חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:17 כ"ג בחשון התש"פ, 21/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 558 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 558 - כל המדורים ברצף
מפרשת פרה מקבלים כוח לכל ענייני התורה ומצוותיה
אפילו הגוי יודע "מיהו חסיד"...
גיסא דבי נשיאה
פרשת שמיני
שאלות ותשובות בענייני טהרת הידיים והגוף
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 558, ערב שבת פ' שמיני / פרה, כ"א באדר-ב ה'תשס"ה (3.4.2005)

דבר מלכות

מפרשת פרה מקבלים כוח
לכל ענייני התורה ומצוותיה

יהודי בכל ענייניו, לכל לראש בנוגע לתורה ומצוות, אינו יכול להישאר על מקומו, אלא עליו להיות בתנועה מתמדת של מרוצה והתעלות * לאידך גיסא, אל לו להישאר בתנועה דרצוא, אלא מחובתו לרדת חזרה בתנועת שוב - שהדרגה החדשה בעבודה תהיה אצלו בהתיישבות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע הביאור1 בזה שפרשת פרה נקראת "זאת חוקת התורה" (ולא "זאת חוקת הפרה"), כי "מצוות1 פרה אדומה הוא כללות התורה", בזה משתקף בגלוי העניין דרצוא ושוב שעליו מיוסד כללות עבודת התורה והמצוות:

מעשה הפרה כלול (בכלל) משני עניינים א) שריפת הפרה לאפר, ב) "ונתן עליו מים חיים אל כלי"2, וערבו את האפר עם המים, ומזה היזו על הטמא-מת בכדי לטהרו.

שני עניינים אלו (שריפת הפרה לאפר ומים) הינם שני הקווים דרצוא ושוב, העלאה והמשכה: שריפת הפרה על-ידי אש היא תנועה דרצוא (העלאה) - כפי שאש נמשך (בטבעו) מלמטה למעלה, ולולא דבר גשמי שבו נאחז האש, היה האש עולה מלמטה למעלה, (לשורשו ומקורו ביסוד האש)3. מים הם תנועה דשוב (המשכה) - מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך4, וכאשר המים נמצאים במקום מישור (במקום הנמוך) - הרי הם עומדים במקומם (בהתיישבות), לא כהאש שנמשך למעלה כל הזמן. ובכדי שתהיה הטהרה (על-ידי פרה אדומה) צריכים את החיבור דשתי תנועות.

וזהו הטעם לכך שמצוות פרה אדומה היא "חוקת התורה" - כי "על5 ב' עניינים אלו דרצוא ושוב [כללות עניין מעשה הפרה6] הוסד כל עיקר התורה והמצוות" - שיהיה החיבור והייחוד דהעלאה והמשכה (רצוא ושוב): להעלות (מלמטה למעלה) את עצמו וחלקו בעולם, ממעמדם הגשמי שיכללו למעלה באלוקות - על-ידי התשוקה ורצוא באהבה כרשפי אש, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"7, שיקריב את עצמו כקרבן לה', "אדם כי יקריב - מכם קרבן לה'"8, ובכללות - על-ידי עבודת התפלה9; וביחד עם זה להמשיך מלמעלה למטה קדושה ואלקות, ובכללות - על-ידי לימוד התורה (שנמשלה למים4) וקיום המצוות, שממשיכים קדושה למטה.

החל כפי שזה ביהודי עצמו, כנשמה בגוף: החיבור דנשמתו, "נר ה' נשמת אדם"10 ש"חפצה וחשקה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה בהקב"ה"11, וגופו שיסודו מעפר, וטבע העפר לרדת למטה.

וכך פועל הוא גם בארץ הלזו הגשמית - הוא מעלה את העולם ממצבו הירוד, ופועל שתהיה ארץ על שם ש"רצתה לעשות רצון קונה"12 (רצוא), וביחד עם זה - ממשיך קדושה בעולם כפי שהוא עומד במקומו (שוב).

וכך שנפעל תכלית כל העניינים - לקשר ולאחד (על-ידי רצוא ושוב) את העליון-עליון ביותר עם התחתון-תחתון ביותר, שהם מתאחדים לאחד ליחידו של עולם (נוסף על "אחד" - גם "יחיד"), שדווקא בכוחו ויכלתו לאחד הפכיים (עליון ותחתון, רצוא ושוב), וההפכיים, הרצוא ושוב של עליון ותחתון ושל תחתון ועליון נהיה היחוד בשלימות ביניהם13.

ב. היות שרצוא ושוב (שבא בגלוי במצוות פרה אדומה) הוא "עיקר התורה והמצוות" ("חוקת התורה"), וכל יהודי נברא לשמש את קונו14 - הרי מובן, שהעבודה דרצוא ושוב מקיפה את כל בני-ישראל, מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, וכל הדרגות בעבודתם, הן דנפש האלוקית והן דנפש הבהמית15.

נקודת הביאור בזה: היות שרצוא ושוב הוא "חוקת התורה" - מובן, ש(נוסף על כך שהרצוא ושוב הוא אמצעי שעל-ידו נפעלת הכוונה דתורה-ומצוות (יחוד עליון ותחתון), הרי) בעצם העניין דרצוא ושוב בעצמו נפעלת התכלית דתורה-ומצוות, "שכללות עניין המצוות הוא שעל-ידי-זה נמשך לאדם בחינת ומדרגת מה שכתוב בחיות הקודש והחיות רצוא ושוב"16 כמו שנאמר באברהם17 "הלוך ונסוע".

במילים פשוטות: "זאת חוקת התורה" שבכל העניינים (החל) דקדושה - תורה ומצוותיה - יהודי אינו יכול לנוח ולהישאר על עומדו במקום (ודרגה), אלא הוא נמצא בתנועה מתמידה ומרוצה, רצוא ושוב. אין הוא מסתפק לעולם בעבודתו הקודמת, אלא כל הזמן עולה והולך מחיל אל חיל.

[ועל-דרך חיות כפשוטה18: סימן החיות הוא - תנועה מתמדת (כל חי מתנענע19): וגם המשכת החיות היא באופן דרצוא ושוב: הלב ממשיך דם בכל הגוף על-ידי זה שהוא דופק בתמידות בשתי דפיקות (דפיקא דליבא20): כיווץ והתפשטות; וכך הוא גם אצל יהודי בנוגע לתורה-ומצוות - "חיינו ואורך ימינו"].

כאשר הוא נמצא בהתיישבות, אפילו התיישבות דקדושה בעבודתו בתורה ומצוות, אפילו שמגיע למדרגה גבוהה ביותר - אין הוא יכול לנוח, ומטפס ורץ - רץ לדבר מצווה21 - הלאה ומעלה יותר, לפעול עוד יותר בכמות ובאיכות:

ולאידך גיסא: כאשר הוא נמצא בתנועה דרצוא, אין הוא נשאר בזה, אלא שהוא מוריד את זה בשוב - שהדרגה החדשה בעבודה תהיה אצלו בהתיישבות, הרגל נעשה טבע שני, ועד - טבע סתם.

וכאשר גם רצוא נעלה זה נמשך בשוב - איננו מסתפק בזאת (כיוון שרצוא ושוב הרי הם "חוקת התורה" (העיקר דכל התורה והמצוות), לא רק בדרגה אחת בזה, אלא בכל הדרגות), ונעשה אצלו תיכף רצון חדש ורצוא לקבל עוד יותר - מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו'22, ולאחר מכן - הוא ממשיך זאת בשוב, וכך הלאה ולמעלה יותר, רצוא ושוב דרגה למעלה מדרגה23.

ג. העבודה דרצוא ושוב מתחילה (ככל העניינים) בקדושה, ובזה גופא - בלימוד התורה ("זאת חוקת התורה") (ומזה נשתלשל אחר-כך בכל העניינים, כדלקמן):

א' הדברים העיקריים בלימוד התורה הוא - פלפולא דאורייתא, העמל ויגיעת השכל בתורה עם שקלא וטריא באופן דרצוא ושוב (שכל) - סברות לכאן ולכאן. בקושיות ותירוצים, ולאחר שמקבל תירוץ על הקושיה, הוא מתעמק עוד יותר בעניין ואזי מתעוררת אצלו קושיה יותר נעלית ועמוקה, ולאחר-מכן הוא מתרצה, וכן הלאה.

- ישנו סדר הלימוד והמעלה של לימוד הלכות פסוקות בלי שקלא וטריא, שאז ישנה המסקנה בפועל באופן ברור וגלוי: וישנו הסדר השני בלימוד על-דרך הפלפול ושקלא וטריא לעיונא. ובלשון חז"ל24 - "חריף ומקשה", ו"מתון ומסיק", "עוקר הרים" ו"סיני", "פלפלן" ו"סדרן".

והגם שהעיקר הוא המסקנה להלכה שמפיקים מהשקלא וטריא, והמפלפל מתנהג בפועל על-פי ההלכה (לאחר שנפסקה) כמובן ופשוט, אבל בדרך הלימוד (גם לאחר שנפסקה ההלכה, ועל-אחת-כמה-וכמה לפני שנפסקה) ישנו גם דרך (- לכתחילה) הפלפול ושקלא וטריא (עד גם לאחרי המסקנא לומדים באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר", "דרוש וקבל שכר"25). ואדרבה - דווקא על-ידי היגיעה (בפלפול ושקלא וטריא) ניתוסף בהבנה דתורה26, עד שזה נוגע גם להלכה בפועל (כדלקמן).

וכידוע27 החילוק שבין תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, שבירושלמי (ויתירה מזה - במשנה) עיקר הלימוד הוא ב"הלכות"28 פסוקות בלי פלפול עמוק וארוך כל-כך", מה-שאין-כן בבבלי הרי עיקר העסק "דווקא בפלפול ברוב קושיות ותירוצים כל הלכה ודין בעומק רב [ולכן אומרים חז"ל29 "במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי"] עד שהוציאו לאור כל דבר ודבר לאמיתתו, ונתחדשו מפלפול זה ריבוי דינים מחודשים לגמרי".

דזהו אחד הטעמים לכך שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי30 - כיוון שאף שבירושלמי כתובים הלכות פסוקות בלי פלפול (כל-כך), אבל דווקא על-ידי העיון ושקלא וטריא בבבלי, ש"הוא יותר ארוך ומבואר"31, נעשה בירור יותר באמיתת העניינים.

ויש לומר, שזהו הטעם לכך שחיבור וחתימת הבבלי היה "אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה"32 - בהתאם לסדר הלימוד בפועל, שצריך להיות מן הקל אל הכבד: לכל לראש לומדים הלכות פסוקות (בלי שקלא וטריא) בירושלמי, לאחר מכן - במשך הזמן (מאה שנה - בנידון-דידן) מגיעים לבירור עמוק יותר שמתחדש ונפעל על-ידי שקלא וטריא (בתלמוד בבלי), שלזה צריכים עוד זמן, ולכן היתה חתימת הבבלי (בכמו) מאה שנה לאחר חתימת תלמוד ירושלמי33.

וכסדר הלימוד בפועל - "ליגמר איניש והדר ליסבר"34 (לגרוס שמעתא מרביה כו' והדר ליסבר טעמיה - רש"י). וכפי הסדר שבחינוך הילדים: בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא35.

ולהעיר ולהוסיף, שבדורות האחרונים נתחדש, שמתחילים ללמוד גמרא (פלפולא דאורייתא) עם ילדים עוד לפני בן חמש-עשרה, עד - בסמיכות ממש להזמן שבו מתחילים ללמוד משניות - ויש לומר (אחד מהטעמים לזה) בגלל המעלה הנ"ל שיש ב"רצוא ושוב", שקלא וטריא ופלפול: וזה נתגלה בדורות האחרונים, כשעומדים בסמיכות יותר, עד בסמיכות ממש, להגאולה העתידה - כפי שזה בנוגע לכמה עניינים שמתגלים במשך הדורות כשמתקרבים להגאולה , גם בתור מעין וטעימה דהגילויים שיהיו לעתיד-לבוא, כולל (בנידון-דידן) - שלימות בלימוד התורה, כולל בפלפולא דאורייתא (רצוא ושוב)36.

ד. מעבודת הרצוא ושוב בתורה - נמשך כך גם בשאר ענייני עבודה דבני-ישראל (בענייני קדושה) - שכולם נכללים ב"זאת חוקת התורה" (העניין דרצוא ושוב), החל - מקיום המצוות (תלמוד גדול שמביא לידי מעשה), שנוסף להרצוא ושוב (המשכה והעלאה) בסוגי המצוות (מצוות עשה ומצוות לא תעשה37), הרי גם קיום המצוות עצמו38 הוא באופן דרצוא ושוב - מצווה גוררת מצווה39, והן באיכות קיום המצווה - אינו נח ומתעלה תמיד עוד יותר בהידור במצוות, עד שזה נהיה עבודתו הרגילה (שוב), וכך הוא עולה דרגה למעלה מדרגה [נוסף לזה שהמצוות משפיעות על היהודי, שתהיינה אצלו שתי התנועות יחדיו: התשוקה ועלייה לאלוקות, והמשכת אלוקות למטה].

ויש לומר (כנ"ל), שמכיוון שרצוא ושוב הוא "זאת חוקת התורה", הרי זה משתלשל למטה מהעבודה בענייני קדושה, וזה מקיף גם את העבודה והפעולות דבני-ישראל בכל המעמדים ומצבים - נוסף על עבודתו בתורה-ובמצוות, גם עבודתו בדברי הרשות - "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", שגם בזה לא ינוח, אלא תמיד יתעלה ויגדל רצוא ושוב.

עד - שזה כולל אפילו כפי שיהודי במצב בעובדין דחול לגמרי, עד למצב ירוד, ועסוק ב"מעשיך" ו"דרכיך" לא כפי שהם "לשם שמים" ו"דעהו" - שגם בזה יש לו כוח לרצוא ושוב ממצוות פרה אדומה15, שירצה לצאת ולהתעלות ממצבו הירוד.

כמודגש בזה שפרה אדומה מטהרת מטומאת מת, אבי אבות הטומאה, וכל מעשיה בחוץ40, ולאידך: ההזאה צריכה להיות דווקא "נוכח פני אוהל מועד" - "מתכוון ורואה פתחו של היכל"41 - שמורה על עבודת התשובה, שפועלת את הטהרה ממצב שבו חסר (לפי שעה) ה"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", במילא חסר בה"חיים"42 - שהטהרה מזה נפעלת על-ידי העבודה דרצוא ושוב (אש ומים): הרצוא וצימאון גדול תשובה מאהבה רבה "כארץ עיפה וציה" מכזה שהיה עד עתה "בארץ ציה וצלמות כו' ורחוקה מאור פני ה' בתכלית"43, לכן צמאונו הוא כה גדול (ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים, כמאמרם ז"ל44 במקום שבעלי תשובה עומדים כו'"43) וביחד עם זה הרי זה נמשך בשוב - בהתגברות בעשיית תורה ומצוות, בחילא יתיר (נוסף על כך שזדונות נעשות לו כזכויות45 עד זכויות ממש46).

ה. ויש להוסיף, שעניין זה (הרצוא וצימאון גדול) נרמז גם בשריפת הפרה:

בשריפת הפרה אדומה יש חידוש לגבי שריפת שאר הקורבנות, שצריכים לשרוף את הפרה כולה לגמרי - "ושרף גו' את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף"47, כך שנשאר (גם מעצי המערכה) רק אפר, כהדין48 ד"נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות, היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין את הכל בכברות, וכל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר, בין מבשרה בין מן העצים, כותשין אותו עד שיעשה אפר, ושאין בו אפר מניחין אותו (עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצוות שריפה49), וכל עצם שנשאר מעצמיה בלא שריפה כו' היה נכתש".

ובעבודת האדם הרי זה מורה, שהרצוא אינו סתם רצוא, אלא בתוקף הכי גדול - אש גדול אשר "שורף" את כל המציאות של נפש הבהמית (פרה) שלו באש האלוקי, וגם חומר גס (שאינו יכול להישרף על-ידי אש קטנה), זאת אומרת שהוא מבטל לגמרי את רצונותיו של נפש-הבהמית בעניינים בלתי רצויים, כך שנשאר רק אפר, העצם דנפש הבהמית (הכוח המתאווה) שאת זה הוא מהפך לרצון לטוב וקדושה50, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך - בשני יצרך"51.

על-פי סדר הרגיל בעבודת ה' (אצל מי שלא חטא כו') יכולה עבודת הרצוא להיות עם אש קטנה שרק מפוררת את הדבר הנשרף, נוסף לזה שאינו שורף את כל חלקי הבהמה (כמו שזה בשאר הקרבנות שעל-גבי המזבח בפנים שאינם מכפרים אלא על השגגות52) אבל כאשר מדובר בנוגע ל"טומאת מת", שהייתה לו נגיעה בעובדין דחול כפי שהם במצב ירוד (לא כפי שהם בסמיכות לעבודת התפילה ולימוד התורה וקיום המצוות), אזי צריכה להיות אש גדולה, לשרוף גם את החומר הגס.

לאידך גיסא, ייתכן לחשוב, שאדם כזה צריך להיות זהיר מעבודת השוב, על-דרך שכמו שבעל-תשובה צריך זהירות נוספת ועליו לומר "אי אפשי" מכיוון ש"סורו רע"53: על זה הוא המשך הלימוד מפרה אדומה, שביחד עם שריפת הפרה לאפר, צריך להיות "ונתן עליו מים חיים אל כלי" - העבודה דשוב.

ו. מפרשת פרה - "זאת חוקת התורה" - מקבל כל יהודי את הכוח להעבודה דרצוא ושוב (שעל זה הוסד עיקר התורה ומצוות) בכל הדרגות ומצבים - בקדושה, ברשות וגם למטה מזה, ובכללות הנקודה - הכוח וההוראה לא לנוח על מקום אחד, כי אם לצאת ולהתעלות (רצוא) ממעמדו ומצבו וטבעו הנוכחי ובאופן שזה לא ישבור ויבטל, אלא יפעל עליו באופן של התיישבות (שוב), ובאופן זה יתעלה יותר ויותר.

ובפרטיות ישנם בזה (שינוי הטבע שלו - רצוא ושוב) אופנים שונים - כל חד וחד לפי דרגתו ומקומו בו הוא "אוחז": מי שנמצא במצב וטבע של שוב (התיישבות), אפילו שוב בד' אמות דקדושה (תורה, תפילה ומצוות) - עליו לצאת ממציאותו, ולהיות ברצוא לדרגה גבוהה יותר. כולל גם - הרצוא (מלמעלה למטה54) לצאת מד' אמותיו ולעזור ליהודי אחר, בגלל המצווה של "ואהבת לרעך כמוך"55.

זאת אומרת: עבודת הרצוא צריכה להיות לא רק אצל מי שנמצא במצב ירוד (שלגביו מובן מדוע צריך להיות אצלו רצוא), אלא גם בצדיקים שלא טעמו טעם חטא (ועד שמקבלים את הכוח של פרה שיהיה אצלם (מזמן לזמן) הרצוא עם אש גדול).

וכמו-כן לאידך גיסא: מי שנמצא בדרגה וטבע של רצוא - צריך להיות אצלו (שינוי הטבע-) העבודה דשוב, באופן של התיישבות ופנימיות, על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, כולל גם שוב - בבירור חלקו בעולם, ולא על-ידי שעושה את השני לשליח על זה, כיוון שזהו חלקו (החלק שלו) בעולם, מוטלת עליו האחריות, ולפעמים רק לו ניתן הכוח, לברר זאת.

ואף לאחר שיש לו את השוב - צריך להיות אצלו אחר-כך רצוא נעלה יותר. ושוב נעלה יותר, וכן הלאה.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת כי-תשא, פרשת פרה ה'תש"נ; 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"נ, כרך ב, עמ' 408-414 - תרגום מיידיש)

----------

1) לקו"ת ר"פ חוקת (נו,א ואילך).

2) חוקת יט,יז.

3) ראה ספר-השיחות תשמ"ט עמ' 283 ואילך. וש"נ.

4) תענית ז,א.

5) לקו"ת שם, סע"ב.

6) ו"הגם שבכל מצווה יש בחינה זו, אך לא בא בחינה זו בביאור וגילוי גמור בכל המצוות כמו במצוות פרה אדומה, שכל עניינה הוא רק בחינות אלו דרצוא ושוב שזהו עניין האפר והמים חיים, ולפיכך הוא נק' חוקת התורה" (לקו"ת שם נו, סע"ב. וראה שם נז,ג).

7) צו ו,ו. וראה "היום יום" כ' אדר שני.

8) ויקרא א,ב. וראה לקו"ת ויקרא עה"פ (ד"ה אדם כי יקריב).

9) שבמקום קרבנות תקנום ( ראה ברכות כו,ב. זח"ב כ,ב. ועוד).

10) משלי כ,כז.

11) תניא רפי"ט.

12) ב"ר פ"ה,ח.

13) כי באם היה רצוא בלבד, לא היה הדיבור עם התחתון במקומו הוא ( כי הוא בתנועה של רצוא לדבר שחוץ ולמעלה ממציאותו כפי שהוא למטה), ובאם היה שוב בלבד, לא היה החיבור עם העליון במקומו הוא: משא"כ ע"י רצוא ושוב יחד נעשה שלימות החיבור בין עליון ותחתון, עד שנעשה דירה לו (לעצמותו) יתברך (וביחד עם זה - ) בתחתונים, בגדרי התחתונים.

14) משנה וברייתא סוף קידושין.

15) ראה בארוכה ד"ה מצה זו תרס"ד, זאת חוקת תרס"ה, ועוד - בביאור העניין דרצו"ש בנה"א ובנה"ב.

16) לקו"ת שם נו,ב. ומציין שם לד"ה וכל העם רואים בפ' יתרו (תו"א עג,ג ואילך).

17) לך יב,ג. וראה במקומות שבהערה הקודמת.

18) ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' א'יט ואילך. סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך. ד"ה והחיות רצוא ושוב תש"ד (עמ' 275). ועוד.

19) ראה סה"מ קונטרסים ח"א צח,ב. ובכ"מ.

20) תקו"ז תס"ט (קב,א.) וראה לקו"ת סד"ה אלה פקודי וביאורו.

21) אבות פ"ד מ"ב.

22) ראה קה"ר פ"א, יג. פ"ג, י. רמב"ן ובחיי ס"פ חיי-שרה. ועוד.

23) ראה תו"א שם עג,ד.

24) סוף הוריות. וראה סה"מ תש"ח עמ' 123 ואילך.

25) ראה חולין סו,ב.

26) ואף שיש בזה יגיעה וצער גדול יותר (ואין בזה השמחה דלימוד המסקנא, דאין שמחה כהתרת הספיקות) - הרי "יגעתי ומצאתי" דווקא (ומציאה היא שלא בערך היגיעה).

27) ראה שערי-אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. סה"מ תש"ח שם עמ' 122 ואילך.

28) סה"מ שם.

29) סנהדרין כד,א.

30) רי"ף ורא"ש סוף עירובין, החינוך בהקדמתו לספרו, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה עמ' רנ. וש"נ.

31) ספר החינוך שם.

32) ל' הרמב"ם בהקדמתו לספר היד.

33) ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהטעם שהלכה כבתראי (שזהו א' מהטעמים על זה שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי - ראה רי"ף ורא"ש שם, ועוד), כי נוסף על זה שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברת עצמם (תוד"ה הווה עובדא - קידושין מה,ב) והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקר הדבר (רא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו) - יש לומר שיש בזה גם המעלה של בירור ההלכה הבא לאחרי היגיעה בשקלא וטריא כו'.

34) שבת סג,א. וראה עירובין יג,א: וגמר גמרא (משניות שקיבל מרבותיו) והדר אתא לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא (שהיה חריף לפלפל ולדקדק במה שלמד להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ).

35) אבות ספ"ה.

36) ועפ"ז יש לומר הטעם שגם בפנימיות התורה, כפי שנתגלה בתורת חסידות חב"ד, יש בו גם פלפולא ושקו"ט (אף שבאילנא דחיי לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת כו', כפי שהוא בנגלה דתורה) - מפני המעלה בידיעת והשגת העניינים שבאה ע"י שקלא וטריא (רצוא ושוב).

ועפי"ז יש לומר, שהשלימות בלימוד התורה (גם פנימיות התורה) לעתיד-לבוא תהיה גם בהשקלא וטריא בתורה, נוסף על המעלה דלימוד באופן של ראייה (ראה לקו"ת צו יז,א.)

37) סד"ה וידבר גו' זאת חוקת העת"ר. ועוד.

38) ראה גם תו"א שם עד,א.

39) אבות פ"ד מ"ב.

40) חוקת יט,ג. ובפרש"י, מיומא סח,ב.

41) חוקת שם, ד ובספרי ופרש"י עה"פ.

42) ואתחנן ד, ד. וראה אדר"נ ספל"ד.

43) ל' התניא פ"ז.

44) ברוכות לד,ב.

45) יומא פו,ב.

46) ראה תניא שם.

47) חוקת יט,ה.

48) רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ה ה"ג. מפרה ספ"ג.

49) תויו"ט פרה פ"ג מי"א והשאר שלא נעשה לאפר - פסול להזאה, כי לא קויים בזה מצות שריפה להיות אפר.

50) לקו"ת חוקת נו,ג ואילך.

51) ואתחנן ו,ה. ברכות פ"ד מ"ה.

52) אגה"ק סו"ס כח.

53) לקו"ת ואתחנן ט,ד.

54) ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' א'כב ואילך, סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך, שבאור (ביחס אל הכלים) הרצוא הוא המשכה מלמעלה למטה (והשוב הוא עליה מלמטה למעלה) ועיי"ש בהמשך העניין, שזהו באור ביחס לכלים, אבל באור עצמו לגבי למעלה, הסדר דרצוא ושוב הוא כסדרן של הכלים (רצוא - העלאה, שוב - המשכה). והעניין בעבודת האדם י"ל ע"פ מ"ש בפנים. שזה תלוי במה הוא טבע האדם: באם טבעו הוא שוב בד' אמות של קדושה (דוגמת האור) - הנה ביחס למה שלמעלה ממנו (בקדושה)  צ"ל אצלו רצוא ותשוקה לדרגות נעלות יותר בקדושה, וביחס להכלים  שלמטה ממנו - צ"ל הרצוא לברר ולהמשיך קדושה בעולם ובאם טבעו הוא שוב בענייני העולם (דוגמת הכלים) - צ"ל אצלו רק הרצוא לאלוקות (אבל אח"כ צריך להמשיך זה גם בשוב, בפנימיות).

55) קדושים יט,יח.

משיח וגאולה בפרשה

אפילו הגוי יודע "מיהו חסיד"...

כזה המאמין במשיח ומכין עצמו לקראת בואו

כשהלשינו על אדמו"ר הזקן, שלחה המלוכה אחד משרי המלוכה לחקור את פרשת חיי אדמו"ר הזקן. שמו של השר היה "דערזשאווין", שהיה שיכור ושונא ישראל גדול...

דערזשאווין כתב אז למלוכה, שחסידים מאמינים במשיח, ואשר יבוא בקרוב, ומכיוון שיצטרכו אז ממון הרבה כדי לבנות את בית-המקדש, אוסף אדמו"ר הזקן כסף כבר עתה למטרה זו.

- אדמו"ר הזקן היה אוסף כסף עבור המעמדות בארץ-ישראל.

רואים מכאן, שגם גוי יודע ומכיר ("דערהערט") אשר מיהו הנקרא חסיד - המאמין במשיח, ואשר יבוא במהרה, ובמילא מכין את עצמו כבר עתה לביאתו.

אף-על-פי שאין אנו מרגישים שכל ימות-העולם הזה אינם אלא הכנה לימות המשיח, ובהרגשתנו עולם-הזה בעצמו מהווה גם-כן שלימות - מכל-מקום, האמת היא כנ"ל, והעדר ההרגש שלנו אינו פוגע כלל באמיתיות הענין.

פעם ביקר אחד המשכילים בליובאוויטש, ושמע שמדברים בחסידות אודות נשמות ומלאכים והדומה. אחר-כך נזדמן לו לנסוע בדרך עם אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וניצל את ההזדמנות לשאול אותו: וכי היה מישהו שם וראה מלאכים? אילו היו מראים אותו לכל הפחות מלאך אחד, היה גם הוא חושב אודות מלאכים...

ענה לו הרבי נ"ע: נוסעים אנחנו עתה בעגלת סוסים, ובעל-העגלה מנהיג ומזרז את הסוסים לנסוע בזריזות כדי שנגיע למחוז חפצנו במהירות הכי גדולה.

ונמצא, שבנסיעה זו ישנן שלוש מחשבות: המחשבה שלנו (של הנוסעים) - להגיע למחוז חפצנו בהקדם; מחשבתו של בעל העגלה - להרוויח איזה רובל להוצאות השבת; ומחשבתם של הסוסים - שחושבים שנסיעתם במהירות היא כדי שיוכלו לתפוס במהירות את ה"תבן"...

ובכן: וכי משום שהסוסים חושבים אודות ה"תבן", אין הכוונה האמיתית בנסיעה זו בשביל שאנחנו (הנוסעים) נגיע במהירות למחוז חפצנו?!...

וסיים אדמו"ר נ"ע: וכי משום שהסוסים חושבים אודות ה"תבן", אין המלאך מלאך?!...

וכן הוא בעניין הנ"ל: הגם שבהרגשתנו עולם-הזה הוא שלימות לעצמו, ואפשר לחשוב שכל הכוונה היא בשביל החיים בעולם-הזה לבד, הנה האמת היא שעולם-הזה אינו אלא הכנה לימות המשיח, ולפיכך כל עבודתנו עתה היא להכין את עצמנו למשיח.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, ה'תשי"ג;
  'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ג חלק שני (ח) עמ' 137-135 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

גיסא דבי נשיאה

הרש"ג - רבי שמריהו גורארי'', חתנא דבי נשיאה וגיסו של הרבי נשיא דורנו שימש 'מנהל פועל' של ישיבות תומכי-תמימים והיה דמות בלתי נפרדת מ-770 * הרבי העניק לו יחס מיוחד של הערכה וכבוד, והוא מצידו היה סמל של ביטול אל הרבי * טפח מכך מתבטא באיגרותיו לרבי המתפרסמות כאן

הרב מרדכי-מנשה לאופר

בשבת-קודש פרשת תרומה, ו' באדר ראשון תשמ"ט, נפטר הרש"ג, הרב שמריהו (ב"ר מנחם-מענדל ע"ה) גוראריה - "חתנא דבי נשיאה כ"ק אדמו"ר מהוריי"ץ זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שמינהו ליושב-ראש ועד הפועל מרכז הישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש פעל בזה במרץ במסירה ונתינה ובהצלחה קרוב ליובל שנים וקרוב לארבעים שנה כגיסא דבי נשיאה יבדל-לחיים-טובים כ"ק אדמו"ר שליט"א... והובא למנוחות למחרתו ביום ז' אדר ראשון ת.נ.צ.ב.ה." (נוסח המצבה שעל קברו).

"מקשיבים לכל הגה היוצא מפיו הקדוש"

במדור זה כבר הופיעה בעבר רשימה על הרש"ג (גיליון כח, ג' באדר תשנ"ה, עמ' 10-13), ועתה נוסיף פרטים אחדים כהקדמה למכתביו של הרש"ג המתפרסמים כאן.

באיגרת ששיגר הרש"ג בח"י במרחשוון תשל"ח, לאחד מגדולי הנדיבים במונטריאול, הר"ר שניאור-זלמן גורעוויטש (נדפסה ב'כפר חב"ד' גיליון 374 עמ' 23) הוא מתבטא בין השאר:

"בלתי שום ספק וספק-ספיקא, אשר כל אלו הנמצאים בעולם העליון בגן-עדן משתעשעים מהתרחבות תומכי-תמימים בארצות-הברית, אשר בבואו [=הנמען] מזמן לזמן בביקור לכ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א - ישלח לו [לרבי] השי"ת רפו"ש ורפואה קרובה במהרה וימלא כל משאלות לבבו לטובה ולברכה ממש לאריכות ימים טובים אמן - רואה בעיניו את התלמידים התמימים שי' העומדים צפופים בכל פינות בית-המדרש ועיניהם וכל אשר להם הוא להאזין לדברי כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א, ומקשיבים לכל הגה היוצא מפיו הקדוש, ומוכנים תמיד במסירות-נפש ממש להפיץ מעיינות התורה והחסידות חוצה בכל קצווי תבל".

הפסוק של הרש"ג

בחודש תשרי תשמ"א היה מצבו הבריאותי של הרש"ג לא כשורה. כשביקשו לכבד את הרבי באמירת הפסוק מפסוקי "אתה הראת" שלפני ההקפות, שנהג לומר הרש"ג, לא הסכים הרבי ותחת זאת הורה שהר"מים והמשפיעים יאמרו את הפסוק ('יומן הקהל', תשמ"א, עמ' 30).

זרעו בחיים - תלמידי תומכי-תמימים

בז' באדר ראשון תשנ"ב השמיע הרבי שיחה לאחר תפילת ערבית. בסיום השיחה ירד ממקומו לצורך חלוקת 'שליחות של מצווה' לקהל. לפתע פתח ואמר:

יום זה הוא יום ההילולא של המנהל-פועל דישיבת תומכי-תמימים, כולל גם כל הסניפים שניתווספו לאחר מכן... ויש לקשר זה גם עם שמו "שמריהו", המורה על שמירת כל העניינים שנסתעפו מכל עבודתו אשר עבד במשך חיים חיותו בעלמא דין - גם יחד, אשר, בעיקרם ובסופם של חייו בעלמא דין הוא היה המנהל-פועל דתומכי-תמימים במשך כמה וכמה עשיריות בשנים בפשטות. ויש לו גם-כן את ה"זרעו בחיים" - אלה הם התלמידים דתומכי תמימים... והעיקר... תחיית-המתים תיכף ומיד, כיוון שצדיקים קמים בתחילה, ובשורות טובות, ובפרט שהם באים ("זיי קומען צוגיין") עם חיל גדול - תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם...

הוסיף שני מזמורי תהילים

להלן העתקים מפ"נים שמסר הרש"ג לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, בזמנים שונים. בראשון שלפנינו כותב הרש"ג, בין השאר: "אני אומר בכל יום שני קאפיטלעך תהילים, אחד עבור כקא"ש [כ"ק אדמו"ר שליט"א] והשני עבור משפחתו, שיאריך השי"ת ימיהם ושנותיהם בטוב ובנעימים, ושכקא"ש יאריך ימים ושנים על ממלכתו עד ביאת גו"צ בב"א":

צילום במהדורה המודפסת

"ליהנות מזיו תורתו ועבודתו הק'"

בפ"נ הבא (אסרו חג הסוכות תשל"ג) מביע הרש"ג את רגשותיו העמוקים כלפי "סדר הנהגתו ועבודתו הק' של כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א". בהמשך הוא מבקש "להתברך מאת כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א שאזכה להיות אתו עמו עוד רבות בשנים ביחד עם משפחתי, וליהנות מזיו תורתו ועבודתו הק'":

צילום במהדורה המודפסת

"מוסגר פה דמי פ"נ"

בפ"נ שלפנינו (ט' בשבט תשל"ד) מבקש הרש"ג בין השאר, "יתן לי השי"ת הצלחה מופלגה בהנהלת הישיבות הן בגשמיות והן ברוחניות, וישמור השי"ת את הישיבות תו"ת מעגמ"נ [תומכי-תמימים מעגמת-נפש]":

צילום במהדורה המודפסת

"שאעזור לבצע את העבודה הקדושה"

"ושאהיה מאלה שאעזור לבצע את העבודה הק' בהרבצת תורה ויר"ש [ויראת-שמים] המתנהלת על-ידי כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א בהצלחה מופלגה לאריכות ימים ושנים טובות", כותב הרש"ג לרבי בערב ר"ה תשל"ה:

צילום במהדורה המודפסת

"לנהג את מלכותו ברמה"

בראש-חודש כסלו חזר הרבי לביתו לאחר המאורע בשמיני-עצרת. כמה שעות קודם לכן כתב לו הרש"ג מכתב ובו איחולים לבביים לבריאות ולהצלחה בהנהגת החסידים:

צילום במהדורה המודפסת

בקשה להתקבל ב'יחידות'

בחודש סיוון תשל"ח מבקש הרש"ג מהרבי להתקבל על-ידו 'ליחידות', "כאשר לא הייתי על יחידות אצל כקא"ש זה זמן רב":

צילום במהדורה המודפסת

במכתב אחר (ערב ראש-חודש כסלו תשל"ח) הוא מבקש את ברכת הרבי ליום הולדתו השמונים:

צילום במהדורה המודפסת

ממעייני החסידות

פרשת שמיני

פרשת שמיני

ההתחלה והסוף של פרשתנו עוסקים בעניינים שהם מן הקצה אל הקצה: תחילת הפרשה עוסקת בעבודה הנעלית של יום השמיני למילואים, שהביאה להשראת השכינה במשכן, ואילו סוף הפרשה דן באיסור אכילת שקצים ורמשים, שנפשו של אדם קצה בהם.

ללמדך, שגם בעל דרגה רוחנית עליונה אינו מוגן מפני נפילה והידרדרות ח"ו.

ומהי העצה היעוצה להישמר מפני נפילה כזאת? - עבודה מתוך קבלת-עול מלכות שמים פשוטה ומוחלטת, כאדם פשוט. קבלת-עול זו היא תריס מפני כל פורענות אפשרית.

(לקוטי-שיחות כרך א עמ' 227)

ויהי ביום השמיני (ט,א)
אותו יום נטל עטרות (רש"י)

העטרה הראשונה היא "ראשון למעשה בראשית" (המשכן הוקם ביום ראשון בשבוע); העטרה האחרונה - "ראשון לחודשים".

"ראשון למעשה בראשית" - זהו הגילוי האלוקי שבמשכן, שלא היה בבחינת "דבר נוסף" על הבריאה, אלא חדר לתוכה, לתוך "מעשה בראשית", וליום הראשון שבו, שאז נבראו שמים וארץ וכל תולדותיהם (רש"י בראשית א).

"ראשון לחודשים" - אין לך חידוש (חודש מלשון חידוש) גדול מעצם העובדה שאור אלוקי שלמעלה מהבריאה מתגלה בתוך הבריאה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ"ח)

ויהי ביום השמיני (ט,א)
רבי יצחק פתח: ברון יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלוקים (זוהר ריש פרשתנו)

'יצחק' בגימטרייה ר"ח (208), כמספר שמונה פעמים שם הוי', ולכן לו נאה ולו יאה לדרוש על הפסוק "ויהי ביום השמיני".

ומדוע הגימטרייה של 'יצחק' היא שמונה פעמים שם הוי'?

יעקב בגימטרייה קפ"ב (182), כמספר שבע פעמים שם הוי', שכן עבודת ה' בדרגה נמוכה (יעקב, מלשון עקב) ממשיכה את שם הוי' כפי שהוא שייך וקשור לגדרי העולם, שנברא בשבעה ימים. ואילו יצחק בגימטרייה שמונה פעמים שם הוי', כי עבודת ה' מתוך שמחה ותענוג (יצחק מלשון צחוק) ממשיכה את שם הוי' כפי שהוא למעלה מגדרי העולם.

(לקוטי לוי-יצחק; התוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשמ"ח)

בירורי הלכה ומנהג

שאלות ותשובות בענייני
טהרת הידיים והגוף

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שאלה: הניעור כל הלילה, מתי ייטול ידיו - בעלות השחר? בזריחה?

תשובה: הלילה מסתיים ב'עלות השחר'1. ולזה הכוונה בלשון השו"ע2, ושו"ע וסידור אדמו"ר הזקן3 בנדון: "כשיאור היום".

שאלה: הניעור באמצע הלילה ונוטל ידיו ומברך ברכות השחר, האם צריך ליטול ידיו שוב כשמאיר היום?

תשובה: אם לא חזר לישון בלילה4, ייטול לתפילה רק פעם אחת, משום "היסח הדעת" מנטילתו הראשונה5, ואם חזר לישון יותר מחצי שעה, ייטול ג' פעמים6. ובכל מקרה לא יברך7.

שאלה: הנכנס לחדר-האמבטיה [שבו יש שירותים ומקלחת] כדי לקחת משהו, האם צריך ליטול ידיו בצאתו?

תשובה: פוסקי זמננו8 דנו בשאלה אם יש לשירותים שלנו דין 'בית הכסא' (ולחדר-אמבטיה לבד, אם יש לו דין 'מרחץ'), מכיוון שהלכלוך מתנקה כל הזמן. והסיקו להחמיר בזה (בפרט בשירותים), אם אין זו שעת-הדחק. והרבי החמיר9 אפילו שלא לקחת משם מים לנטילת-ידים שחרית. על-כן רצוי מאוד ליטול ידיים כשיוצאים משם10.

שאלה: האם מי שלקחו ממנו דם צריך ליטול ידיו?

תשובה: בשו"ע11 מובא ש"המקיז דם מהכתפיים" צריך ליטול ידיו. ודנו פוסקי זמננו12 אם גם תרומת-דם ולקיחת-דם לבדיקה דינם זהה לזה, ורצוי להחמיר וליטול.

שאלה: האם כדאי שהאחים או האחיות הלוקחות את הדם יטלו את ידיהם תחילה?

תשובה: לפי אדמוה"ז13, "מקום הקזה" הוא אחד המקומות שאסור לגעת בהם לפני נטילת-ידיים שחרית. הכוונה לנגיעה בפצע ההקזה14, ביד גלויה, ללא כפפות. המציאות כיום היא שאין נוגעים במקום ביד עצמה, אלא במזרק וכדומה או שמניחים שם צמר-גפן לחיטוי (ומלבד זה רגילים להשתמש בכפפות).

שאלה: השוכב במיטתו לכמה דקות במהלך היום, האם בקומו עליו ליטול ידיו?

תשובה: בשו"ע אדמוה"ז15 נזכר גם "הקם מהמיטה" בין אלה שצריכים נטילה במים דווקא, אבל אין צריך ג' פעמים. והכוונה, לדעת ה'קצות השלחן'16, לכל מי ששכב על המיטה אפילו אם לא ישן כלל.

שאלה: גירד קצת בקרקפתו, האם ייטול ידיו?

תשובה: צריך נטילה רק אם נגע בקרקפת עצמה (ולא רק מלמעלה)17.

שאלה: המחטט באפו האם צריך ליטול ידיו?

תשובה: צואת האף וצואת האוזן הן טינופות, ודין נגיעה בהן כנגיעה במקומות המכוסים18. ומנגיעה זו, צריך ליטול ידיו פעם אחת במים19.

שאלה: אם נוגעים באדם ישן, האם צריך ליטול ידיים? ומה הדין אם נגעו בו מאכלים?

תשובה: לכאורה, לפי המבואר (שו"ע אדמוה"ז מהדו"ק ד,ד), שבעת השינה "באה רוח הטומאה ושורה על גופו" ומיד שניעור משנתו "נסתלקה רוח הטומאה מעל כל גופו חוץ מן ידיו..." עד הנטילה כדין, הרי שדין הנגיעה בישן שווה לדין הנגיעה בידיו לפני הנטילה, ויש להיזהר שלא לגעת בו (בכל המבואר שם ס"ה-ו. ובדיעבד מקילין בנגיעה במאכלים כמו בלחם, אם כי כתבו שבפירות שאפשר לשטוף צריך לשטוף שלוש פעמים וגם בזה לא ראיתי נזהרים). בס' 'שמירת הגוף והנפש' לא מצאתי מזה מאומה, אולי מפני שאין זה מצוי כל-כך.

שאלה: האם מותר לגעת בתינוק או ילד קטן לפני שהספקנו ליטול את ידינו בבוקר או באמצע הלילה?

תשובה: כמובן, כדאי ליטול ידיים תחילה בכל מקרה. אם לא נטלנו, יש פירוט בהלכה (שו"ע אדמוה"ז מהדו"ק סי' ד ס"ה) באילו איברים אין לנגוע בידיים שאינן נטולות: בפה, בעינים, באוזניים ובאף. כך באיברים שלנו, וכך בשל התינוקות.

שאלה: הנוטל ציפורניים לאחרים, האם חייב ליטול ידיו?

תשובה: הגוזז ציפורני חברו אין צריך ליטול ידיו, אבל הנגזז צריך ליטול ידיו (אשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש מהדו"ת סי' ד סי"ח, כף-החיים שם ס"ק צב, הובאו בס' שמירת הגוף והנפש סי' סח סכ"א).

שאלה: מה מותר ומה אסור לחשוב ולדבר כשמתרחצים, כשנמצאים בתוך מי המקווה, כשנמצאים בחדר ההלבשה, שבו חלק לבושים וחלק לא, כשרק נכנסים לחדר האמבטיה כדי לתלות כביסה וכדומה, וכשרוחצים את הילדים?

תשובה: הכלל הוא, שאסור לדבר בדברי-תורה, אבל מותר להרהר בהם כשהוא ערום או כנגד ערווה אחרת (שו"ע אדמוה"ז עה,י). אבל במקום הטינופת, דהיינו במקום שיש בו צואה או מי-רגליים, בבית-הכסא או בבית-המרחץ, אסור אפילו להרהר בדברי-תורה (שם סי' פה ס"א, וע"ש סי' עג סוס"א), אלא אם-כן צריך להרהר או אפילו לדבר כדי "לאפרושי מאיסורא", מותר ומצווה (שם פה,ד). ועתה לפרטים:

1. כשמתרחצים - כשנמצאים בבית-המרחץ (גם כשלא מתרחצים!) אסור אפילו להרהר בדברי-תורה (שם פד סוס"א). באמבטיה שבבית - יש דעות שונות (כמה מהן נסמנו בילקוט-יוסף ח"א עמ' קכד), ולמעשה מחמירים לכתחילה אפילו כשאין שם שירותים.

2. כשנמצאים בתוך מי המקווה - נשים (בקהילות אשכנז עכ"פ) מברכות שם וכו'. הפתחי תשובה (יו"ד סי' ר ס"ק ג) פקפק בזה בדורותינו, מכיוון שיש שם מים חמים וכו', אבל הדרכי תשובה שם מצדיק זאת, כיוון שבור-הטבילה הוא רשות בפני עצמה וכו'. אך לגבי מקווה גברים, שבדרך-כלל הניקיון גרוע יותר, וגם יש אנשים אחרים, לכאורה לא כדאי על-כל-פנים לדבר בדברי-תורה (וע' מטה-אפרים סי' תרו ס"ח ובמפרשיו).

3. כשנמצאים בחדר ההלבשה - אסור בקריאת-שמע, תפילה ודברי-תורה, אבל מותר להרהר שם, וכן לפסוק הלכה ללא הטעם, שזה נחשב כהרהור (שם פד,א).

4. כשנכנסים לחדר האמבטיה כדי לתלות כביסה - ראה לעיל 1.

5. כשרוחצים את הילדים - בחדר האמבטיה - ראה לעיל. מחוצה לו - דין 'ערווה' ממש קיים בבן מגיל תשע (שם עה,ז) ובבת מגיל שלוש (משנ"ב שם, כג).

----------

 

1) וההמתנה עד 'הנץ החמה' או זמן אחר - היא זהירות מדרבנן, לבל יטעו וכדומה. משנה מגילה כ,א, עיי"ש בפירש"י.

2) סי' ד סי"ג.

3) מהדו"ק סי' ד סי"ג (וראה בתחילת סי"ד).

4) בשו"ע אדה"ז שם סי"ד פסק, שטוב שיטול ידיו שוב בעלות השחר, גם אם לא ישן. אך גם אם ישן שינת-קבע, לא יברך שוב על הנטילה. אך בסידור (במהדורת השו"ע הישנה דף קנג סע"א, ובחדשה ס"ע תרו) פסק שאין 'רוח רעה' שורה אם לא ישן בלילה, ואינו צריך ליטול ג' פעמים אלא פעם אחת לתפילה.

5) שו"ע אדה"ז סי' צב ס"ה.

6) כי אז יש שני העניינים - הן שינה והן לילה, לעניין רוח רעה.

7) כי אין מברכים לתפילה לבד, אלא גם משום שנעשה בריה חדשה, וזה נעשה רק פעם אחת (ראה בסידור שם בסוף הנושא).

8) ראה שערים מצויינים בהלכה סי' ב ס"ק ו, שו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סו"ס קיד, יחוה דעת ח"ג סי' א, וש"נ.

9) לדברי המשב"ק הקפיד ע"ז בביתו. והעיקר - הרבי הורה כן בביקורו בפנימיית הישיבה ('כפר חב"ד', גיליון 896). זאת למרות שכל העניין של רוח רעה אם שורה על אוכלין שנכנסו לבית-הכסא ממש - אינו ברור, אם כי רבים חוששים לזה (ראה המובא בס' שמירת הגוף והנפש סי' נד סוף הע' כט).

10) כדין הנכנס לכל בית-הכסא, שצריך לטהר ידיו (בשו"ע אדה"ז סי' ד סי"ח), אף אם לא עשה צרכיו, משום רוח רעה, כמ"ש בהקדמת הזוהר (ח"א דף י' ע"ב, ראה בשו"ע הזוהר סי' ג ס"א. אלא ששם נאמר שלא לברך לפני-כן, וצ"ע בסוף סדר ברה"נ לאדה"ז), הובא בכף החיים סי' ד ס"ק סה, ובא"ר ופרמ"ג שהובאו במשנה ברורה סי' ד ס"ק מ, ובקצות השלחן בבדי השלחן סי' ב ס"ק כט ובהערה לסי' ב סי"א (נדפסה בסוף ח"א שלו).

11) אדה"ז סי' ד סי"ט.

12) לענייננו, הובאו בס' נשמת אברהם סי' זה ס"ק ד [שם הביא דעה שרק אם הוצאת הדם היא עצמה מהווה טיפול כבזמן חז"ל, וא"כ שני מקרים אלו פטורים], ולעניין הימנעות מזה בערב יו"ט, שם סי' תסח ס"ק ב.

13) סי' ד ס"ו, ובמהדו"ת ס"ב (ע"פ הט"ז והב"ח, דלא כב"י).

14) ראה שו"ע הב"י ס"ד.

15) סי' ד סי"ח.

16) בהערות שצויינו בסוף הע' 10 דלעיל. ותמה ע"ז בס' שמירת הגוף והנפש סי' נד הע' כח, עיי"ש. ובשו"ע החדש ציינו לקובץ 'אהלי שם' גיליון ה [כצ"ל] עמ' קלג.

17) שו"ע אדה"ז סי' קסב ס"ב וסי' קסד ס"ב.

18) שו"ע אדה"ז סי' צב ס"ז. ואסור לומר דברי תורה עד שינקה ידיו במידי דמנקי (סי' א, מהדו"ק ס"ה ומהדו"ת ס"ו).

19) משום רוח רעה, שו"ע אדה"ז סי' ד סי"ח.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת שמיני - פרה
כ"ב באדר-ב

רצוי להכין את ספר-התורה המיועד לקריאת פרשת פרה (המהודר ביותר שבבית-הכנסת1) קודם התפילה, כדי למנוע טרחא דציבורא2.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)3, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת 'פרה', בפרשת חוקת: "ויאמר... תטמא עד הערב" (במדבר יט,א-כב).

אם יש רק ספר-תורה אחד - אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים לפרשת פרה, ומגביהים וגוללים לאחר גמר המפטיר. את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "ויהי דבר ה'... אני ה' דיברתי ועשיתי" (יחזקאל לו,טז-לו)4.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת פרה, ואם נזכר אחר הברכות - קורא אותה בלא ברכה5.

אומרים 'אב הרחמים'6.

התוועדות בבית-הכנסת.

ה'גזירה' על 'משקה'

בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשכ"ג, בקשר לפסוק "יין ושכר אל תשת", השמיע הרבי שיחה בקשר להגבלות על שתיית 'משקה'7. בין השאר אמר שלא יעשו עליו 'קידוש', וגם כשעושים קידוש על יין שישתו רק 'רוב כוס' ולא (כבד' כוסות דפסח) את כולה, ובנוגע לשמחה, אפילו שמחת חתן, וכן בסתם התוועדות חסידית, אפשר לומר לא יותר מאשר ג' פעמים 'לחיים', ושזה יהיה רק על כוסיות קטנות, באופן שכל ג' הפעמים יחד יכללו לא יותר מאשר 'רוב רביעית מצומצם'.

כל זה בקשר לאלה שקודם גיל ארבעים (ובפרט לבחורים שהם עדיין קודם הנישואין, שבקשר אליהם יש טעמים נוספים מדוע עליהם להימנע משתיית 'משקה'), וגם אלו שלאחר ארבעים, שאז "משתי מעליא"8, עליהם למעט בזה, וצריכה להיות אצלם השתייה מיינה של תורה, שהיא פנימיות התורה.

כל האמור לעיל הוא בנוגע לכל ימי השנה, הן בחול, הן בשבת והן ביום-טוב, וכן בנוגע לכל המקומות. רק בנוגע ליום אחד בשנה - פורים9 - איני רוצה להתערב...

במקום אחר10, נדפסו שתי תשובות בעניין:

בעניין ה'היתר' שנטען כאילו למשפיע מותר לשתות יותר מכפי ה'גזרה':

מפיתוי היצר, כמובן, ובמילא - אין העצה לשמוע לפיתוי (שעל-ידי-זה יתגבר עוד יותר, ובמכל-שכן שלא יניח להתוועד באיזה פיתוי אחר, או גם בלא פיתוי), אלא הפכו.

ובמענה נוסף בעניין זה (הלשון אינו מדוייק):

נבהלתי לשמוע, ובצנעה - גרוע מבפרהסיא.

ומסיימים בטוב.

יום חמישי,
כ"ז באדר-ב'

תקופת ניסן12: יום חמישי לפנות-ערב, בשעה 6:40 שעון קיץ. ואין שותין מים בשעה זו.

* קובץ תורני: הוראה לכל "כולל אברכים": להוציא לאור קובץ חידושי-תורה פעמיים בשנה: לפני פסח, ולפני ראש-השנה13.

----------

1) עיין בשו"ע הב"י סי' תרפ"ה ס"ז ונו"כ. משמעות לשון אדמוה"ז סי' רפב סט"ז היא, שרק פ' זכור היא מן התורה, אבל ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 466 (מוגה) מביא (רק) משו"ע הב"י הנ"ל (בשם י"א) ומקורותיו, שגם פ' פרה היא מן התורה, ועיי"ש בהערות.

2) לוח 'דבר בעתו'.

3) שערי-אפרים שער י סי"ב.

4) לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 33. בהפטרת ש"פ פרה תשח"י אמר הרבי "בהקדשי בכם לעיניכם" [כנוסח הדפוסים, וכן הוא בחומש 'תורה תמימה' בפנים] וגם "לעיניהם" כדעת המנחת-שי [שהובאה שם בהערה. וכן הנוסח אצל קורן, ברויאר ואיש מצליח] (מיומנו של אחד הת', מקדש-מלך ח"ד עמ' תקג).

5) לוח כולל-חב"ד, ש"פ נח.

6) לוח כולל-חב"ד. וראה קצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן סוס"ק יג.

7) תוכן העניין בקצרה - ע"פ שיחות-קודש תשכ"ג עמ' 282. ראה במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות' גיליונות יא-יב שליקט מקורות רבים בנושא זה. ומהם: סה"ש: תרפ"ב עמ' 28 וש"נ. תרצ"א עמ' 184. לקוטי-שיחות כרך לא עמ' 180. אג"ק, לפי הכרכים: ז עמ' נח. טז עמ' פב. כא עמ' שפד. כב עמ' קי. שנט. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסו. שיחות-קודש: תשכ"ז עמ' 132. תשכ"ח עמ' 169. 207. 'תורת-מנחם - התוועדויות': תשמ"ה ח"ב עמ' 741. תש"נ ח"ב עמ' 372. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנו. רסד. 'ימי מלך' ח"ג עמ' 954.

8) שבת קנב,א.

9) חבל שלא נזכרה שיחה זו באוצר מנהגי חב"ד חודש אדר עמ' רצא וב'לוח השבוע' לפורים בגליונות התקשרות, כי מגוף השיחה משמע שיש בכל זאת הגבלה מסויימת.

11) 'תשורה' לנישואין מוזיקנט-וולף, כפר-חב"ד, ל"ג בעומר תשס"ב, עמ' 52.

12) הזמן - ע"פ הלוחות, בניכוי 20 דקות שהשעון המקומי מאחר לעומת "אופק קהיר".

"שעת התקופה" - הנהוג: חצי שעה לפני וחצי שעה אחרי - דרכ"ת יו"ד קטז,פח מכנה"ג שם. ואף שבשו"ע אדמוה"ז סי' רו סי"ד כתב "בירך על המים... ואם שמע שהתקופה נופלת - ימתין מעט עד שעברה התקופה וישתה, כי י"א שאין סכנה בהם אלא לשתות בשעת התקופה" אולי רק במצב כזה מקילין.

ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תנה סט"ו, שהחמיר בעניין מים ששהו בביתו [מגולים, ע"פ הד"מ שם, ואפילו בתוך המקרר] בשעת התקופה (אם לא מים שנשאבו למצות-מצווה, משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע", וגם בהם לכתחילה) מציע לשים ברזל כמו מחט בתוך המים, ולהוציאו מיד אח"כ. [כמו"כ כ' שם בקשר למים שבשכונת המת (בית שמת בו וב' בתים הסמוכים)], ועד"ז בסי' רו סי"ד. וכן הובא ברמ"א יו"ד קטז ס"ה, וצ"ע שבשו"ע רבינו, חו"מ הל' שמירת גוף ונפש ס"ד (במהדורת קה"ת תש"כ ואילך, חלק ה-ו עמ' 1773), הביא כמה דברים מהרמ"א שם בקשר לשתיית מים והשמיט עניין זה. פרטים ודעות בקשר לזהירות זו נלקטו בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מז (ומהרה"ג הרה"ח ר' אלי' שי' לנדא שמעתי שנוהגים להיזהר בזה ע"פ הפרטים האמורים). התקופות נזכרו בלוח 'היום יום' בעמוד שלפני התחלת ה'לוח' עצמו, וכן בלוח כולל-חב"ד בתחילת החודשים המתאימים.

13) 'יחידות' להרה"ח הר"ר ישעיהו שי' הרצל (כיום - רב העיר נצרת-עילית), חורף תשל"ג. שיחות-קודש תשל"ו ח"ב עמ' 694, ובכ"מ. ובס' בצל-החכמה עמ' 256 (לכולל סדיגורא): "להשתדל להגיע... לכל הפחות אחת לב' או לג' חודשים".

בקבצי 'התמים' שי"ל בווארשא בשנים תרצ"ה-תרח"ץ, היו 'שערי תורה' ו'שערי חסידות' במדורים נפרדים. אולם בקבצים שיצאו לאור בבית חיינו לאחר הנשיאות (כמו: פלפול התלמידים, דברי תורה, כינוס תורה, יגדיל תורה; להוציא קבצי 'הערות התמימים ואנ"ש' שבהם היתה הפרדה בין הנושאים. ואולי בהם ההפרדה היא מחוייבת המציאות), היתה ההוראה שלא להפריד בין נגלה וחסידות, אלא לסדרם יחד לפי סדר אותיות הא"ב, כי "תורה אחת היא" (מפי המשפיע הרה"ח ר' דוד שי' רסקין, מעורכי 'פלפול התלמידים'. וי"א שהרבי אמר שרצונו לפעול שמי שמחפש שם נגלה ימצא חסידות, ולהיפך). וחבל שהדבר אינו ידוע בין הישיבות והכוללים שלנו, ורבים מהקבצים ובפרט בארה"ק עודם נדפסים במתכונת 'שערים', נגלה לחוד וחסידות לחוד.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)