חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:29 זריחה: 6:03 י"ט באב התש"פ, 9/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 938 - כל המדורים ברצף

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 938, ערב שבת פרשת ויחי, י"ב בטבת ה'תשס"ה (24.12.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

לא לתת 'הכשר' להונאה

יש פיתוי בשלטון. כשם שאנשים מתפתים ממנעמי השלטון, גם תנועות וציבורים עלולים להתפתות מה'סוכריות' שהשלטון יכול להעניק. אבל בדיני נפשות עסקינן

אם עדיין נותרו בלב מישהו שרידי אמון במערכת הפוליטית, השבועות האחרונים מחקו גם אותם. הציניות הפוליטית נהפכה לקו רשמי ומוצהר, אפילו מבלי שינסו לעטפה במסווה אידאולוגי כלשהו. אישים ותנועות מתכחשים בקלות להצהרות שאך אתמול היו מוכנים למות עליהן, ובלבד להיות קרובים לצלחת השלטון.

בשבועות האלה התחדד הפער בין תפיסת הציבור את השליחות המפלגתית לבין תפיסתם של עסקני המפלגות את עצמם. הציבור מתעניין בדרך, במדיניות, בצורת התנהלותה של המדינה. בעבור עסקני המפלגות הערכים והעקרונות אינם אלא מסווה לאחז בו את עיני הציבור. בעיניהם השלטון הוא התכלית והוא המטרה, ואם צריך להחליף דרך ועקרון, מחליפים אותם כהחלפת גרביים.

לטעויות יש מחיר

כל זאת ידענו גם בעבר, אבל מעולם לא היו הדברים גלויים ובוטים כל-כך. עסקני המפלגות ניסו לשוות למעשיהם לפחות מראית-עין של דבקות בעקרונות. עכשיו נעלמה גם הבושה. מפלגת שלטון, שנאבקה שנים רבות על דרך מסויימת, כורתת עכשיו ברית עם יריביה, כדי לבצע את מדיניותם, וחברי המפלגה תומכים ומריעים, כי "אסור לאבד את השלטון".

וכאן הבן שואל: שלטון זה – למה לנו? וכי יש צו אלוקי המחייב מפלגה מסויימת להחזיק בהגה השלטון? וכי זה אחד משלושת העמודים שעליהם העולם עומד? כל עוד נשאתם את דגלה של דרך ושל אמונה, אפשר היה להבין את שאיפתכם להגיע לשלטון, כדי שתוכלו להגשים את דרככם; אבל ברגע שאתם עושים בדיוק את ההפך, ובהגיעכם לשלטון אתם מיישמים את מדיניותם של יריביכם – איזו זכות יש לכם לתבוע את השלטון?!

רשאי אדם ורשאית תנועה לחזור בהם ולהודות בטעות, אבל לטעויות כאלה, בחברה מתוקנת, יש מחיר. מי שטעה והטעה, והוביל עם שלם בדרך מוטעית – מן הראוי שיתכבד וישב בביתו. הלוא אין זו טעות של רגע, שאדם שוגה ומיד מכיר בטעותו. כאן יש ויכוח שחוצה שנים את העם. ה'אור' שנתגלה עכשיו לראש-הממשלה אינו חדש. את כל הטיעונים ששמענו מפיו בכינוס הרצליה שמענו כבר לפני עשרים ושלושים שנה מפי דוברי השמאל. הוא, לעומתם, ייצג משנה סדורה, הפוכה לחלוטין. אם עכשיו הגיע למסקנה שהם צדקו והוא טעה והטעה, שילך לביתו ויניח להם להנהיג. חוסר ההגינות כאן זועק לשמים.

הכאב גדול שבעתיים דווקא משום שלא האמונה בצורך להתיישב בארץ-ישראל והעמידה הנחושה הוכחו כמוטעות, אלא דווקא הדרך האחרת. העשור האחרון המחיש גם לעיוור שדרך הוויתורים והנסיגות והכוונה להקים מדינה פלסטינית בלב הארץ המיטו עלינו אסון כבד, גרמו לשפיכות-דמים נוראה, מוטטו את הכלכלה וקרעו את העם. ראש-הממשלה הנוכחי נבחר דווקא משום שהציבור רצה דרך אחרת. ואילו הוא בחר לעשות את ההפך הגמור.

תקווה אחת

לא לשווא הוא מנסה נואשות להשיג 'הכשר' של מפלגה דתית או חרדית. השקר גדול וצורם כל-כך, שאולי כסות 'דתית' תיתן לו קיום. מכאן האחריות העצומה המוטלת על שליחי-הציבור שומרי התורה והמצוות, שלא לתת יד להונאה זו ולכל תוצאותיה הנוראות.

אכן, יש פיתוי בשלטון. כשם שאנשים מתפתים ממנעמי השלטון, גם תנועות וציבורים עלולים להתפתות מה'סוכריות' שהשלטון יכול להעניק. אפשר בנקל להלביש זאת בטעמים לשם שמים, כדי לסייע למוסדות תורה ולנזקקים. אבל בדיני נפשות עסקינן, ותמיכה בממשלת ה'הינתקות' היא תמיכה בכל תוצאותיה הרות-האסון.

תקווה אחת נשארת, והיא מאמר חז"ל שאבדן המנהיגות בעקבתא דמשיחא נועד לסלק מהלב את התקוות בישועת בשר-ודם, כדי שכולנו נזעק אל ה' ונבקש את הישועה על-ידי משיח-צדקנו.

בציפייה לגאולה

"'לא יסור שבט מיהודה' - זה משיח בן-דוד, שהוא עתיד לרדות המלכות בשבט... 'עד כי יבוא שילה' - שעתידין כל האומות להביא דורון לישראל ולמלך המשיח, שנאמר 'יובל שי לה' צבאות'" (ילקוט שמעוני בראשית פרק מט)

יש חדש

גנטיקה כהלכה

מכון פוע"ה (פוריות ורפואה על-פי ההלכה) עורך ביום רביעי הקרוב, י"ז בטבת, כינוס ארצי בנושא "בעיות גנטיות ופתרונן". הכינוס יהיה באולמי נוף ירושלים, בשכונת בית וגן, ויישאו בו דברים גדולי הרבנים והפוסקים, לצד רופאים ומומחים בתחום. טל' 02-6517171.

פרק משנה יומי

הופיע לוח ללימוד פרק המשניות היומי. הלוח בנוי כסימנייה, שמחזיקים אותה בתוך ספר המשנה. במתכונת לימוד זה מתחילים בכל שבוע, בממוצע, מסכת חדשה, ומסיימים את ששת סדרי המשנה בשנה וחצי. טל' 02-6513744.

המספר הנוסף

רבים מתקשים לזכור את המספר הנוסף של הטלפונים הניידים. מטה שלמות הארץ בצפת הפיק כרטיסים (בגודל כרטיס-ביקור) ובהם טבלת המספרים החדשים. בצידו השני של הכרטיס מדברי גדולי-ישראל ואישים ביטחוניים בדבר סכנת הנסיגה והעקירה. טל' 050-6704550.

חדש במוזיקה

הופיע ששון ושמחה של האחים אבי ויוסי פיאמנטה. אלבום כפול של מוזיקה חסידית לחתונה, בסגנונם המיוחד והסוחף. טל' 03-9606120. כמו-כן יצא-לאור נעימות ייתנו - תקליטור נעימות חסידיות אהובות, בביצוע ייחודי ואותנטי. טל' 02-5355588.

שלחן שבת

יעקב ממשיל את בניו לבעלי-חיים

בברכותיו של יעקב אבינו לבניו הוא ממשיל כמה וכמה מהם לבעלי-חיים: "גור-אריה יהודה", "בנימין זאב יטרף", "נפתלי איילה שלוחה" ועוד. מה היתרון בהמשלה זו לבעלי-חיים, ומדוע לא הסתפק יעקב אבינו בציון עצם התכונה (גבורה, זריזות וכדומה). מכאן נראה כי יש קשר בין עניינם של בעלי-החיים בכלל לעניינם של השבטים.

בגמרא דן רבי שמעון בן-אלעזר בהבדל שבין בעלי-החיים לבין האדם ואומר: "מימיי לא ראיתי צבי קייץ [=מייבש תאנים, קציעות], ארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער. והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו, שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער?! אלא שהרעותי את מעשיי וקיפחתי את פרנסתי".

הכנה למילוי התכלית

תכלית כל הבריאה היא – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". הקב"ה רוצה שהעולם הזה התחתון יהיה דירה לו יתברך. משימה זו נעשית על-ידי שבני-ישראל עוסקים בתורה ובמצוות. מכאן, שכל שאר הדברים שקיימים בבריאה נועדו לסייע לעם-ישראל למלא את הייעוד הזה.

זה מה שאומר רבי שמעון בן-אלעזר על בעלי-החיים: "והם לא נבראו אלא לשמשני", כי תכלית בריאתם של בעלי-החיים היא אך ורק לשמש את האדם, כדי שהוא יוכל "לשמש את קוני". משמעות הדבר היא, שעניינם של בעלי-החיים הוא להיות בבחינת הכנה למילוי התכלית על-ידי עם-ישראל.

זיכוך העולם

זה היה גם עניינם של השבטים – להכין את עם-ישראל ואת העולם לקראת מתן-התורה. אחת הסיבות שבני-ישראל נדרשו לעבור את גלות מצרים קודם מתן-התורה, היא משום שקודם-לכן לא היו הם והעולם ראויים ומוכשרים למילוי התכלית של התורה.

מטרת התורה היא לקדש את העולם הגשמי ולעשותו כלי לאור הקדושה, אולם קודם מעמד הר-סיני לא הייתה הקדושה האלוקית יכולה להתחבר עם המציאות הגשמית, ולא היה אפשר לקחת חפץ גשמי ולעשותו 'חפצא של מצווה' [=חפץ קדוש]. גלות מצרים הייתה בבחינת זיכוך והכשרה, שתוכל להינתן התורה ויהיה אפשר להחדיר קדושה בתוך המציאות הגשמית.

מלאכות שמכינות

גלות מצרים החלה עם ירידתם של יעקב ובניו לשם, אבל עיקרה של הגלות, ה"משוי של מצרים", התחיל לאחר מיתת יעקב ולאחר מיתת יוסף, כאשר אחיו עדיין נשארו במצרים. לכן המשיל אותם יעקב לבעלי-חיים, שנועדו לשמש הכנה בעבור עם-ישראל – כי גם עבודתם העיקרית של השבטים הייתה להכין את העולם לקראת מתן-התורה.

דבר זה נרמז גם-כן בשלושה המקצועות שמציין רבי שמעון בן-אלעזר: קייץ [=עושה קציעות], סבל, חנווני. שלושתם עניינם הכנה ולא עצם השימוש בדבר: עושה הקציעות מכשיר את התאנים למאכל, הסבל מביא את הדבר ממקום אחר, והחנווני מעביר אותו מרשות לרשות. כל אלה הם הכנות לקראת השימוש עצמו, שנעשה על-ידי עם-ישראל, לאחר מתן-התורה.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 447)

מן המעיין

ציפייה לגאולה

לרצות ולבקש

יעקב אמר לבניו: "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית, מט,יא). מפרש רש"י: "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה". כשם שיעקב ביקש לגלות את הקץ, כך גם עלינו לרצות ולבקש שיהיה גילוי הקץ – ביאת המשיח, כפי שאנו מבקשים בתפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

(הרבי מליובאוויטש)

בקשה שמסייעת

בקשה זו עצמה נותנת סיוע ועידוד רב בעבודת הבורא. כשאומרים ליהודי "הנה-הנה משיח בא" ו"אנו רוצים משיח עכשיו", זה מעודד אותו ומזרזו שלא יהיה אצלו שום עניין שמעכב חס ושלום את הגאולה.

(הרבי מליובאוויטש)

לחוש את הכאב

למה לא הניחו ליעקב לגלות את הקץ? משום שלו היו בני-ישראל יודעים את קץ הגלות, לא היו מרגישים עוד כל-כך את כאב הגלות והגלות לא הייתה נחשבת עוד גלות.

(שפת אמת)

רצה להקל

יעקב השתוקק לגלות לבניו את קץ הגלות כדי שיהיה להם קל יותר לשאת את הגלות וייסוריה, אלא שמהשמים רמזו ליעקב שאין זה רצונו של הקב"ה.

(רבי בונם מפשיסחא)

התעצב את ליבו

למה נסתלקה מיעקב השכינה? משום שכשראה יעקב אבינו את הייסורים שיבואו על בניו בעקבתא דמשיחא, חש את הכאב והצער על צרתם, ומכיוון שנפלה רוחו והתעצב אל ליבו סרה ממנו השכינה, כי אין השכינה שורה מתוך עצבות.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

סיבת התשוקה לגאולה

אדם צריך להשתוקק לגאולה לא בגלל טובתו הגשמית ואף לא בגלל טובתו הרוחנית, אלא מפני שאז יושלמו הרצון העליון והכוונה העליונה שבבריאת העולם - "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"

(שיחות-קודש)

לדאוג לכל יהודי

בזמן הזה של עקבתא דמשיחא ממש חובה על כל יהודי לדרוש בטובת זולתו, בין זקן בין צעיר, ולעוררו לתשובה, כדי שלא יצא מכלל ישראל שיזכו לגאולה שלמה.

(היום-יום)

אמרת השבוע

לגמול לחייבים טובות

הצדיק רבי יהודה-צבי מרזלה סבל מאוד מאנשים שרבו עמו, ובכל-זאת לא התרעם עליהם ואף נתן להם ממעות הצדקה שניתנו לו. פעם אחת התאוננה רעייתו על כך ואמרה שלפי דעתה ראוי שיענישם.

אמר לה הצדיק: "מדוע יהודים נוסעים לצדיקים ונותנים להם מעות? משום ש'צדיק יסוד עולם', וממילא ראוי שהבריות ייתנו לו מעות להחזיקו, כי הוא המעמיד את העולם. אך מדוע נוסעים אליי, בשעה שיודע אני שאינני צדיק? הרהרתי בדבר והגעתי למסקנה, שיש עוד דבר הנחוץ לקיום העולם, והוא מאמר חז"ל: 'תולה ארץ על בלימה – אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם את עצמו בשעת מריבה'. נמצא אפוא, שאם נעניש את שונאינו, נאבד את פרנסתנו, כי לא תהיה לאנשים סיבה לבוא אלינו"...

מעשה שהיה

מס יקר

קולות נהי בקעו מביתה של התופרת הירושלמית. בעלה, בניה ובנותיה ביכו את מותה של אם המשפחה – אשת-חיל טובת-לב, שהלכה לעולמה בטרם עת והניחה אותם לאנחות. בעבודות התפירה שנזדמנו לה מפעם לפעם פרנסה את ביתה הדל בימים של עוני ומחסור קשים ליהודי ירושלים. עם מותה נשבר אפוא גם מטה-לחמה של המשפחה.

על הצער העמוק בשל פטירתה נוספה בעיה מעיקה ומיידית. בעת ההיא שלט בירושלים מושל טורקי, שהטיל על יהודי העיר מיני מיסים ובכללם מס קבורה. כל מי שביקש להביא את יקירו לקבורה נאלץ לשלם תחילה מס לקופת המושל. בני משפחתה של התופרת המנוחה התקשו לגייס את המס וקבורת האם התעכבה.

כשנקפו השעות והכסף לא הושג, הוחלט לערוך הלוויה קטנה וצנועה, בניסיון להסתיר את הדבר מידיעת המושל. זו הייתה משימה לא-פשוטה. ביתו של המושל ניצב במקום שממנו נשקפה הדרך העולה אל בית-העלמין היהודי בהר-הזיתים. שעות על שעות היה המושל הטורקי יושב על גזוזטרת ביתו, נח על כיסא נצרים מרופד ומשקיף באפס-מעשה על הנעשה. אף-על-פי-כן החליטו בני-הבית להסתכן ויצאו לדרך.

באותה שעה שהה המושל בביתו. צעדיהם החרישיים של המלווים הגיעו לאוזניו. חיש-מהר זינק אל הגזוזטרה, ועיניו הקטנות והרעות לכדו קומץ יהודים המובילים את מתם לקבורה. הוא ידע בבטחה כי באותו בוקר לא הועלה לקופתו מס-קבורה, והיה ברור לו כי מעשה 'רמייה' יש כאן.

עד מהרה הזעיק את אנשיו והורה להם לעצור את חבורת ה'נוכלים' ולהחזירה על עקבותיה עד אשר ישולם המס. לא הועילו תחינותיהם של בני-המשפחה כי עניים מרודים הם ואין לאל-ידם לגייס את המס. בגסות ובבוטות גירשו שליחי המושל אותם ואת אנשי החברה-קדישא, שנשאו את מיטת הנפטרת המבוזה.

באותה שעה ישב הרש"ש (רבי שלום שרעבי) בהיכל ישיבת המקובלים 'בית-אל' וסביבו תלמידיו שומעי-לקחו. לפתע נשמעו דפיקות מבוהלות מכיוון הדלת, ולהיכל פנימה התפרצו האבלים, קודרים ועצובים. כשדמעות ניגרות על פניהם שטחו לפני הצדיק את צרתם.

לאחר שסיימו את דבריהם קם הרש"ש על רגליו ואמר לתלמידיו – "הבה נקיים מצוות הלוויית המת ונחלוק לנפטרת, אישה תמה וצדקת, כבוד אחרון". נוכח עיניהם המשתאות של האבלים ציווה הרש"ש על אנשי החברה-קדישא לשאת את המיטה ולהביא את הנפטרת לקבורה כדת וכדין.

אם בתחילה התכוונו האבלים לקיים הלוויה שקטה וחפוזה ולא עלה הדבר בידם – הרי עתה זו הייתה הלוויה גדולה ובולטת לעין-כול. בראש המסע צעדו הרש"ש ותלמידיו, ואחריהם אנשי החברה-קדישא ובני-המשפחה. כך התנהלה לה ההלוויה במורד כפר-השילוח (סילוואן).

כשהתקרב המסע לבית המושל, שפשף הלה את עיניו בתימהון. הוא התקשה להאמין  למראה עיניו. היהודים החצופים מתעלמים מהחוק, מצפצפים על אזהרת אנשיו ואף חוזרים על פעולתם הנפשעת כשהם מתוגברים במלווים נוספים?!

כדי להיטיב לראות את הדברים התקרב המושל אל מעקה הברזל שתחם את גזוזטרת ביתו. חמתו בערה בו והוא שאל עצמו שוב ושוב אם עיניו אינן מתעתעות בו. המציאות הייתה ברורה כשמש בצהריים והוא רתח מזעם כפי שמעולם לא רתח. המושל היה על סף אבדן עשתונות, ובתוך כך נעץ את ראשו בחזקה בין שניים ממוטות ברזל של המעקה. כשניסה להוציא את ראשו, לא הצליח. המושל נבהל. הוא חש כחיה לכודה והחל לקרוא לעזרה.

בינתיים חלפה השיירה על פניו בדרכה לקבורת הנפטרת בהר-הזיתים. כעבור שעה קלה הסתיימה הקבורה והמלווים שבו לבתיהם, מחישים צעדיהם, מחשש לתגובתם הצפויה של המושל ואנשיו. רק הרש"ש ותלמידיו צעדו בנחת. בהתקרבם לבית המושל פנה הרש"ש לעבר הבית עצמו. תלמידיו המשתאים צעדו אחריו בדממה.

"קללת הרב היהודי פגעה בי!", זעק המושל בבהלה בדיוק כשהרש"ש התדפק על דלת ביתו. בני-הבית שפתחו את הדלת הביטו בו בחרדת-כבוד והובילוהו לגזוזטרת הבית. המחזה היה מוזר ביותר: ראשו של המושל – שבימים כתיקונם הפיל חיתתו על כל יושבי העיר – היה לכוד במעקה הברזל בלי יכולת לחלצו משם; סביבו עמדו בני-הבית וצווחו בהיסטריה; שני ערבים גברתנים ניסו לכופף לצדדים את שני מוטות הברזל העבים, ללא הצלחה.

"התפלל עליי!", התחנן המושל לרש"ש בקול שהיה קרוב לבכי.

"יהיה עליך לשלם על כך", ענה הרש"ש.

"ככל שתרצה!", זעק המושל.

"עליך לפטור אחת ולתמיד את היהודים ממס הקבורה", פסק הרש"ש. שתיקה השתררה במקום. פניו של המושל היו אדומות מכאב וממאמץ. "בסדר", מלמל לאחר כמה שניות.

וראה זה פלא – בעודו מנסה, אינסטינקטיבית, להפנות ראש לעבר הרש"ש ולהביט בו, השתחרר באחת ראשו הלכוד.

המושל עמד בהבטחתו והסיר את המס המחפיר מעל יהודי העיר. יהודי ירושלים זקפו את המאורע המשמח לזכותה של התופרת הענייה, לא-פחות מאשר לכוחו של הצדיק והמקובל רבי שלום שרעבי.

דרכי החסידות

מותר לגלות?

לפני פטירתו ביקש יעקב אבינו לגלות לבניו "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". חז"ל (פסחים נו,א) מסבירים, ש"ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה". במקומות נוספים בדברי חז"ל נאמר, שאין הקב"ה רוצה בגילוי זמן הקץ.

אחד ההסברים לכך הוא, שלו היה זמן הקץ ידוע מראש - לא הייתה יכולה להיות ציפייה אמיתית לגאולה, וגם לא התעוררות של הכנה לקראת בואו של המשיח, שכן היינו יודעים מראש מתי הוא יבוא. לכן לא נתגלה הקץ, כדי שבכל יום ובכל רגע נצפה לגאולה ונפעל להחשתה.

בבוא העת יתגלה הקץ

אף-על-פי-כן מצאנו רבים מגדולי ישראל שנתנו תאריכים לבוא הגאולה. הרמב"ן (ספר הגאולה, שער רביעי) מביא כמה טעמים לכך שהוא מגלה קץ. תחילה הוא אומר, שהאיסור הוטל רק על הדורות הראשונים, שהיו רחוקים מן הגאולה, ולו היו מגלים אז את הקץ, היה הדבר גורם חלישות ורפיון בעם-ישראל. אולם מאחר "שאנחנו קרובים מהם לקץ... אולי בטלה הגזרה שנגזרה עליו להעלים אותו".

עוד הוא אומר, שגילוי הקץ נאסר כאשר הדבר עלול להכשיל את הרבים, ואילו הקץ שהוא מגלה יש בו לחזק ולהביא "תוספת טובה ונחמה". לבסוף הוא מציין, כי האיסור הוא רק כאשר אומרים קץ בצורה ברורה ומוחלטת, שזה דבר שרק נביאים רשאים לאומרו, אבל הקץ שהוא כותב נאמר באופן של "דברי שמא ואפשר" ולא כדבר ודאי ומוחלט.

האברבנאל (מעייני הישועה, מעיין א, תמר ב) סבור, שחז"ל גינו את מי שמחשב את הקץ על-פי הכוכבים והמזלות, "אבל לא גינו חכמים בדבריהם מי שיחקור ויבין את הקץ מתוך דברי הנביאים ומדברים ברוח-הקודש, כי כה היה משפטם כל הימים לתת אותות ומופתים לדור שבן-דוד בא בו". לעצם העניין הוא טוען, שהשאיפה לדעת את הקץ אין בה דבר שלילי, והיא אף מעידה על תשוקה אמיתית ונכונה לביאת המשיח. עוד הוא אומר, כי הקץ נסתם מהדורות הראשונים, אבל כאשר מתקרבים לזמן הגאולה - "יפתח ה' את אוצרו הטוב, והעם ההולכים בחושך... יראו מה שלא ראו הראשונים".

עוד מוסבר, כי כל קץ שנאמר על-ידי גדולי ישראל האמיתיים אכן היה זמן ראוי לגאולה, אלא שתמיד היה דבר-מה שמנע זאת. בזוהר חדש (תיקונים צה,ב) נאמר, שלכל דור קץ מיוחד משלו, התלוי בזכויות הדור, אלא שאפשר להחמיצו. רבנו הזקן מסביר (מאמרי אדמו"ר מזקן הקצרים, עמ' שנה-ו) שהצדיקים רואים את הדברים כפי שהם בעולמות העליונים, ושם אכן האירו גילויים של הגאולה בזמני הקץ. אבל בדרך לעולם-הזה התחתון יכולים לחול מניעות ועיכובים, וכך קורה שהגאולה אינה יורדת למטה. לעומת זאת, קץ שיבוא "לפיו של נביא - בוודאי יקויים בלי שום שינוי".

כבר הגיע הזמן

חשוב לציין כי כל הדיון מתייחס לגילוי 'קץ', כלומר, תאריך מוגדר לבוא המשיח; אבל עצם הקביעה כי תקופה מסויימת היא זמן הגאולה, שבו יש להתאמץ במיוחד בענייני תורה ומצוות כדי להתכונן לקראת הגאולה - על כך אין שום שאלה. הלוא לשם כך נתנו לנו חז"ל את סימניה של תקופת 'עקבתא דמשיחא', כדי שאכן נדע שזוהי התקופה שלפני הגאולה ונוכל להתכונן לקראתה.

וכך כותב ה'חפץ-חיים' ('שם-עולם', שער ההתחזקות, פרק יב): "אנו רואין בזמננו שנתקיימו כל הסימנים שהובאו בפרק חלק לעניין הגאולה... אם-כן, בוודאי יש להתחזק בביטחון ולצפות לישועה בזמן קרוב. והגם שאין אנו יכולין לצמצם ולידע הזמן בדיוק... אבל מגודל המצוקות אנו יכולין לידע ולהתבונן שלא יימשך הרבה". וכן ('חומת הדת' פרק יג): "נוכל לומר בפשטות כי כבר הגיע זמן אחרית הימים. ואם-כן, עתה בוודאי החיוב עלינו להתעורר לתשובה ואז יקרב הגאולה".

חיים יהודיים

 

הרב בדיחי: לחלק את הירושה כדת וכדין

צוואה כהלכה

את דיני הירושה אנו פוגשים בספר במדבר, אך על צוואה אנו קוראים כבר בפרשתנו – "ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי... ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגווע וייאסף אל עמיו".

כתיבת צוואה – אם מצליחים לשכוח לרגע את ההיבט המצער הקשור בה – היא סוגיה מרתקת ומורכבת. מרתקת מבחינה הלכתית ומורכבת גם על רקע העובדה המצערת שחוקי התורה אינם חופפים לחוקי המדינה. לכן הצוואה צופנת בחובה התנגשויות בין דיני התורה לבין חוקי המדינה, אלא-אם-כן ניתנה על כך הדעת בעוד מועד.

החוק וההלכה

מי שנותנים על כך את דעתם הם חברי מכון 'צוואה כהלכה' – קבוצת רבנים ומשפטנים שומרי מצוות, שמצאו את הדרך לנסח צוואה על-פי התורה, ושתהיה תקפה גם על-פי החוק. בראש המכון עומד הרב ועוה"ד יובל בדיחי (37) מפתח-תקווה, בוגר ישיבות נחלים וכרם-ביבנה, מוסמך להוראה מטעם הרבנות הראשית ובעל תואר שני למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. התמחותו המיוחדת היא בתחום דיני ירושה, צוואות ודיני נזיקין, וכבר שנים הוא חוקר את המשפט העברי והתאמתו המעשית לחוקי המדינה.

"הבעיה בכללותה נחלקת לשתיים", מסביר בדיחי. "ראשית, חוקי הירושה האזרחיים אינם תואמים את דיני התורה. למשל, על-פי החוק האזרחי אישה יורשת מחצית מנכסי בעלה, ובת יורשת את אביה בדיוק כאחיה, הבנים. כאשר יהודי שומר מצוות הולך לעולמו עשויה ירושתו להיות מחולקת שלא על-פי דין תורה".

הניסוח קובע

היבט שני שמציין בדיחי הוא ההנחה הרווחת שאין דרך נאותה להשאיר לאישה ולבת חלק מהרכוש, על-פי תורה (שהרי דיני הנחלות בתורה ברורים ובלתי-גמישים) ולכן חייבים להזדקק לחוק האזרחי. "הנחה זו בטעות יסודה", הוא קובע. "אכן, על-פי התורה אי-אפשר 'להוריש' שלא על-פי דיני נחלות, אך אפשר להקנות לכל מי שרוצים את הרכוש או חלקו. בשני המקרים הנזכרים, שימת לב בניסוחם של כמה משפטים בצוואה תאפשר הן לעורך הצוואה הן למוטבים לנהוג כהלכה".

שאלת כתיבת צוואה כהלכה נוגעת לא רק למי שאחד מיורשיו עלול לפנות אל ערכאה משפטית, אלא גם למי שהוא וכל הסובבים אותו יראי-שמים. למשל, אם ביקש אדם להשאיר לאחד מבניו (מסיבה כלשהי) חלק גדול יותר מהמגיע לו על-פי דיני ירושה, ולא עשה זאת בניסוח ההלכתי הנכון, ימצאו עצמם יורשיו בבעיה: מצד אחד דיני הירושה יבטלו את צוואת אביהם (מכיוון שנעשתה, כאמור, שלא כהלכה). מצד שני, "מצווה לקיים דברי המת"!

טיוטה ל'צוואה יהודית'

חברי 'צוואה כהלכה' ערכו מאמר ארוך ומרשים, הסוקר בפרוטרוט את דיני הירושה בתורה ואת נקודות החיכוך שלהם עם המשפט האזרחי. במאמר נחשף הקורא מהשורה לשורשיהם של דיני ירושה בתורה ולפירושם בתלמוד ובספרות השו"ת לדורותיה, כלמושגים מרתקים כדוגמת 'שטר חצי זכר' וכיוצא בזה.

חברי המכון אף הכינו טיוטה של 'צוואה יהודית'. בימים האלה מוצגים שני אלה לפני גדולי התורה, כדי לקבל את חוות-דעתם ואת עידודם ליוזמה (המעוניינים לעיין במאמר המלא וכן בטיוטת הצוואה, יוכלו להיכנס לכתבה זו באתר צעירי-חב"ד [www.chabad.org.il], ושם ניתן קישור למאמר).

פינת ההלכה

שמירת המחשבה

שאלה: מה הם הדברים שאסור ליהודי לא רק לעשות או לדבר, אלא גם לחשוב?

תשובה: בדרך-כלל, מצוות התורה ואיסוריה הם במעשה, ופחות מזה - בדיבור, ועוד פחות – במחשבה; אך השפעת המחשבה על הנפש גדולה משל הדיבור, והשפעת הדיבור גדולה משל המעשה. המחשבה היא כבגד משי, שכתם קל מורגש עליו הרבה יותר מכתם גדול על בגד גס.

עיקר האזהרה מתבטאת בפסוק (במדבר טו,לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". זה איסור לחשוב מחשבת עבודה-זרה וכפירה בתורה, וכל מה שעלול להביא לזה, וכמו-כן מחשבה בענייני תאוות, איך למלא את תאוות-הלב (ובכלל זה הרהורים כלליים בעניינים שבינו לבינה).

יש עוד דברים האסורים אפילו במחשבה, כמו לשון-הרע (זכריה ח,יז): "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם", ובוודאי שנאה ליהודי - שעיקר איסורה במחשבה. ועדיין לא נגענו במידות רעות, האסורות אפילו במחשבה, כמו כעס וגאווה, ובמחשבות זרות המפריעות בשעת התורה והתפילה.

התורה סבורה שיש לאדם שליטה גם על מחשבתו. אמנם אין האדם יכול לשלוט בשבריר השנייה הראשון של נפילת המחשבות למוחו, אבל יש לו שליטה אם לקבל את המחשבה ולהמשיך בה, או לדחותה ולהסיח דעתו ממנה.

ואף שאי-אפשר לעצור לחלוטין את כוח המחשבה (שבהיותה כוח פנימי, הקשור עם הנפש, היא פועלת תמיד), אפשר תמיד לעבור מיד ממחשבה לא-טובה לעניין אחר (גם לא תורני, כמו קשיים כלכליים, סיפורים או נושאי מדע שהאדם מוצא בהם עניין), באופן שהדעת מוסחת לגמרי מהמחשבה השלילית. כעצה לטווח בינוני וארוך כתב הרמב"ם: "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה,שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה". כסגולה מייעץ הרבי מליובאוויטש להרבות ב"אותיות התורה והתפילה", ובפרט בלימוד בעל-פה, כמו פרקי משנה ותניא.

מקורות: רמב"ם הל' ע"ז פ"ב ה"ג, הל' דעות פרקים א-ב ופ"ו ה"ה, וסוף הל' איסורי ביאה. ספר החינוך מצוה שפז. תניא, ח"א פי"א ופי"ב, ואגרת-הקודש סו"ס כב. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב עמ' רכח-רל.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)