כל אחד ואחד מישראל, בכל הזמנים ובכל המקומות, בכוחו לפעול בכל דבר שבעולם שתהיה בו קדושה דקרבן * גם היכולת להפוך דבר שהיה קודם לכן אסור, לדבר מותר - "אתהפכא חשוכא לנהורא" - מעידה על כוחם הרב של ישראל * תוכנם הפנימי של הנדרים קשור במיוחד לימי "בין המצרים" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בהתחלת פרשת מטות - לאחרי ההקדמה "וידבר משה אל ראשי המטות גו'" - נאמר1: "איש כי ידור נדר לה'", ודרשו חז"ל2 "עד שידור בדבר הנדור", "עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור, כגון שאומר כיכר זה עלי בקרבן"3.
כלומר, עניין הנדר אינו איסור וכו' בלבד, אלא יש בו גם חלות קדושת קרבן (ולכן נאסר כו'), וכשם שכשמקדיש בהמה לקרבן נעשית הבהמה קודש, כמו כן כשאומר הרי עלי בשר זה כעולה ושלמים, או שאומר קונם בשר זה עלי, שהקונם הוא לשון קרבן, אזי חלה עליו קדושת קרבן, ובלשון הגמרא4 - "קונמות קדושת הגוף נינהו".
והנה, אף-על-פי שבנדר נמשכת קדושת קרבן - יש בו חידוש גדול לגבי קרבן:
בנוגע לקרבן - ישנן כמה וכמה הגבלות: הן בנוגע להחפצא דהקרבן - שאין להקדיש קרבן אלא מדברים הראויים להקרבה בלבד, "מחמשה מינין בלבד, מן הבקר ומן הכבשים ומן העזים ומן התורים ומן בני היונה"5, ו"תמימין ומובחרין"6, והן בנוגע לפעולת האדם שמקדיש הקרבן - שאין להקדיש קרבן אלא בזמן שבית-המקדש קיים7.
מה-שאין-כן בנוגע לנדר - אף שחל עליו קדושת קרבן, אין בזה ההגבלות דקרבן: בנוגע להחפצא שאוסר על עצמו כקרבן - הרי זה לא רק בדברים הראויים ליקרב על גבי המזבח, אלא בכל הדברים שבעולם, ובנוגע לפעולת האדם שאוסר הדבר כקרבן - הרי זה לא רק בזמן שבית-המקדש קיים, שיכולים להקדיש ולהקריב על גבי המזבח, אלא גם לאחרי חורבן בית-המקדש, בזמן הגלות, בחוץ לארץ ובלילה - מותר לנדור8, וחלות הנדר הוא מכוח קדושת קרבן9.
וחידוש נוסף בנדרים לגבי כל דיני התורה כולה - שהחיוב דכל דיני התורה אינו אלא בגדול (זכר - בן י"ג שנה ויום אחד, ונקבה - בת י"ב שנה ויום אחד), ואילו החיוב דנדרים מן התורה הוא גם בקטן (מופלא הסמוך לאיש), "קטן10 בן י"ב שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד, אם יודעים לשם מי נדרו... נדריהם נדר"11.
ב. על-פי זה מובן איך שבעניין הנדרים מודגש גודל מעלתן של ישראל:
כל אחד ואחד מישראל (לא רק כהן או לוי), ואפילו שנה לפני שהגדיל ונתחייב בכל חיובי התורה, בכל הזמנים, גם בזמן הגלות, עד לחושך כפול ומכופל דעקבות משיחא, ובכל המקומות, גם בחוץ-לארץ, עד לפינה נדחת בארץ אשור ובארץ מצרים12 - בכוחו וביכולתו לפעול בכל דבר שבעולם שתהיה בו קדושה דקרבן, כמו קדושת הקרבן שקרב על גבי המזבח בבית-המקדש!
זאת ועוד: כדי לפעול עניין נעלה כזה (חלות קדושה דקרבן) - אינו זקוק לעבודה ויגיעה, ואינו זקוק אפילו למעשה [ועל-אחת-כמה-וכמה שאינו זקוק להכנה לפני זה כמו: טבילה במקווה, אמירת "לשם יחוד כו'", אמירת ברכה, נתינת צדקה וכיוצא בזה], אלא, על-ידי דיבורו בלבד13, ובכל לשון (לא רק בלשון-הקודש, אלא גם בלשון האומות, ואפילו בלשון העלגים שאינו אלא כינוי לקרבן14) - פועל חלות קדושה דקרבן מן התורה15.
ויומתק יותר - על-פי המבואר בפנימיות התורה16 (כפי שנתבארה בתורת חסידות חב"ד באופן של הבנה והשגה... "יתפרנסון"17, בחב"ד שבנפש18) החילוק שבין קרבנות לנדרים, שקדושת הקרבנות היא על-פי גדרי התורה, ולכן, קדושתם אינה אלא על-פי התנאים שחייבה החכמה העליונה (תורה, חכמתו של הקב"ה), מה-שאין-כן קדושת הנדרים, מכיוון שנעשית על-ידי ישראל, שאמרה תורה19 שישראל קדמו לתורה, למעלה מהתורה (חכמה), יכולים הם להמשיך ולהתפיס בקדושת קרבן גם דבר שלא חל בו הקדושה על-ידי התורה20.
ג. ועוד עניין עיקרי (ונעלה יותר) בפרשת נדרים - התרת נדרים:
אף-על-פי שבכתוב לא נתפרש התרת נדרים על-ידי חכם (כי אם הפרה על-ידי האב או הבעל)21, ועד שאמרו חז"ל22 "היתר נדרים פורחין באוויר אין להם על מה שייסמכו" (התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא, ואין על מה לסמוך, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל-פה23) - מכל-מקום, מפרש רש"י בפשוטו של מקרא24: "ראשי המטות, חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואחר-כך לכל בני ישראל, ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר כו'. ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת25 נדרים ביחיד מומחה כו'"26, ומזה מובן, שגם התרת נדרים הוא עניין עיקרי בפשטות דפרשת נדרים27.
והנה, התרת נדרים הוא עניין נעלה יותר מאשר הנדרים עצמם28:
בעניין הנדרים (שהאדם אוסר על עצמו דבר המותר לו) מצינו סתירה (לכאורה) במאמרי חז"ל: מחד גיסא - "נדרים סייג לפרישות"29, ולאידך גיסא - "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים"30 (בתמיה).
והתיווך בזה31 - שמדובר אודות שתי דרגות שונות: מי שעדיין לא הגיע לדרגא נעלית בעבודת ה', זקוק לפרוש גם מדברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך"32, כי, גם "המותר לך" יכול לגרום אצלו מצב של ירידה כו'33, ועל זה אמרו "נדרים סייג לפרישות"; אמנם, מי שכבר הגיע לדרגא נעלית בעבודת ה' שאין מקום לחשוש שהדבר המותר יגרום אצלו מצב של ירידה - אין לו לפרוש מענייני העולם ("דייך מה שאסרה לך התורה"), אלא אדרבה, עבודתו צריכה להיות בענייני העולם דווקא, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים34.
ובלשון החסידות35 - שכאשר העבודה היא בבחינת אתכפיא בלבד, "לא יוכל לברר ההיתר ולהעלותו למעלה... כל מה שהוא קצת מותרות יורידנו לגשמיות", ולכן צריך לאסור הדבר בנדר, על-ידי זה שממשיך בו קדושה כקרבן; אמנם, לאחרי שמתעלה לדרגת העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא - אז יוכל להתיר הנדר36, היינו, לא לפרוש מהגשמיות, אלא אדרבה, לברר ולזכך הגשמיות כו'.
ד. וליתר ביאור:
עניין הנדר - עם היותו באופן שפורש מן הדבר המותר ואוסרו על עצמו כדי שלא יורידנו למטה כו', מכל-מקום, אין זה על-ידי הדגשת העניין הבלתי רצוי שבדבר הגשמי, היינו, להתבונן בשפלותו של הדבר הגשמי שיכול להוריד אותו למטה חס ושלום, ולכן פורש ממנו, אלא אדרבה - על-ידי זה שמגלה את הפנימיות, השורש ומקור, של הדבר הגשמי, "לראות בשורשו איך ששורשו גבוה מאוד נעלה, ועל-ידי זה פורש ממנו... כעולה וכקרבן שהן קודש, ודבר הנדור ומופרש בשורשו הגבוה למעלה כו'"37.
ויש לומר שזהו על-דרך הדגשת שיטת החסידות - שגם בעבודה ד"סור מרע" (באופן של פרישה כו') אינה על-ידי התעסקות והתבוננות בשפלותו של הרע כו', אלא על-ידי ההוספה ב"עשה טוב"38, ש"העשה טוב יהיה קודם לסור מרע, כי מעט אור (ועל-אחת-כמה-וכמה הרבה אור) דוחה הרבה מן החושך... אזי ממילא יפול הרע כו'"39.
אבל, לאידך גיסא, גם לאחרי שהעבודה היא על-ידי זה שממשיך בדבר הגשמי חלות הקדושה דקרבן - הרי זה רק כדי לפרוש ממנו, ובמילא, עיקר העבודה היא עדיין בבחינת "שמאל דוחה"40, לדחות הגשמיות שלא יורידנו (אלא שהדחייה עצמה היא על-ידי גילוי שורשו הנעלה כו'), ואין זה כמעלת הקרבן ממש, שהדבר הגשמי עצמו מתעלה ונכלל בקדושה בבחינת "ימין מקרבת"40.
וזהו החידוש שנעשה על-ידי התרת נדרים - ש"גם שנאסר הדבר מתהפך על-ידי התרת החכם להיות מותר, והרי איסור זה נעשה היתר... שביכלתו להפוך חשוכא לנהורא", היינו, שהדבר הגשמי עצמו נתהפך ונכלל בקדושה41 כמו קרבן42.
וגם בהתרת נדרים מודגשת מעלתן של ישראל43 (שלמעלה מהתורה44) - במכל-שכן וקל-וחומר מעניין הנדרים עצמם - שלא זו בלבד שבכוחם וביכולתם לדחות הגשמיות על-ידי המשכת קדושה, אלא עוד זאת, שעל-ידי המשכת הקדושה מבררים ומזככים את הגשמיות להעלותו לקדושה.
ה. על-פי זה יש לבאר הקשר והשייכות דפרשת נדרים לתוכן הזמן ד"בין המצרים" שבו קורין פרשה זו בתורה45:
התוכן דפרשת נדרים הוא - מצב של ירידה מחד גיסא, היינו, שנמצאים במצב כזה שגשמיות העולם יכול לפעול ירידה כו', ולכן יש צורך לפרוש גם מדברים המותרים כו', "נדרים סייג לפרישות"46; ולאידך גיסא - שגם במצב של ירידה, הרי, לא זו בלבד שבכוחו של כל אחד ואחד מישראל לפרוש מגשמיות העולם על-ידי זה שממשיך בו קדושה דקרבן (עניין הנדרים), אלא יתירה מזה - שבכוחו וביכולתו לברר ולזכך את גשמיות העולם ולהפכה לקדושה, אתהפכא חשוכא לנהורא (התרת נדרים).
והקריאה דפרשה זו בתורה47 בזמן ד"בין המצרים" מהווה נתינת כוח לפעול כל זה בנוגע להירידה ד"בין המצרים" - שגם במצב של חורבן וגלות, הרי, לא זו בלבד שבכוחו וביכולתו לדחות זה על-ידי התבוננות שירידה זו היא צורך עלייה, מכיוון שעל-ידי זה באים סוף כל סוף להעילוי דגאולה העתידה ובית-המקדש העתיד (אבל החורבן והגלות גופא הם באופן של דחייה), אלא יתירה מזה - שבכוחו וביכולתו להפוך את החורבן והגלות גופא לטוב, אתהפכא חשוכא לנהורא, כמו שכתוב48 "צום הרביעי וצום החמישי גו' יהיה גו' לששון ולשמחה ולמועדים טובים", כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה49.
ולא עוד, אלא, שגם מצד התגלות האהבה העצמית שבין איש לאשתו, הקב"ה לכנסת ישראל50 (על-ידי מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות, עד לחושך כפול ומכופל דעקבות משיחא, שאז מתגלה התוקף דעצם הנשמה51, ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה שלמעלה מתורה52), מופרים כל הנדרים - הן אלו "שיש בהם עינוי נפש"53 [ובפרט שמצד העינוי דכנסת ישראל נעשה עינוי, כביכול, אצל הקב"ה, כמו שכתוב54 "בכל צרתם לו צר"55], והן אלו ש"בדברים שבינו לבינה"56 - שנעשה שלימות היחוד דהקב"ה וכנסת ישראל, לא רק באופן של אירוסין (כבזמן הזה), אלא גם באופן של נישואין, בימות המשיח57.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי, ב' במנחם-אב ה'תשמ"ח.
'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ח, כרך ד, עמ' 91-84)
----------
1) ל,ג.
2) נדרים יג,א. יד,א.
3) שו"ע יו"ד סר"ד ס"א. וראה משנה-למלך ריש הל' נדרים, שנדר בלשון איסור סתם (שלא התפיסו בקרבן), "מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין דברים כקרבן", עיי"ש.
4) כתובות נט, רע"ב.
5) רמב"ם ריש הל' מעשה הקרבנות.
6) רמב"ם ריש הל' איסורי מזבח.
7) ראה רמב"ם הל' ערכין וחרמין פ"ח ה"ח.
8) ואף ש"צריך ליזהר שלא ידור שום דבר... יאמר בלי נדר" (שו"ע יו"ד סר"ג ס"ד) - הרי (נוסף לכך שאין זה אלא מפני החשש שמא לא יקיים נדרו*) יש אופנים שבהם מותר לנדור לכתחילה, ולדוגמא: בעת צרה (שם ס"ה), "לזרוזי נפשיה" (שם ס"ו), ואפילו בנדרי איסר - "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח" (אלא שאין להרבות בזה כו') (שם ס"ז).
*) ולהעיר מלקו"ת (פרשתנו פב, סע"ב) "עכשיו שנתמעטו הלבבות צריך לומד בלי נדר", דמשמעות העניין (לכאורה) שעכשיו אין לנו כח להמשיך בחי' זו. אבל, כיוון שהדין ברור דנדר חל גם עכשיו, עכצ"ל שלא זה כוונת הלקו"ת, כ"א ע"ד שהתורה על הרוב תדבר ולכן צ"ל כו'. וכיו"ב.
9) ראה מל"מ שבהערה 3.
10) נידה מה,ב. רמב"ם הל' נדרים רפי"ב. טושו"ע יו"ד ר"ס רלג. פרש"י פרשתנו ל,ד.
11) ולאחרי שגילתה תורה שמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר, ידעינן שכן הוא גם בנדרי הקדש (דקרבנות).
12) ע"פ ל' הכתוב - ישעיה כז,יג. וראה לקו"ת דרושי ר"ה ס,א.
13) משא"כ במחשבה, כי, "דברים שבלב אינם דברים" (נדרים כח,א. וש"נ). ולהעיר, שהצורך בדיבור דווקא מדגיש את הפעולה גם בחיצוניות העולם, מלשון העלם (לקו"ת שלח לז,ד. ובכ"מ), שכדי לפעול בו לא מספיקה פעולת המחשבה*, אלא יש צורך גם בדיבור (וראה גם לקמן הערה 20).
*) אף שמצינו בצדיקים שפעלו בחיצוניות העולם (גם) ע"י מחשבתם בלבד, ולדוגמא: "נתן עיניו בו כו'" (ברכות נח,א. וש"נ), וגם (ובעיקר) בעניני טוב וברכה – שע"י מחשבתם בלבד פעלו המשכת טוב וברכה בגשמיות העולם ממש, כידוע בכו"כ סיפורי צדיקים, מעשה רב (ראה לדוגמא – לקו"ד ח"א בתחלתו).
14) רמב"ם הל' נדרים פ"א הט"ז.
15) כלומר, בהלכות נדרים אין חילוק בין זמן הבית לזמן הגלות (כבכמה עניינים שבזמן הבית חיובם מן התורה ובזמן הגלות חיובם אינו אלא מדרבנן), כי, גם בזמן הגלות ישנו החיוב דכל פרטי דיני נדרים (כפי שנתבארו בשולחן-ערוך - שבו נכללו רק הדינים השייכים בזמן הזה) בכל תוקף החיוב מן התורה.
16) שעל ידה נתגלה הפנימיות דישראל, כידוע בעניין "תלת קשרין כו'", שפנימיות התורה מגלה הפנימיות דישראל (ראה לקו"ת ויקרא ה,ג. ובכ"מ).
17) תקו"ז ת"ו בסופו. וראה לקו"ש חכ"ד עמ' 136 הערה 35. וש"נ.
18) ולכן, על-ידה מובן ונרגש ביותר העילוי ד"אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו".
19) כמארז"ל (ב"ר פ"א, ד) שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, שנאמר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל.
20) ראה ספהמ"צ להצ"צ מצוות נדרים (דרמ"צ מב, סע"ב ואילך). אוה"ת פינחס עמ' אקצה. ומבאר גם השייכות לעניין הדיבור דווקא - לפי שאותיות הדיבור הם למעלה מהחכמה, מקור החכמה (וראה גם לקו"ת פרשתנו (פב,ב. פג,ב) שעל-ידי הדיבור נמשך בחי' המקיף וכו').
21) ומודגש יותר בסיום הפרשה שהכתוב מסכם תוכן הפרשה - "אלה החוקים אשר ציווה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה" (ל,יז), ואינו מזכיר כלל ע"ד התרת נדרים על-ידי חכם.
22) חגיגה י,א - במשנה, וש"נ. וראה רמב"ם הל' שבועות פ"ו ה"ב: דבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה.
23) פרש"י חגיגה שם.
24) אף שבפסוק "לא יחל דברו" (ל,ג) מפרש רק "כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין", ואינו מוסיף (עכ"פ בתור פירוש נוסף) שרבותינו למדו מזה התרת נדרים על-ידי חכם - "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו" (חגיגה שם). והטעם שאינו מוסיף דרשה זו - מובן בפשטות - להיותה היפך פשוטו של מקרא "לא יעשה דברו חולין", כי, על-ידי התרת הנדר (לא באופן של הפרה, מכאן ולהבא, אלא שעוקר הנדר מעיקרו)* לא נעשה דברו חולין (שעכשיו נשתנה הדיבור ונעשה חולין), אלא דברו בטל ונעקר מכל וכל, כאילו לא היה דיבור מעולם.
*) שלכן, "המקדש אשה על-מנת שאין עליה נדרים... הלכה אצל החכם והתיר לה, הרי זו מקודשת" (רמב"ם הל' אישות פ"ז ה"ח - מכתובות עד, רע"ב).
25) וצ"ע מדוע כותב רש"י הלשון "הפרת נדרים כו'" - היפך מ"ש בד"ה שלאח"ז "שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו אין מותר ואין מופר", וראה לקמן בשוה"ג להערה 27.
26) וכן בהמשך פירושו, "זה הדבר... מיעוט הוא שהחכם בל' התרה כו'".
27) וראה לקו"ש חי"ג עמ' 107 הביאור בזה - דלכאורה אינו מובן: אף שאמירת פרשה זו "אל ראשי המטות" מוכיחה שיש עניין מיוחד בנדרים השייך ל"ראשי המטות", מנא ליה לרש"י בפשש"מ שקאי על התרת נדרים, היפך עניין הנדרים?! - די"ל, שעיקר החידוש בפרשה זו הוא (לא עצם החיוב דנדרים, שמובן מעצמו כו', אלא) פרטי הדינים דהפרת נדרים על-ידי האב והבעל, ולכן, מסתבר לומר שגם השייכות ל"ראשי המטות" היא בעניין הפרת נדרים, תוכנה של הפרשה - "למד שהפרת* נדרים ביחיד מומחה כו'". ועצ"ע.
*) ואולי י"ל שרש"י מדייק הלשון "הפרת נדרים" (אף שחכם מתיר את הנדר) כדי לרמז שההכרח לפירושו. הוא מתוכן הפרשה בעניין הפרת נדרים (דאב ובעל) ודוחק.
28) ומטעם זה לא נתפרש (התרת נדרים על-ידי חכם) בתורה - להיותו מבחי' נעלית כזו שאינה יכולה להתפרש בתורה שבכתב, כי אם, בתורה שבעל פה שנקראת דברי סופרים (ראה אוה"ת פרשתנו עמ' א'רעט). ועיי"ש (עמ' א'רעח ואילך) בביאור העילוי ד"היתר נדרים פורחים באויר". ובסיום העניין מבאר פשטות לשון המשנה (חגיגה שם) "הן הן גופי תורה" - ש"היתר נדרים שאינו מבואר בתורה כלל כ"א ברמז אינו נמשך מבחי' גופא דאורייתא . . כי אם מבחי' נשמתא דאורייתא שלמעלה מבחינה גופא".
29) אבות פ"ג מי"ג. רמב"ם הל' נדרים פי"ג הכ"ג.
30) ירושלמי נדרים פ"ט ה"א. רמב"ם הל' דעות בפ"ג.
31) ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1076 ואילך. חי"ג עמ' 107 ואילך. ועוד.
32) יבמות כ,א. ספרי ראה יד,כא (פיסקא קד). וראה תניא פ"ל (לט,א) "שהוא מדאורייתא". וראה רמב"ן ר"פ קדושים. תניא פ"ז. פכ"ז (לד, סע"ב).
33) כ"ה ברוב הדרושים. ובסה"מ עטר"ת ס"ע תקמב ואילך, שהפרישות דנדרים הוא שפורש עצמו גם מהבירור דדברים המותרים, כי, גם הבירור דדברים המותרים הוא ביטול היש בלבד, ולכן פורש מזה כדי לבוא לביטול דיחו"ע. ועניין האתהפכא דהתרת נדרים הוא - שם הגשמי נעשה כלי להביטול דיחו"ע.
ועפ"ז מודגשת יותר מעלת כאו"א מישראל - הן בנוגע לעניין הנדרים. ועאכו"כ בנוגע לעניין דהתרת נדרים (כדלקמן סוס"ד ובהערה 43) - שבכחו לפעול גם שהגשמי יהיה כלי להביטול דיחו"ע.
34) ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
35) לקו"ת פרשתנו פד, רע"ג.
36) על-ידי יחיד מומחה, "ראשי המטות", שמקבלים מבחי' משה רבינו, "וידבר משה אל ראשי המטות לאמר זה הדבר גו'" (ראה לקו"ת שם פב,א ואילך. אוה"ת שם עמ' א'רפ ואילך). ו"שלושה הדיוטות" (פרש"י ריש פרשתנו - מנדרים עח, א) - ה"ה ב"ד.
37) לקו"ת שם פב, ב. פג, ב-ג. אוה"ת שם עמ' א'רחצ.
38) שהרי, עיקר ושלימות העבודה ("כמצוות רצונך") היא בקו ד"עשה טוב", כי, לעתיד לבוא "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג,ב), ואז תהיה כל העבודה באופן של עליה בקודש בעילוי אחר עילוי עד א"ס (ראה אגה"ק סו"ס כו).
39) לקו"ת שה"ש מח,ג.
40) ל' חז"ל - סוטה מז,א. וש"נ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד הי"ז. וראה אוה"ת שם ע' א'רדע. א'שי.
41) ע"ד אכילת שבת שגם התענוג מהמאכל הגשמי הוא מצוה. וראה לקו"ת פרשתנו פד,ג: וזהו מפירין נדרים בשבת.
42) אוה"ת שם עמ' א'רדע. א'רפו. א'שיט. א'שכו.
43) שהרי התרת נדרים היא על-ידי ישראל - לא רק "יחיד מומחה", אלא גם "אם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות".
44) שהרי "דבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב" (רמב"ם שבהערה 22), ועד שנחשב כ"דברי סופרים" (כנ"ל הערה 28), היינו, שנתגלה על-ידי הסופרים, בנ"י.
45) בהבא לקמן - ראה גם לקו"ש בין המצרים תשמ"ז.
46) ולכן, בזמן שביהמ"ק היה קיים היה סגי בדאורייתא, ורק מצד ירידת הדורות דור אחר דור, שנתמעטו הלבבות ונכווינו באש זרה באהבות ותאוות גופניות כו', אזי יש צורך בסייגים וחומרות כו' (לקו"ת שם פה, א).
47) להעיר מאוה"ת שם עמ' א'שיג (בעניין הבירור דאתהפכא בכוח התורה) - "וזהו קריאה שבתורה שהוא בחי' המשכה וירידה... אומר דבר זה כשר שמכשיר גם בחי' נוגה שיכול להיות בו גילוי אוא"ס כו'".
48) זכריה ח,יט. וראה רמב"ם הל' תעניות בסופן.
49) קונטרס משיחות ש"פ פינחס.
50) להעיר מהמשך הפרשה (מטות לא, א-ג) בעניין מלחמת מדין, שהקב"ה אמר נקום "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת הוי'" - "כי, הקב"ה חפץ ומדקדק על כבודן של ישראל יותר מכבודו... ומשה (בשם ישראל) בהיפך, מדקדק על כבודו של הקב"ה יותר מכבודן של ישראל" (לקוטי לוי"צ לזח"ג עמ' שעז), שבזה מודגש תוקף האהבה שבין הקב"ה לישראל.
וראה גם לקו"ש חכ"ג עמ' 216 ואילך (ובהערה 73) - בקשר ובשייכות לתוכנו של החודש "מנחם אב".
51) להעיר מהשייכות ל"מטות" - מלשון חוזק ותוקף, בחי' "איתן" שבנשמה (לקו"ת שם פג,א-ב).
52) וע"ד עניין התשובה שלמעלה מתורה ("שאלו לתורה כו' שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה" - יל"ש תהילים רמז תשב), שעל-ידה נעשה הפיכת הזדונות לזכיות. ולהעיר גם מהעניין דהתרת נדרים ביוהכ"פ - ראה לקו"ת שם פה, סע"א. אוה"ת שם עמ' א'רפט ואילך.
53) נדרים רפי"א (הובא בפרש"י פרשתנו ל,יד), רמב"ם הל' נדרים רפי"ב. טושו"ע יו"ד סרל"ד סנ"ה.
54) ישעיה סג,ט. וראה תענית טז,א. מכילתא ס"פ בשלח. זח"א קכ,ב.
55) להעיר ממ"ש (מסעי לה,לד) "כי אני שוכן בתוך בני ישראל", ובספרי עה"פ: "חביבים ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם... וכשהם חוזרים שכינה עמהם, שנאמר (ניצבים ל,ג ובפרש"י) ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, והשיב לא נאמר אלא ושב". וראה בארוכה לקו"ש חכ"ג שם - בקשר ובשייכות לתוכנו של החודש "מנחם אב".
56) נדרים רמב"ם טושו"ע שם.
57) שמו"ר ספט"ו - הובא ונתבאר בלקו"ת שם פד,ג. ולהעיר, שבלקו"ת שם מקשר זה עם גילוי פנימיות התורה דלעתיד לבוא, והרי, גם התרת נדרים הוא מבחינת פנימיות התורה, כנ"ל הערה 28. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
