מדורים נוספים
	התקשרות 562 - כל המדורים ברצף
	באחרון-של-פסח השמחה היא מעין לעתיד-לבוא
	עניין ביאת המשיח חודר בפנימיות
	הסבא משפולי
	ערב פסח שחל להיות בשבת
	הלכות ומנהגי חב"ד

הגאולה העתידה אינה עניין בפני עצמו, אלא היא הגמר והשלימות דיציאת מצרים * בקריעת ים-סוף היה גילוי אלוקות המחייב שידוד מערכות הטבע, ואילו לעתיד-לבוא תתגלה האלוקות שבתוך הטבע עצמו * ההכנה לגילוי זה היא על-ידי עבודתנו באופן ד"בכל דרכיך דעהו" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו כלל בכל דיני התורה ש"הכל הולך אחר החיתום"¹, והיינו, שהגמר והסיום של כל עניין הוא העיקר והשלימות של העניין כולו.

ומתאים גם עם המבואר בקבלה ובחסידות² העניין ד"אור חוזר" - שדווקא בגמר וסיום ההמשכה ישנו העילוי דאור חוזר, ומצד זה יש מעלה באוויר התחתון לגבי אוויר האמצעי, ואפילו לגבי אוויר העליון.

ועל-פי זה מובן גם בנוגע לחג הפסח - שגדלה מעלת הימים האחרונים דפסח על הימים הראשונים דפסח (כולל גם יום הראשון דפסח שהוא תחילת ההמשכה דחג הפסח),

ובהימים האחרונים דפסח גופא - גדלה מעלת אחרון-של-פסח על מעלת שביעי-של-פסח.

[וגם בארץ-הקודש ששם הוא רק יום אחד, הרי זה באופן שביום אחד גופא ישנם ב' עניינים, העניין דשביעי-של-פסח והעניין דאחרון-של-פסח, אלא ששניהם הם ביום אחד, הנה בזה גופא גדלה מעלת העניין דאחרון-של-פסח על העניין דשביעי-של-פסח].

ב. מעלת אחרון-של-פסח לגבי שאר ימי הפסח מודגשת בהפטרת היום. ולהעיר, שכללות עניין ההפטרה הוא גם עניין של גמר וסיום, ולכן, מעלת אחרון (גמר וסיום) של פסח מודגשת בעיקר בהפטרת היום.

ביאור הדברים:

מעלת אחרון-של-פסח לגבי יום ראשון דפסח - מודגשת בכך שההפטרה דיום ראשון דפסח היא אודות התחלת הכניסה לארץ-ישראל³, ואילו ההפטרה דאחרון-של-פסח היא אודות ביאת המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"⁴.

והרי מובן שביאת המשיח הוא עניין נעלה הרבה יותר מאשר התחלת הכניסה לארץ - כמו שנאמר⁵, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", היינו, שהגאולה העתידה היא באופן של "נפלאות" לגבי גאולת מצרים⁶, שבה נכללת גם הכניסה לארץ שהיא הגמר דיציאת מצרים, שהרי היציאה ממצרים היתה על מנת שתהיה הכניסה ל"ארץ טובה ורחבה"⁷.

ומעלת אחרון-של-פסח לגבי שביעי-של-פסח - מודגשת במה שכתוב בהפטרת היום, "והניף ידו על הנהר וגו'"⁸, היינו שבהפטרה מדובר אודות בקיעת הנהר שתהיה לעתיד-לבוא בביאת המשיח, והרי גדלה מעלת בקיעת הנהר דלעתיד לבוא על בקיעת הים שהיתה בשעת יציאת מצרים, בשביעי-של-פסח (כדלקמן ס"ד).

ג. ולהעיר:

אף-על-פי שבהפטרת אחרון-של-פסח מדובר אודות הגאולה העתידה שהיא נעלית הרבה יותר מגאולת מצרים (כנ"ל), מכל-מקום, הרי גם אחרון-של-פסח הוא אחד מימי חג הפסח, שזהו הזמן דיציאת מצרים, ומזה מובן שגם הגאולה העתידה שייכת לגאולת מצרים.

כלומר: הגאולה העתידה אינה עניין בפני עצמו, אלא היא גמר והשלימות דיציאת מצרים, והיינו, שאמיתית השלימות דיציאת מצרים היא הגאולה העתידה לבוא על-ידי משיח צדקנו.

ועל-פי זה יובן מה שמצינו שגם הגאולה העתידה תהיה על-ידי משה רבינו, שנקרא "גואל ראשון" ו"גואל אחרון"⁹,

- וכמרומז גם בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "אראנו, אראך מבעי ליה, אלא אראנו ממש למאן דחמי בקדמיתא יחמי ליה תניינות"¹⁰, היינו, שפסוק זה נאמר למשה רבינו שהוציא את בני ישראל ממצרים, ש"כימי צאתך מארץ מצרים", כמו כן "אראנו נפלאות", שגם הנפלאות של הגאולה העתידה יהיו על-ידו -

וידועה הקושיה¹¹: הרי משה רבינו הוא משבט לוי, ומשיח הוא משבט יהודה (כמו שכתוב, "ויצא חוטר מגזע ישי"), ואם כן, איך ייתכן שמשה הוא "גואל ראשון" ו"גואל אחרון"?

ומבואר בזה¹², שמדריגת משה היא "נשמה", ומדריגת משיח היא "נשמתא לנשמתא", והיינו, שבמשה כלול בהעלם גם משיח, שהוא ה"נשמתא לנשמתא" דמשה, אלא, שבשעת יציאת מצרים נתגלתה רק מדריגת הנשמה דמשה, ובגאולה העתידה תתגלה גם מדריגת "נשמתא לנשמתא" דמשה, שזוהי מדריגת המשיח.

ועניין זה מתאים עם האמור לעיל שהגאולה העתידה היא גמר ושלימות גאולת מצרים.

וזהו גם מה שנאמר, "כימי צאתך מארץ מצרים", "כימי" דייקא, לשון רבים:

כ"ק מו"ח אדמו"ר מביא במאמרי חג הפסח¹³ דיוק הזוהר¹⁴ בלשון הכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים", "כימי (לשון רבים), כיום מבעי ליה, דהא בחד זמנא נפקו", וכמו שכתוב, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים"¹⁵, "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"¹⁶, "יום" לשון יחיד, ואם כן, למה נאמר "כימי" לשון רבים?

ומבאר בהמאמר: "אך העניין הוא, דהנה מזמן יציאת מצרים עד הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו אמן הם ימי צאתך מארץ מצרים, ולכן אמר כימי לשון רבים",

והיינו, שהעניין דיציאת מצרים נמשך כל משך הזמן מאז שיצאו בני ישראל ממצרים עד הגאולה העתידה, שממשיכים תמיד לצאת ("מ'האלט אין איין ארויסגיין") ממיצרים וגבולים ("מצרים") אל ארץ טובה ורחבה, כי, גם לאחרי שכבר יצאו ממצרים ובאו אל ארץ טובה ורחבה, הרי לגבי מדריגה נעלית יותר, נחשבת גם "ארץ טובה ורחבה" ל"מצרים", ולכן צריכה להיות היציאה גם מדרגא זו של "מצרים" אל ארץ טובה ורחבה.

ועל-דרך שאמרו חז"ל¹⁷ "תלמידי-חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר¹⁸ יילכו מחיל אל חיל", והיינו, שככל שתגדל מעלתו בעבודת השם צריך להוסיף ולילך בעילוי אחר עילוי, כיוון שתכלית העבודה היא להתקשר עם הקב"ה שהוא אין-סוף.

ד. ויש להוסיף ולבאר מעלת הגילויים דלעתיד-לבוא לגבי הגילויים דקריעת ים-סוף¹⁹:

בשעת קריעת ים-סוף אמרו ישראל "זה א-לי ואנווהו"²⁰. וידוע שעניין "זה" הוא ראיית אלוקות במוחש, היינו, לא רק ידיעה והשגה בלבד כי אם ראיית אלוקות במוחש, כמבואר בכמה מקומות²¹.

אמנם, בקריעת ים-סוף אמרו "זה" רק פעם אחת בלבד. ואילו לעתיד יהיה גילוי נעלה יותר שלכן יאמרו ב' פעמים זה²², כמו שכתוב²³ "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה גו' זה הוי' קיווינו לו".

ה. וביאור העניין:

איתא בזוהר²⁴ "תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא - קוב"ה, אורייתא וישראל וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא".

כלומר, שישנו גליא דקוב"ה וסתים דקוב"ה: גליא דקוב"ה הוא בחינת האלוקות המתלבש בעולמות, וסתים דקוב"ה הוא בחינת האלוקות שלמעלה מהעולמות.

והנה, החילוק שבין ב' דרגות אלו - בכללות - שמבחינת האלוקות המתלבש בעולמות נמשכת הנהגת הטבע, ומבחינת האלוקות שלמעלה מהעולמות נמשכת הנהגה ניסית שלמעלה מהטבע.

אמנם בפרטיות יותר - הנה בניסים גופא ישנם ב' סוגים: (א) ניסים גלויים, היינו, שאופן הנס הוא על-ידי שידוד מערכות הטבע, וכמו הנס דקריעת ים-סוף. וניסים אלו נמשכים מבחינת גליא דקוב"ה. (ב) ניסים נסתרים המתלבשים בלבושי הטבע, שנמשכים מבחינת סתים דקוב"ה, ולכן הם ניסים נסתרים, ועל זה נאמר²⁵, "לעושה נפלאות גדולות לבדו", שרק הוא לבדו יתברך יודע את הנפלאות²⁶.

וזהו ההפרש בין קריעת ים-סוף להגילויים דלעתיד - שבקריעת ים-סוף שעניינו שידוד מערכות הטבע, נס גלוי, היה גילוי בחינת גליא דקוב"ה, ואילו האלוקות המתלבש בטבע גופא, שהוא מבחינת סתים דקוב"ה, לא נמשך בגילוי. אמנם לעתיד-לבוא כתיב²⁷ "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", שיתגלה גם האלוקות המתלבש בלבושי הטבע, והוא בחינת סתים דקוב"ה.

ו. והעניין בעבודה:

ידוע שקריעת ים-סוף היתה הכנה למתן-תורה, שאז נעשה החיבור דנברא עם בורא, כדאיתא במדרש²⁸ שבמתן-תורה ביטל הקב"ה את הגזירה ש"עליונים לא יירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים".

אמנם, ההתחדשות דחיבור נברא ובורא שנתחדשה במתן-תורה (על-ידי ההכנה דקריעת ים-סוף) היא רק בענייני תורה ומצוות, אבל לא בשאר עניינים גשמיים שהם ענייני הרשות, גם כאשר עוסק בהם "לשם שמים"²⁹ ומקיים על-ידם "בכל דרכיך דעהו"³⁰.

וזהו שמצינו שחייבו רז"ל³¹ לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצווה, שזהו "מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו" (כמבואר בתניא³²) - והרי המצווה לקום היא מפני "עוסק במצווה" דווקא, אבל לא מפני עוסק בדברי הרשות, אפילו כאשר עושה זאת "לשם שמים" ובאופן ד"דעהו".

ולכן, בקריעת ים-סוף שהיתה הכנה למתן-תורה, היו רק ניסים גלויים באופן של שידוד הטבע, אבל לא ניסים הנסתרים בלבושי הטבע עצמם.

מה-שאין-כן לעתיד-לבוא שאז יהיה החיבור דנברא ובורא לא רק בעניינים של תורה ומצוות בלבד, אלא יהיה גילוי אלוקות בכל העניינים הגשמיים, גם קודם עשיית המצווה בהם (שזהו עניין ב' פעמים זה³³) - הנה אז יתגלו גם הניסים הנסתרים המלובשים בלבושי הטבע עצמם.

ז. וכל זה הוא מצד החילוק שבאופן התגלות התורה - גליא דתורה וסתים דתורה:

ידוע שבשעת מתן-תורה נתגלתה גליא דתורה, ולעתיד-לבוא תתגלה פנימיות התורה. והחילוק שביניהם - שמצד גליא דתורה, ישנו החיבור דאלוקות עם ענייני תורה ומצוות בלבד, מה-שאין-כן מצד פנימיות התורה, יהיה החיבור דאלוקות גם עם כל ענייני העולם.

ולכן, העניין דגילוי אלוקות עתה הוא רק על-ידי ניסים היוצאים מדרכי הטבע, כיוון שאין חיבור בין אלוקות עם ענייני הטבע; מה-שאין-כן לעתיד יהיה גילוי הניסים גם בענייני הטבע, כיוון שמצד פנימיות התורה נעשה החיבור דאלוקות עם ענייני העולם, כנ"ל.

ח. והנה, איתא בתניא³⁴ שכל הגילויים דלעתיד-לבוא תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".

ומזה מובן, שההכנה לגילוי אלוקות גם בהדברים הגשמיים, שיהיה לעתיד-לבוא, היא - על-ידי זה שהעבודה עכשיו היא לא רק בענייני תורה ומצוות, אלא גם באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שגם בענייני הרשות יהיה "דעהו".

כלומר: אף-על-פי שעכשיו ענייני העולם הם באופן שהאלוקות היא בהעלם, מכל-מקום, על-ידי ההתבוננות בהמבואר בפנימיות התורה (התחלת הגילוי דלעתיד-לבוא) ש"לית אתר פנוי מיניה"³⁵, ו"אין עוד מלבדו"³⁶, כפירוש החסידות³⁷ שאין שום דבר זולת אלוקות, וכל ענייני העולם אינם אלא אלוקות - אזי יכולה להיות אמיתית העבודה באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שלא זו בלבד שכל עשיותיו יהיו "לשם שמים", אלא שבהם עצמם ("בכל דרכיך") יהיה "דעהו"³⁸, כיוון שנרגש אצלו ("ער הערט אן") החיות האלוקי, שהוא עיקר מציאותו של הנברא.

וזוהי ההכנה להגילוי דב' פעמים "זה" שיתגלה לעתיד, במהרה בימינו.

ט. והנה, השמחה של הגאולה העתידה שייכת - לכאורה - רק ברגע הראשון של הגאולה, מה-שאין-כן במשך הזמן שלאחרי זה, שאז הרי זה בבחינת "תענוג תמידי אינו תענוג"³⁹.

אבל האמת היא, ששמחת הגאולה תהיה לא רק ברגע הראשון, היינו, ברגע היציאה מהגלות להגאולה, אלא גם במשך הזמן שלאחרי זה ועל זה נאמר⁴⁰ "כי בשמחה תצאו וגו'", שהכוונה בזה היא לא רק על היציאה מהגלות, אלא על כל משך זמן הגאולה.

י. ויש לבאר כללות עניין השמחה דלעתיד - בהקדם מאמר רז"ל⁴¹ כל המועדים בטלים לעתיד חוץ מפורים, ומבואר בזה⁴², ששמחת המועדים שהיא בהגבלה, לא תהא נחשבת לעתיד-לבוא, וזהו הפירוש שכל המועדים בטלים - ביטול מצד העדר החשיבות, כ"שרגא בטיהרא"⁴³, מה-שאין-כן פורים, שהשמחה היא "עד דלא ידע"⁴⁴, בלי גבול, תהא נחשבת גם לעתיד-לבוא.

ובעניין זה הוא כללות החידוש דלעתיד-לבוא - שעכשיו כל העניינים הם בהגבלה, ועד שאפילו שמחה, שעניינה פריצת גדר⁴⁵, מכל-מקום, גם היא בהגבלה, ואילו העניין דבלי-גבול יתגלה לעתיד-לבוא. ולכן אמרו חז"ל⁴⁶, "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם-הזה", כי, ל"מלא שחוק פיו" היינו שמחה בלי גבול, ועניין זה אינו שייך בזמן הזה.

וזהו מה שכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "נפלאות" דייקא, ש"פלא" עניינו מה שלמעלה מהשתלשלות, שזהו אור הבלי-גבול.

וכמבואר באחד המאמרים⁴⁷ שלעתיד-לבוא יתגלה בעולמות כפי שהם בבחינת ההשערה בכוח. והכוונה בזה - לא לבחינת ההשערה עצמה, דכיוון ששיער בכוח מה שעתיד להיות בפועל, הרי בהכרח שגם בכוח ישנו עניין של הגבלה, אלא הכוונה היא לעניין ההשערה (לא מצד ההשערה עצמה, אלא) כפי שהוא מצד המשער.

וכיוון שהגילוי דלעתיד הוא בלי-גבול, הרי מובן, שהעליות דלעתיד יהיו גם כן בלי-גבול, שזהו שלעתיד יהיו תמיד עליות בעילוי אחר עילוי, בלי-גבול.

ואף שלכאורה לא שייך חילוקי מדריגות בבלי-גבול, וכיוון שברגע הראשון דלעתיד יאיר אור הבלי גבול, אם כן, איך שייך שיהיו עליות בזה? - אך העניין הוא, כמבואר בדא"ח⁴⁸ שדווקא בהתגלות העצמות לא שייך עליות, שזהו עניין "יום שכולו שבת ומנוחה"⁴⁹, אבל באור הבלי-גבול יש עניין של עליות בעילוי אחר עילוי, ואדרבה, באור הבלי-גבול הרי גם ריחוק הערך שנעשה על-ידי כל עלייה הוא באופן של בלי-גבול.

יא. ועל-פי האמור שבאחרון-של-פסח הוא הגילוי דלעתיד, וכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות - צריך להיות עתה עניין של שמחה, לא רק כשמחת המועדים שהיא בהגבלה, אלא שמחה שהיא מעין דלעתיד.

(קטעים מהתוועדות אחרון-של-פסח ה'תשי"ז; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז, חלק שני (יט) - עמ' 292-285 - בלתי מוגה)

----------

1) ברכות יב,א.

2) ראה פרדס ועץ-חיים - הובאו בלקו"ת ואתחנן ה,ג. ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי שלח צב,ב. ספר-הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך אור ישר, אור חוזר בתחלתו (עמ' תרסב ואילך). וש"נ.

3) יהושע בתחלתו (ג,ה ואילך).

4) ישעיה יא,א ואילך.

5) מיכה ז,טו.

6) ראה אוה"ת נ"ך עה"פ (עמ' תפז). וש"נ.

7) שמות ג,ח. ועוד.

8) ישעיה יא,טו.

9) ראה שמו"ר פ"ד-ו. זח"א רנג,א. שער הפסוקים ויחי מט,י. תו"א משפטים עה,ב.

10) זח"ב נד, סע"א.

11) אוה"ח ויחי מט,יא.

12) ראה שעה"פ שם.

13) רד"ה כימי צאתך דאחש"פ תש"ח (סה"מ תש"ח עמ' 159).

14) ח"ג קעו, רע"א. וראה ח"א רסא, רע"ב.

15) פ' ראה טז,ג.

16) בוא יג,ג.

17) ברכות ומו"ק בסופן.

18) תהילים פד,ח.

19) מכאן עד סוס"ז הגיע לידינו רק ראשי-פרקים בלבד, וכנראה שחסר אריכות הדברים שהיתה בעניין זה (המו"ל).

20) בשלח טו,ב.

21) ראה שער האמונה לאדהאמ"צ פ"ב.

22) שמו"ר ספכ"ג.

23) ישעיה כה,ט.

24) ח"ג עג,א.

25) תהילים קלו,ד.

26) ראה ד"ה כימי צאתך תשי"ב (תו"מ ח"ה ע' 128 ואילך. סה"מ מלוקט ח"ד עמ' רכה ואילך), תשל"ח (שם ח"ה עמ' שו ואילך). וש"נ.

27) ישעיה מ,ה.

28) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

29) אבות פ"ב מי"ב.

30) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דיעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב.

31) ראה בהנסמן ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא דלקמן (עמ' דש).

32) פמ"ו (סו,א).

33) ראה גם סה"מ תרנ"ד עמ' קנד.

34) רפל"ז.

35) תקו"ז תנ"ז (צא, סע"ב). ת"ע (קכב,ב).

36) ואתחנן ד,לה.

37) ראה סהמ"צ להצ"צ שורש מצוות התפלה פי"ח (דרמ"צ קכד,ב). ובכ"מ.

38) ראה לקו"ש ח"י עמ' 104. וש"נ.

39) כש"ט סקכ"א. לקו"א להה"מ כג, סע"ג. מא,ב. או"ת להה"מ כז,ב. נג, סע"ד. פד,ד. צו, רע"ד. ובכ"מ.

40) ישעיה נה,יב.

41) מדרש משלי פ"ט, ב. יל"ש משלי רמז תתקמד. וראה גם מכתב אדר-שני תשי"ז (אג"ק חי"ד ע' תקלז).

42) ראה ד"ה להבין מארז"ל כל המועדים כו' דפורים תשט"ז ('תורת-מנחם - התוועדויות' חט"ז עמ' 118 ואילך). וש"נ.

43) חולין ס,ב.

44) מגילה ז,ב.

45) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

46) ברכות לא,א.

47) ראה המשך מים רבים תרל"ו ספקנ"ד.

48) ראה המשך תרס"ו עמ' יב ואילך. וראה גם תו"מ חי"ז ס"ע 70. וש"נ.

49) תמיד בסופה.