מדורים נוספים
	התקשרות 571 - כל המדורים ברצף
	קיום תורה ומצוות למעלה ממדידה והגבלה
	יהודי הוא למעלה מהגלות לגמרי
	כינוסי-תורה בליובאוויטש
	פרשת קורח
	המהלך בדרך ושונה
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 571, ערב שבת פרשת קורח,כ"ד בסיוון ה'תשס"ה (1.7.2005)

דבר מלכות

קיום תורה ומצוות למעלה ממדידה והגבלה

אצל קורח היה קיום המצוות במדידה והגבלה של טעם ודעת, ומזה נעשה "ואתפלג קורח" * משה רבנו אמר שגם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, כי זה רצון ה', אם מבינים זאת אם לאו * טלית עניינה מקיף שלמעלה מטעם ודעת, ואילו ציצית הוא עניין המצוות בפנימיות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שתי פרשיות אלו [שלח וקורח] - עם היותן נפרדות, הרי, נוסף לכך ש"דורשין סמוכין"¹ (על-פי רוב), מצינו להדיא במדרש² שפרשת קורח שייכת לפרשת שלח שסיומה במצוות ציצית:

"ויקח קורח³, מה כתיב למעלה מן העניין? דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית.⁴ קפץ קורח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קורח, טלית שכולה תכלת, אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?!".

כלומר: הסיבה לכך ש"ויקח קורח", כפי שתרגם אונקלוס "ואתפלג קורח", שהבדיל את עצמו ממשה רבינו לחלוק עליו - למרות שהיה בשעת מתן-תורה, וידע ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו"⁵ לכל ישראל, ומה גם שקורח עצמו היה גדול בידיעת התורה, שלכן היה ביכולתו למשוך אתו "מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות"⁶ (לא סתם חברי סנהדרין, אלא ראשי סנהדרין) - היא מחלוקתו על משה רבינו בעניין מצוות ציצית, שהיה סבור שטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית.

ב. וביאור העניין:

קורח לא חלק על עצם מצוות ציצית. גם הוא הסכים שסתם טלית - לא של תכלת - חייבת בציצית, לפי שזהו עניין שיש לו מקום בשכל, שטלית שאינה של תכלת חייבים להטיל בה חוט א' או שניים של תכלת. אבל טלית שכולה תכלת - אין מקום בשכל שחייבים להטיל בה תכלת, מאחר שהיא כולה של תכלת.

ואילו משה רבינו אמר שגם טלית שכולה תכלת "חייבת בציצית", כי, כך הוא רצונו של הקב"ה, ואין נפקא-מינה אם יש לזה מקום בשכל או לא.

ונמצא, שאצל קורח היה קיום המצוות במדידה והגבלה של טעם ודעת, ומזה נעשה "ואתפלג קורח", שחלק על משה רבינו, וסופו הוכיח על תחילתו שהיתה זו מחלוקת שאינה לשם שמים.

דהנה, אמרו חז"ל⁷ "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים - זו מחלוקת הילל ושמאי, ושאינה לשם שמים - זו מחלוקת קורח וכל עדתו". וההסברה בזה - שהילל ושמאי לא הלכו על-פי מדידת והגבלת השכל בלבד, ולכן היתה אצלם נתינת מקום לשיטה הפכית, שזהו שמצינו שיש עניינים שהם מקולי בית-שמאי ומחומרי בית-הילל⁸, ובמילא, כאשר נחלקו זה על זה, היתה מחלוקתם לשם שמים; מה-שאין-כן כאשר הולכים על-פי מדידת והגבלת השכל בלבד, ולא נותנים מקום לעניין שלמעלה מהשכל, אזי נעשית מחלוקת שאינה לשם שמים.

ג. עניין זה - שיסוד המצוות הוא למעלה מטעם ודעת - מצינו גם במצוות ציצית גופא:

איתא⁹ במדרש¹⁰ שמשה רבינו אמר להקב"ה: מהי הפעולה מזה שנתת לבני-ישראל תורה ומצוות, מאחר שנמצאים הם בעולם-הזה הגשמי והחומרי, יכולים לשכוח על כל עניין התורה? ענה לו הקב"ה: אתן להם מצוות ציצית, שעל-ידי זה יזכרו כל המצוות, כי "ציצית" בגימטריא שש-מאות, וביחד עם שמונה חוטים וחמישה קשרים, הרי זה תרי"ג, ובמילא מזכיר הדבר על כל המצוות, כמו שכתוב¹¹ "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות הוי'".

ולכאורה אינו מובן: מאחר שמטרת המצווה היא לזכור את כל המצוות, למה צריכים גם טלית? העיקר הם הציצית שמזכירים על התרי"ג מצוות כנ"ל, ואם-כן היה אפשר לקחת רק ציצית, ולשם מה צריכים גם טלית?

אלא הפשט בזה הוא: טלית הוא מקיף, שהרי אין זה מזון שנכנס בתוכו ובפנימיותו, אלא לבוש המקיף את האדם מבחוץ, היינו, שאינו יכול להשיגו בהבנתו. וצריך לידע שתרי"ג המצוות הנרמזות בציצית נמשכות ובאות מ"טלית", היינו, מעניין שלמעלה מהשכל.

בשעה שלוקח ציצית לחוד בלי טלית - אין בכך שום מצווה, ואין זה מזכיר מאומה; ורק כאשר לוקח את הציציות כפי שהן תלויות ומשתלשלות ("הענגען אראפ") מטלית, היינו שיודע ומכיר שכל עניין התורה ומצוות מקורו ממדריגה שאין לו שום תפיסא בה - אזי הווי מצווה.

ד. והנה, בסוף פרשת ציצית נאמר¹² "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".

והעניין בזה:

אפשר לעשות חשבון שדרך התורה היא היפך מדרך העולם. דורשים ממנו שישמור שבת ויום-טוב, ועוד יוסיף מחול על הקודש¹³ - בה בשעה שיש לו מתחרים גויים, וכן - להבדיל - יהודים שאינם שומרי שבת;

דורשים ממנו שבקומו בבוקר - לכל-לראש יתפלל וילמד שיעור, ורק אחר כך יוכל לילך לעסקיו; ובהיותו כבר בעסקיו, דורשים ממנו, שבאמצע היום, באמצע ה"רתיחה" בעסקים, יעזוב הכל ויתפלל מנחה - שזהו גודל החביבות דתפלת מנחה¹⁴; ואחר-כך בלילה דורשים ממנו להתפלל ערבית ולקרות קריאת-שמע שעל המיטה.

וכמו כן דורשים ממנו להיזהר מגניבה וגזילה, אונאה והשגת-גבול - שהוא היפך דרכי המסחר.

ונשאלת אצלו השאלה: איך אפשר לו להתנהג על-פי תורה, כאשר אין לזה מקום בהנהגת העולם?

על זה נאמר בסוף פרשת ציצית, שעניין הציצית הוא למעלה מטעם ודעת כנ"ל, שכאשר לא מתחשבים עם מדידות והגבלות של טעם ודעת ומקיימים מצוות למעלה מטעם ודעת, אזי מתנהג הקב"ה עמו גם למעלה מהגבלות הטבע.

וזהו "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" - שהרי אפילו יציאת עבד אחד ממצרים לא היתה אפשרית על-פי טבע, כמאמר רז"ל¹⁵, ובכל זאת יצאו ממצרים "שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"¹⁶ (ונשים), ביחד עם רכוש גדול, שלכל יהודי היה לא פחות מתשעים חמורים נושאים כסף וזהב¹⁷, "וגם ערב רב עלה איתם"¹⁸, היינו שאפילו גויים הכירו בזה - שכל זה הוא למעלה מהטבע לגמרי.

והיינו, שכאשר יהודי מתנהג שלא על-פי הגבלות הטבע, אזי "אני הוי' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שגם מלמעלה משפיעים לו למעלה מדרך הטבע, בבני, חיי ומזוני רוויחא.

ה. וזהו גם מה שנתבאר (לעיל בהמאמר) שהעבודה דקיום התורה ומצוות צריכה להיות למעלה ממדידה והגבלה, וכמו בקו דגמילות-חסדים, שעם היות שגם על-פי שולחן-ערוך ישנה ההגבלה ד"שלך קודם"¹⁹, מכל-מקום, יש לעסוק בגמ"ח באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

וכמודגש בכך שהמצווה הראשונה שבתורה היא - "פרו ורבו"²⁰, היינו, היחס של שני יהודים זה לזה, שזהו תוכן העניין דגמ"ח²¹.

ויש להוסיף, שציווי זה נאמר בשידוך הראשון, אשר, ה"שדכן" שבו היה הקב"ה בעצמו, ש"נתעסק בכלה... תקנה הקב"ה לחוה וקשטה ככלה והביאה אצל אדם, שנאמר²² ויביאה אל האדם"²³. וכיוון שהקב"ה היה מתאים לו להשפיל את עצמו בעניין כזה - הרי זה מהווה לימוד בנוגע לאופן ההתייחסות ליהודי בגמ"ח, שאין להתחשב בשום דבר, ולעסוק בגמ"ח למעלה ממדידה והגבלה של טעם ודעת.

ו. עניין העבודה שלמעלה מטעם ודעת נרמז גם בסדר הנישואין - שקודם הקידושין ישנו עניין החופה:

חופה²⁴ - היא מקיף, למעלה מן הראש, היינו למעלה מטעם ודעת. וכאשר החתן והכלה עומדים תחת החופה, היינו תחת מקיף שלמעלה מראשם, והיינו, שמכירים שיש דבר שלמעלה משכלם ותפיסתם - אזי אפשר להיות הקידושין כדת משה וישראל, שכן, דת משה וישראל היא שיסוד כל העניינים בעבודת ה' הוא עניין שלמעלה מטעם ודעת.

ובפרטיות יותר - שכאשר ישנו עניין החופה, שזוהי ההתמסרות שלמעלה מטעם ודעת, אזי יכול להיות עניין ה"קידושין" - בשני הפירושים:

א) "אסר לה אכולי-עלמא כהקדש"²⁵, שעניינו בעבודה, שהאדם מבדיל את עצמו מכל ענייני העולם, ביודעו שכל ענייני העולם הם בגדר "הקדש", ולכן אינו נהנה משום דבר בלי ברכה²⁶, וההשתמשות בעניינים גשמיים היא אצלו כמו עניין של עבודת המקדש, על-דרך אכילת בשר קורבן במקדש - אכילת בעלים, ועד לאכילת כהנים שעל-ידי זה בעלים מתכפרים²⁷,

ב) עניין הקידושין - כמבואר בתניא²⁸ בפירוש "אשר קידשנו במצוותיו", "כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו בייחוד גמור", היינו, שעל-ידי תורה ומצוות נעשה הייחוד עם הקב"ה. והרי הדין הוא ש"בעלה חייב במזונותיה"²⁹, היינו, שמשפיעים לו מלמעלה כל המצטרך לו.

* * *

ז. בנוגע לחודש תמוז שמתברך ביום השבת-קודש זה - הרי ידוע³⁰ שתקופת תמוז היא התקופה של תוקף החום ביותר, ועניינו ברוחניות - שבתקופת תמוז מאיר ה"שמש ומגן הוי' אלוקים"³¹.

האמת היא, שכאשר מסתכלים היטב רואים ש"שמש הוי'" מאיר את כל העולם - כפי שהדבר מתבטא בהנהגה דלמעלה באופן של השגחה-פרטית, ועד לעניינים של ניסים, שהרי גם בזמן הזה ישנם ניסים, ועוד יותר מן העבר, אלא ש"אין בעל הנס מכיר בניסו"³².

וכאשר מתבוננים ומכירים ש"שמש הוי'" מאיר בעולם, אזי נעשה קיום התורה ומצוות בנקל יותר, שהרי לולי זאת, יכולים לחשוב, חס ושלום, שענייני התורה ומצוות שייכים לעולם במדה מועטת, או שאינם שייכים כלל לעולם, ואדרבה, הם היפך סדר העולם (כנ"ל ס"ה); אבל כאשר רואים ומכירים בעולם את ההנהגה דלמעלה כו', אזי נעשה קיום התורה ומצוות בנקל יותר.

ח. אמנם, אף-על-פי שבתקופת תמוז מאיר ה"שמש הוי'" בעולם, הרי אמרו חז"ל³³ "חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה", וכמבואר בספרי מוסר ש"חמרא" מורה על מי שקשור עם חומריות העולם, ולכן אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה, דלא זו בלבד שחסר אצלו תוקף החום דחודש תמוז, ואפילו חום על-דרך הרגיל אין אצלו, אלא עוד זאת, שקרירא ליה, וצריך לחפש עצות שלא יתקרר לגמרי.

והעצה היעוצה שחום הרוחני דחודש תמוז יחדור בו (שעל-ידי זה יהיה קיום התורה ומצוות בנקל יותר) - לצאת מהגבלות החומר, ולהתעסק בכל שלושת הקווים דתורה, עבודה וגמ"ח³⁴ למעלה ממדידה והגבלה.

ובפרטיות יותר:

מבואר בלקוטי-תורה³⁵ איך שצריך להיות התחלת היום - אף קודם התפילה - ש"ג' דברים הם להסיר כל המונעים בתפילה, א' מקווה... מה מקווה מטהר...³⁶ שלדברי הכל התפילה מקובלת יותר עם הטבילה... הב' צדקה כמו ר' אלעזר יהיב פרוטה כו'...³⁷ והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר".

ובכל אחד מג' דברים הנ"ל, הקשורים עם ג' הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים - מודגשת היציאה מהמדידות וההגבלות דמציאות עצמו:

גמילות-חסדים - "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי": אף-על-פי שישנה המדידה וההגבלה ד"שלך קודם", מכל-מקום, אין להתחשב בכך, ולכן, אף-על-פי שהוא בעצמו לא אכל עדיין מאומה, אפילו לא לחם צר ומים לחץ, שהרי אסור לאכול קודם התפילה³⁸, עליו ליתן פרוטה לעני (שבהם יוכל לקנות דבר מאכל), ואחר-כך יתפלל, ורק אז יאכל בעצמו.

עבודה (תפילה) - לאחרי הקדמת טבילה במקווה: לא מבעי טבילת עזרא, שזהו דבר המוכרח, אלא טבילה בכלל שמביאה לידי (תוספת) טהרה. והשייכות דטבילה לתפילה - כי טבילה אותיות הביטל³⁹, וזוהי ההכנה להביטול דתפילה, שזהו עניין ההתבוננות "לפני מי אתה עומד"⁴⁰, שמצד עצמו הרי הוא "טיפה סרוחה"⁴¹, ועומד הוא לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה - שעל-ידי זה מתבטל ממציאותו לגמרי, ויוצא מהגבלות מציאותו.

וזהו גם תוכן שני הפירושים בלשון תפילה: (א) כלשון המשנה⁴² "התופל כלי חרס"⁴³, לשון התחברות, (ב) מלשון "הטופל"⁴⁴ (בטי"ת), לשון טפל ובטל - דהא בהא תליא: על-ידי התפילה יוצא האדם מהגבלות מציאותו ונעשה טפל ובטל בעצמו, ועל-ידי זה מתחבר עם הקב"ה.

תורה - "עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר":

לא מספיק לימוד גליא דתורה, אלא צריך להיות גם לימוד פנימיות התורה. וכמו שנתבאר (לעיל בהמאמר) בעניין חטא מקושש עצים, שהפריד בין עץ הדעת ועץ החיים, ועניינו בתורה הוא הפירוד בין גליא דתורה ופנימיות התורה. ובפרט קודם התפילה שזהו זמן מסוגל ללימוד פנימיות התורה.

ולהעיר, שאף שבלקוטי-תורה איתא שצריך להיות "עסק ולימוד דברי מוסר... ובפרט הנמצאים בזוהר", הרי כבר אמרו רבותינו נשיאינו וזקני החסידים, שכל העניינים שבספרי מוסר [כמו ראשית-חכמה] וספר הזוהר הנצרכים לעבודת האדם, הכניסו הרביים בתורת החסידות, ובמילא על-ידי לימוד החסידות ישנם כל העניינים, על-דרך "בכלל מאתיים מנה"⁴⁵.

והרי כללות החילוק בין גליא דתורה לפנימיות התורה הוא שגליא דתורה היא בבחינת גבול, ופנימיות התורה היא בבחינת בלי גבול.

ט. והנה, כאשר יהודי יוצא מהגבלת חומר מציאותו בשלושת הקווים דתורה, עבודה וגמ"ח, ומבקש מאת הקב"ה - על-ידי נתינת הצדקה, אמירת מזמור תהילים, או הוספת שיעור בתורה - שיזכה לראות השגחה-פרטית והנהגה ניסית, אזי מתחיל לראות, שמאיר אצלו ה"שמש הוי'" ועל-ידי זה קיום התורה והמצוות הוא בנקל יותר.

ואז מאיר אצלו ה"שמש הוי'" לא רק בתקופת תמוז, אלא גם בתקופת טבת, היינו, שגם בזמן ש"שמש הוי'" הוא בהעלם, נעשית עבודתו למעלה ממדידה והגבלה.

והעניין בזה - דכשם שבנוגע ל"עולם" אמרו חז"ל⁴⁶ "לעולם יראה כו' וכל העולם חציו זכאי וחציו חייב", ועל-ידי מעשה אחד של איש פרטי "הכריע כו' את כל העולם כולו לכף זכות" - כן הוא גם ב"זמן" ("שנה"), שהעבודה בתקופת תמוז פועלת גם בתקופת טבת, היינו שה"שמש הוי'" מאיר אצלו בתמידיות, ובמילא, גם בתקופת טבת חם לו, ונמצא בבית חם ובסביבה חמה.

(קטעים מהתוועדות* שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תשי"ג.
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג, כרך ג, עמ' 11-18 - בלתי מוגה)

----------

1) ראה ברכות כא,ב. וש"נ.

2) תנחומא קורח ב. במדב"ר פי"ח, ג.

3) פרשתנו טו,לח.

4) ר"פ קורח.

5) אבות רפ"א.

6) פרש"י עה"פ.

7) אבות פ"ה מי"ז.

8) עדויות פ"ד-ה.

9) מכאן עד סוס"ד - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 324 ואילך.

10) ראה גם תדבא"ר פכ"ו. הובא באוה"ח פרשתנו טו,לז.

11) פרשתנו טו,לט ובפרש"י.

12) שם,מא.

13) שו"ע אדה"ז או"ח סרס"א ס"ד.

14) ראה סדה"י (בתפלת מנחה) - הובא באוה"ת נ"ך ח"א עמ' עא. סה"מ עזר"ת עמ' פז.

15) מכילתא, הובא בפרש"י יתרו יח,ט.

16) בא יב,לז.

17) בכורות ה,ב.

18) שם,לח.

19) ב"מ לג,א. וש"נ.

20) בראשית א,כח.

21) ראה סה"ש תרצ"א עמ' 262. וש"נ.

22) בראשית ב,כב.

23) אבות דר"נ פ"ד, ג.

24) ראה גם שיחת יום ב' דחג השבועות סי"ז (תו"מ ח"ח עמ' 217).

25) קידושין ב, רע"ב.

26) ראה ברכות לה, סע"א.

27) פסחים נט,ב. וש"נ.

28) פמ"ו (סה, סע"ב). וראה גם אגה"ת פ"י.

29) כתובות נז,ב. ועוד.

30) בהבא לקמן - ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'שי"ת ('תורת-מנחם - התוועדויות' ח"א עמ' 109).

31) תהילים פד,יב. וראה לקו"ש חי"ח עמ' 310. וש"נ.

32) נידה לא,א.

33) שבת נג,א.

34) אבות פ"א מ"ב.

35) תבא מג, סע"ב ואילך.

36) משנה סוף יומא.

37) ב"ב י,א.

38) ברכות י,ב.

39) ראה סידור (עם דא"ח) בכוונת המקווה בסופו (קנט, סע"ד).

40) ראה ברכות כח,ב.

41) אבות רפ"ג.

42) כלים פ"ג מ"ה.

43) תו"א ר"פ תרומה.

44) כהגירסא הרווחת בכלים שם. ועיין בתקו"ז תיקון מ"ז (מהערת כ"ק אדמו"ר בסה"מ תש"ט עמ' 79).

45) ב"ק עד,א. ועוד.

46) קידושין מ, סע"א ואילך. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.

*) על רשימת ההנחה שבארכיון ספריית אגודת-חסידי-חב"ד - תיקן כ"ק אדמו"ר איזה תיקונים בכתי"ק (המו"ל).

משיח וגאולה בפרשה

יהודי הוא למעלה מהגלות לגמרי

הקב"ה שלח אותו לגלות בתור שלוחו

יהודי הוא לגמרי למעלה מגלות, כמו שכותב המהר"ל, שעל-ידי גאולת מצרים קיבלו בני-ישראל את המעלה של בני חורין (שטרי קודם), וה"מקרה" של גלות לא יכולה לבטל זאת. ביחד עם זה נמצא היהודי (כעת) בגלות (ועליו לדעת מכך, בכדי שיוכל לעשות שם את עבודתו ולהתגבר על הנסיונות כו'), אבל אין זה בגלל שיש לו שייכות לגלות חס ושלום, רק שהקב"ה שלח אותו לגלות בתור שלוחו, וישנו הכלל ש"שלוחו של אדם (העליון) כמותו", עד כמותו דהמשלח ממש, ובנדון דידן - יהודי (בגלות) הוא שלוחו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ו"עבד מלך מלך", שמלך נשאר מלך גם בגלות, זאת אומרת שהוא במעמד ומצב נעלה מעניין של גלות.

ובזה מתבטאת עבודת בני-ישראל בגלות - שבהיותו בגלות עליו לגלות את המציאות האמיתית כפי שהיא למעלה מגלות, ואדרבא - "עבד מלך מלך", ושלגלות אין כל שליטה עליו (בנוגע לעבודתו בתורה ומצוות). על-דרך המדובר לעיל העבודה ד"קרח" למעליותא, צדיקיא בתיובתא.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קורח, א' דראש-חודש תמוז ה'תנש"א.
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תנש"א, כרך ג, עמ' 380 - תרגום מאידיש)

הנהגה נכונה של יהודי, תגלה את האמת של העולם

כמה שואלים: אפילו כאשר אני בעצמי עושה את עבודתי בשלימות, עד שאני מגיע לדרגה שמציאותי היא "יפוצו" (תכלית הביטול) - מה התועלת בזה, כאשר "אתם המעט מכל העמים", ובעולם סביב ישנם שבעים אומות שהם ריבוי עצום בכמות ובערך להכבשה אחת.

ובסגנון אחר: מה יאמר העולם ומה יאמרו האומות על כך שיהודי עושה את עבודתו ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", ובמיוחד - בקירוב הגאולה האמיתית והשלימה, הרי אין הם מבינים מה פירוש הדבר?! אמנם זוהי עבודה גדולה ונעלית - אבל צריכים לכאורה להתחשב - טוען הוא - עם העולם!

והמענה על זה הוא: העולם כבר מוכן! כאשר יהודי יעשה את עבודתו כדבעי - באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה כפי שזה מלובש בכלים דלבושי הטבע - יראה איך שהעולם, טבע העולם ואומות העולם מסייעים לו בעבודתו.

אפילו פעם (כאשר היו מניעות ועיכובים) היה הסדר אצל החסיד, שמצבו ובמילא אמר "ביטול אידיאט" ('ביטול' הולך); על-אחת-כמה-וכמה עכשיו, כאשר כמה וכמה מהמניעות ועיכובים אינם... ואדרבה - בעולם עצמו רואים את הניסים ונפלאות שמתרחשים בפרט בשנים האחרונות... - כבר הגיע הזמן, שהגם שצריך להיות עניין שלמעלה ממדידה והגבלה - ניסים ונפלאות, עד לניסים ונפלאות דגאולה האמיתית והשלימה - הרי זה חודר גם בטבע העולם, שהעולם עצמו מסייע לצמיחת הגאולה.

(מהתוועדות שבת פרשת קורח, ב' דראש-חודש תמוז תנש"א.
'תורת-מנחם - התוועדויות' תנש"א, כרך ג, עמ' 405-406)

ניצוצי רבי

כינוסי-תורה בליובאוויטש

הרבי הנהיג לערוך ב'770' ובמקומות נוספים כינוסי-תורה, במהלך הרגלים או בסמוך להם * הרבי עצמו השתתף בכינוסים על-ידי פלפול מיוחד שאמר בהתוועדות שקדמה לכינוס * עודד את הציבור להשתתף בכינוסים אלה, להיות פעילים במהלכם, ולהוציא-לאור לאחר מכן את חידושי התורה בדפוס * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

רבים מה'הדרנים' התורניים המופלאים שנשא הרבי, כמו גם שיחות-קודש אחרות בנושאי הלכה, מנהג, השקפה ואמונה, נאמרו על-ידי הרבי והוגהו על-ידו בתור השתתפות ב'כינוסי תורה' שנערכו במהלך הרגלים או בסמיכות להם.

כך תיאר 'בכרם חב"ד' בגיליונו הארבעה-עשר (תשרי-חשוון תשכ"ח) 'כינוס תורה' שנערך ב'770', תחת הכותרת "כינוס תורה בליובאוויטש":

"פעמיים בשנה מתקיים בבית-מדרשו של כ"ק אדמו"ר שליט"א כנס למשא ומתן תורני-הלכתי, בהשתתפות רבני חב"ד וראשי ישיבות חב"ד. 'כינוסי תורה' כאלה, כפי שהם נקראים, מתקיימים באסרו-חג שמחת-תורה ובאסרו-חג של חג השבועות.

גם השנה התקיים, ביום ראשון, כ"ה תשרי, 'כינוס תורה' כזה [במסגרתו], לובנו סוגיות בש"ס ובעיות הלכתיות שונות על-ידי עשרות הרבנים והרמי"ם שהגיעו כאורחים לחצר כ"ק אדמו"ר שליט"א.

"במסגרת ה'כינוס' חזר הרב יואל כהן על תוכן השיחה ההלכתית של כ"ק אדמו"ר שליט"א שהשמיע בהתוועדות שבת בראשית כהשתתפות ב'כינוס'.

"בין השאר הושמעו פלפולים הלכתיים על-ידי הרב ישראל-יצחק פיקארסקי והרב מרדכי מענטליק, ראשי ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית. ה'כינוס' נוהל על-ידי הרב מרדכי מענטליק, ר"מ בישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית [בחצרו] של כ"ק אדמו"ר שליט"א".

כך זה התחיל

המקום - בית-הכנסת ובית-המדרש '770'. המעמד - התוועדות יום שני של חג השבועות תשח"י.

במהלך ההתוועדות השמיע הרבי שיחה ארוכה בביאור טענת המלאכים על רצונם שהתורה תינתן להם ("תנה הודך על השמים"). בתום הביאור אמר ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשח"י, כרך כג, עמ' 52):

כיוון שמחר עומד להתקיים אי"ה כינוס שבו יתאספו כדי לדבר בדברי-תורה, הנה עניין הנ"ל יהיה בתור השתתפות שלי בהכינוס.

והמשיך:

אפשר לקבל עניין זה בתור נגלה, ואפשר לקבלו בתור חסידות; ופשיטא שבהכינוס יורגש העניין דתורה תמימה דהיינו שאף שידובר בו אודות עניינים שבגליא דתורה, יהיו עניינים אלו חדורים בחיוניות פנימית של פנימיות התורה... שלימוד התורה יהיה ב'ביטול'...

הרבי קרא לציבור כולו להשתתף בכינוס:

וכיוון שהתורה ניתנה  במדבר, מקום הפקר, להורות שכולם שייכים לתורה - בוודאי ישתתפו בזה כולם, הן אלו שהזמינום והן אלו שלא הזמינום, ויקויים "יגדיל תורה ויאדיר"...

פלפול עמוק בגליא ובפנימיות

ב'פתח דבר' לקובץ 'כינוס תורה ליובאוויטש' (שהופיע מטעם מזכירות הרבי בשנת תשכ"ז) נכתב:

"על ימי החג הבאים הנה, להשתתף בצל כ"ק אדמו"ר שליט"א, הרבה אורחים ממדינות שונות, גם מערים שונות דארצות-הברית, וביניהם כמה רמי"ם, ראשי-ישיבות, רבנים וכו'.

"ובקשר עם זה, הנה בהסכמתו וברכתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א, הונהג מדי שנה בשנה (החל משנת תשי"ח) לסדר 'כינוס תורה' פעמיים בשנה: א) באסרו חג שבועות (זמן מתן תורתנו). ב) באסרו חג הסוכות (למחרת שמחת-תורה - יום בו מסיימים וגם מתחילים את התורה). - הכינוס נערך בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר שליט"א.

"תכנית הכינוס: פילפולים וחידושי-תורה על-ידי הר"מ וראשי ישיבות תומכי-תמימים בכמה מקומות וגם על-ידי הרבנים האורחים וכו',

"למותר לבאר את חשיבותו ורוב ערכו של כינוס זה, וראוי לציין פה אשר בעת ההתוועדות ביום השני של חג השבועות דשנת תשי"ח, הואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמר, בין שאר שיחותיו הק' פלפול עמוק משולב בגליא דתורה ופנימיות התורה ובסיום השיחה העיר כ"ק אדמו"ר שליט"א, אשר הפלפול שאמר הוא בתור השתתפות מצדו בה'כינוס תורה' (הראשון) שיתקיים למחר ביום אסרו-חג. מני אז זיכה כ"ק אדמו"ר שליט"א כמה וכמה פעמים את משתתפי הכינוס באמירת שיחה מיוחדת (וכמנהגו בקודש - משולבת השיחה מגליא דתורה ופנימיות התורה) בעת ההתוועדות דיום-טוב שלפני יום הכינוס".

"זה מתן-תורה"

מדוע דווקא פעמיים בשנה? על שאלה זו השיב הרבי ביום ב' דחג השבועות תשכ"ז (שיחות-קודש תשכ"ז, כרך ב, עמ' 162):

"כינוס-תורה" נהוג לערוך אחרי חג-השבועות וכן אחרי שמחת-תורה בהתאם לשני הפירושים בדברי חז"ל "ביום חתונתו זה מתן תורה" (א) חודש תשרי, (ב) חג השבועות - שלכן מתקיים הכינוס... לאחר שמחת-תורה ולמחרת חג-השבועות.

מטרת הכינוס - תוספת חיוניות

"כוונת הכינוס" - אמר הרבי ביום ב' דחג-השבועות תשכ"ז (שיחות-קודש תשכ"ז, עמ' 162) - "היא שעל-ידו יתווסף חיות בלימוד התורה, נגלה וחסידות, על כל השנה, ואז הרי יש כאן נשמה וגוף אשר דווקא בצירוף שניהם יחד הווי דבר שלם".

בשיחת יום ב' דחג השבועות תשל"ה התבטא הרבי:

עניינו של "כינוס תורה" הוא שמתכנסים יחדיו לפילפול ושקלא-וטריה בענייני תורה, שכל אחד משמיע את חידושיו בתורה "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" [שהרי לכל אחד ישנו בתורה כנאמר "ותן חלקנו בתורתך"]...

וביום ב' דחג השבועות תשל"ט (סעיף נו) הסביר הרבי:

"כינוס תורה" באופן של "דיבוק חברים" ו"פלפול התלמידים" כולל שאר הפרטים דרכם "התורה נקנית" וכן העניין ד"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" זהו החידוש של "כינוס תורה" - המשך העיסוק בלימוד התורה.

וכך איחל הרבי באחרון-של-פסח תש"מ:

ויהי-רצון שיהיה זה "כינוס של צדיקים" אשר "הנאה להם והנאה לעולם" - החל מ"הנאה לעולם" שעל-ידי הכינוס יתווסף בהבנה והשגה בנגלה דתורה ובפנימיות התורה אצל כל המשתתפים בזה ואצל כל השומעים. ו"הנאה לעולם" שאור התורה ("תורה אור") ו"נר מצווה" יאיר הסביבה כולה, הן הקרובה הן הרחוקה עד אשר העולם כולו יהיה זרוע בתורה ומצוות ויהדות ובלשון הכתוב, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

הכרזה בעת ההתוועדות

לקראת כל 'כינוס תורה', כמעט, ביקש הרבי להכריז במהלך ההתוועדות על-דבר הכינוס. פעמים רבות היה זה לקראת סוף ההתוועדות, אך לפעמים אירע הדבר בעיצומה של ההתוועדות. כך, למשל, היה ביום שמחת-תורה תשמ"ו ('התוועדויות' תשמ"ו, כרך א, עמ' 399-398):

נהוג גם לומר עניין בתורה בתור השתתפות ב"כינוס-תורה" שמתקיים ב"אסרו חג".

ולכל לראש - יכריזו עתה על-דבר ה"כינוס תורה" (המקום והזמן המדוייק כו'). ויהי-רצון שיהא בהצלחה רבה, ובאופן ד"ברוב עם הדרת מלך", היינו, שעל-ידי "רוב עם" ניתווסף ב"הדרת מלך" - מלכו של עולם, "נותן התורה", וכמו כן ניתווסף אצל משתתפי הכנס - "מלכי דרבנן".

ובפשטות - שכתוצאה מכנס זה יוסיף כל אחד ואחד ממשתתפי הכנס בלימוד השיעורים בתורה, וכמו כן באם ישנם כאלו שלעת-עתה אין להם עדיין שיעורים קבועים בתורה (רחמנא-ליצלן) - הרי כתוצאה מכנס זה יקבלו על עצמם לקבוע שיעורים בתורה, הן קביעות בזמן והן קביעות בנפש.

והעיקר - שכינוס-תורה זה ימהר ויזרז עוד יותר את הכינוס-תורה שיהיה בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר משיח צדקנו ילמד תורה את כל העם כולו, שכן, גם בזמן הזה ישנה מעלת יתירה בתלמוד-תורה דרבים לגבי תלמוד-תורה דיחיד, ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע ללימוד התורה על-ידי דוד מלכא משיחא, נשמה כללית, שרבים צריכים לו וכו'.

וכאמור, יכריזו עתה על-דבר ה"כינוס תורה", ואחר-כך יתבאר עניין בנגלה דתורה בתור השתתפות ב"כינוס תורה", עניין הקשור גם לפרשת ברכה שקורין בשמחת-תורה כדלקמן.

[הרב מרדכי (שי') מענטליק הכריז על-דבר ה"כינוס-תורה"].

"להזכיר ולהכריז"

בדומה לזה היה באחרון-של-פסח תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א, כרך ג, עמ' 307). וראה גם בהתוועדות יום שמחת-תורה תש"נ ('התוועדויות' תש"נ, כרך א, עמ' 238):

נוסף על המוזכר לעיל שיעורי חת"ת, לימוד הרמב"ם וכו' יש להזכיר ולהכריז גם אודות ה"כינוס תורה", כנהוג בכל השנים, ועל-אחת-כמה-וכמה בשנה זו, "שנת ניסים".

וכרגיל יכריזו עתה אודות הזמן והמקום שבו יתקיים ה"כינוס תורה", והעיקר - שעד אז יבוא כבר משיח צדקנו, ויקויים הייעוד "תורה חדשה מאתי תצא", ותיכף ומיד ממש.     

התחלת ה'כינוס תורה' - בעת ההתוועדות

ביום ב' דחג השבועות תשמ"א ('שיחות קודש' תשמ"א עמ' 613) אמר הרבי:

התחלת ה"כינוס תורה" בעת ההתוועדות, ובהשתתפות רבים, ובמקום קדוש שמגדלין בו תורה, היינו, שלומדים שם שיעורי תורה ברבים, ומגדלין בו תפילה בציבור, הן בשבתות וימים טובים והן בימות החול, באופן דתמידין כסדרם ומוספים כהלכתם, ומאחר שישנם כאלו שלא יוכלו להשתתף בגופם ב"כינוס תורה" שייערך באסרו חג, לכן מתחילים את ה"כינוס תורה" בעת ההתוועדות, כדי שכולם יוכלו להשתתף ב"כינוס תורה".

ובדומה לזה בחג-השבועות תשכ"ג ('שיחות קודש' תשכ"ג עמ' 391):

וכרגיל לעשות התחלה בהתוועדות,לקחת מיום-טוב זמן מתן-תורה ויומשך בהכינוס על כל השנה.. .בחג השבועות הוא הזמן דלימוד התורה, ביתר שאת וביתר עוז, וההתחלה צריכה להיות מעין הכינוס בנגלה...

"זו תהיה השתתפותי"

ייתכן שדברים אלו קשורים ברבי עצמו, כפי שציין לא פעם "השתתפותי - למרות שמסיבות שונות אין אני יכול להימצא שם בגופי" (שבת בראשית תשכ"ח - שיחות-קודש תשכ"ח). "מסיבות שונות אינני משתתף, אמנם ייאמר עתה עניין מתאים לפלפולא דאורייתא, וזו תהיה השתתפותי". (יום שמחת-תורה תשל"ב - שיחות-קודש תשל"ב עמ' 84) "מצד כמה סיבות אינני משתתף בגופי בהכינוס, אך בהתוועדות מדברים כמה מילים בתור השתתפות בהכינוס" (יום ב' דחג השבועות תשכ"ד, שיחות-קודש תשכ"ד, עמ' 394).

פעם אחת (לפחות) מתייחס הרבי כבדרך-אגב ל'היתר' לומר עניין שישתמשו בו בימות-החול - זה היה באחרון-של-פסח תשל"ז (שיחות-קודש תשל"ז, עמ' 650):

מכיוון שמחר מתקיים "כינוס תורה" ורגילים לומר עניין כהשתתפות ב"כינוס תורה" (למרות היות זה יום-טוב, והרי זה בדוגמת הדין דמפקחין על צרכי ציבור בשבת)...

עיקר השתתפות הרבי בנושאים בחלק הנגלה שבתורה

כבר בהתייחסות הראשונה של הרבי בשנת תשח"י ניתן להבחין שהדגש הוא על חלק הנגלה שבתורה:

דהיינו שאף שידובר בו אודות עניינים שבגליא שתורה, יהיו עניינים אלו חדורים בחיות פנימי של פנימיות התורה...

הדגשה בולטת נוספת לכך אנו מוצאים בשיחת יום ב' דחג השבועות תשכ"ד. הרבי בחר בתור השתתפותו בסוגיית "אמירה לעכו"ם" (הקשורה הן לשבת והן ליום-טוב) ושיטת אדמו"ר הזקן. משסיים לבאר בהרחבה את דבריו אמר: "עד כאן בתור השתתפות ב"כינוס תורה". ובנוגע ביאור עניין אמירה לנוכרי בעבודת האדם הרי...".

"בוודאי ניתנה תורת הנגלה"...

ריבוי פעמים הדגיש הרבי (כמו באחרון-של-פסח תשמ"ט - 'התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 77):

הרי זה הזמן המתאים להשתתף ב"כינוס תורה" על-ידי אמירת עניין בנגלה דתורה (כנהוג בכל "כינוס תורה")...

וכן באחרון-של-פסח תשכ"ט (שיחות-קודש תשכ"ט, כרך ב, עמ' 60): "רגילים לדבר בכל פעם עניין בנגלה - ידובר אפוא הפעם עניין שיקושר גם לעניין שעל הפרק [באיסור מכירת בית בשכונה יהודית לאינו יהודי].

בשבת-קודש פרשת נשא תשכ"ו דיבר הרבי בהרחבה על ייחודיותה של השבת הראשונה לאחר מתן-תורה לגבי חג השבועות עצמו, זאת לאור דברי המכילתא בפרשת כי-תשא. לאחר הצגת שאלות הלכתיות וחקירות תורניות התבטא הרבי: נקודה זו נוכל להבהיר על-פי דברי המכילתא. עניין זה יהיה השתתפותי ב"כינוס-תורה", ובמתן תורה הרי בוודאי ניתנה תורת הנגלה, הנה לאור דברי המכילתא (עליהם ידובר בהמשך ההתוועדות) יובהרו העניינים.

סייעתא דשמיא מיוחדת

ביום שני של חג השבועות תשכ"ד (שיחות-קודש תשכ"ד, עמ' 394) הבהיר הרבי את מעלת קיום הכנס ב'770' דווקא:

וכיוון שהכינוס מתקיים בד' אמותיו שבהם [דר] כ"ק מו"ח אדמו"ר, התפלל ולמד משך כמה שנים, אזי ישנה סייעתא דשמיא בייחוד לכוון אל האמת, והלימוד יהיה באופן של לימוד המביא לידי מעשה.

הדפסת חידושי-התורה

ביום שמחת-תורה תשמ"ו ('התוועדויות' תשמ"ו, כרך א, עמ' 527-526) אמר הרבי בקשר לכינוסי-התורה:

כאן המקום לעורר שכדאי לזכות את הרבים בפירסום ענייני התורה שנאמרים ב"כינוס-תורה" - על-ידי ההוצאה-לאור בדפוס, הן בנוגע ל"כינוסי-תורה" שהתקיימו לפני זה, ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע ל"כינוס-תורה" זה.

ופשוט שבכגון-דא אין מקום לעניוות כו' - שכן בכל הקשור לענייני תורה צריכה להיות ההנהגה באופן ד"ואתהלכה ברחבה ובמילא החשבון ד"מי אני ומה אני" הוא היפך רצון ה' היפך הבניין - לימוד התורה שהיא "בניינו של עולם".

ולכן כל השייך לזה - לא רק על-ידי השתתפותו בתור "שומע", אלא גם על-ידי אמירת עניין בתורה, "דבר הוי' זו הלכה" אפילו באופן של שקלא-וטריא בלבד - הנה, מלבד אמירת הדברים בעת ה"כינוס-תורה", יכתוב את הדברים על-מנת לפרסמם בדפוס כדי לזכות את הרבים.

ובמקום שיש ספק בדבר (אם שייך לדבר כו') - ספיקא לחומרא, שהרי מדובר אודות עניין הנוגע לחייו, "חיינו ואורך ימינו".

ואם ירבו המדברים כך שלא יספיקו לתת רשות הדיבור לכולם ביום אחד - ימשיכו את ה"כינוס תורה" גם ביום שלמחרתו.

והעיקר - שבהקדם הכי אפשרי יזכו את הרבים על-ידי ההוצאה-לאור בדפוס.

ועל-ידי זה תהיה תועלת נוספת - שיוכלו לתבוע מאחרים שמהם יראו וכן יעשו. וכן לתבוע מעצמם - בבחינת "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים".

"על-דבר הפלפול שאמר"

בשנת תשל"ח כשהרבי שהה בחדרו לאחר המאורע התקפת-הלב, קיבל הרב מענטליק הוראה בכתב מהרבי להזדרז בפירסום חוברת שתכיל את העניינים שהושמעו במהלך הכינוס-תורה שנערך  באסרו-חג. הרב מענטליק מדווח על הוראה זו לאחד הדוברים בכינוס, הרה"ח הרב שלמה שיחי' מטוסוב (ראה צילום במהדורה  מודפסת).

אורח בכינוס

הרב שמחה עלבערג, יו"ר אגודת הרבנים בארה"ב, היה משתתף קבוע במשך שנים בכינוסי-תורה שהתקיימו בחצר הרבי. כאן כדאי לגלות עובדה מעניינת: כל הרצאה תורנית של הרב עלבערג היתה משוכתבת מסרט-הקלטה ומוכנסת לרבי. הרבי התעניין בחידושי-תורתו של הרב עלבערג וכשהיה הרב עלבערג נכנס ל'יחידות', היה הרבי משוחח עמו בנושא שבו דן בכינוס-תורה.

השתתפות פעילה בכינוסים

"במשך זמן השמעת הפלפולים ניתנה הפסקה קצרה, ובשעה זו נשאו ונתנו המשתתפים בהעניינים שדוברו" - מתואר הכינוס שהתקיים באסרו-חג שמחת-תורה תשכ"ו ("כינוס תורה" (א') עמ' ו').

להשתתפות הקהל התייחס הרבי בעצמו בהתוועדות אחרון-של-פסח תשל"ד, כשאמר בין השאר: "ובוודאי ישתתף כל אחד ואחד בהכינוס, ולא רק בשמיעת העניינים הנאמרים בו אלא גם על-ידי הערות וכו' ופלפולה של תורה שזהו אחד ממ"ח המעלות שבהן נקנית התורה".

וכן ביום שמחת-תורה תשמ"ז ('התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 400):

עניין זה הוא, כאמור, בתור השתתפות ב"כינוס-תורה", ובוודאי יעיינו בזה וישתדלו למצוא ביאור והסבר בדבר - אם בינתיים לא יבוא משיח צדקנו, שאז יתרץ הוא את כל השאלות, "תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות".

ויה"ר שתהיה הצלחה בבירור הדבר... "יהי-רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"... ועל-אחת-כמה-וכמה בכנס של כמה וכמה מישראל, "כינוסם של צדיקים" שהוא באופן ד"הנאה להם והנאה לעולם".

"בוודאי יעיינו"

בשנים המאוחרות יותר עורר הרבי נקודות למחשבה בעניינים תורניים שונים (שבת-קודש פרשת אחרי תשמ"ט - 'התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 72):

אמירת ענין בנגלה דתורה... ועל-כל-פנים לעורר על עניין הדורש שקלא-וטריא כו', אשר, בוודאי יעיינו בהשקלא-וטריא שבדבר במהלך ה"כינוס-תורה"...

כשסיים את דבריו (עמ' 74) הוסיף ואמר: "ובוודאי ידונו בפרטי השקלא-וטריא שבדבר במשך הכינוס תורה".

ובדומה לזה ביום ב' דחג השבועות תש"נ. לאחר הצגת חקירה הלכתית בעניין יום-טוב שני של גלויות ('התוועדויות' תש"נ, כרך ג, עמ' 293), אמר: "המוזכר לעיל בתור השתתפות ב"כינוס-תורה" שבוודאי ידונו ויבררו העניין בהכינוס-תורה ביחד עם הדיון ובירור כמה עניינים בתורה".

כינוסים מיוחדים

בחודש תשרי תשל"א רעשו-געשו גויים, עם התכנסותם של נציגים מאומות העולם (במסגרת האו"ם) נגד תושבי ארץ-הקודש. הרבי קרא אז לערוך כינוסים של בני ישראל בכל מקום שהם ובפרט בארץ-הקודש.

ביום שני של חג הסוכות התוועד הרבי ואמר שיחה מיוחדת בנגלה בעניין השינוי בסדר הד' מינים כפי שמופיעים בתורה-שבכתב (אתרוג לפני לולב) לתורה שבעל-פה. בסיום דבריו הסביר (שיחות-קודש תשל"א, כרך א, עמ' 80):

הנאמר לעיל - הוא בתור השתתפותי בכינוס המתקיים אחר שבת ומיועד לבני תורה, ולהעיר אשר בתואר "בני תורה" נכללים כל בני ישראל כפי העולה מפסק דינו של אדמו"ר הזקן (הלכות תלמוד-תורה סימן קנה סעיף א) בהביאו את לשון הרמב"ם (הלכות תלמוד-תורה פרק א, הלכה ח) לגבי חובתו של כל יהודי בלימוד התורה בכל יום.

(גם בארץ הקודש התקיים כינוס-תורה מיוחד שעליו יסופר אי"ה ברשימה הבאה).

ממעייני החסידות

פרשת קורח

ויקח קורח (טז,א)
אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קורח (סדר עולם רבא פ"ח)

פרשת קורח אירעה לאחר שובם של המרגלים, משום שכל עניין המחלוקת של קורח התעורר ועלה בהמשך לסיפור המרגלים:

המרגלים רצו להישאר במדבר ולהתמסר ללימוד התורה במנוחה ובשלווה, הרחק מטרדות העולם, ולא רצו לעסוק בקיום המצוות המעשיות, כפי המתחייב בארץ-ישראל. כאשר הוכח לכול שטעו, ושצריכים בכל זאת להיכנס לארץ ולקיים שם את המצוות המעשיות, שכן "המעשה הוא העיקר", עמד קורח וטען: לו היה העיקר לימוד תורה - הרי שאין אדם היכול להידמות למשה רבנו, מקבל התורה; אך מאחר שהעיקר הוא מעשה המצוות, שבזה כל ישראל שווים - "מדוע תתנשאו"?

על כך ענה לו משה "בוקר ויודע ה'". כלומר: "בוקר" - מעשה המצוות צריך להיות מואר באור וחיות פנימי של אהבת-ה' ויראתו, "ויודע ה'" - כך שיביאו לידי ידיעת וגילוי אלוקות. ובכוונת המצוות הרי יש הבדל גדול בין זו של משה לזו של כל שאר ישראל.

(לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1048)

זאת עשו, קחו לכם מחתות (טז,ו)
אתם ר"נ איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך (רש"י)

הר"נ (=מאתיים וחמישים) איש בקשו כהונה גדולה בגלל גודל העילוי שבדבר. על זה אמר להם משה, שכוונתם ושאיפתם אכן רצויות הן, ולא עוד אלא שגם הוא שותף להם ברצון זה. אך לפועל - "אין לנו אלא כהן גדול אחד", וחלילה לחלוק עליו.

(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 188)

אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (טז,יא)

עיקר חטאו של קורח ועדתו היה בכך שהתנגדו לשם הוי', המורה על הנהגה על-טבעית ועל-שכלית. זהו שאמרו רז"ל במדרש "מה ראה קורח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה", כלומר: קורח חלק על החוקים שבתורה, שהם מצוות על-שכליות. ולכן נסמכה פרשת חוקת לפרשתנו.

(ספר-השיחות תש"א עמ' 137)

ויקם משה ויילך אל דתן ואבירם (טז,כה)
כסבור שיישאו לו פנים ולא עשו (רש"י)

לפנינו לימוד נפלא בהלכות אהבת-ישראל:

בפסוק הקודם נאמר שהקב"ה אמר למשה "העלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם", היינו שכבר נגזר דינם של הרשעים הללו, ומכל-מקום חיפש משה רבינו דרך ועצה איך להציל את דתן ואבירם מלרדת חיים שאולה.

על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר על יהודי שהוא בגדר "תינוק שנשבה לבין העכו"ם", בוודאי ובוודאי שחוב קדוש על כל אחד ואחד לעשות כל התלוי בו כדי להצילו ולקרבו לאבינו שבשמים.

(לקוטי שיחות - קורח תשמ"ה)

ואם בריאה יברא ה' ופצתה הארץ את פיה (טז,ל)

הבעל-שם-טוב הראה פעם מופת בעיר ברוד, וכתוצאה מכך רצו חכמי העיר להחרימו.

אמר להם הבעל-שם-טוב: תדעו שעשיתי מה שעשיתי יחד עם אביי, ששמו נרמז בראשי-תיבות של המילים "אם בריאה יברא ה'".

שאלו אצלו: והלוא נאמר "ואם בריאה וגו'"?

ענה הבעל-שם-טוב: אביי לא היה מסוגל לפעול מאומה בלי האות ו', הרומזת לשישה סדרי משנה. על-ידי התורה אפשר להמשיך את פי גן-עדן וגם את פי גיהינום.

(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן כב)

וירדו חיים שאולה (טז,ל)

גם מי שמצוי ב"שאול" חושב שהוא חי.

אך גם ברכה יש בדבר, והיא, שגם ב"שאול" יהיו "חיים", ויוכלו לעשות תשובה (שהרי תשובה מועלת רק כל עוד האדם חי). זהו שנאמר (פינחס כו,יא) "ובני קורח לא מתו", "נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם" (רש"י), ועשו תשובה.

(היום-יום עמ' סה)

וגם את אחיך מטה לוי... הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך (יח,ב)

"לוי" מורה על התקשרות ודבקות בהקב"ה (כמו "הפעם ילווה אישי אלי"). לאידך גיסא, עבודת הלוויים היא הרי רק לסייע לכוהנים, ואילו הם עצמם אינם משרתים בקודש. איך מתיישבים שני הדברים?

אלא היא הנותנת:

מכיוון שהלוויים רק עזרו לכוהנים, שהם יוכלו להיות משרתי עליון - לא הרגישו את עצמם 'מציאות' כלל, אפילו לא מציאות דקדושה (משרתים בקודש); דווקא התבטלות מוחלטת זו מביאה לדבקות אמיתית עם הקב"ה.

(לקוטי-שיחות - שלח תשמ"ה)

עבודת מתנה אתן את כהונתכם (יח,ז)

"עבודת מתנה" - היינו "אהבה בתענוגים", שהיא הרגשת תענוג אלוקי נפלא, מעין עולם-הבא. עבודה זו קרויה "עבודת מתנה", שכן אי-אפשר לו לאדם להגיע לאהבה זו על-ידי השתדלות ויגיעה, אלא היא ניתנת כמתנה מן השמים.

(תניא פרק יד)

ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)
לפי שבא קורח וערער כנגד אהרון על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)

"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" - קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ועל כן אינם זקוקים להשפעת הכוהנים ולהדרכתם.

"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" - כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, שהם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.

(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 219)

פרקי אבות

המהלך בדרך ושונה

רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו; וכן בדוד הוא אומר, כי ממך הכל ומידך נתנו לך. רבי יעקב אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו (פרק ג, משנה ז)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

תן לו משלו - לא תמנע מלהתעסק בחפצי שמים, בין בגופך בין בממונך שאינך נותן משלך, לא מגופך, ולא מממונך, שאתה וממונך שלו. מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה - הוא הדין לכל שיחה בטלה, אלא שדיבר בהווה, שדרך הולכי דרכים לדבר במה שרואים בעיניהם. ויש אומרים, דאשמועינן רבותא דאף-על-גב דעל-ידי כן הוא מברך ברוך שככה לו בעולמו, אף-על-פי-כן מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו.

ביאור כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) איסור חמור הוא להפסיק מדברי תורה בדברי שיחה, ואין הדבר בגדר מילי דחסידותא, ב) מהו הדיוק "ושונה... משנתו" דווקא, ולא "ולומד... מלימודו", ג) "מעלה עליו הכתוב" - ולא פירש איזה כתוב, ד) הקשר לבעל המאמר - רבי יעקב.

והביאור:

המהלך בדרך ושונה - רז"ל אמרו שההולך בדרך אין לו לעסוק בלימוד לעיוני כי אם למיגרס. לכן נקט התנא "ושונה" דייקא, היינו לימוד משניות שהן הלכות פסוקות, לימוד למיגרס.

ומפסיק ממשנתו - הוא מפסיק בכדי להתבונן בגדולת ה' הנראית מתוך הבריאה, ככתוב "מה רבו מעשיך ה'", ואף מבטא את התפעלותו בדיבור, בחינת "ברוך שככה לו בעולמו". והתנא משמיענו רבותא, שהעבודה דלימוד התורה, אפילו לימוד למיגרס, עדיף מהתבוננות זו.

ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה - התנא נקט שתי דוגמאות דאילן וניר, כי אילן הוא מסוג הצומח וניר מסוג הדומם. אולם לא נקט גם דוגמה מסוג החי, כי אילן וניר רואים בדרך, מה-שאין-כן בחי פוגע גם בעיר. והקדים התנא אילן לניר, כי אילן נראה קודם (מרחוק).

מעלה עליו הכתוב - אין הכוונה לפסוק מסויים בתורה, אלא לכללות עניין התורה; מצד מעלת והפלאת לימוד התורה אין להפסיק ממנה לעבודה אחרת.

כאילו מתחייב בנפשו - אף-על-פי שזוהי הנהגה של מידת חסידות בלבד, שהרי מפסיק ממשנתו בכדי לשבח את הבורא, אף-על-פי-כן נחשב לו "כאילו מתחייב בנפשו". והוא בדוגמת מאמר רז"ל "היכי דמי חילול ה', אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר". היינו שבדרגתו של רב, גם עניין פעוט נחשב לחילול ה', שהוא עוון חמור ביותר. ועל-דרך זה בנידון-דידן: לגבי אדם שמתנהג במידת חסידות הנה גם דבר קל היה זה "כאילו מתחייב בנפשו".

ויש חידוש דבר בזה שבעל המאמר הוא רבי יעקב: רבי יעקב סבירא ליה, ש"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא". מובן, איפוא, שהלימוד בעת ההליכה בדרך אינו קשור לשמירה מפני סכנת הדרכים. הרי שהדבר הוא בבחינת מידת חסידות טהורה, שלא על-מנת לקבל פרס.

(מהתוועדויות שבת-קודש פרשת שלח תשל"ו ושבת-קודש פרשת ואתחנן תשמ"א - בלתי מוגה)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת קורח
כה בסיוון

השכם בבוקר - אמירת תהילים בציבור¹. אחר אמירת כל התהילים יאמרו קדיש יתום. ואם יש חיוב - יארצייט או אבל - אומרים קדיש יתום אחרי כל ספר². אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך תפילה³.

המולד: ליל חמישי, בשעה 8:36 ו-9 חלקים.

מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז ביום החמישי וביום השישי, הבא⁴ עלינו לטובה".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

התוועדות בבית-הכנסת. "רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים: שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם; שיקבעו עיתים ללמוד דא"ח, ושיישמרו הקביעויות; ואשר הלימוד יהיה על מנת לעשות⁵ ולקיים.

והנה כללות עניין ואופן התוכחה [=בעניינים אישיים] מבואר היטב ב[מאמר] ד"ה: "אם⁶ רוח המושל⁷", אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללומדו אליבא דנפשיה⁸. "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים ועניינים שאין בהם משום הלבנת-פנים ולא כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, שאיש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה"⁹.

"אם לדעתי ישמעו - יסדרו ההתוועדות דשבת מברכים באופן כזה שיבוא האור מהתוועדות זו גם בביתם של כל אחד ואחד מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו... לסדרה [=את ההתוועדות] באופן כזה - שיוכלו לסעוד סעודת שבת בביתם, ולספר גם בבית על-דבר שבת מברכים בכלל, ועל-דבר שבת מברכים מיוחד זה בפרט¹⁰.

פרקי אבות - פרק ג'¹¹.

יום שלישי,
כ"ח בסיוון

יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ורעייתו הרבנית ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)¹².

ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם¹³.

נקבע על-ידי כ"ק רבנו כיום סגולה¹⁴, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות¹⁵ בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"¹⁶.

יום חמישי,
ל' בסיוון - א' דראש-חודש תמוז

ערבית: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האבל (רח"ל) יורד לפני התיבה, ואפילו לא בתפילת ערבית ומנחה¹⁷.

קודם שמונה-עשרה טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי ובא לציון¹⁸. יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דר"ת. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.

שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש - מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, והשנייה בתורת 'נדבה' דווקא¹⁹.

יום שישי,
א' בתמוז - ב' דראש-חודש

כתב אדמו"ר הזקן: "נוהגין... שלא להסתפר בראש-חודש אפילו חל בערב-שבת, מפני חשש סכנה, כי כן הזהיר²⁰ רבינו יהודה החסיד"²¹. מלשונו מסתבר, שמצווה ליטול הציפורניים בערב-שבת, גם כשחל בראש-חודש²².

----------

1) כך היתה עיקר התקנה דשבת מברכים (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תל, וכן מוכח מדבריו שם עמ' תקע"ח), כמו לגבי תקנת אמירת תהילים בכל יום, כידוע הפתק שנמצא על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ לאחר מאסרו (אג"ק שלו ח"א עמ' תקצ"ט), אע"פ שגם היחיד חייב בה (כאמור באג"ק שלו ח"ב עמ' תקכ"ב. וראה שם בהמשך עמ' תקכ"ד: "לגודל העניין של אמירת תהילים בציבור").

אגב, כך נדפס גם בכותרת "תקנת אמירת תהילים בציבור" הנדפסת לראשונה בסידור 'תורה אור' תש"א ואילך, אחרי 'יקום פורקן' ו'מי שברך', ולאחר-מכן בראש ספרי התהילים 'אוהל יוסף יצחק' (וכן בהקדמה של הוצאת קה"ת שם). במהדורת ס' תהילים  עם פירוש הצמח-צדק בשנת תשי"ג, חסרה תיבת 'בציבור', אבל ישנה (מסתמא - ע"פ הוראת הרבי) בתהילים שבסידורי 'תהילת ה'' (תח"י משנת תשי"ז ואילך, ואולי עוד לפני כן).

2) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ב"תקנת אמירת תהילים בציבור" הנ"ל.

והוסיף על כך הרבי: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר - יאמרו מקודם ה'יהי רצון' שאחרי הספר (על-כל-פנים יאמרו - זה האומר קדיש), שעניינו סיום אמירת מזמורים, שלכן אומר קדיש אחרי זה. ואחר-כך, כשמתחיל ספר שלאחריו - הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת המזון כשמחלקין סעודה לשניים (ראה שו"ע רבנו סי' רצ"א סוף ס"ג)"  - אג"ק של הרבי כרך י' עמ' דש ובסוף התהילים הנ"ל עמ' 223, ספר-המנהגים עמ' 30 ועמ' 55.

3) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ד עמ' תכג, קובץ מכתבים שבסו"ס תהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192, לוח היום-יום כו כסלו וספר-המנהגים עמ' 30.

4) ולא "הבאים" שהרי הכוונה לראש-חודש, ולא לימים בהם הוא חל.

5) כ"ה באג"ק זו, נסמנה להלן בהערה 9 (ב'היום יום' נדפס: "ללמוד").

6) כ"ה בפסוק (קהלת י,ד), במאמר, ובאג"ק (בהיום-יום: "ואם").

7) נדפס בשעתו ב'קונטרס למ"ד' ('ספר המאמרים - קונטרסים' ח"ב עמ' 716), ולאחרונה בספר-המאמרים תרפ"ד עמ' רטז. במאמר זה מדובר אודות מה שגדולי הדור מוצאים בעצמם, בדקות דדקות, את חטא דורם, ועל-ידי-זה מוכיחים את הדור, עיי"ש ובמכתב הנדפס לפני המאמר.

8) אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' רצב. היום-יום, כד תשרי.

9) אג"ק הנ"ל ח"ד עמ' יד, היום-יום שם.

10) אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' ג.

11) הפסוקים דלהלן בפרק זה אינם שלמים, ולפי הוראת הרבי אין לאומרם עם שם ה' כמות-שהוא: פ"ג סוף משה ג': "וידבר אלי". משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם". (ראה 'התקשרות' גיליונות: רעח, תטז).

במשנה ט"ז צ"ל "ומצודה פרושה" בש' שמאלית.

12) פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו.

13) ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.

14) בלקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה סיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מייד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה - ע"י העמידה בתוקף עם התורה - בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.

15) "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיוון], ועוד יותר מכפי כוחו" - סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.

16) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 545.

17) ספר-המנהגים עמ' 8.

18) פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת ואף בדברים בטלים לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת] וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג להחזיר את הס"ת לפני אשרי ובא-לציון.

19) לוח כולל-חב"ד בדר"ח מרחשוון, משו"ע אדה"ז סי' קח סי"ז.

20) בצוואתו אות מח (מהדורת 'מקור חסד').

21) שו"ע שלו סי' רס סו"ס א.

22) דיוק ה'נתיב החיים' (לבעהמ"ח שער הכולל) סי' נח ס"ק ג (בסידור 'תורה-אור' מהדורת תשמ"ז, עמ' 626) מכך שרבנו הזקן השמיט ממנהג זה נטילת ציפורניים (המוזכרת בהכנות לשבת בראש הסעיף בשו"ע) שגם הן נזכרו באות זו בצוואת ריה"ח. ובמילואים לס' 'קיצור הלכות' שם (עמ' נד) הביא זאת גם ממקורות נוספים, והסביר הטעם כיוון שנטילת הציפורניים היא מצווה גמורה, ו"שומר מצווה לא יידע דבר רע", משא"כ תספורת שאינה מצווה גמורה כל-כך, עיי"ש.