מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בדבר ההוספות בתורה, תפילה וצדקה שמתחילת חודש מנחם-אב הורה הרבי במפורש¹: "מובן בפשטות שכל הנ"ל שייך גם לנשי ובנות ישראל". וברור – ובפרט כיוון שבהמשך מסביר זאת על-פי דברי אדמו"ר הזקן² שנשים חייבות ללמוד את ה"הלכות הצריכות להן" – שהכוונה גם להלכות בית-הבחירה וכו', שהרי נשים חייבות במצוה זו, כולל הסיוע בפועל³.

אמנם לעניין מנהג עריכת 'סיומים' בתשעת הימים (ולאחריהם) לא ידוע על הוראה לנשים בנדון. ולכאורה הטעם פשוט, שהרי באופן עקרוני אישה אינה חייבת במצוות לימוד תורה, ובפרט תורה שבעל-פה⁴. ואף לאור דברי הרבי ביחידות לאדמו"ר מבעלזא⁵, ללמוד עם הבנות בהבנה והשגה דווקא, ולא רק משניות, שהן הלכות, אלא גם גמרא, ובמקום אחר נתפרש, שעל-ידי זה יוכלו להשתתף ולסייע בפועל בעצם לימוד התורה של בניהן ושל בעליהן⁶, אבל עדיין מדובר לכאורה במסגרת שניתן לכנותה "ידע כללי", ולא בלימוד פורמאלי ומלא, כפי שנדרש לצורך עריכת 'סיום'.

ומעניין לעניין באותו עניין – אודות אמירת חת"ת, שכיום מקובלת ביותר בין נשי ובנות חב"ד, ואומרות זאת 'כסדר' לא רק נשים נשואות אלא גם רוב תלמידות בית-הספר היסודי, וכמעט כולן בתיכון ובמכללה. וכששאלתי מורות מה המקור לזה, ענו שכיוון שהלשון הוא⁷ "שיעורי לימוד בחק יומי השווים לכל נפש", נכללות בזה גם הנשים⁸.

אמנם במכתבי הרבי לגברים מצוי שמעיר ומעודד אודות שמירת שיעורי חת"ת, ולא ידוע על מענה כזה לנשים. מאידך, כדבר של 'רשות' – רבות מאוד שכתבו וסיפרו לרבי על-דבר הנהגתן זו, וסביר להניח (אם כי לא מצאנו זאת לע"ע) שיש מתוכן שנענו על כך ממש, ולא בין עניינים אחרים, בחיוב (כמו 'אזכיר עה"צ' או 'ברכה והצלחה'). ואדרבה, מי שיש בידו מכתב שכזה ובו התייחסות מפורשת ללימוד שיעורי חת"ת על-ידי נשים ובנות מוזמן בזה לשלוח אלינו כדי לברר את הדבר באופן החלטי ולזכות בזה את הרבים.

ובכל אופן, ההנהגה כשלעצמה – הן בקשר לסיומים, עריכת סיומים גם מנשים לנשים, על-כל-פנים במסכתות של משניות, ואולי גם במסכתות גמ' העוסקות בהלכות השייכות גם להן⁹, ובוודאי שמיעת סיומים שעושים האנשים בציבור ובאמצעי התקשורת, והן בקשר לאמירת חת"ת, היא דבר גדול וטוב¹⁰.

ולהעיר מדברי הרבי¹¹, שכל דבר שמותר לנשים לקיים על-פי דין, יש לחזקן ולחייבן בזה, כדי למנוע אותן ממנהגים פסולים הנפוצים בעולם. וכידוע הכלל, שהזכירו הרבי פעמים רבות ועמד ביסוד שיטתו ושיטת החסידות בכלל, שחושך מגרשים לא בכוח אלא על-ידי תוספת אור, "באם מוסיפים בענינים של חושך, פשוט שמוכרח להוסיף בעניני אורה"¹², וכשיש מחלה חדשה – חייבים להשתמש בתרופה חדשה המתאימה לה¹³.

----------

*) תודה להרה"ח ר' יעקב שי' הלוי הורוביץ, משפיע דאנ"ש ראשון-לציון ורב-מרצה במכללת 'בית-רבקה' בכפר-חב"ד.

1) ליקוטי-שיחות כרך כד עמ' 266.

2) "הל' תלמוד תורה, בחותם פרק ראשון".

3) רמב"ם הל' בית-הבחירה פ"א הי"ב.

4) הל' ת"ת שם, מקידושין כט,א-ב. סוטה כ,א-כא,ב. רמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"ג.

5) 'בצל החכמה' עמ' 123, עיי"ש. להעיר, שכמדומה חסידי בעלזא הם מהמחמירים ביותר בנושא לימוד תורה לבנות, ובמוסדותיהם 'בית מלכה' מלמדים במיוחד רק ספרי-לימוד קלים לחומש, והלכות ללא טעמים, ובוודאי לא את המקורות עצמם כמו מפרשי התורה, וכש"כ משנה, ואצ"ל גמרא. ודווקא לאדמו"ר שלהם נאמרו הדברים הללו (ולהעיר שבשאלת לימוד גמרא לנשים התבטא הרבי ש"בכלל יש להיזהר בכגון דא, שלא לפרוץ גדר הנהוג במקום" ואת הצעותיו סייג רק למקרה שאין בזה נוהג קבוע במקום – אג"ק כרך יח עמ' תסה, 'שערי הל' ומנהג' יו"ד סי' סה). אגב, 'יחידות' זו מהווה חידוש גם בחוגים מהקצה השני, ופורסמה בשעתו ע"י 'האגף לתרבות תורנית' במשרד החינוך, ב'דף לתרבות תורנית' מס' 160 ולאחר מכן בחוברות אחרות שבהוצאתם, באלפי עותקים.

6) בשיחות מוגהות – סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 458-457, ובהמשך שם עמ' 482. ובעמ' 483: "ששואלות 'מה חידוש היה בביהמ"ד היום', ולא עוד אלא שמביעות דעתן וסברתן כו'" (נעתק גם ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' סג).

7) בפתח ה'מורה שיעור' לתניא מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ובכ"מ.

8) ראה רמב"ם הל' גניבה פ"ט ה"ו. ואם ניתן ללמוד מהשימוש הלשוני בכתובות (ז,א), ובתניא פמ"ד ופמ"ו, ואגה"ק סי' ז, כד – משמע שאכן כך הוא.

9) ע"פ ההצעה ב'שערי הל' ומנהג' הנ"ל הערה 5 – למשל: ברכות, שבת, ביצה, תענית ועוד.

10) וראה בשיחת ש"פ וישלח, י"ד כסלו תשי"ד ס"ט ('תורת מנחם – התוועדויות' (י) תשי"ד ח"א עמ' 197), שכמה עניינים שבעבר היו עושים רק יחידי סגולה, נתפשטו בדורנו אצל החסידים כדבר פשוט, ואפילו אצל נשים ובנות, כיוון שנתחנכו בבית חסידי, למרות שבכמה חוגי בני ישראל (עולמ'שע) לא הגיע העניין אפילו לרבנים..., עיי"ש.

11) בלתי מוגה – שיחות-קדש תשמ"א ח"ג עמ' 32, בקשר לברכת החמה דאז.

12) ליקוטי-שיחות כרך כא עמ' 382, עיי"ש.

13) ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 150 (בתרגום ללה"ק: עמ' 132).