהוג כן תמיד¹²] ולא התנה שיהיה בלי נדר". אבל ברור שרצוי וחשוב שיחזור לנהוג כך.

----------

1) שו"ע אדמוה"ז סי' עד ס"א. זו גם משמעות לשון הברכה "אוזר ישראל בגבורה", שבעם ישראל האזור הוא גם משום צניעות וקדושה (שם סי' מו ס"ב).

2) שם סי' צא ס"ב.

3) עמוס ד,יב. ודייק בילקוט-יוסף (שארית-יוסף ח"ב עמ' שסד) מהלשון "צריך" שבשו"ע הב"י, שאינו 'מצווה בעלמא' אלא הוא מעיקר הדין, משום 'היכון'. דין זה הוא רק לתפילה ולא לשאר ברכות ומצוות, ועם זאת "הנשואים נוהגים להתפלל כל התפילות בחגירת אבנט (וכן בעשיית כמה מצוות ולא בכולן, וצ"ע הטעם)" - ספר-המנהגים עמ' 8.

4) "יש מי שכתב" המובא ברבינו ירוחם, ונעתק בב"י ובמ"א (וצ"ע על המשנה-ברורה בשער-הציון ס"ק ג שכתב "וצע"ק על המ"א שכתב סתמא". ואולי כוונתו שלא היה לו לפסוק כך בסתם, כיוון שבשו"ע לא הביא דעה זו. וע' בזה בשארית-יוסף שם. כן דן שם ליישב מה שאין נוהגים אצלם לאזור בשעת התפילה, אם משום שסמכו על דעה זו, ומנסה ליישב שאין זה נגד דעת מרן, או משום שיש הידוק ע"י הכפתורים שבמכנסיים וגם ע"י חגורתם, ולכן די בזה. ועצ"ע).

5) סי' עח.

6) מגן-גיבורים, הובא במשנה-ברורה סוף ס"ק ד. נימוקי או"ח שם.

7) ע"פ הלבוש וס' יפה-ללב סי' צא, ושו"ת מנחת-יצחק ח"ה סי' מא אות ז וש"נ לירמיה א,יז; מלכים-א יח,מו; מלכים-ב ט,א, ובפירש"י ורד"ק שם. וראה בתניא אגה"ק ס"א עה"פ "חגרה בעוז מתניה". ובדברי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (ס' התולדות אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב עמ' 40, וש"נ): "התחלת העבודה היא מהמותניים, לאחר מכן באים שכל ומדות. מתניים צריכים לחגורה, וחגורה היא - עוז. עוז - זהו מסירת-נפש, ומסירת-נפש היינו כך ולא אחרת".

8) 'ספר הליקוטים' (דא"ח- צמח צדק) ערך 'אזור' עמ' תתקנ. ועיין בספר-חסידים סו"ס תשע"ג, שצריך לדבק האזור במתניו.

9) 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"א סי' נז, עמ' קלד.

10) שם סי' נה. והטעם שם, כיוון שעניין 'היכון' דומה לעניין עטיפת טלית המוסבר בתניא "להמשיך עליו מלכותו יתברך", נוהגים להתחיל בשניהם בתקופה אחת. ובכל זאת פסק שם, שמי שכבר נהג בזה לפני הנישואין לא יבטל מנהגו. כן מסופר שבתחילת הנשיאות רצה הרבי להנהיג זאת בכלל בין אנ"ש גם לפני הנישואין, אך למעשה לא עשה כן.

11) שם - גם אם מכאן ואילך חוזר לנהוג כך, צריך להתיר זאת כדי להכשיר את מה שלא עשה בעבר (כי ההתרה עוקרת את הנדר למפרע).

12) ראה שער-הכולל (על סידור אדה"ז) פרק מא ס"ק ג.

נשים בהבדלה ובקידוש-לבנה

שאלה: האם יש בעיה לפי מנהג חב"ד שאשה תעשה לעצמה: א) הבדלה. ב) קידוש לבנה?

תשובה:

הבדלה - בשו"ע אדמו"ר הזקן¹ מסיק שהעיקר שנשים חייבות בהבדלה (אלא שיש להחמיר כדעה שפטורות, שאיש לא יבדיל רק בשביל נשים, ולא ייצא בשמיעה מאשה), וכן שלכל הדעות רשאיות הנשים להבדיל לעצמן כמו שמברכות על כל מצוות-עשה שהזמן-גרמה. אמנם יש "מנהג הנשים"² שלא לשתות מכוס-יין של הבדלה³, אבל בשו"ע אדמו"ר הזקן (שנוהג לפסוק לרוב ע"פ המג"א) לא העתיקו⁴, ועל-כל-פנים אם אין מי שיבדיל עבורה - אין לחשוש לזה⁵, אף שבהבדלה (שלא כבקידוש) ניתן לתת לאחד השומעים לשתות⁶. המבדיל/השותה צריך לשתות לכתחילה 'רביעית' (86 גרם)⁷ ובלית-ברירה לפחות 'מלוא לוגמיו' שהוא 'רוב רביעית' (44 גרם)⁸. בדיעבד, גם אם שתה פחות מזה, אין צריך להבדיל שוב⁹.

קידוש לבנה - אדמוה"ז פסק¹⁰ שדינה כ"מצוות עשה שהזמן גרמא" שנשים פטורות ממנה. וכתב במג"א¹¹: "ואף שהן מקיימות כל מצוות-עשה כגון סוכה, מכל-מקום מצווה זו אין מקיימים מפני שהם גרמו פגם הלבנה¹². וכן רווח המנהג בקהילות ישראל¹³, וגם בין אנ"ש.

שמעתי שיש מנשי-חב"ד שהחלו לקיים ברכה זו "מפני (ומאז) האמור בשיחת ש"פ נח תשנ"ב בזה". סברא זו רוצה להתבסס על הנאמר ב'שיחות קודש' הבלתי-מוגה¹⁴: "ויהי רצון, שעוד לפני שיגיע הזמן דקידוש לבנה בחשוון - נהיה כבר כולנו "בנערינו ובזקנינו גו', בבנינו ובבנותינו" [ולהעיר מהשקלא-וטריא¹⁵ האם נשים ובנות שייכות גם-כן לקידוש לבנה] בארצנו הקדושה, ושם נקדש את הלבנה". אולם בכל האמור אין שום משמעות שנכון שנשים יקדשו את הלבנה, מה גם שבשיחה המוגהת¹⁶ נשמט משפט זה לגמרי.

שאלה: למנהג חב"ד, אשה השומעת הבדלה, האם מריחה בבשמים? האם עליה לפשוט אצבעותיה ב'מאורי האש'?

תשובה: מעיקר הדין, מכיוון שאשה חייבת בהבדלה, חייבת היא גם בברכות הנר והבשמים ובהנאה מהם, שהן לא רק עניין לעצמן, אלא גם חלק מההבדלה (ולכן אינן מהוות הפסק בין ברכת הגפן לשתייה). וגם לפי הדעה שנשים פטורות מההבדלה, רשאיות הן לברך ברכות אלו (ולא נהוג שיימנעו מלענות אמן עליהן¹⁷). וכשהן שומעות את ההבדלה, עליהן לצאת ידי הברכה ולהריח בבשמים, וכן רגילות לנהוג.

הקצות-השולחן¹⁸ כתב, שלא ראה שנשים יביטו בציפורניים, והסביר זאת על-דרך טעם השל"ה בשתייה מיין הבדלה, כיוון שאדם הראשון קודם החטא היה לבושו כולו ציפורן וכשחטא נפשט ונשאר רק הציפורן. והרי גם אם לא נהנה בפועל מהנר, רשאי לברך עליו אם הוא קרוב דיו שיכול ליהנות לאורו¹⁹. אך כיום נפוץ שגם הנשים מביטות בציפורניים²⁰.

----------

1) סוף סימן רצו.

2) שהובא במג"א שם ס"ק ד.

3) והמג"א שם ציין לשל"ה שנתן לזה טעם (בשל"ה כתב: מפני שאמרו חז"ל עץ הדעת גפן היה, וסחטה ענבים ונתנה לו, ונתכוונה להיבדל מאדם ע"י היין, לכן אינן טועמות זאת). טעם זה שייך רק ביין, ולפיו - אולי עדיף שהאשה תבדיל על משקה אחר שהוא 'חמר מדינה' ולא על יין (ש"ש כהלכתה ח"ב פרק ס הערה קמה).

4) ובקצות-השולחן סי' צז בבדי-השלחן ס"ק ג הביא דברי המג"א, ולא העיר מהשמטתו ע"י אדמוה"ז, וצ"ע.

5) כמ"ש במשנה-ברורה שם ס"ק לה, ערוך-השולחן ס"ה ושו"ת שבט-הלוי או"ח ח"ד סי' נו (לנוהגים בכלל להקפיד בזה).

6) שו"ע אדמוה"ז סי' רעא סעיף כה.

7) כשמדובר ביין, כדי לברך ברכה אחרונה ללא ספק - שו"ע אדמוה"ז סי' קצ ס"ו.

8) שם סי' רעא סעיף כד וסי' רצו ר"ס יג.

9) שו"ע אדמוה"ז סי' קצ סו"ס ד. (רוב הדברים סוכמו ב'קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז').

10) סי' קו ס"ב, ע"פ המג"א ר"ס ע.

11) ריש סי' תכו, בשם השל"ה (והקשה ע"ז שבגמ' סנהדרין אמרו שבירכו הנשים ברכה קצרה, עיי"ש).

12) (הקשור בחטא חוה) וראה 'דיני ומנהגי ר"ח-חב"ד' פי"ב הערה 18. ובס' 'קידוש לבנה - אוצר הלכות ומנהגים' פ"א הע' ה הביא עוד כמה טעמים לזה. ובהערה ו' הביא מהמאירי שכתב להדיא שאכן בזמן הגמ' נשים ברכו ברכה קצרה, וכן הבין הערוך-השולחן סי' תכו ס"י. ומכף-החיים ס"ק א הביא, שיאמרו ברכה קצרה או ישמעו מהאנשים.

13) ס' 'קידוש לבנה' שם סו"ס ב.

14) עמ' 264.

15) ובהערה 70 נסמן למג"א הנ"ל ולאנציקלופדיה תלמודית כרך ד ערך 'ברכת הלבנה' עמ' תעא וש"נ.

16) ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 66 ואילך.

17) ולא כפי שהסתפק בזה (ע"פ ספק המשנ"ב) בש"ש כהלכתה פ"ס הע' נז.

18) סי' צו בבדי-השולחן ס"ק יב.

19) שו"ע אדה"ז סי' רחצ ס"ו.

20) יש אומרים שברוסיה לא הביטו ורק בפולין נהגו להביט.

בענייני ברכת 'מזונות' - הלכה למעשה

א. פיצה 'מזונות'

לפי המבואר ב'סדר ברכת הנהנין'¹ - 'פיצה' שנילושה במי-פירות, והיא בעיקרה "מזונות", אם שבעים ממנו לבדו, או בצירוף בשר ודגים וכל מטעמים, ויש בלחם שבו ללא התוספות 110 גרם², נוטלים ידיים ומברכים לכתחילה המוציא וברכת המזון.

אם אין בלחם כמות כזאת³ אבל בכל-זאת ישבעו ממנו (בעצמו או בצירוף), כתב אדמוה"ז - "מברך על לחם (=גמור) אחר תחילה", כדי לצאת מהספק. אך למעשה, כשכבר אכלו, או לכתחילה כשאין לחם אחר, כיוון שהספק בזה הוא מן התורה⁴, יצטרך לברך ברכת המזון. וזאת צריך להודיע לכל אוכלי הפיצות למיניהן כ"ארוחה"⁵, וגם למארגני כינוסים שבהם מגישים פיצות.

ב. עיסה שנילושה במי-פירות

המנהג הרווח, גם בין גדולי חסידי חב"ד, היה להקל לפי אחת מהדעות שזו "פת הבאה בכיסנין" ולברך מזונות⁶, כי אדמוה"ז⁷ פוסק בזה שרק בעל נפש (ולא סתם אדם) יחמיר לעצמו (ולא יורה כך לאחרים). מה-שאין-כן בענייני כשרות וברכות רבים נהגו להחמיר, אם מפני שה'קולות' בהם מפוקפקות מעיקר הדין, או מפני שה'חומרות' הן מנהג ישראל או מנהג חסידים קבוע ותמידי.

ג. שיעורים

האמור להלן "אינו מקובל" לעת-עתה, מכיוון שכל אחד (ובנושא זה לפחות, "כעם - ככוהן") חוזר על מה שאמרו לו, אבל נבדק ונאמר לי על-ידי תלמידי-חכמים גדולים בהלכה למעשה שהדברים נכונים.

שיעור ביצה⁸ הוא שיעור של נפח ולא של משקל, ולכן תרגומו למשקל משתנה מסוג מזון אחד למשנהו (במזון דחוס יותר תתורגם ה'ביצה' למשקל גדול יותר מאשר מזון אוורירי יותר). ה'שיעורי תורה' דחס את הלחם וכו' והפך סמ"ק לגרם, בעוד שלפי הדין⁹ אין מקום לדחיסה. המציאות היא, שבממוצע רק הנפח של פירות וירקות שווה כמעט למשקל המים, אך לחם לבן צפיפותו 0.4 (100 סמ"ק = 40 גרם), לחם שחור צפיפותו 0.6 (100 סמ"ק = 60 גרם), ובמצה עוד פחות מאשר בלחם לבן. לכן כשמדובר על 'כזית' שהוא 27 סמ"ק, משקלו בלחם לבן כ-11 גרם, וב'כביצה', שהיא 54 סמ"ק, נקבל לערך 22 גרם בלבד.

לפי זה "חצי עישרון" (שהוא השיעור המחייב נטילת ידיים וברכת המוציא על המאכל עצמו, ללא  צורך לברך על לחם אחר תחילה, גם אם אינו שבע מזה¹) בלחם לבן הוא 466 גרם בלבד.

----------

1) פ"ב ה"ב ואילך.

2) ראה להלן סעיף ג.

3) אבל יש בו לפחות 'כזית', בלחם לבן 11 גרם (כדלהלן). ראה בביאור הרב גרין שם.

4) ביאור הרב גרין שם הע' 9.

5) כפי שכתבתי ב'פינת ההלכה' בגיליון 809 של 'שיחת השבוע'.

6) ראה גם את הסיפור שב'רמ"ח אותיות' אות ריד וב'אוצר סיפורי חב"ד' כרך טו עמ' 328.

7) שם פ"ב ה"ט.

8) ראה גם באנציקלופדיה התלמודית בערכים אלו (זית, ביצה וכו').

ועדיין לא נכנסתי כאן לשאלה על נכונות גוף השיעורים, מכיוון שמנהג אשכנזי מושרש עד השואה (ממהר"י וייל, הרמ"א והש"ך ביו"ד שכד, ועד המשנ"ב והערוך-השולחן, וגם נדפס - למרות שאינו מאדמוה"ז - בסידור תהלת ה' לפני ברכת המזון, וכ"פ הגרז"ש דבורקין ז"ל מובא בספר קובץ רז"ש עמ' 77 - וכ"ז דלא כ'שיעורי תורה' שחשב שמצא את שיעור הרמב"ם בזה והוא 1,666 גרם) לברך על הפרשת חלה מ-1,230 גרם קמח, דהיינו שאי"ז חומרא אלא עיקר הדין, וזה קרוב יותר למה שגילו בשנים האחרונות (ראה ס' 'מידות ושיעורי תורה' להרח"פ בניש, ב"ב תשמ"ז. 'קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז', הל' שבת, מילואים עמ' כ-כא), שהרביעית להרמב"ם היא 75 סמ"ק, והביצה 50 סמ"ק, וכו'.

9) כתבתי ע"ז בקובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין נ.י., (חוברת סה סימן סד) ניסן-אייר תשמ"ה. וגם אחרים כתבו ע"ז בבמות שונות.