שמחת רבי שמעון בר-יוחאי בקברו במירון התפשטה עם השנים בכל תפוצות ישראל. בל"ג בעומר נהגו המוני בית-ישראל לעלות להשתטח על קברי צדיקים, ובדרך זו להתקשר עם רשב"י ומירון.
סיפורנו עוסק בעליית ל"ג בעומר לקבר הרמ"א (רבי משה איסרליש) בקרקוב. דעה רווחת בעם גורסת כי הרמ"א חיבר ל"ג ספרים ונפטר בל"ג בעומר בשנת (ש)ל"ג. יודעי-דבר אמנם מערערים על הגרסה הזאת, ובכל-זאת יש נוהגים להזכיר את הרמ"א בל"ג בעומר.
שנה אחת, בעת העלאת זכרו של הרמ"א בל"ג בעומר, סיפר אחד הזקנים:
כשהופיע ספרו ההלכתי המקיף של רבי יעקב, בעל ה'טורים', נתקבל בכל תפוצות ישראל ונתחבב מאוד על גדולי התורה. במיוחד זכה לחיבתם של שני גאוני ישראל, שאף חיברו חיבורים מיוחדים עליו: רבי יוסף קארו, מגולי ספרד, שהתיישב בצפת, וקרא לחיבורו על ה'טורים' בשם 'בית יוסף'; ורבה של קרקוב, הרמ"א, שחיבורו על ה'טורים' נקרא 'דרכי משה'.
לאחר שהרמ"א אסף את תורתם של גדולי פולין ואשכנז והוסיף את חידושיהם והשגותיהם לדברי ה'טורים', עלה במחשבתו לחבר ספר חדש, שיגיש את כל הדינים בצורה מסודרת, הלכה למעשה. בלי לגלות את החלטתו לאיש ניגש למלאכה העצומה.
יום אחד, בשעה שכבר עמד לברך על המוגמר, נזדמן לביתו שד"ר [=שליח-דרבנן] מעיר-הקודש צפת. שמח הרמ"א על הזכות לארח יהודי זה, שנתגלה לו כאחד מבני-העלייה של צפת. ציווה להכין לאורח שולחן ערוך כל טוב.
בגמר הסעודה הוציא השד"ר מילקוטו ספר, הושיטו לרמ"א ואמר לו: "לאחר שכיבדתני בשולחן ערוך בכל טוב, אכבד אף אני אותך ב'שולחן ערוך' – ספר הלכות שבא לאחד את כלל ישראל. את הספר חיבר הגאון רבי יוסף קארו. שמע הרמ"א את דברי השד"ר וליבו פעם בחזקה. נטל את הספר לעיין בו, והשד"ר שהתבונן בפניו ראה בהן תערובת של שמחה ותוגה.
כל הלילה הגה הרמ"א בספר שהגיע מצפת, והשווה אותו לחיבורו. תחילה ראה את הדברים דומים מאוד זה לזה, אולם אחרי עיון נוסף מצא שבכל-זאת יש הבדלים, בייחוד כאלה הנובעים מחילוקי הדעות בין חכמי ספרד לחכמי אשכנז. רבי יוסף קארו הכריע בכמה מקומות כדעת חכמי ספרד, בעוד הרמ"א הכריע כשיטת גדולי אשכנז.
מה לעשות עכשיו? להוציא את ספרו ולהתעלם לגמרי מהשולחן-ערוך של הרב מצפת? לקבוע מסמרות רק לפי דעת חכמי אשכנז? הרי משמעות הדבר שלעם-ישראל יהיו מעתה שני ספרי הלכה אשר יפלגו אותו לשניים!
כל הלילה התחבט הרמ"א בשאלה. לבסוף גמלה בליבו ההחלטה לגנוז את ספרו. מבטו נפל על עץ בודד, שעמד באמצע בית-העלמין שמאחורי ביתו. למחרת, בשעת לילה מאוחרת, יצא הרמ"א אל בית-העלמין. הביט היטב כה וכה, וכשראה כי אין איש, חפר ליד העץ בור עמוק, עד מתחת לשורשיו, טמן בו את הכתבים, וחזר ומילאו עפר.
איש לא ידע את מקום קבורתם של הכתבים, חוץ מהשמש הנאמן של בית-העלמין, שהבחין במעשהו של הרב ושמרו בלבו. לפני מותו מסר את הסוד לאיש שירש את תפקידו, כדי שישמור על העץ.
אחרי שגנז את ספרו ישב הרמ"א לכתוב הגהות לשולחן-ערוך של רבי יוסף קארו, ולהוסיף בהן את מנהגי ופסקי חכמי אשכנז ופולין. לימים ביקר בביתו אותו שד"ר שנית. בטרם נפרדו זה מזה פנה הרמ"א אל השד"ר ואמר לו: "בפעם הקודמת הבאת לי 'שולחן ערוך' במתנה. כעת הנני מחזיר לך במתנה 'מפה' שערכתי ל'שולחן'".
הגיש הרמ"א את חיבורו לשד"ר והוסיף: "אנא, מסור אותו לרבי יוסף קארו ואמור לו כי מפה זו נוצרה עוד לפני השולחן, אך הכנת מידתה נעשתה לאחר מכן"...
כשקיבל רבי יוסף את ה'מפה' התרשם עמוקות מגדולת הרמ"א ידידו, והעריך מאוד את המעשה. הלך וקנה במאה דינרים קלף וכתב ספר-תורה למענו ושלחו לו כמתנה.
מיום שגנז הרמ"א את חיבורו מתחת לעץ, גדל העץ וענפיו התפשטו לכל עבר, ואיש לא ידע את סוד ברכת גידולו. לפני פטירתו ביקש הרמ"א להיקבר ליד העץ. בדבריו נעשה, והוא נקבר באותו יום תחת העץ.
עם השנים נתאחדו השניים והגנו זה על זה – הקבר על העץ והעץ על הקבר. כך אירע פעם בל"ג בעומר, כשהמוני יהודים עלו לקבר הרמ"א ונתקלו בעץ, וברוגזם רצו לעוקרו, על-אף מחאותיו ואזהרותיו של השמש. והנה התרגשה סופת רעמים איומה, שהניסה אותם לכל עבר. הכול ראו בכך אות מן השמים לבל יעז מישהו לגעת בעץ לרעה.
העץ נשאר על מקומו ואף שילם על כך למיטיבו. כשנכנסו הנאצים לקרקוב והחריבו את הרובע היהודי ואת בתי-הכנסת, הגיעו אל בית-העלמין העתיק, חיללו את הקברים וניתצו את כל המצבות. באותו הזמן הוריד העץ את ענפיו עד לאדמה והסתיר את מצבת הרמ"א מעיני הרשעים, והם עזבו את המקום בלי לפגוע בה.
כשחזרו יהודי פולין אחרי המלחמה והגיעו לקרקוב, הייתה דרכם הראשונה לבית-העלמין, ומה השתוממו במוצאם את מצבת רבם הרמ"א, שנשארה שלמה מבין רבבות המצבות המנופצות והמחוללות, כשהעץ מחפה ומצל עליה, וענפיו נוטים למטה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
