קצרה הייתה מחלתו של ר' תנחום. רעייתו הביטה בחוסר אונים בבעלה הדועך אל מול עיניה, וידה קצרה מלהושיע. אדם אמיד היה, ולא חסך בהוצאות להבאת הרופאים הטובים ביותר, אך כל הונו לא עמד מול המחלה הקשה.
לא חלפו ימים רבים ור' תנחום השיב את נשמתו לבוראו. מסע ההלוויה בחוצות העיירה רימנוב, שבה התגורר, היה כאוב. הנפטר היה במיטב שנותיו, ובלכתו הותיר חלל ריק בקרב משפחתו וכל מכריו. הכול פסעו אחרי מיטתו בראשים מורכנים ובעיניים מושפלות. מעמודי התווך של הקהילה היה, וחסרונו הורגש היטב.
במהלך ימי השבעה הרעיפו בני הקהילה ניחומים ועזרה על המשפחה האבלה. אל הבית זרמו משלוחי מזון, וכל צורכי האבלים סופקו ביד רחבה. המנחמים עודדו את האלמנה ושאר הקרובים, והשתדלו להקל מעליהם את צער האובדן.
הימים חלפו והלם האסון התעמעם ונדחק מן התודעה. המת נשכח מלב הבריות, וחיי הציבור שבו למסלולם השגרתי. רק האלמנה נותרה לבדה, מנסה לאסוף את השברים. כשביקשה לטפל בעיזבון שהניח בעלה, גילתה כי לפניה התמודדות נוספת.
מתחת לפני השטח החל להתפתח מאבק מר על ירושת המנוח. קרוביו של ר' תנחום לטשו עיניים אל כספו, בתואנות כאלה ואחרות. המתח בין הצדדים הלך וגבר. תחילה הוצנע, אך כשהובא לשולחן בית הדין של העיירה רימנוב התפוצצה הפרשה בקול רעש גדול.
הסכסוך קרע את בני הקהילה. רבים נטו לרחם על האלמנה האומללה, שכספו של בעלה היה משענת הקיום היחידה בעבורה. ואולם היו מי שהזדהו עם טענות הקרובים וסברו שהצדק עימם.
בית הדין דן ארוכות בסוגיה שהונחה לפתחו. לבסוף, לאחר דיונים רבים, הוציא את פסק דינו. לא בלב קל אך בתמימות דעים קבעו הדיינים כי הצדק עם הקרובים, וכי ירושת הנפטר תועבר אליהם. הדיינים הסבירו כי התורה הקדושה מצווה עליהם לדון דין אמת ולא לשאת פנים, גם אם הלב נוטה לטובת האלמנה המסכנה.
פסק הדין המם את האלמנה. היא התקשתה להשלים עם ההחלטה. כמוצא אחרון פנתה לכתובת הטבעית שהכירה בעת מצוקה – ביתו של האדמו"ר רבי צבי-הירש מרימנוב.
נוסף על קדושתו הפלאית ומעשי המופתים שחולל נודע הצדיק כאיש חסד מופתי, שעסק ללא הרף במעשי צדקה ועזרה לזולת. אף שבעצמו חווה סבל לא-יתואר, לאחר שהתאלמן משתי נשים ושכל שישה-עשר מילדיו, רבי צבי-הירש האיר פנים לכל אדם, והשתדל לשמח כל נדכא ונזקק.
התייפחויותיה של האלמנה נשמעו היטב מאחורי דלתו של הצדיק. "רבי, הצילני!", בכתה האישה במר ליבה. "נותרתי בחוסר כול! הדיינים נישלו אותי מירושת בעלי. האין צדק בעולם?!". ליבו של הצדיק נכמר למשמע דבריה של האישה המסכנה. הוא הבטיח לה להיכנס לעובי הסוגיה, להפוך כל אבן ולוודא שהדין נפסק כהלכה ושהדיינים כיוונו אל האמת.
זיק של תקווה ניצת בעיני האישה. היא חשה שהושט לה קרש הצלה. בצאתה מחדרו של הרבי הודתה לו נרגשות ושבה לביתה. הצדיק פנה אל אב בית הדין, רבי ישראל הכוהן רפפורט, וביקש לראות את נימוקי פסק הדין.
הדיינים היו נרגשים לשתף את הרבי הגדול בפסק הדין המורכב. "הבה נלמד יחד את הסוגיה", הציע הצדיק בענווה. ספרי הפוסקים נערמו על השולחן. הנוכחים החלו צוללים בעומקה של ההלכה, מתפלפלים בלשון השולחן ערוך ומדקדקים בדברי נושאי כליו.
עד מהרה התחוור כי דעתו של הרבי חלוקה על זו של הדיינים. הוא הקשה על סברותיהם ועל פרשנותם לדברי ההלכה. הדיינים, שהיו גאונים בתורה ובעלי ניסיון רב בפסיקה, ומאחוריהם שנים רבות של הוראת הלכה ודיינות, השיבו בסברות ובנימוקים משלהם.
שעות רבות עלה שאון הדיון מתוך חלל בית הדין, ובסופו של דבר, כששקע להט הוויכוח, הודו הדיינים בפה מלא כי הרבי צודק. שגגה חמורה יצאה מתחת ידם, ועליהם להפוך את פסק הדין. לא הקרובים צודקים בדין, אלא האלמנה.
בלי היסוס מיהרו הדיינים לזַמן את הצדדים לבית הדין, הבהירו כי טעות נפלה בפסק דינם הקודם וכי ירושתו של ר' תנחום שייכת לאלמנה ולא לקרוביו. עיני האלמנה אורו. האיום הגדול על עתיד חייה הוסר, בזכות הצדיק רבי צבי-הירש.
כשיצאו הצדדים מבית הדין, אלה בפנים מעוננות וזו בנהרת שמחה, אזרו הדיינים אומץ וביקשו מהצדיק הסבר. "כיצד ידע הרבי, עוד בטרם עיין בפרטי הסוגיה, כי טעות נפלה בפסק דיננו הקודם?", תמהו באוזניו.
השיב להם הרבי: "בספר התהילים אומר דוד המלך: 'תורת ה' תמימה, משיבת נפש'. פסק דין המכוּון לאמיתתה של תורה, אינו יכול לצער כל-כך בני-אדם. כשבאה אליי האלמנה ושמעתי את קול בכייה, הבוקע מעומק ליבה, הרגשתי שככל הנראה פסק הדין היה שגוי, כי אילו היה צודק – לא הייתה האלמנה שבורה ונסערת כל-כך. אשרינו", חתם הרבי, "שזכינו להעמיד את פסק הדין בקרן אורה ולמנוע עוול חמור מהאלמנה".
(על-פי 'בארות המים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
