חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:34 ט"ז בכסליו התש"פ, 14/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 582 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 582 - כל המדורים ברצף
גם החשבון-נפש והמרירות של חודש אלול צריכים להיעשות מתוך שמחה
לבטל את הדין ולזכות את ישראל בגאולה האמיתית והשלמה!
טנק המבצעים
פרשת כי-תצא
מורא שמים עליכם
הכריכות על האצבע * משניות יארצייט לנשים * תמונות נשים בפרסומים להפצת יהדות
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 582, ערב שבת פרשת תצא, י"ב באלול ה'תשס"ה (16.9.2005)

דבר מלכות

גם החשבון-נפש והמרירות של חודש אלול צריכים להיעשות מתוך שמחה

ח"י אלול מביא חיות ושמחה בכל ענייני חודש אלול, אף-על-פי שחודש זה הוא הזמן המתאים לערוך "חשבון נפש" המעורר, מטבעו, רגש של מרירות * גם העובדה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בהסתר ומתמרמר בנפשו על ההסתר, היא עצמה סיבה לשמחה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר (באחת משיחותיו1) בשם זקני החסידים: "ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול".

וצריך להבין:

בחודש אלול ישנם עניינים שונים ועבודות שונות: עניינים של שמחה, וגם עניינים של היפך השמחה - כמו העניין ד"חשבון הנפש" שבחודש אלול,

- כידוע שחודש אלול הוא חודש החשבון על כל השנה כולה, ובפרט מח"י אלול, כמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר2 שהחשבון הפרטי על כל י"ב חודשי השנה הוא בי"ב הימים מח"י אלול עד ראש-השנה, יום לחודש יום לחודש -

ש"חשבון הנפש" קשור עם תנועה דהיפך השמחה - ובשתיים: (א) מצד כללות עניין החשבון, שצריך להיות מתוך שימת-לב, ללא התפעלות (שזהו עניין דשמחה). (ב) מצד פרטי החשבון - שכאשר עושה חשבון-נפש מכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו במשך כל השנה, הרי, ביודעו ש"הקב"ה מדקדק (אפילו) עם סביביו (עם צדיקים) כחוט השערה"3, וגם "במלאכיו ישים תהלה"4, ואפילו "שמים (כללות סדר ההשתלשלות) לא זכו בעיניו"5, ומכל-שכן הוא, שהיו אצלו מחשבות, דיבורים ומעשים שלא כדבעי [ולדוגמא: אבק לשון-הרע, שעל זה איתא בגמרא6 ש"הכל באבק לשון-הרע"] שעל-ידם נתרחק מהקב"ה - בוודאי בא לידי רגש של מרירות גדולה.

ומלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל ("ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול"), משמע, שח"י אלול מביא חיות בכל ענייני חודש אלול, כלומר, לא רק בענייני השמחה שבחודש אלול, אלא גם בענייני המרירות שבחודש זה.

ולכאורה אינו מובן: מהו הפירוש של חיות במרירות?

ב. וחידוש גדול יותר אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר (בשיחה הנ"ל1) - "ח"י אלול הוא יום המיועד לשמחה ולברכה":

ובהקדם דיוק הלשון "שמחה" ואחר כך "ברכה" - שה"שמחה" מהווה הקדמה ל"ברכה". ועל-פי הידוע7 ש"ברכה" היא מלשון המשכה, נמצא, שהשמחה היא ההקדמה לכל העניינים כולם ("ברכה"), שהתחלת כל העניינים כולם היא על-ידי שמחה.

ונמצא, שלא זו בלבד שכל ענייני חודש אלול (גם ענייני המרירות שבו) צריכים להיות בחיות ושמחה (שזהו תוכן הפתגם שח"י אלול מביא חיות באלול), אלא עוד זאת, שהשמחה היא ההקדמה לכל ענייני חודש אלול, וללא הקדמת השמחה לא יכול להיות שום עניין.

ולכאורה אינו מובן - מהו ההכרח בהקדמת השמחה לכל העניינים כולם, ובפרט לענייני המרירות שבחודש אלול?

ג. ויש לומר הביאור בזה:

רגש המרירות בהחשבון-נפש צריך להיות מצד זה שמחשבותיו, דיבוריו ומעשיו - בין לטוב בין כו' - נוגעים בעצמותו ומהותו יתברך.

דהנה, כאשר סיבת המרירות היא מצד זה שכתוצאה ממחשבה, דיבור ומעשה הלא טובים חסר לו בבני, חיי ומזוני - אזי התפיסת-מקום דהמרירות אינה אלא באותה מדה שמציאותו תופסת מקום.

ואפילו אם סיבת המרירות היא מצד זה שכתוצאה ממחשבה, דיבור ומעשה הלא טובים לא בירר חלקו בעולם - גם אז התפיסת-מקום דהמרירות אינה אלא באותה מדה שכללות העניין של עולם-הזה תופס מקום.

ולכן, סיבת המרירות צריכה להיות מצד זה שענייניו של האדם נוגעים (כביכול) בעצמותו ומהותו יתברך - שאז המרירות היא בתוקף גדול ובאמיתיות.

והעניין בזה - שצריך להתבונן תחילה ש"עבודה צורך גבוה היא"8, היינו, שעבודתו נוגעת למעלה, ועד למעלה מעלה שאין למעלה ממנו ("העכער, העכער, און נאך העכער וואס העכער פון דעם איז ניטא") - בעצמותו ומהותו יתברך, שכן, אף שכללות ההשתלשלות הוא בריחוק מן העצמות, ש"שמים לא זכו בעיניו", ומכל-שכן הוא (כנ"ל ס"א), מכל מקום, כיוון שנשמות ישראל הם "בנים למקום", "בנים אתם להוי' אלוקיכם"9, לכן, עבודתם של ישראל - עבודת הבן - נוגעת בעצמותו יתברך; וכאשר יבין וירגיש באיזה "מקום" ו"דרגא" נוגעת עבודתו - אזי תהיה מרירותו על העדר עבודתו מרירות אמיתית ותקיפה.

ד. וכדי שיהיה הרגש שעבודתו של האדם נוגעת למעלה - דרושה הקדמת השמחה דווקא:

ללא שמחה - הרי ביודעו מעמדו ומצבו וערך פחיתותו ("זיין נידעריקייט") בכלל, ובפרט מצד מחשבה, דיבור ומעשה שלו הלא טובים, שבגלל זה הרי הוא בריחוק מן העצמות לגמרי (במכל-שכן וקל-וחומר מזה ש"שמים לא זכו בעיניו", כנ"ל) - אינו יכול בשום אופן לפעול בעצמו את ההרגש שעבודתו נוגעת בעצמותו יתברך.

והעצה לזה - עניין השמחה, דכיוון ש"שמחה פורצת גדר"10, הרי, מבלי הבט על ריחוקו מן העצמות (כנ"ל), פורצת השמחה ומגביהה את האדם ומעמידה אותו במעמדו ומצבו האמיתי (מעמדם ומצבם של כל בנ"י) - "בנים למקום", ועד - כפי שהוא בשורשו בעצמותו יתברך, ובמילא, נרגש אצלו עד כמה עבודתו נוגעת למעלה.

ה. ומזה מובן שעניין השמחה הוא ההקדמה לכל ענייני העבודה - שהרי כל ענייני העבודה צריכים להיות מתוך ידיעה והרגש שעניין העבודה נוגע למעלה.

וכמודגש בסדר העבודה דכל יום ויום - "שתיקנו ליתן שבח והודיה לשמו יתברך בכל בוקר ולומר אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו, כלומר, כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו כו'"11.

ובזה מודגשת גם השייכות לכל אחד ואחד מישראל - כי, כשם שעניין הירושה אינו תלוי כלל ביגיעתו, וגם לא בשכלו של היורש (אם הוא חכם או הפכו), אלא בכל אופן הרי הוא יורש, כך גם בהירושה ד"מה יפה ירושתנו" אין הבדל בין הגדול שבגדולים לפחות שבפחותים, וגם הפחות שבפחותים והקל שבקלים שמח מהירושה ד"מה יפה ירושתנו".

ובלשון הכתוב בהתחלת פרשת השבוע*11: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", ומוסיף ומפרט "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" - שגם הפחותים ביותר, שנתמנו ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" בגלל שלא היו ראויים לבוא בקהל12, הנה גם הם "ניצבים... לפני ה' אלוקיכם".

וזהו גם הביאור בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שח"י אלול מביא חיות בכל ענייני אלול, גם בענייני המרירות שבאלול - כי, מרירות אמיתית ותקיפה מתעוררת כתוצאה מהרגש האדם עד כמה נוגעת עבודתו למעלה, ורגש זה בא על-ידי חיות ושמחה דווקא.

ו. האמור לעיל שגם עבודת המרירות צריכה להעשות מתוך חיות ושמחה - שייך במיוחד לח"י אלול, כאמור, ש"ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול".

והעניין בזה:

ח"י אלול הוא13: (א) יום הולדת הבעש"ט, (ב) יום התגלות אחיה השילוני אל הבעש"ט, (ג) יום התגלות הבעש"ט, (ד) יום הולדת רבינו הזקן. כלומר, עניינו של ח"י אלול הוא - התגלות תורת החסידות הכללית ותורת חסידות חב"ד.

וזהו ש"ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול" - כי, עניין זה שגם עבודת המרירות צריכה להיות מתוך חיות ושמחה, נתגלה ונפעל על-ידי תורת החסידות, כדלקמן.

ז. ובהקדמה - שיש עניינים שמצינו גם בנגלה דתורה, אלא שתורת החסידות גילתה אותם.

ולדוגמא - מה שכתב רבינו הזקן בתניא14: "כתיב15 לעולם ה' דברך ניצב בשמים, ופירש הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו'16, תיבות ואותיות אלו הן ניצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים להחיותם" - שעניין זה מפורש להדיא במדרש17, אלא, שעד הבעש"ט לא שמו לב להנאמר במדרש זה, והבעש"ט גילה את הדבר, כמודגש בדיוק לשון רבינו הזקן "ופירש הבעש"ט", כלומר, שהבעש"ט פירש ("ער האט פאנאנדער-געשפרייט") וגילה את הדבר בכל העולם כולו18.

ועל דרך זה בנדון דידן, שהשמחה בעבודת המרירות מוכרחת גם על-פי נגלה דתורה, אלא, שעניין זה נתגלה על-ידי תורת החסידות, כדלקמן.

ח. כתב הרמב"ם19: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר20 תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".

וההסברה בזה - בפשטות - שהעדר השמחה בקיום המצוות הוא כעין מרידה בהקב"ה, שעל-ידי זה מראה בעצמו שאינו שש ושמח על שזכה לקיים רצונו יתברך.

ומשמעות לשון הרמב"ם שחיוב השמחה הוא בכל מצווה ובכל עניין של עבודת ה', כלומר, כל עניין - איזה שיהיה - שעל-ידו עובד הוא את ה', צריך לעשותו בשמחה21.

ומזה מובן שגם עניין המרירות צריך להיות בשמחה - דכיוון שהמרירות שייכת למצוות ועבודת התשובה, הרי זה ככל ענייני המצוות ועבודת ה' שצריכים להעשות בשמחה דווקא.

ועניין זה מובן ומודגש יותר על-פי המבואר בתורת החסידות22 - שעיקר עניין המצוות הוא (לא כל כך הכוונה והסגולה הפרטית שבכל מצווה, אלא) קיום רצון הקב"ה, והרי עניין זה הוא בכל המצוות בשווה. ובמילא, מבלי הבט על החילוקים שמצד פרטי המצוות, ולדוגמא, מצווה ששייכת לקו החסד או מצווה ששייכת לקו הגבורה, כמו מרירות, צריך לקיים את כולן (גם המצווה הקשורה עם מרירות) בשמחה מצד העניין הכללי שבכל המצוות בשווה - ציווי הקב"ה.

ט. ועוד עניין מודגש ומבואר בתורת החסידות - כיצד תהיה המרירות מתוך שמחה:

ובהקדמה - שעד עתה נתבאר רק ההכרח לכך שגם המרירות תהיה מתוך שמחה (כיוון שגם היא מצווה), וגם טעם וסיבת השמחה (קיום רצון וציווי הקב"ה), אבל עדיין לא נתבאר איך תהיה המרירות מתוך שמחה, דכיוון שתנועת המרירות ותנועת השמחה הן שתי תנועות הפכיות - כיצד ייתכן ששתי תנועות אלו תהיינה אצל האדם בבת אחת?!

והעצה לזה - כדאיתא בזוהר23 "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדווה תקיעא בלבאי מסטרא דא": מצד הרגש הריחוק מאלוקות - שזהו מצד נפשו הבהמית - הרי הוא במרירות, ומצד זה שהוא מקיים מצווה (רצון הקב"ה) - שזהו מצד נפשו האלוקית - הרי הוא בשמחה. והריחוק שמצד נפש הבהמית אינו מבלבל להשמחה שמצד נפש האלוקית, כמבואר בתניא24 ש"תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף".

ועוד עניין בזה - שהרי הביאור הנ"ל אינו מספיק עדיין, כי, אף שהמרירות והשמחה באים ממקומות שונים (המרירות מצד נפש הבהמית, והשמחה מצד נפש האלוקית), מכל מקום, נמצאות הן במקום אחד, בלב הגשמי, ואיך ייתכן ששתי תנועות הפכיות תהיינה בבת אחת במקום אחד - על יסוד דברי הספרי25 בנוגע לאהבה ויראה (שגם הן ב' תנועות הפכיות): "אין אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד". ועל דרך זה בנוגע למרירות ושמחה - שבעבודת השם יכולים להיות שניהם ביחד.

י. ועוד עניין בהשמחה שבמרירות שגם הוא מודגש בתורת החסידות:

נוסף על האמור לעיל (ס"ח) שסיבת השמחה שבעבודת המרירות היא מצד קיום רצונו יתברך, שזהו מצד הנקודה הכללית שבעבודת המרירות כבכל המצוות, יש טעם נוסף מצד תכונתה הפרטית של עבודת המרירות גופא - שעצם עובדת היותו במרירות בגלל מעמדו ומצבו הבלתי-רצוי, גורמת לשמחה.

ובהקדם הביאור בדיוק לשון הכתוב26 "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", "הסתר אסתיר" ב' פעמים - שההסתר גופא הוא בהסתר, היינו, שלא נרגש שזהו הסתר27. והחילוק שביניהם - שכאשר יודעים ומרגישים ההסתר, אזי הרגש ההסתר אינו נותן מנוח... אין תיאבון ("מ'האט ניט קיין אפעטיט")... לא יכולים לישון בשקט... "און קיין זאך גייט ניט איין"... ובמילא, סוף-סוף יוצאים מההסתר; אבל כאשר ההסתר עצמו מוסתר, היינו, שלא מרגישים שמצב זה הוא הסתר - חושבים שהמצב יכול להשאר כמו שהוא, ולא חושבים כלל אודות יציאה מההסתר.

וזוהי סיבת השמחה שבמרירות - שמזה גופא שמרגיש שנמצא בהסתר, ומתמרמר בנפשו על ההסתר, נעשה אצלו רגש של שמחה על כך שיצא מהסתר הכפול ("הסתר אסתיר"), ובמילא יצא סוף-סוף גם מהסתר הראשון (שעליו הוא מתמרמר).

וגם עניין זה (כמו העניין הכללי בהשמחה מצד קיום רצונו יתברך) מודגש ומתגלה בתורת החסידות:

תורת החסידות מגלה את החיות שבכל דבר ומאורע, כולל גם החיות שבעניין ההסתר - כתורת הבעש"ט28 על הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר", שגם בהסתר הכפול ("הסתר אסתיר" ב' פעמים) נמצא ה"אנוכי".

וכאשר יודעים ומכירים שבכל מעמד ומצב, גם בההסתר, נמצא ה"אנוכי" - אזי גם במצב בלתי-רצוי אין מקום לנפילת-הרוח, וגם המרירות היא מתוך חיות ושמחה. כי "שיוויתי הוי' (ומוצא ומגלה אני אותו אפילו בעניין של) לנגדי (ובמילא שיוויתיו) תמיד"29.

 (קטעים משיחת ח"י באלול ה'תשי"ב - בלתי מוגה;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ב, חלק שלישי (ו), עמ' 162-158)

----------

1) שיחת ח"י אלול תש"ה בתחילתה (סה"ש תש"ה עמ' 122).

2) שיחת ח"י אלול תש"ג (סה"ש תש"ג עמ' 177. עמ' 179).

3) יבמות קכא,ב (ובפרש"י).

4) איוב ד,יח.

5) שם טו,טו.

6) ב"ב קסה, רע"א. הובא ברמב"ם הל' איסורי ביאה פכ"ב הי"ט.

7) ראה תו"א מקץ לז,ג. ובכ"מ.

8) ראה עבוה"ק בהקדמה. שם ח"ב (חלק העבודה) פ"ג. הובא בשל"ה שער הגדול כט,ב ואילך. נתבאר בד"ה לא תהי' משכלה ה'תשי"ב (תורת-מנחם - התוועדויות ח"ד עמ' 324 ואילך). וש"נ.

9) פ' ראה יד,א.

10) ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

11) תניא פל"ג (מב, סע"א ואילך).

*11) נצבים כט,ט-י.

12) ראה יבמות עט, סע"א. פרש"י עה"פ.

13) שיחת ח"י אלול שבהערה 1. וראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"א עמ' 186. וש"נ.

14) שעהיוה"א בתחלתו.

15) תהילים קיט,פט.

16) בראשית א,ו.

17) תהילים במקומו. וראה גם שיחת ח"י אלול ה'ש"ת ס"ג (סה"ש קייץ ה'ש"ת עמ' 170). תש"ג (סה"ש תש"ג עמ' 146).

18) ראה גם 'תורת מנחם - התוועדויות' ח"ד עמ' 55. ועוד.

19) הל' לולב בסופן.

20) תבוא כח,מז.

21) ראה גם לקו"ש חי"ז עמ' 275.

22) ראה לקו"ת שלח לט,א ואילך. עטרת ראש דרוש לעשי"ת נח, סע"ב ואילך. המשך תרס"ו ע' נו. ועוד.

23) ח"ג עה,א. הובא בתניא ספל"ד. שם אגה"ת רפי"א.

24) פל"א (מ,ב).

25) ואתחנן ו,ה.

26) וילך לא,יח.

27) ראה ספר בעש"ט עה"ת ח"ב פ' וילך אות ד ואילך, ובהנסמן שם.

28) ראה שם אות ה, ואות י, ובהנסמן שם.

29) תהילים טז,ח. וראה צוואת הריב"ש ס"ב.

משיח וגאולה בפרשה

לבטל את הדין ולזכות את ישראל בגאולה האמיתית והשלמה!

מה עלה בגורל ה"מלאכים" שירדו לעולם-הזה

כאשר ישנו דין ומשפט בבית-דין של מעלה, אומרים להם -  "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו":

במחילה מכבודכם, לפני שניגשים אתם לדון את היהודי - רדו נא למקומו של היהודי, בעולם-הזה הגשמי והחומרי, "און מאטערט זיך אפ" [=ומתענה] שבעים או שמונים שנה, ואז... נראה מה יהיה אתכם!!

ואין צריך לנסות - מכיוון שכבר ניסו זאת: גם בן חמש למקרא למד כבר שירדו "מלאכים" לעולם הזה, והכל יודעים מה היה בסופם!... וכל זה היה בעת ההיא, ועל-אחת-כמה-וכמה לאחרי שנעשה העולם במעמד ומצב ד"בירא עמיקתא", ובפרט בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות!

ומכיוון שכן, מה יש לבית-דין של מעלה לבוא ולדון יהודי?!...

וכאשר מישהו טוען שצריכים בכל זאת לשמוע את כל הטענות, את דברי הקטיגור והסניגור וכו' - אומרים לקטיגור: אין לך שום זכות תביעה, שכן אילו היית במקומם, היה מצבך גרוע עשרת מונים!

וממילא, יש לסיים את הדין תיכף ומיד, שכן בד בבד עם ההוראה ד"הוו מתונים בדין", יש להיזהר מעניין של "עינוי הדין", כך שצריכים תיכף ומיד לזכות את כל אחד ואחד מישראל.

וזהו גם מה שמסיימים לאחרי אמירת פרקי-אבות "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם כו'", כלומר, מכיוון שהקב"ה רוצה וחפץ בזכותם של ישראל, ולא עוד אלא שמשתדל להרבות זכותם, הרי מובן, שגם בית-דין של מעלה צריך ללמוד מהנהגתו של הקב"ה, ולזכות את ישראל.

ופשיטא שצריכים "לזכות את ישראל" בעניין הכי עיקרי - גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח-צדקנו, ובאופן ש"לא עיכבן כהרף עין", במהרה בימינו ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב.

(משיחת שבת-קודש פרשת כי-תצא, י"ד אלול ה'תשמ"ה, 'התוועדויות' תשמ"ה, כרך ה, עמ' 2904, בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

טנק המבצעים

"עניינו של טנק הוא כלי-נשק מיוחד, אשר לו סגולה לא רק להגן אלא גם לכבוש" * "באפשרותו להגיע למקומות רחוקים, גם אם לשם כך נדרש לעבור ב'בור, חריץ ותעלה'" * "כשרואים שנתהוותה מציאות זו בלעומת-זה - זוהי ההוכחה וההוראה בגלוי שעתה הגיע הזמן לעשות 'טנקים' של מצווה"

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בהמשך להתעוררות בחודש סיוון תשל"ד על חמשת המבצעים ומבצע נש"ק, שכר אחד התמימים (הרה"ת שלום שיחי' דוכמאן) ועמו חברו (הרה"ת יוסף-יצחק שיחי' ב"ר ברוך גופין) בניו יורק רכב 'קראוון', עיטר אותו בכרזות על המבצעים והעניק לו את השם 'טנק מבצעים'. קבוצת של תלמידי התמימים יצאה ברכב זה למבצעים ברחובות מנהטן.

לכבוש את ניו-יורק...

באחת התשובות שכתב הרבי במענה לדו"ח (של צא"ח המרכזי בנ.י.) באותם ימים הייתה התייחסות שממנה השתמע יחסו החיובי של הרבי לעניין. וכך כתב:

הרי עד אז יכולת ואפשר להמבצעים שליט"א לכבוש נ.י. וסביבותיה ובדרכי נועם ושלום.

כשהובנה התשובה כפי שהובנה נשכרו מיד עוד רכבים, שנהפכו ל'טנקי המבצעים'.

'טנק' על-פי רמז

בהתוועדות י"ב תמוז תשל"ד התייחס הרבי בפומבי לעניין ה'טנק', לאחר שהקדים את הכלל "בכל דרכיך דעהו" ואת הנוהג אצל הבעש"ט ותלמידיו למצוא רמזים גם בענייני ולשונות אומות העולם, והמשיך (שיחות-קודש תשל"ד, כרך ב, עמ' 29 ואילך):

גם בעניין דלקמן, הן אם יפרשו זאת כעניין של צחות ("מילתא דבדיחותא"), והן אם יפרשו זאת כעניין שיש בו תוכן - הרי מכל-מקום אם יבוא על-ידי כך עניין של התעוררות והוספה בעניין של תורה ומצוותיה, הרי זה בדוגמת כמה עניינים, שעל כולם חל פתגמו המפורסם של כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בנוגע לפירושים בתניא, אשר בד בבד עם הזהירות הנדרשת בכך, כשעניין של חיזוק ביראת שמים ועבודת ה' יצא מזה - אפשר לעשות זאת.

ובהנוגע לעניינינו, יצאו בקשר לחמשת המבצעים עם עניין שזהו "טנק" - שלכאורה, אין זה אלא מילתא דבדיחותא. אך לאמיתו של דבר, ענינו של טנק הוא - כלי נשק מיוחד אשר לו סגולה מיוחדת לא רק להגן אלא גם לכבוש. וכך גם בעניין המצוות, שעליהן נאמר שישנו העניין ד"מגנא ומצלא", ויתירה מזו - שכובשים עניינים של קליפת-נוגה, ועל-ידי-זה גם עניינים הקשורים עם ג' קליפות, ומהפכים אותם עד לאופן של "זדונות נעשו כזכויות".

בהמשך דבריו ביאר את הרמז שבראשי-תיבות "טנק" - טהרות, נזיקין, קדשים (ראה להלן).

מעלה אפילו על אווירון

בשיחה נוספת באותה התוועדות (שיחות-קודש שם, עמ' 274) ציין הרבי את "התוצאות ההצלחה והרעש" שבפעולת הטנק והוסיף, כי סגולת הטנק היא בכך שבאפשרותו להגיע למקומות רחוקים, גם אם לשם כך נדרש לעבור ב"בור, חריץ ותעלה", ומעלתו בכך על אווירון המסוגל לשאת רק כמות מצומצמת של נשק - ולכך מקשרים איתו עניין המבצעים, שצריכים להגיע לכל מקום בעולם, גם עבור אלה שאינם נמצאים (ברוחניות) בדרגת "עוף הפורח באוויר".

בסיום השיחה הורה הרבי אשר "כל הטנקיסטים יאמרו 'לחיים' בשמחה ובקול תרועה".

מפעילי הטנקים - טנקיסטים

כך תיאר ביומנו הרה"ח ר' שלום-דובער שור ('זכרון שלום' עמ' פה) את הימים הראשונים של ה'טנקים':

"יום ב' פ' חוקת, ד' תמוז: כשבא כ"ק אד"ש  ל-770 לקריאת התורה, עמדו כבר הכן השריונים [=הטנקים] וכו' וכשיצא מהמכונית שרו וכו' ועשה [=הניף] הרבה בידיו הק' ובדרך כניסתו ל-770 הביט כל הזמן על הטראקס [המשאיות]".

הפצת המבצעים על-ידי הטנקים העניקה תנופה עצומה למבצעי הקודש. חיבה יתרה הרעיף עליהם הרבי, עד שקרא לעוסקים בהם "טנקיסטים", והעניק להם - החל מהתוועדות ח"י אלול אותה שנה - את הזכות, לקבל מידו הקדושה חבילות שטר (בן דולר) לצדקה, בסיום ההתוועדויות (תחילה,  בהתוועדויות הגדולות ולאחר מכן בכל ההתוועדויות) על-מנת לחלקם לכל אחד ואחד.

ה'טנקים' עשו רושם

בשעתו סיפר הרה"ח הרב יעקב-יהודא העכט, מחשובי עסקני ליובאוויטש בארה"ב, שאחד ה'טנקים' הראשונים שנסעו באותה תקופה התמקם ברחוב מסויים בניו-יורק. באחד הבניינים נערכה אספה של אישים בעלי-השפעה גדולה ביהדות ארצות-הברית. הם שמעו את הרמקול ויצאו לראות במה מדובר. הם נדהמו מהעוצמה. תוצאת אותה אספה, שהיתה קשורה בחינוך יהודי, הייתה - קידוש ה' בלתי משוער והגברת הסיוע לחינוך יהודי.

להביא אור לכל מקום

בדיוק כעבור שנה, בהתוועדות י"ג בתמוז תשל"ה (שיחות-קודש תשל"ה, כרך ב, עמ' 285 ואילך), התייחס הרבי לתקנותיו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בדבר "שליחות המרכז לענייני חינוך" ('מרכז שליחות') ב'בין הזמנים'; ש"תלמידי הישיבות נוסעים לבקר יהודים ולהביא להם את דבר ה' זו הלכה - כולל למקומות כאלה שלולי כן לא הגיעו להתם (מאיזה סיבה שתהיה) הדברים - אמרה מתורה שבכתב או תורה שבעל-פה, דין בשולחן-ערוך, ומבארים זאת בשפת המדינה ובאופן של דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב (דהשני) ופועלים פעולתם". (הרבי ציין שגם התלמידים הנוסעים יש להם קביעות עיתים בלימוד התורה גם בזמן נסיעתם ושהותם בהשליחות).

כאן הוסיף הרבי:

"ועל-דרך זה הונהג במידה קטנה יותר שגם במשך ימות השנה, כשישנם סדרי לימוד בישיבה, בעיצומה של שנת הלימודים, הרי בין הסדרים ישתמשו באלו שהעניקו להם השם "מצווה טאנק'ס", מכוניות שיסעו מחוץ לד' אמות של בית-הכנסת ובית-המדרש, ולשם יביאו את דבר ה' זו הלכה, בנוגע לתרי"ג מצוות כולן, מתחיל מחמשת המבצעים הידועים... מבצע תורה... מבצע תפילין... מבצע מזוזה.. מבצע צדקה... בית מלא ספרים... נרות שבת קודש...

ועניין זה הוא בדומה ל"הווי גולה למקום תורה", שתחת זה שאדם יחכה עד שעני יבוא בכוחות האחרונים שלו ויבקשנו סיוע בממון, עליו מוטלת החובה שבכל מקום שישנו חשד שקיים איזה שהוא אביון, עליו לרוץ ולחפש לסייע כדי להחיות נפשו בגשמיות, ועל-דרך זה בנוגע לימוד התורה וקיום המצוות שהן הם הלחם ומים של בני ישראל שעל-ידם מתקיימת נשמתו - וזהו תפקידם של "מצווה מוביל'ס" ו"מצווה טאנק" [=טנק המצוות]...

ויהי-רצון שהדברים ייעשו בהצלחה רבה ומופלגה, דבר המתבטא בכך שמהן יראו וכן יעשו... ובאופן דמוסיף והולך ואור, עד אשר יאירו מחנה ישראל  בכל מקום שהם, בכל מקומות מושבותם, אפוא שיהודי רק נמצא יהיה שם מצווה ותורה אור בגלוי...

עתה הגיע הזמן

אבל השיחה המפורטת ביותר נאמרה ב"מאמר המוסגר", בהתוועדות של הרבי בשנת תשמ"ז ('התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 101-98). הרבי התייחס אז (בהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת צו, אור לי"ג בניסן) לשני עניינים: 1) השימוש בביטוי "משיח נאו" ו-2) השימוש ב"טנק של מצווה". כהקדמה ביאר הרבי את השם "ליובאוויטש" שבא בנוסף לשם חב"ד, והסביר שמכיוון שבימות המשיח יצטרכו לתקן את העולם כולו, יש אפוא להשתמש בלשונם של בני נוח לצד השימוש בלשון-הקודש:

כשרואים שישנו "טנק" כפשוטו - כלי נשק, נשאלת השאלה: כיצד יכולה להתהוות מציאות שהיא - רחמנא ליצלן - כלי משחית, הרי "מפי עליון לא תצא הרעות"? בהכרח אפוא לומר שעיקר עניינו הוא להפכו לטוב.

הרבי ביאר שרואים בפועל שמכונות כעין 'טנקים' משמשות לאומות-העולם למטרות חיוביות, כמו יישור-דרכים או סילוק גורמים המונעים ומפריעים לבניית בניינים, לצורך יישוב העולם. מדובר בעניינים של "רשות" - בהם די ומספיק לבן-נוח. לעומת זאת, מיהודי נדרשת עבודה גדולה יותר - שכל ענייניו יהיו באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", דבר התובע ממנו להתייגע ולהפוך את הטנק מדבר שלילי ("היפך הטוב", כלשון הרבי) לצדק וקדושה; לנצלו שיהיה "לשם שמים" ובאופן ד"דעהו" שיהיה מלכתחילה "טנק" שעיקר תפקידו, ויתר-על-כן כל תפקידו - ענין של מצווה.

המשיך הרבי:

"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים": לגבי תקופתינו זו, כל זמן שלא היה קיים מושג "טנק" מצד דלעומת-זה - עדיין לא הגיע הזמן המתאים שיהיה מציאות "טנק" של מצווה וקדושה, או אפילו "טנק" של רשות. אמנם כשרואים שנתהווה מציאות זו בלעומת-זה - זוהי ההוכחה וההוראה בגלוי שעתה הגיע הזמן לעשות "טנקים" של מצווה.

ועל-פי הכלל ד"איני מבקש כו' אלא לפי כוחן" בוודאי שב"כוחן" לקיים עניין זה, וכפי שרואים בפועל, וגם את התוצאות טובות שיצאו מזה.

שלושה שלבים בעבודה

בהמשך דבריו של הרבי היתה התייחסות גם לעניין הרמז שבמילת "טנק" (הרבי חזר וביסס דברים שאמר בשנת תשל"ד):

ישנו בזה רמז מסימני שישה סדרי משנה: "זמ"ן נק"ט" [ישנם בזה שני סדרים: "זמ"ן נק"ט" ו"נז"ם קט"ן". והסימן המקובל הוא "זמ"ן נק"ט"] ו"נקט" אותיות "טנק". אמנם בסדר שונה. אבל אותם האותיות.

והנה הסדר בזה מדוייק גם-כן [אף-על-פי שכל הפרטים השונים שבמשנה הם חלק מכללות המשנה, ו"עצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו", אף-על-פי-כן, הרי ערכה התורה סדר מסויים בזה]. וטעם השינוי בסדר האותיות (בעבודת ה') הוא: ישנו העניין כמו שהוא (א) בתורה - "נקט", (ב) כמו שהוא נמשך לאחר-מכן מהתורה (להבדיל) לעולם, ב"מעשה שהוא העיקר" - ד"טנק" של מצווה, ובפעולותיו על-ידי ה"טנקיסטים" שלו, ואז הסדר הוא "טנק".

והעניין בזה:

"טנק" ראשי-תיבות "טהרות נזיקין קדשים". והסדר בזה: "טהרות" - לכל לראש ישנה העבודה ד"לטהר עצמו", "קשוט עצמך תחלה וכו'", ולאחרי זה יכול לפעול על הזולת (וכסדר הכתוב "סור מרע" ואחר כך "ועשה טוב"), תחילה בעבודה דסדר "נזיקין" - "סור מרע", ולאחרי זה בעבודה דסדר "קדשים" - "ועשה טוב".

[ובזה יומתק עניין ד"טנק" של מצווה - נוסף על עיקר עניינו, כאמור, שהוא כנגד ומבטל את ה"טנק" דלעומת זה, הנה הוא "מבררו ומלבנו ומצרפו"].

ויש  לומר שהרמז לזה הוא דווקא מהמשנה - כי משנה (דוקא) הוא עניין הלכות בגלוי, ו"דבר ה' זו הלכה" הרי קשור עם "דבר ה' זה הקץ".

(בנושא זה ראה גם הרשימה במדור זה ב'התקשרות' גליון שיב).

ממעייני החסידות

פרשת כי-תצא

כי תצא למלחמה (כא,י)
במלחמת הרשות הכתוב מדבר (רש"י)

נאמר בספרים שמלחמה זו רומזת למלחמת היצר, ובכל זאת אומר רש"י שמדובר במלחמת הרשות.

אומר על כך כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:

אמנם העבודה בבחינת "אתכפיא" (הסחת הדעת והלב מעניינים בלתי רצויים), היא "מלחמת חובה", כדכתיב (שלח טו), "ולא תתורו אחרי לבבכם"; אך עבודה בבחינת "אתהפכא" (להפוך ולשנות את רצונות הלב מיסודם) "מלחמת רשות" היא, שכן אינה שווה לכל נפש.

(אור-התורה - דברים, עמ' תתסד)

* * *

ועוד: ידוע שעבודת התפילה נקראת "בירור בדרך מלחמה", שכן הנפש-האלוקית מתלבשת אז בנפש-הבהמית, והתלבשות זו דורשת מלחמה ויגיעה; ואילו לימוד התורה נקרא "בירור בדרך מנוחה", שהרי הלומד ממשיך אור אלוקי בנפשו, והיצר-הרע מתברר מאליו.

מובן אפוא כי בירור בדרך מלחמה ("כי תצא למלחמה"), היא "מלחמת רשות", שהרי ישנה גם דרך אחרת - בירור בדרך מנוחה.

(ליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 85)

* * *

כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק היה מייעץ לנערים המתחילים בעבודת התפילה להתבונן לפני התפילה בדרגות נעלות ביותר, שעל-ידי זה יתבטל הרע ויוכלו להתפלל בכוונה.

וכך היה אומר:

"כי תצא למלחמה" - כשיוצאים למלחמת היצר בעת התפילה, צריכים להתבונן בדרגה שהיא "על אויביך" לגמרי, שאין לרע קשר ואחיזה בה כלל.

(מפי השמועה)

על אויביך (כא,י)

כאשר תצא למלחמת היצר מתוך ביטחון שהקב"ה אכן עומד לימינך לעזור לך, הנה עצם היציאה, אפילו לפני שהחלה המלחמה עצמה, כבר תהיה באופן ד"על אויביך" - למעלה מהאוייב.

(ליקוטי-שיחות,  כרך ב, עמ' 697)

ושבית שביו (כא,י)

ביד האדם לא רק לנצח את היצר, אלא גם לקחתו בשבי, כלומר - לנצח את היצר בעזרת היצר עצמו. שכן תפקידו של היצר הוא לפתות את האדם לחטוא, והוא זריז במלאכתו זו כדי לעשות שליחות בוראו. מזה גופא יכול האדם ללמוד - להזדרז בקיום רצון הקב"ה ולא להישמע לפתויי היצר. זאת ועוד: מרצונו של היצר-הרע ניתן ללמוד מהו רצונו של היצר-הטוב.

(כתר-שם-טוב עמ' יז,נה)

* * *

"ושבית שביו" - תוכל להוציא מיד הקליפה דבר השבוי אצלה, כמבואר בתניא (פרק ז) ש"מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאוות גופו... יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור... עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה'".

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 697)

וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה (כא,יא)

"וראית בשביה אשת יפת תואר" - היופי הגשמי הוא בבחינת שביה, שהרי שורשו הוא יופי רוחני, ספירת התפארת, אלא שנפל ונשתלשל ביופי גשמי;

"וחשקת בה" - שמא תחשק ביופי הגשמי;

"ולקחת לך" - להנאתך;

לא תעשה כן, אלא תעלה את היופי לאשה - "אשה ריח ניחוח לה'", על-ידי זה שתדבק מחשבתך בשורש היופי, תפארת העליון.

('מגיד דבריו ליעקב' עמ' ז)

האחת אהובה והאחת שנואה... והיה הבן הבכור לשניאה (כא,טו)

"אהובה" - היינו נפש האלוקית.

"שנואה" - היינו נפש הבהמית.

"והיה הבן הבכור לשניאה" - לנפש הבהמית שורש נעלה יותר מלנפש האלוקית, על-פי הכלל "כל הגבוה-גבוה ביותר יורד למטה-מטה ביותר", נמצא שמבחינה זו הנפש הבהמית היא ה"בכור".

(ליקוטי-תורה - דברים, עמ' לז)

והאם רובצת על האפרוחים (כב,ו)

ידוע ש"אם" רומז לבינה ו"אפרוחים" - למידות אהבה ויראה. שכן, ההתבוננות בגדולת ה' "מולידה" אהבת ה' ויראתו.

הרמזים לכך:

א) "אפרח" בגימטרייה חס"ד גבור"ה (אהבה ויראה). ב) האותיות א' ופ' של תיבת "אפרח" הן ראשי תיבות אהבה ופחד. ג) בתיבת "האפרחים" ישנן האותיות יראה.

(ליקוטי לוי-יצחק לתניא, עמ' לב)

כי תבנה בית חדש (כב,ח)

הרבי מהר"ש הלך פעם בלוויית אחד מחסידיו ברחוב, ובדרכם עברו ליד מקום שבו עסקו פועלים בהקמת בית. הרבי שם לב שפיסות עץ קטנות נפלו מידי הפועלים, מקצתן נפלו אל מתחת לבניין ונשארו שם, ומקצתן נפלו לצד הדרך, והעוברים והשבים ליקטו אותן לצורכי בישול והסקה.

אמר הרבי:

הלוא תראה שהקיסמים שאותם מלקטים זוכים להתברר, שכן יהודים משתמשים בהם לבישול לכבוד שבת וכיוצא בזה; ואילו הקיסמים שנופלים מתחת לבניין אינם זוכים להתברר. זהו שנאמר "כי תבנה בית" - כשעוסקים בבניית בית, "חדש" - ראשי-תיבות "חאפ די שפענער" (=תפוס את הפיסות הדקות)...

(מפי השמועה)

פרקי אבות

מורא שמים עליכם

אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם (פרק א, משנה ג)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

פרס - לשון ערך, "בערכך" מתרגמינן "פורסניה" והוא מה שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום, כמו מה שיתן אדם לבנו קטן, או לאשתו, או לעבדו מפני קורת-רוח שעשו לו, ואפילו לחקות פרס כזה לא יעבוד אדם את בוראו אלא מאהבה בלבד.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) הרי זה בניגוד למה שכתוב "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" - על מנת לקבל פרס, ועוד כיוצא בזה. ב) למה לא התחיל התנא בצד החיובי ("הוו כעבדים כו'"). ג) "ויהי מורא שמים עליכם" - הלוא יראת ה' היא אחת מרמ"ח מצוות עשה שבתורה, ולא הנהגה של מידת חסידות. ד) הדיוק "עליכם" (ולא "בכם").

והביאור:

משורת הדין רשאי אדם לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס, כמאמרם ז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ועל זה נאמר "למען יאריכון ימיך". והתנא מחדש לנו כאן, במילי דחסידותא, שאף-על-פי-כן "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס".

והנה, מאומרו "אל תהיו כעבדים" מובן שמדובר באדם שהוא בדרגת "עבד", שבהפקירא ניחא ליה. אי לזאת, צריכים להודיעו בתחילה שקיימת עבודה כזו (שלא על מנת לקבל פרס), אלא שמצד מידת חסידות עליו לעבוד את קונו שלא על-מנת לקבל פרס. משום זה מקדים התנא "אל תהיו כו'", ורק אחר כך הוא אומר "אלא הוו כו'".

והנה מבואר בחסידות שאהבה ויראה הן שתיים שהן ארבע: יראה תתאה ויראה עילאה, אהבה זוטא ואהבה רבה. ועניינן: יראה תתאה - שירא מהעונש (או על-כל-פנים מהפגם שנגרם לו על-ידי החטא). יראה עילאה - יראת הרוממות ויראת בושת, היינו שירא מהחטא עצמו, שהוא נגד רצון ה'. אהבה זוטא - האהבה מצד הטוב המגיע אל האדם על-ידי עבודתו, הן טוב גשמי והן הטוב הרוחני ביותר. אהבה רבה - שלא על מנת לקבל פרס כלל. וסדר העבודה הוא - יראה תתאה, אהבה זוטא, אהבה רבה ויראה עילאה.

וארבע הבחינות מרומזות במשנתנו: אל תהיו כעבדים - יראה תתאה, על מנת לקבל פרס - אהבה זוטא, שלא על מנת לקבל פרס - אהבה רבה, ויהי מורא שמים עליכם - יראה עילאה. ומאחר שביראה עילאה גופא יש שתי דרגות: מה שהאדם ממשיך על עצמו ב"אתערותא דלתתא", והבאה מלמעלה ב"אתערותא דלעילא", שהיא "עיקר היראה", לכן אומר "ויהי מורא שמים עליכם" - לכלול גם בחינה זו שבאה מלמעלה, בבחינת מקיף על האדם.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת פינחס תשל"ז - בלתי מוגה)

בירורי הלכה ומנהג

הכריכות על האצבע * משניות יארצייט לנשים * תמונות נשים בפרסומים להפצת יהדות

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הכריכות על האצבע

בסיום הנחת תפילין כורכים את הרצועה של-יד סביב האצבע האמצעית של כף-יד שמאל. בשו"ע אדמו"ר הזקן (סי' כז סי"ב) כתב: "ויש לכרוך בפרק התחתון של האצבע האמצעי ב' כריכות, ו[ב]פרק העליון כריכה אחת". ובסידורו (נדפס בסוף השו"ע ח"א, בהוצאה הישנה עמ' 312 ובחדשה עמ' תרי"ט) כתב: "אחר שהניח תפילין של ראש יכרוך ג' כריכות על אצבע האמצעי. בתחילה כריכה אחת על [ה]פרק האמצעי ואחר-כך שתי כריכות על הפרק התחתון...".

אבל בהגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע על הסידור (בסידור תורה-אור, ברוקלין תשמ"ז, נדפסו בעמ' 485. קטע זה נעתק גם בספר-המנהגים עמ' 4): "ובעניין כריכות אלו איך לעשות, אינני זוכר בבירור. אך כמדומה לי ברור שראיתי שכרך [אביו, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, הנזכר לעיל בהגהה זו] תחילה כריכה אחת על הפרק התחתון הסמוך לכף היד, ואחר-כך כריכה אחת על הפרק השני, ואחר-כך עוד כריכה אחת על הפרק התחתון [ובהגהת המו"ל שם (ועד"ז בספר-המנהגים): "ודלא כמו שכתוב בסידור הל' תפילין ד"ה אחר שהניח"]...".

ובהמשך מובא בספר-המנהגים שם מרשימות הרה"ח ר' אליהו סימפסון ז"ל אודות הנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב:"ראיתי כמה פעמים שדייק בזה, וגם כמה פעמים במשך התפילה היה מעיין ומתקן שהכרך השלישי שהיה על פרק התחתון - שלא יהיה מונח על הכרך הראשון, רק שיהיה אצלו באותו הפרק אשר לצד פרק האמצעי נאחז בהרצועה של הכרך הראשון". (וראה בספר תפילה-למשה פ"ח הע' סט שכתב ע"ז, שכיוון שלאדמו"ר הזקן לא היה הכרע בדבר, לכן נהג לעשות בזה כעין פשרה. אבל אינו, כי הסידור הוא כמשנה אחרונה שלו לגבי השו"ע, ובפרט שבשו"ע עצמו לא פירט ולא הכריע לצד כלשהו. ובכל זאת תיתכן משנה אחרונה יותר גם לאחר הסידור).

ולכאורה, כיוון שהובאו פרטים אלו בספר-המנהגים שהרבי כתב עליו (צילום כי"ק נדפס לאחרונה בספר מאוצר המלך ח"א עמ' 362) "בדפוס לרבים ולדורות" (ובפרט על-פי הידוע שחלקים שונים מרשימותיו של הרב סימפסון שנכנסו שם - נשמטו בהוראת הרבי, כמו מרשימתו בקשר לאחיזת הציציות בקריאת-שמע שנדפסה שם בעמ' 10, ונדפסה במלואה ב'כפר חב"ד' גיליון 555), אף שאינם אלא סיפור-דברים מהנהגת אדמו"ר מהורש"ב, לא הובאו אלא כהוראה לרבים. וכמו המובא מרשימתו להלן עמ' 13 "בעת אמירת הש"צ ברכת כוהנים, היו האדמו"רים... נוטים פניהם אל הש"צ" (ראה 'התקשרות' סוף גיליון תקס"ט).

מאידך, בספר שבח-יקר (עמ' 24 הע' 32. וראה גם מנהגי-מלך עמ' 15 ס"ט) הביא ששמע מהרה"ח רי"ל שיחי' גרונר ש"הרבי לא דייק בזה, והכריכות היו מונחות אחת על השנייה", וגם אחרים זוכרים זאת. אבל כאמור ההוראה לרבים היא - לדייק בזה.

משניות יארצייט לנשים

לפי דברי הרבי הידועים (ראה ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 455 (='שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' סג) ועמ' 482, 'בצל החכמה' עמ' 120, ובכ"מ) אודות חובת לימוד תורה בימינו לנשים, יש לברר לעניין המנהגים בקשר ללימוד משניות לימי יארצייט וכדומה, האם הן שייכות לזה, מכיוון שסוף-סוף גם לאחר פסיקה זו - אין מצוותן בתלמוד-תורה ממש, אלא זו הדרך להביאן לידי יראת-שמים וקיום המצוות, וללמד את בניהן, ולסייע (גם בעצם הלימוד) לבעליהן וכו'.

כמו-כן יש לברר אם יש עניין שילמדו משניות בעל-פה (ולהעיר מהסיפור ב'אוצר סיפורי חב"ד' כרך יז עמ' 322 אודות הרבנית דבורה-לאה בת כ"ק אדמו"ר מהר"ש, שבילדותה היה סבה אדמו"ר ה'צמח-צדק' משלם לנכדים ולה עבור לימוד פרקי תנ"ך בעל-פה, על כל פרק 5 קופיקות, אך כשלמדה גם משניות, כמו הנכדים, שהיה משלם להם 10 קופיקות לכל פרק משניות, אמר לה שאינו משלם לה עבור זה, וכשאמרה לו שאם כן לא תלמד משניות, ענה לה: אכן, זוהי באמת כוונתי. ועיי"ש, שידעה ללמוד גם גמרא. מאידך מסופר על הרבנית רחל, סבתו של אדמו"ר הזקן, שלמדה הכול: עברי, חומש, נ"ך, משניות, גמרא, רמב"ם ושו"ע - ספר-הזיכרונות ח"ב פרק צג, עמ' 169). ואולי גם, ויתרה מזו, בקשר לתניא בעל-פה, כמו שכתב הרבי בקשר לחיוב הנשים בלימוד החסידות בספר-המנהגים עמ' 84. אף שאין עליהן מצוות תלמוד-תורה, בלימוד -  שלא לבטל רגע, ובידיעה - לזכור הכול, כמו אצל האנשים, אך מאידך אולי כמו שיש עניין ללמד אותן, כך יש עניין גם שילמדו ויחזרו בעל-פה כהארה לנשמה, וגם להוסיף קדושה וטהרה בכל מקום.

יש לקחת בחשבון, שהרבי עורר ועודד שילמדו הנשים תורה בכלל וחסידות בפרט וכן שיעורי רמב"ם, אך מאידך לא מצינו חיובן בשיעורי חת"ת, אף שהלשון הוא שהשיעורים הללו "שווים לכל נפש", ואפילו כשהיתה האשה זקוקה לרפואה, יעץ הרבי (רק) לבעלה להקפיד באמירת שיעורים אלו, במכתב הנדפס בליקוטי-שיחות, כרך לו, עמ' 313 (לעת-עתה נמצא רק אזכור עקיף בודד של המנהג הרווח זה שנים רבות בין נשי חב"ד להקפיד לומר זאת, במכתב הנדפס בליקוטי-שיחות, כרך לד עמ' 285). כמו-כן יש לבדוק את הנאמר בקשר להל' בית הבחירה ולסיומי-מסכתות בט' הימים ועוד.

תמונות נשים בפרסומים להפצת יהדות

בציבור החרדי בארה"ק מקובל שלא לפרסם בעיתונים, בעלונים ובספרים תמונות של נשים ובנות. זהירות זו בצניעות - תבורך, ואין לפרוץ גדר בכל הפירסומים והאתרים המיועדים לכל המשפחה (כולל "נספחים למשפחה". להוציא פירסומים פנימיים, תמונות מחזור וכו' של מוסדות ואירגונים של נשים ובנות).

ולכאורה, יש למנוע דבר חמור מזה, והוא מה שמראים לציבור הגברים ווידאו שבו הרבי אומר שיחה לכינוס נשים, כי שם יש הסתכלות ממש ולא רק ראייה באקראי.

זאת אשר מצאתי לעת-עתה בקשר להוראות הרבי בנושא (ונודה לכל מי שיש בידו הוראות נוספות בכתב ובע"פ שימסרם למערכת, וזכות הרבים תלוי בו):

א. במענה מיום י"א אדר תשמ"ח, אודות פרסום תמונת הרבנית בספר 'אמנו המלכה', שכתב על כך הרהמ"ח ס' 'נטעי גבריאל' לרבי, והעיר: "...ואף דאמרו חז"ל סנהדרין מ"ה גמירי אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות וגם קיי"ל באה"ע סי' כא ס"א דאסור להסתכל אף בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה... ועכ"פ מידת חסידות להחמיר", והגיב על כך הרבי:

* על התיבות "במה שעיניו רואות" - ושולל בנוגע לאחרנייתא.

* על המובא משו"ע אה"ע - 1) להסתכל 2) צבעונים 3) שהוא מכירה - ומכלל הן אתה שומע שלילת האיסור כאשר אין ג' הנ"ל, ובפרט - כל הג'.

* על מש"כ "מידת חסידות להחמיר" - אלא שעל-ידי זה יתמעט ב'והחי יתן אל לבו' כנראה במוחש (ואולי זו סברת המוסיפים הנ"ל).

ב. כן קראנו בשעתו (ב'כפר חב"ד' גיליון 925 עמ' 26) על הנחיות הרבי החוזרות ונשנות לעיתון צבאות ה', "משיח טיימס", להכניס גם ציור של ילדה בשער של כל גיליון. הכותב שם הסביר זאת, מפני שהגיליון מיועד לילדים שאינם מבתים דתיים, ואם לא יהיה ציור של ילדה, יחשבו שהגיליון מיועד רק לבנים. כיו"ב בקשר לפירסומים 'מבצעיים', לא רק דפי (וכרזות) נש"ק ופירסומי נשי חב"ד, אלא גם עלוני החגים של צא"ח, שהרבי ראה אותם והגיה בהם רבות עובר להדפסתם, שהיו בהם תמונות של בנות, מהסיבה האמורה או דומות לה, וכמובן כל זה באופן הכי צנוע (למשל תמונת בן בקצה אחד ובת בקצה השני של הציור, כדי להראות שמירת מרחק, כדברי הרבי בשיחת ש"פ תרומה תשמ"א בקשר לצורת הכרובים - שיחות קודש ח"ב עמ' 397).

ג. צריך ביאור בקשר ל 'ספר השלוחים', שנעשה לפי הוראות הרבי, והרבי חיבב אותו ביותר, והשאירו בין הספרים הבודדים על שולחנו הק' לקראת כ"ז אדר-א' תשנ"ב, ושם כידוע מופיעות תמונות צבעוניות של השלוחים יחד עם כל בני ביתם שיחיו. וכך נהגו גם בתמונות צבעוניות וזיהוי השמות באלבום 'מקדש ישראל' (סידורי-קידושין של הרבי, ברוקלין תש"ס). קשה לומר הטעם משום שזה "אלבום משפחתי" (של משפחת השלוחים, או חסידי חב"ד, ולמה לא של כל בית ישראל), ולכאורה גבהו דרכיו מדרכינו, ו"הבו דלא להוסיף עלה".

כל האמור מוגש לרבני ומשפיעי אנ"ש, כדי שיקבעו את הדרך הנכונה בנושא זה, וינחו את כל עורכי הפירסומים והאתרים למיניהם לנהוג כהלכה ובאופן שהורה לנו הרבי.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת תצא1
י"ג באלול

כ"ק אדמו"ר הזקן הורה לכתוב בספר-תורה 'דכא' (בפרשתנו כג,ב), באל"ף לבסוף, ולא בה"א2.

שחרית: "זכר עמלק" בסוף פרשתנו (ובפרשת 'זכור') יש לקרוא בפעם הראשונה 'זכר' (בצירה) ובפעם השנייה 'זכר' (בסגול) בין בשביעי ובין במפטיר3.

מנהג-נערים בכמה מקומות 'להכות' בקריאת שם 'עמלק', ונכון להימנע מזה4.

יום נישואי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע עם הרבנית הצדקנית מרת נחמה-דינה ע"ה5.

יש ללמוד בימים אלו 'דרושי חתונה' של רבותינו נשיאינו, ובפרט אלו שנאמרו בחתונת הרבי הריי"צ6.

יש לפרסם, שאלה שעורכים בימים אלו חתונות - יוסיפו עוד יותר בשמחה, וכן אחר-כך בשבעת ימי המשתה, ועל-דרך זה אלו שנמצאים בתוך שבעת ימי המשתה שלהם, ומה טוב - להוסיף גם במספר הסעודות. ובפרט במנהג ישראל ("כפי שהיה פעם הסדר בכל חתונה") לעשות סעודה לעניים, ודווקא שם היו מביאים מהמובחר7.

מנחה: מנהג הקוראים להגביה קולם בפסוק האחרון 'השקיפה' (קריאת מילת 'השקיפה' - מלעיל!)8.

פרקי-אבות: פרקים א-ב9.

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה - מוצאי-שבת-קודש, כל הלילה.

יום ראשון
י"ד באלול

ביום זה - שלושים יום לפני חג הסוכות - מתחילין לדרוש בענייני החג10, ובזה נכלל במיוחד "לדרוש", היינו השתדלות יתרה (ובפרט בהתחלה והפתיחה דכל השלושים יום), בעניין השמחה ד'זמן שמחתנו'11, וכן להשתדל בנתינת צורכי החג לכל הזקוקים לכך שלושים יום לפני החג, כדי שיוכלו להתכונן ל'זמן שמחתנו' מתוך שמחה וטוב לבב, ועוד לפני זה - בנוגע לצורכי ראש-השנה, כלשון הכתוב "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו"12.

יום שני
ט"ו באלול

התייסדות ישיבת תומכי-תמימים (בשנת תרנ"ז). נכון להוסיף בימים ט"ו-ח"י אלול: בלימוד החסידות (ובפרט מהבעש"ט ואדמוה"ז, אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ובמיוחד של אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) ובנוסף - לקבוע בהם בכל מקום האפשרי שיעורים חדשים (מלבד חיזוק הקיימים מכבר); בעבודת התפילה (הקשורה במיוחד לישיבה זו); בצדקה, כולל ברוחניות - להיות 'נרות להאיר'; לערוך התוועדות חסידית, 'ברוב עם הדרת מלך', בכל מקום שישנה בו ישיבת תו"ת; לפתוח בכל מקום המתאים סניף חדש לישיבה זו, ועוד13.

יום חמישי
ח"י באלול

מעת אשר נתפרסם14 אשר יום השמונה-עשר בחודש אלול הוא יום-ההולדת של הבעש"ט [בשנת נח"ת] ושל רבנו הזקן [בשנת קה"ת] - נהגו בכמה מקומות ובפרט בבתי-כנסיות חב"ד לעשות אותו יום התוועדות, בסיפורי מעשי צדיקים, חיזוק בדרכי החסידים בכלל ואהבת-ישראל בפרט, וקבלת החלטות בקביעות עיתים ללימוד התורה - הנגלה והנסתר15.

החשבון-צדק הוא במיוחד בהי"ב ימים אחרונים דחודש אלול, מח"י אלול עד סוף החודש, שכל יום מהי"ב ימים הוא כנגד חודש אחד מי"ב חודשי השנה, יום לחודש יום לחודש (ח"י אלול - כנגד חודש תשרי, י"ט אלול - כנגד חודש מרחשוון, וכו')16.

הרבי היה מתוועד בקביעות בח"י אלול כשהיה חל ביום השבת, ובשנים תשי"א, תשי"ב, תשכ"ב גם כשחל בימות החול. משנת תשל"א ואילך התוועד ביום זה בכל שנה ושנה. בהתוועדויות אלו היה הרבי אומר שיחות ומאמר דא"ח17.

במניין שהתפלל בו הרבי (אם לא היה חתן וכיו"ב), היו אומרים תחנון ביום זה18 (וראה בהערה).

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - נ"ע - היו אומרים 'גוט יום טוב!' בח"י אלול19. פעם סיים הרבי את שיחת ח"י אלול: "כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם20 בח"י אלול: 'גוט יום טוב!' (חג שמח)" ואמר בעצמו: 'גוט יום טוב!'21.

----------

1) כן הוא השם הנכון (ולא "כי תצא"), ראה בעז"ה את דברי הרבי המובאים בהערה 1 ב'לוח השבוע' בגיליון הבעל"ט. 

2) שו"ת שארית-יהודה יו"ד סי' טז. ושם, ש"ציווה להגיה ספר-תורה שהיתה מתחילתה כתוב בה"א וציווה לכתוב באל"ף דווקא". וכן באג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ט עמ' תיט (שהורה לתקן זאת עוד לפני תיקון האותיות הנפסקות!). היום-יום, ז' באלול. ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד. וראה בשו"ת דברי-נחמיה (דף נט,ג. הובאו בהוספות לשו"ע אדה"ז הוצאת תשכ"ח ואילך חלק ה-ו עמ' 1898). מכתבי הרבי בזה נקבצו ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קטז, וגם שם הורה להגיה. ואם יש ספק בדבר - יש לבדוק את הס"ת לפני הקריאה. אבל בדיעבד, כיוון שיש דעות אחרות, כתב בקצות-השולחן בבדי-השולחן סו"ס פז, שאין להחליף את ספר-התורה אם נמצא בקריאה שכתוב בה"א.

3) הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ספר-המנהגים עמ' 31, ובאריכות שם עמ' 72. וראה 'התקשרות' גיליון כה עמ' 17 הערה 3. כמובן שיש לדייק לקרוא תיבה זו בטעם שלה, 'מונח', כראוי, בשתי הפעמים.

בשש זכירות, הנדפסות בסידורים מסויימים, ציינו להוראת הרבי לקרה"ת גם לעניין 'זכר' בצירי או בסגול שם. אבל אין זה שייך לנושא, ע"פ המובא באג"ק כרך יב ס"ע ג (במענה לשאלה מדוע אין מסיימים כמה פסוקים שם עד סופם) "דאין הכוונה לקריאת פסוק או פרשה, כ"א לזכירת עניין". ומה שנהג הרבי בעצמו לחזור תיבה זו (ותיבות אחרות, בכמה מקומות, כולל תיבות שהניקוד שלהן מפורש ב'היום יום') בניקוד שונה, אינו הוראה לרבים.

4) ראה בארוכה בזה ב'לוח השבוע' בגיליון קט (ש"פ תצא תשנ"ו). וכבר כתבו כן בדורות שעברו, ראה ילקוט-יוסף - מועדים (כרך ה) עמ' 259 ס"ה, משו"ת בן ימין ומהר"א פלאג'י.

5) לפרטים אודות חתונה זו, ראה בספר 'נישואי הנשיאים'.

6) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 315. וראה גם ב'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 264.

המאמרים נדפסו ב'ספר המאמרים - קונטרסים' ח"א עמ' 31 ואילך, ובספר המאמרים תרפ"ט עמ' 71 ואילך.

7) ר"ד משיחת י"ד אלול תנש"א.

8) לוח כולל-חב"ד, בקריאת שבת הבאה בשחרית, ומציין לירושלמי מעשר-שני פ"ה ה"ט. ולכאורה העניין שייך גם לקריאת שבת במנחה ושני וחמישי.

9) בקשר ל'כל ישראל...' ו'רבי חנניה...' אם צריך לאומרם על כל פרק בנפרד - בשיחת ש"פ תצא תשמ"א (בלתי מוגה, הנחה בלה"ק סכ"א) הביא הרבי ראיה מהנהוג בזה, לומר זאת רק פעם אחת [ראה גם בקובץ 'אהלי ליובאוויטש' סיון-תמוז תשנ"ה עמ' 35 בשם הרה"ק מהרי"ן בן הצמח-צדק]. לאחר מכן היו דיונים רבים בזה בשיחות מוגהות ובלתי-מוגהות במשך השנים עד שנת תנש"א, ואף הועלו בהם חילוקים שונים בין הפרקים, ללא מסקנא סופית, וגם הדיון האחרון בס' השיחות תנש"א ח"ב עמ' 797 מסתיים ב"וצ"ע ובירור בזה" (פרטים מלאים ב'לוח השבוע' בגיליון תקכ"ח הערה 17).

10) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"א.

11) וזאת נוסף על השמחה שבכל שבת "וביום שמחתכם - אלו השבתות" (ספרי בהעלותך י,י), אף שעיקר עניינו של שבת הוא תענוג "וקראת לשבת עונג" - ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 625. וראה גם סה"ש תשנ"א ח"ב עמ' 806.

12) נחמיה ח,י. וראה לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 369 ואילך, וש"נ - סה"ש תנש"א שם עמ' 808.

13) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 315 ואילך.

14) ובמקום אחר כתב הרבי: "שנים רבות היה עניין ח"י אלול ועניין ג' דסליחות בהעלם, ועכשיו ניתנה רשות לגלות" (אג"ק ח"א עמ' תלב). לכאורה החל הפירסום לפרטי העניינים בזה החל מ(שיחת) ח"י אלול ה'ש"ת, אף שהתאריך היה ידוע הרבה לפני-כן (אם לא מאז ומקדם) לא רק לרבותינו נשיאינו שלפניו, שאצלם היה יום זה "יום הילולא פנימית בסוד אתכסיא", כאמור בס' המנהגים עמ' 101 מרשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אלא גם לחסידים, ולא רק לחסידי חב"ד (כדאיתא בלקוטי-דיבורים ח"א עמ' 64 ובכ"מ). וע"ע.

15) ספר-השיחות תש"ג עמ' 177, 179. ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 634 הערה 8.

16) לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 518.

17) ע"פ רשימת ה'התוועדויות' ו'שיחות קודש', וראה אוצר מנהגי חב"ד, אלול-תשרי, עמ' כא.

18) בשנת תשמ"ט נשאל הרבי בדבר אמירת תחנון בח"י אלול, והשיב בכתב: "בעניינים התלויים ברגש - אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש" (אוצר מנהגי חב"ד שם עמ' כב. והעיר שם, שכמובן אין הכוונה לרגש מוטעה שנוצר רק בעקבות קריאת המענה האמור).

והנה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב הורה לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ שלא לומר תחנון ביום זה (ספר-השיחות תש"ג עמ' 140. בתרגום ללה"ק עמ' קמד), אבל זו במפורש "הוראה ליחיד" ולא לרבים. וראה אודות ההנהגה בפועל אצל הרבי ב'אוצר מנהגי חב"ד' שם. המסופר שם, שפעמים רבות היכה הרבי ב'סלח לנו', אף שהיה חתן ובשל כך לא אמרו תחנון (וי"א שאף אמר 'צדקתך' בשבת ח"י אלול למרות שהיה אז חתן), ייתכן שטעמו מפני שההכאה (וכש"כ 'צדקתך') תלויה בתאריך ולא במצב (אמירת תחנון) בפועל, על-דרך ההוראה (אג"ק ח"כ עמ' קנז) להכות ב'סלח לנו' אע"פ שמתפלל במניין של חסידי פולין וכדומה שאין אומרים בו תחנון לאחר

השקיעה, שלא כמנהגנו*, כיוון שהדבר "תלוי רק בזמן אמירת סלח לנו, לא מה שיהיה לאחרי-זה". וי"א שהרבי לא מנע אמירת תחנון כיוון שלא רצה לקבוע לרבים מנהג בזה מצידו, בדרך 'מלמעלה למטה', אלא שהדברים יבואו מתוך הרגש של הציבור, כלשון המענה. וע"ע (ראה 'התקשרות' גיליון תמא עמ' 15 ואילך).

  

*) ע' שו"ע אדמוה"ז סי' קלא ס"ד ובכף-החיים שם ס"ק נא. ובהערת המערכת ב'שערי הל' ומנהג' ח"א ס"ע קנח לא דייקו בזה.

 

19) ספר-המנהגים עמ' 102.

20) בשנים תש"ב, תש"ג, תש"ה (נסמן ב'התוועדויות' שבהערה הבאה).

21) 'תורת מנחם - התוועדויות' (ו) תשי"ב ח"ג עמ' 173. ולהעיר מסה"ש תש"ג עמ' 142 שאמר ע"ז כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ "חייב אדם לומר בלשון רבו". 


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)