חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:15 כ"א בחשון התש"פ, 19/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

ניגון או תפילה
מעשה שהיה
מדורים נוספים
שיחת השבוע 940 - כל המדורים ברצף
המאבק להגנת האמונה
בציפייה לגאולה
יש חדש
ארבעה שלבים ביציאה ממצרים
ניסים
ניגון או תפילה
תפקיד האומות
יישוב קטן מגן על לב הארץ
בציבור או אחרי הנץ?

ר' דב (בערל) ז'ילונקה נולד בעיר קאליש בפולין, למשפחת חסידי גור. בימי השואה גורשה משפחתו לגטו לודז'. אחר-כך, בעת חיסול הגטו, הועברה למחנה-ההשמדה בירקנאו. שם עבר את הסלקצייה על-ידי ד"ר מנגלה ימ"ש, ונשלח למחנה עבודת-כפייה בגרמניה.

כשנסוגו הגרמנים, אילצו את עובדי הכפייה היהודים לצעוד כחודש ימים ללא מזון, חולים ותשושים, במה שכונה אחר-כך 'צעדת המוות'. הוא היה בין היחידים בקבוצתו ששרדו עד סוף המלחמה ושוחררו. הוא גם היחיד מהמשפחה שניצל מהתופת. אביו ר' יצחק-מאיר, אימו פייגה-גולדה, אחיו ישעיהו, ואחיותיו שפרינצה, רבקה, רעיה ושרה הי"ד - נספו.

ר' דב הקים משפחה, עלה ארצה והתגורר בגבעתיים. בהזדמנות סיפר לשני בניו (יצחק-מאיר, הקרוי על שם אביו, וישעיהו, הקרוי על שם אחיו) את הסיפור הזה:

בקבוצת העבודה שלנו היו כמה בחורים חסידי גור ואני בתוכם. זה היה בשבת-קודש פרשת בא, ד' בשבט. בבוקר יצאנו לעבודה כרגיל. בשעת העבודה לחש לי אחד הבחורים: "במוצאי-שבת נערוך סעודת מלווה-מלכה לרגל ה' בשבט, יום-השנה של הרבי (ה'שפת-אמת'). שמור מעט ממנת הלחם היומית לסעודה זו".

תחילה סברתי כי הוא מתלוצץ. סעודת מלווה-מלכה כאן, במחנה?! על מה הוא מדבר?! הלוא המוות אורב לנו יום-יום, שעה-שעה! אבל הוא היה רציני לגמרי.

בלילה, לאחר שכובו האורות בצריף המגורים הארוך, והכול נרדמו, מותשים מהעבודה, חשתי כי מישהו מטלטל אותי. "קום, בערל, הולכים לסעודת מלווה-מלכה, לכבוד הרבי". הייתי עייף ולא הזדרזתי לקום, אך הלה לא הרפה עד שקמתי. התגנבנו לצריף קטן, סמוך לצריף המגורים, עם חתיכות הלחם ששמרנו. סגרנו את הדלת, הדלקנו אור, התיישבנו והתחלנו לזמזם ניגון של בית גור. עד היום ניגון זה, כפי ששרנו אותו שם, מתנגן באוזניי.

תחילה זמזמנו בלחש, חוששים שמא נתגלה. אט-אט גברה ההתלהבות. לא חשנו כיצד אנו נסחפים בהתלהבות אחר הניגון והגבהנו את קולנו.

לפתע נפתחה הדלת. בפתח עמד – גבה-קומה, מדיו נוצצים, האוברשפיהרר – מפקד המחנה, איש אס-אס. זה היה רוצח צמא-דם, שלא היסס לירות ביהודים בלי שום סיבה. "מה אתם עושים פה?!", צרח.

עמדנו כמסומרים. מה נסביר לו? מלווה-מלכה? ה' בשבט? יארצייט של השפת-אמת? חרדת-מוות, שניתן לחוש בה ממש, הייתה באוויר. ידעתי כי זה סופנו.

ושוב חזרה הצעקה – "מה אתם עושים פה!!!".

היה בינינו בחור נמוך-קומה, שכדי להתחמם עטף את גופו בנייר ששימש לשקי מלט, ונראה כמו כדור עגול. הוא לא ידע גרמנית, וגם כשדיבר יידיש היה קשה להבינו, שכן חיתוך-הדיבור שלו לא היה ברור. לפתע החל לצעוד לכיוון הגרמני. נחרדתי. דווקא הוא הולך לייצג אותנו, ולהסביר מה אנו עושים פה? מראהו, השפה, צורת הדיבור שלו... מבין כולנו הוא האחרון שהתאים למשימה.

היה חוק שאסר על האסירים לעמוד קרוב לאנשי האס-אס הגרמנים. אותו בחור התקרב בצעדים איטיים למפקד המחנה, בהליכה משונה – צידו הימני מכוון לכיוון התקדמותו, כתפו הימנית מורמת כלפי מעלה, ראשו מוטה לעבר כתפו השמאלית, והוא מיישיר מבט באלכסון כלפי מעלה, היישר לתוך עיני הגרמני. כך התקרב ועמד צמוד לאוברשפיהרר, קרוב הרבה יותר מהמותר. הגרמני כבר אחז באקדחו.

ואז החל הבחור להתנדנד כמו בתפילה. ביידיש, בניגון של לימוד גמרא, ובהיגוי שבקושי ניתן היה להבינו, אמר לגרמני – "אנחנו מתפללים לשלומך, לשלום אשתך ולשלום ילדיך"...

אילולא הייתי בטוח שעוד רגע כולנו נמות, הייתי פורץ בצחוק מהמחזה האבסורדי.

"מה הוא אומר?!", צווח האוברשפיהרר.

שוב חזר הבחור על הדברים ביידיש, בניגון גמרא, מתנדנד כמו בתפילה.

"מה הוא אומר?!", חזרה הצעקה.

אחד מאיתנו תרגם. כולנו רעדנו מאימת-המוות. רק אותו בחור עמד במרחק נגיעה מהנאצי והוסיף להתנדנד.

האוברשפיהרר, רוצח, שחיי יהודי היו שווים בעיניו פחות מקליפת השום, הביט בנו כמה שניות שדמו לנצח, ואז אמר בגרמנית: "המשיכו". יצא מהצריף, סגר את הדלת והלך.

דקות ארוכות הוספנו לעמוד בלי ניע, לא מאמינים למראה עינינו. לפתע קלטנו, שמפקד המחנה, האוברשפהירר, מאשר לנו לקיים סעודת מלווה-מלכה לרגל ה' בשבט, היארצייט של ה'שפת-אמת'!

הבטנו זה בזה, מנסים להבין את אשר חווינו, ואז פרץ הניגון בקול רם, וסעודת מלווה-מלכה נמשכה בשירה רמה ובריקודים ללא חשש, כל אותו הלילה.

למחרת בבוקר נקרא אותו בחור למטבח. מפקד המחנה הורה להכפיל את מנת המזון שלו. ואכן, מאותו יום קיבל הלה מנת מזון כפולה, ואותה חלק עם חבריו.

אין שום הסבר הגיוני להתנהגותו של הצורר הנאצי באותו מוצאי-שבת. אני מאמין כי זכותו של ה'שפת-אמת' היא שהגנה עלינו.

(תודתנו לשולח הסיפור, ישעיהו ז'ילונקה מגבעת-שמואל – לע"נ אביו ר' דב [בערל], שנפטר בי' בטבת תשס"ד, ובמלאות מאה שנים להסתלקות ה'שפת-אמת' מגור)


 
     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)