רבי דוד מללוב נהג לצום לפעמים משבת לשבת. לקראת סוף השבוע, כשהלך בדרך, חש צימאון עז. לפתע ראה מעיין נובע וממנו יוצאים מים זכים וקרירים. המים גירו את צימאונו עוד יותר, עד שכמעט החליט לשבור את צומו ולשתות מהם. אולם לאחר רגע של מחשבה התגבר על חולשתו, כבש את צימאונו והמשיך בדרכו בלי לטעום מהמים.

בעודו הולך הרגיש שליבו מתמלא שמחה עצומה על שעלה בידו לכבוש את יצרו. ואז פתאום חלפה בו מחשבה: "שמחה זו לא באה מיצר הטוב אלא מיצר הרע, שרוצה להכשילני בגאווה וגבהות-הלב".