נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת אחרי-קדושים
	אחדות לכל
	עבודה שלא על פי הסדר
	לחבר בין ערים רחוקות
	כלב נחייה בבית הכנסת
	הגאולה בחזיון והגלות איננה אלא "חלום"
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

סגי נהור (לא-עלינו) הנזקק לכלב נחייה לצורך תפקוד יומיומי, האם מותר לו להיכנס עמו לבית כנסת? הנושא נידון בין גדולי הפוסקים, והרבי דן בעקרונות הפסיקה: האם התפילה בבית-כנסת נחוצה מבחינה הלכתית? האם נוכחות של כלב בבית-כנסת אסורה? • סוגיה מרתקת מתורת רבינו, מעובדת בידי מערכת 'התקשרות'

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א, סי' מה) פוסק רבי משה פיינשטיין ז"ל, שאדם סגי-נהור ל"ע, הזקוק לליווי צמוד של כלב נחייה כדי להתנהל בחייו, מותר לו להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחייה שלו.

בין ראיותיו דברי הגמרא בירושלמי (מגילה פ"ג, ה"ג): "רבי אימי מפקיד לספריא [ציווה על מלמדי התינוקות] אין אתא בר נש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון [אם יבוא אצליכם איש שיש בו קצת לחלוחית תורה] תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי [תקבלו אותו ואת חמורו ואת כליו בבית המדרש]".

וביאר ה'פני משה', שדברי הירושלמי נסובים אודות היושבים בבתי הכנסת, ומכאן מוכיח שכשם שמתירים להכניס לתוך בית הכנסת אדם שיודע מעט תורה יחד עם חמורו, וזו אינה קלות ראש ובזיון יותר מאכילה ושתייה בבית הכנסת המותרות לתלמיד חכם בשעת הדחק.

כן הוא בענייננו: אין לך שעת דחק גדולה מזו עבור העיוור, ואם לא נתיר לו להיכנס בשערי בית הכנסת בלוויית כלבו, יתבטל מתפילה בציבור וקריאת התורה. אין לחלק בין כלב לחמור; כשם שמכניסים בשעת הדחק אדם לבית הכנסת כדי שילמד תורה עם חמורו, כך נתיר לאדם עיוור להיכנס עם כלב נחייה לבית הכנסת.

הגאון הרב מנחם מענדל כשר השיג על דברי הגר"מ פיינשטיין, ושלח לרבי את השגותיו. לפנינו דבריו, ותשובת הרבי אליו:

בדבריו טוען (ראה בספרו 'תורה שלמה' חט"ו ע' קמז, וכן באגרות קודש שם הובא דבריו בשולי הגליון) לאסור כניסת כלב לבית הכנסת.

את טענתו מוכיח מכמה סיבות: התורה אוסרת: "לא תביא... ומחיר כלב בית ה' אלהיך". ובספרי (תצא פ' רמ"א) כותב: "יכול אפילו העבירו ברגליו בעזרה יהא חייב, תלמוד לומר 'כי תועבת כו' בזובח'".

לטענתו, יש ללמוד קל וחומר: אם דבר שהוא רק מחיר כלב –  תמורת כלב, ישנה סברה (של הספרי) לאסור על כניסתו לבית המקדש, על אחת כמה וכמה כניסת כלב עצמו.

את דבריו מחזק בדברי ה'חינוך' (מ' תקע"א) שכתב בטעם איסור הבאת מחיר כלב לבית ה': "שהכלבים ידוע שהם עזי נפש ושמא מתוך חשבו בהן וטבען החזק תחזק נפשו ותקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו". וכן מביא מה'כלי יקר' (תצא כג, יט): "לפי שהכלבים עזי נפש מזנים בפרהסיא... על כן אין נכון להביאם למקום הקדושה".

נמצא לדברי החינוך והכלי יקר, שישנו איסור הבאת כלב לבית ומקום של קדושה.

ואף אם מותר להכניס חמור לבית הכנסת, הרי כלב גרוע מהחמור, ואין להחיל את היתר הכנסת חמור לבית הכנסת (כדמסיק מהירושלמי) לכניסת כלב לבית הכנסת. כאמור, את דבריו אלו שלח הגרמ"מ כשר לרבי.

בתגובתו מפריך הרבי את ההוכחות הללו, ומצדד בדברי הגר"מ פיינשטיין שמותר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב נחייה, כדלהלן:

אש רבוצה ככלב

בנוגע לראייה שהביא מסברת הספרי, טוען הרבי שאין להסיק מכך ראיה לאיסור בפועל, ואין ללמוד הלכות ואיסורים מענייני דרוש, אפילו אם איסור זה משתמע מה'כלי יקר'. סגנון הלשון "אין נכון להביאם למקום הקדושה" רווח בפרשני טעמי התורה והמצוות, אך אין ללמוד מכך לאיסור בפועל.

עוד מעיר הרבי, שנימוקיהם של הכלי יקר והחינוך, בהם הסתייע בעל ה'תורה שלמה' לביסוס עמדתו האוסרת, מופרכים, ומוסיף בסוגריים "ולפלא שלא מצאתי לעת עתה מי שעמד על זה".

שכן:

הגמרא ביומא (כא, ב) אומרת שבבית שני האש שעל המזבח הייתה רבוצה ככלב ממש. לפי טעמו של החינוך, "שמא מתוך חשבו בהם ובטבעם תחזק נפשו ויקשה ערפו", כיצד התנוססה בעזרה צורת כלב, הרי הדבר עלול לגרום לאדם להרהר בטבעו השלילי של בעל-החיים! מכך שלא חששו לזה מוכח שאין בדברים כל איסור.

על דרך זו יש להקשות על פירושו של ה'כלי יקר', שמחמת היות "הכלבים עזי נפש... על כן אין נכון להביאם למקום הקדושה". הנה אנו מוצאים שהאש על המזבח הייתה רבוצה ככלב! אם אין איסור בהצגת צורת כלב בבית המקדש, קל-וחומר שיהיה מותר להכניס כלב לבית הכנסת.

[לכאורה היה מקום לדחוק את דברי הגמרא הנזכרים לעיל, ולהעמיד שאין הכוונה שהאש הייתה בצורת כלב (בבית שני, או אריה בבית ראשון), אלא מהו אופן רביצת האש, שבבית ראשון האש הייתה רבוצה כאריה, כלומר, האש דלקה באופן שהלהבות היו בגובה אחיד, ולא קפצה ועלתה, וזאת בהתאם לנאמר בתורה (בלק כד, ט) "רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו". מה שאין כן בבית שני, אז האש רבצה ככלב שקופץ ומתזז ממקום למקום.

אין לפרש כן, שהרי אנו מוצאים שבבית המקדש היו גם צורות ממשיות של אריה וכלב, וכפירוש רש"י (יומא, שם) "גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה... הייתה דומה לארי רובץ". ובזהר (ח"ג. ריא, א) בתקוני זהר תקון כ"א (סב, ב) ועוד, דחמאן דיוקנא דאריה וכלב.]

תפילה היא חיוב

עוד כתב בעל ה'תורה שלמה', שאין חובה להתפלל בבית הכנסת דווקא, ועל כן מוטב שהעיוור יימנע מלפקוד את בית-הכנסת מאשר להכניס כלב בשעריו. אך הרבי מביא את לשון ה'שולחן ערוך' (או"ח סי' צ ס"ט ואילך, וש"נ, וכן מפורש בכמה מקומות): "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הצבור". זה מורה על חיוב גמור.

גם דברי המהרי"ל (במג"א סי' תטו ס"ק ב) שהסתפק אם מותר לעשות עירובי תחומין בשביל להתפלל בצבור, שהרי "אין מערבין ערובי תחומין אלא לדבר מצוה", הרי לפי האמור לעיל שמצווה ללכת לבית הכנסת וודאי מותר!

בסיום המכתב מעורר הרבי בנוגע לגישה שיש לנקוט בנושא הזה, על פי פסק דין השולחן ערוך (או"ח סי' פח) לעניין כניסת נשים בשעת נידתן לבית הכנסת: "...אפילו במקום שנהגו להחמיר בימים נוראים וכהאי גוונא שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבית הכנסת כשאר נשים כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ".

על כן, יש להשתדל לאפשר לאדם עיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחייה, הן מפני הצער שנגרם לו אם יישאר מחוצה לו, הן מצד חשיבותה הגדולה של התפילה בבית הכנסת דווקא. על כן יש לחפש דרכים לאפשר את כניסתו לבית הכנסת עם כלב נחייה בשעת הצורך.

(אגרות קודש חלק י"ח ע' תנה)