יש מחלוקת אם הגאולה תבוא בניסן או בתשרי, אך הכול מודים שהגאולה תבוא על ידי תשובה * בצאתם ממצרים השתוקקו בני ישראל למעלת התורה שתהיה אחר מתן תורה ומרוב תשוקה ספרו את הימים * בחסידות מבואר כי בימי הקיץ נקל יותר לעסוק בתורה ובעבודת ה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בנוגע לגאולה – יש מחלוקת בגמרא1 אם "בניסן עתידין להיגאל" או "בתשרי עתידין להיגאל". אבל ההלכה היא ש"בניסן עתידין להיגאל", כידוע הכלל2 שכאשר אין בירור בגמרא, אזי מתברר העניין על פי דברי המדרש, ובנידון דידן, מפורש במדרש3 ש"בניסן עתידין להיגאל".
ובכל אופן, לכל הדעות ברור הדבר שהגאולה תבוא על ידי התשובה, וכפסק הרמב"ם4 "שכאשר עושים תשובה אזי "מיד הן נגאלין".
וזהו גם מה שכתוב5 "בשובה ונחת תוושעון" – שנוסף על הפירוש הפשוט ש"שובה" הוא מלשון יישוב (השקט) ומרגוע6, ישנו גם הפירוש ש"שובה" הוא מלשון תשובה, היינו, שהגאולה תבוא על ידי התשובה.
ואף על פי שההלכה היא ש"בניסן עתידין להיגאל", וחודש ניסן אינו קשור עם עבודת התשובה, שהרי בחודש ניסן היו בני ישראל בדוגמת גרים7, ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"8, ובמילא לא שייך אצלו עניין התשובה [שהרי עניין התשובה שייך רק אצל מי שהיה מחוייב תחילה בתורה ומצוות, ולא עשה זאת, או שלא עשה זאת בשלימות, שאז צריך לתקן זאת על ידי התשובה, מה שאין כן אצל גר, שכקטן שנולד דמי, לא שייך עניין התשובה], ובלשון החסידות, שעניינו של חודש ניסן הוא גילוי מלמעלה למטה, ואילו עניין התשובה הוא מלמטה למעלה9 – מכל מקום, בהכרח לומר שגם הגאולה הקשורה עם חודש ניסן באה על ידי תשובה, אלא שהתשובה היא באופן אחר, וכמבואר במקום אחר10 החילוק בתשובה שקודם הגאולה בין דעת רבי אליעזר שבתשרי עתידין להיגאל לדעת רבי יהושע שבניסן עתידין להיגאל.
ב. [...] מבואר באיגרת התשובה11, שהעניין של תשובה עילאה הוא באופן של אתדבקות רוחא ברוחא על ידי התורה, וזוהי עבודת התשובה ששייכת ביום השבת – "שבת אותיות תשב"12, ש"השבת היא תשובה עילאה"13, כי, שבת "אין עצב בה"14, ואסור לומר תחנון וכיוצא בזה15, ולכן, לא יכול להיות בשבת העניין דתשובה תתאה, שקשורה עם עצב כו', כי אם תשובה עילאה (על ידי לימוד התורה), שלהיותה תשובה בשמחה16, הרי היא שייכת בשבת.
ומזה מובן שמיום השבת צריך לקבל החלטה להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה, ובפרט מיום שבת קודש זה, שבו מתחילים ללמוד פרקי אבות, שקשור עם כללות התורה שבעל פה17.
ולכל לראש – הרי זו הוראה עבור יושבי אוהל, "אוהלי שם ועבר", דקאי על תורה שבכתב ותורה שבעל פה (כפי שמבאר הצמח צדק באור התורה18).
ולא כמו אלו שחושבים שכיון שמתחיל הקיץ, ימות החמה, ויש אוויר טוב, צריך לצאת לטייל וכו', ומה גם שזהו זמן שיכולים לראות אילנות טובות כו', ולברך עליהם "שככה לו בעולמו"19, ואם כן – טוען הוא – צריך לצאת לטייל כדי שיוכל לראות האילנות ולברך עליהם, ואין זה הזמן המתאים לעסוק בתורה.
אך על זה אומרת המשנה20: "המהלך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו'"! – ולכן, הברכה על האילנות צריכה להיות באופן שאין זה מפסיק ממשנתו, כמבואר במפרשים21.
ומה שטוען שתקופת הקיץ אינה זמן מתאים לעסוק בתורה – הרי מבואר בחסידות להיפך, שבזמן הקיץ נקל יותר ללמוד תורה ולעסוק בעבודת ה'22.
וכל זה – אפילו בימות החול, ועל אחת כמה וכמה בשבת, שאז יש התבוננות נוספת שמחייבת לעסוק בתורה באופן של התמדה ושקידה:
אמרו רז"ל23 "בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת", והיינו, שהיה קשה לקדוש ברוך הוא, כביכול, להתיר לבני ישראל ללמוד תורה בשבת.
וכיון שכן, הרי אם לא ילמד תורה, אלא יעסוק בדברים בטלים – אמנם בדברי היתר ודברי הרשות, ולא בדברי איסור חס ושלום, שהרי "בשופטיני לא עסקינן"24, אבל לא בלימוד התורה – נמצא שהקושי והיגיעה של הקדוש ברוך הוא היו לחינם!
ג. [...] כל זה מודגש יותר כשנמצאים לאחרי יציאת מצרים בחג הפסח:
בנוגע ליציאת מצרים נאמר25 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", שזהו העניין שלח מתן תורה.
וידוע גם מה שכתב הר"ן בסוף מסכת פסחים, "איתא בהגדה" שבצאתם ממצרים השתוקקו בני ישראל למתן תורה [והיינו, שהשתוקקו למעלת התורה כפי שהיא לאחרי מתן תורה, שהרי גם לפני זה היה עניין התורה, כמאמר רז"ל26 "מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם כו' במצרים", ועל כורחך צריך לומר, שתשוקתם הייתה למעלת התורה כפי שהיא לאחרי מתן תורה, וכמבואר בחסידות27 מעלת התורה שלאחרי מתן תורה על התורה שקודם מתן תורה], ולכן ספרו את הימים עד למתן תורה, ומזה באה מצוות ספירת העומר.
ומזה מובן במכל שכן בנוגע לזמן דעכשיו, שנמצאים כבר לאחרי מתן תורה, לאחרי שהיה העניין ד"טעמו וראו"28 – הרי בוודאי שבזמן בין פסח לשבועות צריכה להיות הוספה בלימוד התורה.
ועל ידי הוספת התמדה ושקידה בלימוד התורה באופן ש"אדם מקדש עצמו מעט מלמטה"29 – "מעט" רק לגבי מה שמקדשין אותו מלמעלה, אבל באופן של מסירה ונתינה – אזי "מקדשין אותו הרבה מלמעלה", "הרבה" גם לגבי המסירה והנתינה שלו.
ד. הוראה הנ"ל היא גם לאלו שבדרגת "חוטב עציך" ו"שואב מימך":
ובהקדמה – שיש כאלו שמתעקשים להיחשב דווקא מ"חוטב עציך" ו"שואב מימך", ולא מ"ראשיכם שבטיכם"30, באמרם, שאם יעסקו בעיקר בלימוד התורה ייחשבו ל"בטלנים", ולא יוכלו לתת צדקה הרחבה וכו'.
ולמרות שהתורה גופא מעידה שסוג זה נקרא "ראשיכם" וסוג זה נקרא "חוטב עציך".
– דאף שמדובר אמנם אודות חטיבת עצים ושאיבת מים עבור בית המקדש, כפי שנתפרש בנוגע לנתינים בימי משה, ועל דרך זה בזמן דוד31, הרי הוא "חוטב עציך" בלבד. בנוגע לשכר, הקדים אמנם הכתוב זבולון לישכר32, אבל בנוגע לגוף העניין, גדלה מעלתו של ישכר, שזהו העילוי ד"ראשיכם" –
אף על פי כן, מצד זה ש"אדם קרוב אצל עצמו"33, הרי הוא מתעקש שלא להיות מהסוג של "ראשיכם"...
ובכל אופן, החילוק בין "ראשיכם שבטיכם" ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" הוא רק בדרגות, אבל אין זה עניין שבאין ערוך, ובמילא מובן שהם פועלים ומשפיעים זה על זה.
ולכן, כאשר בעל עסק קובע עיתים לתורה – כפי שהכריזו היום על דבר קביעת עיתים לתורה – אין לו לחשוב שהשיעור שלומד הוא כמו משחק, או שבכך עושה טובה לקדוש ברוך הוא... אלא עליו לדעת שזהו עניין הנוגע לכל בני ישראל בכל הדרגות.
ה. העניין בזה – אצל בני ישראל כל העניינים הם בסדר והדרגה, ולא באופן של דילוג,
וכסיפור הידוע שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר34 אודות יוסף ה"בול עץ" ("יאָשע דער קלאָץ"),
– היה יהודי שלמד 18 שעות במעת לעת, ומצד גודל העניות שהייתה בימים ההם, לא היה לו כיסא, והיה יושב על בול עץ, וכיון שהיה מתנענע בשעת הלימוד, כמנהג ישראל35, הנה במשך הזמן נחקקה בבול העץ צורת מקום מושב, ועל שם זה היה נקרא יוסף ה"בול עץ" –
שאלו אותו: כיון שזה כבר שלושים או ארבעים שנה שלומד 18 שעות במעת לעת, למה אינו יכול להרשות לעצמו להפחית מלימודו שעה או חצי שעה? והשיב, שאם הוא יפחית קצת מלימודו עלול יהודי אחר להמיר את דתו (כפי שהיו אומרים ברוסיה: "בייטן דעם רענדל") רחמנא ליצלן!...
וכאשר שאלו אותו לפשר דבריו, הסביר, שכאשר הוא לומד 18 שעות, הנה מי שלמטה ממנו במדרגה לומד קצת פחות, וכן הלאה [שהרי כל אחד מסתכל על מי שלמלעה ממנו במדרגה, ובהתאם לכך קובע את מדרגתו שתהיה במדרגה אחת פחות מזה], ועד ליהודי שעומד בסוף הדרגות, שעומד ביהדותו; אבל אם הוא יפחית מלימודו, הרי זה יגרום למיעוט בכל המדרגות, ועד שסוף כל סוף יתמעט גם אצל היהודי האחרון, שימיר דתו רחמנא ליצלן!...
ואם הדברים אמורים בצד ההופכי, הרי על אחת כמה וכמה בצד הטוב, שהרי "מרובה מדה טובה כו'"36 – שכאשר יהודי מוסיף בלימודו, הרי זה פועל עליה בכל הדרגות, הן הדרגות שלמעלה ממנו והן הדרגות שלמטה ממנו, שהרי כל בני ישראל הם קומה אחת שלימה, ועד שנעשים "לאחדים כאחד"37, ולכן, כאשר יהודי אחד מוסיף בלימודו, הרי זו טובה (לא רק לעצמו, אלא גם) לכל בני ישראל שבכל הדרגות.
ולכן צריך גם בעל עסק לידע גודל החשיבות וההכרח בשמירת השיעורים שלו בתורה, כיון שזהו עניין הנוגע לכל בני ישראל.
ובפרט בימי ספירת העומר, אשר, "הימים האלה נזכרים ונעשים"38, וכמודגש בכך שספירת העומר היא בברכה בשם ומלכות, שמזה מוכח ש"אין כאן שום ספק כלל"39, ובוודאי "נעשים" כל העניינים של ספירת העומר, וכאמור לעיל שזה מורה על התשוקה למתן תורה – "תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
(משיחת שבת פרשת שמיני, מברכים החודש וערב ראש חודש איייר, ה'תשכ"ח.
תורת מנחם חלק נב עמ' 338 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)
__________________________
1) ראש השנה יא, רע"א.
2) ראה תורת מנחם חלק לט עמ' 224. וש"נ.
3) שמות רבה פט"ו, יא
4) הלכות תשובה פרק ז הלכה ה.
5) ישעיה ל, טו.
6) ראה פירוש רש"י ומצודות על הפסוק.
7) ראה יבמות מו, א-ב.
8) שם כב, א.
9) ראה אור התורה בא עמ' רנז ואילך ועוד.
10) ראה תורת מנחם ספר המאמרים אדר עמ' צח ויאילך.
11) סוף פרק ח ואילך.
12) תורת נתן (למה"ר נתן שפירא) בסופו. ועוד.
13) איגרת התשובה סוף פרק י.
14) ראה ירושלמי ברכות פרק ב סוף הלכה ז. הובא בתוספות ד"ה מאן דאמר – מועד קטן כג, ב.
15) ראה רמב"ם הלכות תפילה סוף פרק ה. וראה גם שער הכולל פרק לו ס"ב וס"ו. וש"נ.
16) איגרת התשובה פרק יא.
17) התחלת המסכת היא: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'", דקאי על תורה שבעל פה (שהרי בנוגע לתורה שבכתב לא שייך לומר "מסרה ליהושע וכו'", כיון שניתנה לכל בני ישראל, שהרי משה רבינו כתב שנים עשר ספרי תורה ונתן ספר תורה לכל שבט ושבט, ונוסף לזה כתב את ספר התורה השלוש עשרה, והניחה באוהל מועד, ולאחרי זה בעזרה).
18) תולדות (כרך א) קמה, ריש ע"ב. (כרך ד) תתכא, רע"א.
19) ברכות נח, ב.
20) אבות פרק ג משנה ז.
21) ראה מדרש שמואל על המשנה (מהר"מ אלשקאר).
22) ראה ספר המאמרים תרפ"ט עמ' 70. וראה גם תורת מנחם חלק כה סוף עמ' 268.
23) הובא בסוף ספר היראה לרבינו יונה (אות שיט) וראה ירושלמי שבת פרק טו ריש הלכה ג. וראה גם אגרות קודש חלק כ עמ' קא. וש"נ.
24) ראה בבא קמא פה, א. בבא מציעא מ, א. בבא בתרא ז, א. ועוד.
25) שמות ג, יב.
26) יומא כח, ב (לגרסת העין יעקב).
27) ראה תורת מנחם ספר המאמרים אדר עמ' נו ואילך. סיון עמ' שלד ואילך. וש"נ.
28) תהילים לד, ט.
29) ראה יומא לט, רע"א. תניא סוף פרק כז.
30) ריש פרשת ניצבים.
31) יבמות עט, סע"א.
32) פירוש רש"י ברכה לג, יח.
33) יבמות כה, ריש ע"ב.
34) ספר השיחות תרפ"ד עמ' 57 ואילך.
35) ראה תורת מנחם חלק לז עמ' 139. וש"נ.
36) יומא עו, א.
37) ראה ליקוטי תורה ריש פרשת ניצבים.
38) אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבים – הובא ונתבאר בספר לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.
39) ראה איגרת התשובה פרק יא.
סיכום:
"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל".
הגאולה תבוא על ידי תשובה, וכפסק הרמב"ם "ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין". בתניא מבואר כי עבודת התשובה השייכת ליום השבת היא תשובה עילאה – אתדבקות רוחא ברוחא הנעשית על ידי לימוד התורה.
מכך מובן, כי ביום השבת יש לקבל החלטות טובות בעניין הוספה בלימוד התורה.
ההוספה בלימוד התורה שייכת במיוחד לשבת זו:
א) בשבת זו מתחילים ללמוד פרקי אבות – "משה קיבל תורה מסיני".
ב) נמצאים אנו אחר יציאת מצרים של חג הפסח, והרי "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" – עניין נתינת התורה.
ג) עתה הם ימי ספירת העומר, ומבואר במדרש כי ספירת העומר באה מספירת בני ישראל את הימים עד למתן תורה מרוב תשוקתם אליה. הרי, שעתה הוא הזמן המתאים להוסיף באהבה אל התורה ובלימודה.
[יש הטועים וחושבים שכיון שמתחילים ימי הקיץ אין זה הזמן המתאים להתמדה בתורה. אין זה נכון, אדרבה, מבואר בחסידות שבימי הקיץ נקל יותר לעסוק בלימוד תורה ועבודת ה'].
ההוספה בלימוד התורה שייכת לכל, הן ל"יושבי אוהל" והן לבעלי עסק – "חוטב עציך" ו"שואב מימך".
הנהגתו של יהודי אחד משפיעה על כלל ישראל, הן על הנחותים ממנו במדרגה והן על הנעלים ממנו. כאשר מוסיפים בלימוד התורה, פועלים עליה בכלל ישראל. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
