מדורים נוספים
	שיחת השבוע 978 - כל המדורים ברצף
	מן המיצר אל המרחב
	בציפייה לגאולה
	יש חדש
	למצוא גם בפרטים את המאחד
	ראש-השנה
	הברכות משיגות
	ככה תוקעים
	קשוט אחרים
	"לצאת אל ההמונים הצמאים לתורה"
	הכנות שליח-הציבור

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 978, ערב שבת פרשת נצבים, כ"ו באלול ה'תשס"ה (30.9.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

מן המיצר אל המרחב

אך טבעי שכל ציבור מציב לנגד עיניו ערכים ומפעלים הקרובים יותר לליבו, אבל חייבים לראות בהם חלק מן המערכת הרחבה של החיים היהודיים

ערב שנה חדשה מקובל לאחל "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". מהחלק הראשון של המשפט היה לנו בשנה החולפת דיי והותר. זו הייתה שנה של מחלוקת פנימית עמוקה ושל אבדן ערכים. אלפי יהודים, קרבנותיהם הישירים של מהלכים אלה,  עדיין נעים ונדים ממלון לקרוון, ורובם-ככולם אינם יודעים היכן יתגוררו ומה יעשו בשנה הבאה.

יותר מזה מטרידה התחושה הכללית של קרקע הנשמטת מתחת לרגליים. אם במהירות כזאת אפשר לעקור ולהרוס חבל-ארץ פורח, אולי הכול עומד כאן על חולות נודדים. תחושה זו אינה מצטמצמת ליישובים ולחבלי-ארץ. גם המערכות השלטוניות נראות בכל חדלונן, בלי דרך ובלי ערכים, כשהכול קם ונופל על מניעים אישיים. מעולם לא חשנו בבהירות כל-כך את אחד הסימנים שנתנו חז"ל על תקופת עקבתא דמשיחא – "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים".

טלטלה בונה

אבל דווקא תחושת המועקה הזאת היא הפתח לפריצה רוחנית גדולה. בראש-השנה אנו תוקעים בשופר, שפיו צר ובהמשך הוא מתרחב והולך. קודם התקיעות אנו מקדימים את הפסוק "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". הרעיון הטמון כאן הוא, שדווקא 'מן המיצר' מגיעים אל ה'מרחב'. אילו פיו של השופר היה גם-כן רחב, לא הייתה בוקעת ממנו התקיעה. דווקא הלחץ של ה'מיצר' מרכז את הכוחות הדרושים לפריצה אל המרחב.

פעמים רבות האדם נזקק לזעזוע כדי לחולל שינוי בחייו. כל עוד החיים זורמים על מי-מנוחות, אין הוא מתפנה לבחון את דרכו ואת מעשיו. אפילו כשהוא יודע שדברים מסויימים דורשים תיקון ושינוי, אין הוא ממהר לתקנם ולשנותם. הוא דוחה למחר, או משלים עם המגרעות ומניח לזרם החיים לסחוף אותו. אבל כשמתרחש מאורע שמטלטל את כל ישותו, הוא עוצר, בוחן את עצמו ואת מעשיו, ומרגיש פתאום שהדברים חייבים להשתנות.

הרבה הרהורים ולקחים אפשר להפיק מאירועי השנה החולפת, אבל בשבת שבה אנו קוראים את פרשת "אתם ניצבים היום כולכם", ראוי להרהר באחד המרכזיים שבהם – חיוניותה של האחדות. לו כל שומרי התורה והמצוות היו מאוחדים ומלוכדים, לא הייתה גזרת הגירוש והעקירה יוצאת אל הפועל. האחדות נפגעה מפני שהנחנו להפריד בינינו בשיטת 'הפרד ומשול'.

כאשר כל ציבור רואה רק את עצמו, את מוסדותיו ואת ערכיו, ואדיש לעולמו של ציבור שני, התוצאה היא ששניהם יוכו ויפסידו. זה בדיוק מה שקרה לנו: בתחילת כהונתה של הממשלה הנוכחית ישבו בה יהודים שומרי תורה ומצוות והשלימו עם גזרות שפגעו פגיעה קשה במוסדות התורה ובמשפחות ברוכות ילדים; ובשנה האחרונה ישבו בממשלה יהודים שומרי תורה ומצוות והשלימו עם גזרת הגירוש והעקירה ועם חורבן עשרות בתי-כנסת, תלמודי-תורה וישיבות.

כולנו 'אנחנו'

אירועים הללו חייבים להביא אותנו לכלל ראייה רחבה יותר. אך טבעי שכל ציבור מציב לנגד עיניו ערכים ומפעלים הקרובים יותר לליבו, אבל חייבים לראות בהם חלק מן המערכת הרחבה של החיים היהודיים. עם-ישראל זקוק ללומדי התורה, והוא צריך את המוסרים נפשם למען יישוב ארץ-ישראל; הוא זקוק לבוני הבית הפנימי, והוא חייב את מפיצי התורה החוצה. אין כאן 'אנחנו' ו'הם'; כל הגורמים הללו יוצרים את ה'אנחנו'.

זו האחדות המתוארת בתחילת פרשתנו. אכן, יש "ראשיכם שבטיכם" ויש "חוטב עציך ושואב מימיך", אבל כולם עומדים יחד לפני ה' ויוצרים את השלמות של עם-ישראל. צריכים להתקרב איש אל רעהו, ללמוד זה מזה, להעשיר זה את עולמו של זה. כך נזכה לברכת ה' לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.

בציפייה לגאולה

"בוא וראה, כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהם, שנאמר 'ושב ה' אלוקיך את שבותך', 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב', מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות" (מגילה כט,א)

יש חדש

ברכה לשנה החדשה

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון-נפש' לרבי מליובאוויטש ולבקש שנה טובה ומתוקה. ב'פדיון-נפש' כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי לקבל קודם-לכן החלטה טובה בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן נהוג להניח את המכתב באחד מספריו של הרבי, ולשגרו כדי להניחו על הציון הקדוש (מס' הפקס': 00-1718-7234444).

מזכים בשופר

בימי ראש-השנה יצאו אי"ה חסידי חב"ד לזכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. פעילות זו נעשית על-פי בקשתו הידועה של הרבי, שקרא לזכות את המוני בית-ישראל ב'מצוות היום'. חסידי חב"ד יבקרו אצל המאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי-אבות, עולים חדשים ואף אסירים בבתי-כלא, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר.

עצם הנשמה 2

הרב יאיר כלב מגיש לציבור את עצם הנשמה 2 – תקליטור חדש של ניגוני חב"ד מקוריים, המוגשים בלוויית הסבר קצר. כמו-כן הוא מגיש סדנת מודעות עצמית על-פי ספר התניא, בתקליטורי MP3, בעריכה חדשה ובאיכות משופרת. תא קולי להזמנות: 03-9607908.

בשורה טובה

ועוד הפקה מקורית: הזמר החסידי ר' גיל עקיביוב מגיש את תקליטו השני בשורה טובה – תקליט חדש של מוזיקה יהודית בסגנונו המיוחד. יש כאן שירים על מילים מהמקורות, לצד שירים על טקסטים מקוריים, העוסקים בכמיהה לגאולה ולתיקון עולם. השיר 'יש בורא לעולם' כבר נהפך ללהיט. טל'  050-8943770.

שלחן שבת

למצוא גם בפרטים את המאחד

ערב כניסתם של בני-ישראל לארץ כרת עמם משה רבנו ברית של ערבות הדדית, שכל אחד ואחד מישראל יהיה ערב לחברו. אמר להם משה: "אתם ניצבים היום כולכם... ראשיכם שבטיכם... עד חוטב עציך ושואב מימיך", ומפרשי התורה מסבירים, שבכך כרת איתם ברית של ערבות בין יהודי ליהודי.

רבנו הזקן מסביר כי הערבות ההדדית בין כל ישראל מבוססת על ההכרה שכל עם-ישראל הם "קומה אחת שלמה", כמערך איברים בגוף שלם של בן-אדם, ששלמותו של כל איבר פרטי תלויה בשלמותם של האיברים הנוספים. ויתרה מזו, כל איבר מוסיף שלמות בזולתו, עד שאפילו הרגל מעניקה שלמות לראש. כך גם 'חוטב עציך' מוסיפים בשלמותו הכללית של עם-ישראל.

שלוש דרגות

כאשר רבנו הזקן מסביר את האחדות הזאת של כל ישראל הוא אומר "שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד". יש כאן שלושה ביטויים של אחדות, שהם למעשה שלוש רמות באחדות: א) "מתאספים יחד"; ב) "להיות לאחדים"; ג) "כאחד".

כאשר כמה אנשים מתכנסים "יחד", אין הדבר מעיד בהכרח על קשר פנימי ביניהם. ייתכן שהם מתאספים למען מטרה משותפת, אבל כל אחד ואחד הוא אדם נפרד, שאין כל קשר בינו ובין רעהו. למעלה מזה היא האחדות, שמציינת קשר פנימי בין האנשים, המאחד את כולם.

מציאות אחת

אלא שבאחדות עצמה שתי דרגות כלליות: 'לאחדים' ו'כאחד'. 'לאחדים' משמעותו, שהחיבור בין האנשים אינו רק במטרה המשותפת, אלא שגם מצד הגדרים הפרטיים של כל אחד ואחד מהם הם מאוחדים. כל אחד ואחד חש שהוא זקוק לחברו, מאחר שכולם יחד יוצרים את השלמות הראויה.

למעלה מזה היא האחדות של 'כאחד'. הכול נעשים למציאות אחת, עד שאין מבחינים בהבדלים שביניהם. היבט זה קיים גם באיברי גוף האדם – יש נקודה שבה כל איבר ואיבר הוא חלק ממציאותו של האדם, וזה כל עניינו – היותו חלק מבן-אדם. משמעותה של אחדות זו בעם-ישראל, שכל יהודי אינו חש את מציאותו האישית, אלא את היותו חלק מעם-ישראל.

בתוך התכונות הנבדלות

לאור הסבר זה יש צורך להבין מדוע מציין רבנו הזקן את דרגת האחדות הנמוכה יותר, 'להיות לאחדים'? אם מגיעים לאחדות של 'כאחד', שבה מתבטלת המציאות האישית, לשם-מה להזכיר את האחדות הנחותה יותר, המבוססת על כך שכל אחד ואחד זקוק לרעהו?

אלא יש מעלה גם בהתאחדות בדרגת 'לאחדים'. אין זו רבותא להרגיש אחדות במצב שבו לא באות לידי ביטוי התכונות הנבדלות של כל אחד ואחד, ומרגישים רק את היותנו חלק מהכלל. עיקר העבודה היא להרגיש את האחדות גם כאשר מרגישים את התכונות האישיות והתפקיד המיוחד המוטל על כל אחד ואחד, וגם אז לחוש מאוחדים, מתוך ידיעה והכרה שכל אחד ואחד זקוק לרעהו.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1141)

מן המעיין

ראש-השנה

החודש השביעי

חודש תשרי נקרא גם-כן החודש השביעי, ויש בזה שלשה פירושים: שביעי מלשון "שבע" – שכן הוא השביעי לחודש ניסן; שביעי מלשון "שבועה", כי בחודש זה נשבע הקב"ה לאברהם כשאמר לו "בי נשבעתי נאום ה'"; שביעי מלשון "שובע", כי חודש זה מושבע בכול, ברוחניות ובגשמיות.

(ספר המאמרים תרח"ץ)

תיקון המידות

בראש-השנה יש לבקש במיוחד ולעורר רחמי שמים בבכי ובהתעוררות פנימית, על תיקון המידות ועל הנהגה טובה במידות חסידיות.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

תרועת המלחמה

"אשרי העם יודעי תרועה". יש להודות לקב"ה על שכל עם-ישראל, ללא הבדל אם הם גאוני-תורה ויודעי מדרש, או הם יהודי 'עין יעקב', או יהודי תהילים - כולם יודעים את תרועת המלחמה עם הנפש הבהמית, ויש להם הרגשה פנימית בהמשכות של הנפש האלוקית.

(הבעל שם טוב)

חיים "למענך"

"זכרנו לחיים... למענך אלוקים חיים". אנו מבקשים שהחיים שתיתן לנו יהיו "למענך" - שלא נבזבז אותם חלילה בדברי הבל וריק.

(שפת אמת)

הצדקה בלי טעם

"באין מליץ יושר... תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט". כשם שבני-ישראל מקיימים את החוקים שבתורה, אף שאין הם מבינים את טעמיהם ונימוקיהם, כך עשה גם אתה "וצדקנו במשפט" - הצדק אותנו בדין בלי שום טעם וסיבה.

(קדושת לוי)

הרעים יהיו טובים

"הטוב ומיטיב לרעים ולטובים". אם אתה, הקב"ה, תהיה טוב ומיטיב, תושיע את בניך להרעיף עליהם פרנסה וכל טוב, הריני ערב לך כי גם הרעים שבהם יהיו טובים.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

החושבים שהם טובים

אם השם יתברך מיטיב לרעים, קל-וחומר שהוא מיטיב לטובים. אלא "לרעים" הם מי שהם רעים, ואילו "לטובים" הם מי שחושבים שהם תמיד בסדר; גם להם הקב"ה מיטיב ומשפיע ברכה.

(רבי צבי הירש מזידיצ'וב)

לסלוח למען היראה

"כי עמך הסליחה למען תיוורא". כדי שישראל יחושו יראה מהקב"ה, עליו לסלוח לחטאי החוטאים, כי אם לא יסלח להם, יתייאשו מן התשובה ותוסר היראה מעל פניהם.

(עץ הדעת טוב)

אמרת השבוע

הברכות משיגות

הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש נסע בעגלה. במהלך הנסיעה עצר העגלון את הסוסים ליד באר והשקה אותם. לאחר מכן הצליף בהם וקרא: "סבורים אתם שהשקיתי אתכם כדי שהתבן והקש יהיו טעימים יותר לחככם?! לא ולא, השקיתי אתכם כדי שיהיה לכם יותר כוח וחשק לסחוב את העגלה".

הרצינו פניו של הרבי, וכעבור זמן אמר: "יש מרכבה, מרכבת השכינה. כדי שעם-ישראל יוכל 'לסחוב' אותה, נותן להם הקב"ה את כל צורכיהם הגשמיים. אבל צריך לזכור, שהעיקר אינו ה'קש' וה'תבן', אלא נשיאת המרכבה".

והוסיף הרבי: "כדי שסוס לא יטעה, מצליפים בו. לאדם דיי ברמז או בהערה מחבר טוב".

מעשה שהיה

ככה תוקעים

החסיד ר' ירחמיאל חדש, שנמנה עם בוגרי ישיבת תומכי-תמימים בליובאוויטש, נשלח על-ידי כ"ק אדמו"ר רבי שלום-דובער (הרש"ב) מליובאוויטש לפטרוזקוצק. עיירה זו, שהייתה קרובה לגבול רוסיה-פינלנד, שימשה למגורי קנטוניסטים יהודים, בכירים, ששירתו עשרים וחמש שנים בצבא הצאר, ולאחר ששוחררו הקימו משפחות ועברו לגור באותה עיירה.

בעיירה סגורה זו נאסר על יהודים מן השורה להתגורר, אך מכיוון שהקנטוניסטים ביקשו רב, הורשה ר' ירחמיאל לבוא ולהתגורר בעיירה זו עם אשתו וארבע בנותיו.

כשהגיע לעיירה, ערכה קהילת הקנטוניסטים קבלת-פנים חמה לרבה החדש, שיכנה אותו בדירה זמנית והזדרזה להתחיל בבניית בית-כנסת לקהילה ובית מגורים למשפחת הרב.

משפחת הרב התערתה היטב בחיי הקהילה – דאגה לכשרות, לשחיטה, למקווה-טהרה, לבריתות-מילה ולכל שאר ענייני היהדות במקום. הימים חלפו במהירות, וכשהגיע חודש אלול נשמעו בבקרים תקיעות-שופר לאחר התפילה.

ראש-השנה התקרב ובניית בית-הכנסת טרם הסתיימה. הזמין אליו ר' ירחמיאל את ראשי הקהילה ומנהיגיה להתייעצות דחופה. אלה האירו לו פנים והבטיחו לסייע בכל הדרוש, לקראת החגים. הם שכרו אולם גדול לתפילות, שיפצו את המקום והקימו בו מחיצות להפרדה בין נשים לגברים; הקימו גם בימה; החליפו את המנורות וניקו את המקום. בינתיים יצא ר' ירחמיאל לס' פטרבורג והביא מחזורים וספר-תורה. אווירה של תשרי עמדה בחלל האוויר והכול היה מוכן לימים הנוראים.

הגיע ליל היום הראשון של ראש-השנה. קהל רב נהר לבית-הכנסת – קשישים שעוד הספיקו לשרת בצבאו של ניקולאי הראשון, אנשים בגיל העמידה, צעירים וילדים – כמעט כל הקהילה כולה. הכול היו נרגשים, בעיקר אותם קנטוניסטים שזכרו את תפילות החגים משנות ילדותם, בבית אבא.

התפילה התנהלה היטב ובסיומה ניגשו רבים להודות לר' ירחמיאל על ההתעוררות הרוחנית שחשו בזכותו, ואחר-כך מיהרו הכול לבתיהם לסעודת החג.

למחרת, לעת תפילת שחרית, שוב התמלא האולם מפה אל פה. תחילה התרכזו האנשים בתפילה כאמש, אך לאט-לאט פחת הריכוז, המתח התפוגג וקולות אנשים משוחחים החלו להפריע להתנהלותה התקינה של התפילה.

תפילת שחרית וקריאת התורה נסתיימו, והנה הגיעה שעת התקיעות. ר' ירחמיאל חשש כי ברעש השורר בבית-הכנסת לא יוכלו הכול לשמוע היטב את התקיעות. סידר את הטלית על פניו ופסע מדודות לעבר הבימה. ובעוד השופר בידו האחת, חבט בידו השנייה על הבימה בניסיון להשתיק את הקהל. תחילה גברה ההמולה על קול החבטה, ורק לאחר כמה חבטות נוספות השתרר שקט. ר' ירחמיאל תקע בשופר, והתקיעות נשמעו היטב באולם, אך טעם חמצמץ של כישלון נותר בפיו ודמעות נקוו בזוויות עיניו.

חשב ר' ירחמיאל שאיש לא הבחין בצערו, אך הוא טעה. אחד המתפללים, פוגל שמו, שימש בזמנו רופא צבאי בכיר בצבאו של הצאר ניקולאי, ועתה זכה לכבוד גדול מעמיתיו הקנטוניסטים. הלה הבחין במתרחש וראה את מצוקתו של ר' ירחמיאל. המתין פוגל בסבלנות, ומיד בסיום התפילה עלה אל הבימה והסה את הקהל בחבטה עזה על התיבה. מיד השתתקו הכול.

"רבותיי", רעם קולו, "ככה לא מתפללים. קצת כבוד לקדושה! קצת כבוד ליהדות! רוצה אני כי כל מי ששירתו בצבא במסגרת הקנטוניסטים יבואו מחר לאולם התפילה לבושים במדיהם הייצוגיים – נקיים ומסודרים – וידאגו שגם בני-משפחותיהם יבואו עמם".

למחרת היה בית-הכנסת מלא עד אפס מקום. במיוחד בלטו הקנטוניסטים, שהגיעו לבושים במדיהם הצבאיים המגוהצים, ואף נשאו את האותות והעיטורים שבהם זכו במרוצת שנות שירותם הרבות. נעליהם היו מצוחצחות וכומתות צבאיות חבושות על ראשיהם בזווית מדוייקת.

התפילה החלה בלא כל הפרעות וכך הגיעו לתקיעות. קודם שעלה ר' ירחמיאל לבימה, לתקוע בשופר, הקדימו פוגל בנאום קצר משלו: "חיילים!", פתח ואמר, "עשרים וחמש שנים שירתנו בצבא, התאמנו אלפי שעות, עברנו מלחמות וימים קשים – והכול בשביל מי? בשביל מלך בשר-ודם. האם לא נוכל לעמוד כך לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה?!".

פוגל פקד על לובשי המדים להתייצב דום, בקומה זקופה, כבמסדר צבאי. לאחר שהכול הסתדרו כחיילים במסדר, פנה פוגל אל ר' ירחמיאל ואמר לו: "עכשיו תקע!". התקיעות התנהלו הפעם למופת.

מאז אותו יום של ראש-השנה אימצה לה קהילת פטרוזקוצק מנהג מיוחד – לשמוע את תקיעות השופר במדים, כך שנה אחר שנה.

כשסיפר ר' ירחמיאל חדש את פרשת המדים והתקיעות לכ"ק אדמו"ר רבי יוסף-יצחק (הריי"צ) מליובאוויטש, העלה הסיפור נהרה של שמחה על פני הרבי. ניכר היה עליו כי תמימותם הכובשת של הקנטוניסטים שבתה גם את ליבו.

דרכי החסידות

קשוט אחרים

לא-אחת אומר אדם לעצמו: מי אני ומה אני לצאת ולקרב יהודים לתורה ולמצוות, בשעה שאני יודע היטב עד כמה עדיין חסרה לי שלמות בעבודת ה'. עליי להשקיע תחילה את כוחותיי בתיקון עצמי, ורק כשאהיה מושלם, יהיה מקום לחשוב על העיסוק בקירובו של יהודי שני לאבינו שבשמים. לתמיכה בטענה זו מגוייס מאמר חז"ל "קשוט עצמך ואחר-כך קשוט אחרים" (בבא-מציעא קז,ב).

טענה זו אינה אלא עצת היצר. עזרה רוחנית ליהודי דומה לעזרה גשמית. גם בעזרה גשמית יכול אדם לטעון: "חייך קודמים", ועל-כן אין הוא חייב לתת צדקה, שכן צרכיו קודמים לצורכי הזולת. אבל ברור שזו טענה מוטעית מיסודה, וכפי שמבאר רבנו הזקן (תניא עמ' 248): "ולא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו', שהוא דבר השווה לשניהם בשווה, לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף, ועצים וכסות בקרה וכהאי-גוונא, כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה, בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכל בני-ביתו, ולא שייך בזה חייך קודמין, מאחר שאינן חיי נפש ממש, כמו של העני, שווה בשווה ממש".

באותה מידה, כאשר יהודי טוען שאין הוא חייב לקרב יהודי שני לאבינו שבשמים, מכיוון שעדיין לא השלים את עצמו, הרי הוא משאיר את אותו יהודי לגווע ברעב ובצמא רוחניים, בשעה שהוא עסוק בהשגת שלמותו האישית.

מעשי חייא

דוגמה לכך אפשר ללמוד ממעשיו של חייא, שעליהם אמרו חז"ל "כמה גדולים מעשי חייא" (בבא-מציעא פה,ב). כשהוא חשש שהתורה תישכח מישראל, זרע פשתן, הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף מעורותיהם וכתב עליהם את חמישה חומשי תורה. אחר-כך לקח חמישה ילדים ולימד כל אחד ואחד חומש אחד, והורה לכל ילד ללמוד את החומש שלמד עם חבריו. הרבי מליובאוויטש אומר, שמזה אפשר ללמוד הוראה נפלאה: כשיש מצב שהתורה משתכחת, אפילו ילד קטן שיודע רק חומש אחד, אינו יכול לטעון שעליו לעסוק עכשיו בלימודו האישי וללמוד את שאר החומשים, אלא כבר בשלב זה הוא חייב ללמד חומש זה את חבריו שעדיין אינם יודעים זאת.

לכן גם יהודי שנמצא בתחילת דרכו בלימוד התורה אינו פטור מן החובה ללמוד תורה עם יהודים שיודעים פחות ממנו. גם אם הוא הספיק ללמוד רק מעט, הוא חייב להעביר את המעט הזה ליהודי שני, מכיוון שמדובר בפיקוח-נפש ממש במובן הרוחני.

בכל-זאת באים וטוענים: הלוא הנביא (ישעיה נח,ז) אומר "ומבשרך לא תתעלם", ומכאן שעליך לדאוג תחילה לעצמך. משיב הרבי (לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 457): אדרבה, הלוא בתחילת הפסוק נאמר "פרוס לרעב לחמך... כי תראה ערום וכיסיתו", ומכאן שכאשר אתה רואה יהודי שנפשו רעבה לקב"ה ויהודי שהוא ערום מן המצוות – דבר ראשון מוטלת עליך חובה להשביע את רעבונו ולכסותו במצוות, ורק לאחר מכן עליך לטפל בצרכים הרוחניים שלך.

אין סדר

זאת ועוד: מה אשם היהודי השני שאתה עדיין לא סיימת לתקן את עצמך?! העניינים האישיים שלך הם דברים שבינך ובין הקב"ה, ועליך החובה לתקנם ולהשלימם, אבל בגלל זה היהודי השני אינו צריך לסבול ולהישאר רחוק מה' ותורתו.

בהקשר זה הזכיר הרבי פעמים רבות את מאמרו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב (מבוא לקונטרס ומעיין עמ' 22), שבימינו אלה צריכה העבודה להתנהל שלא על-פי הסדר וההדרגה, אלא בבחינת 'חטוף ואכול, חטוף ושתי'. לכן אי-אפשר להמתין עד שהעוסק בקירוב יהודי יגיע לשלמותו, 'קשוט עצמך', אלא עליו 'לחטוף' עוד פעולה ועוד פעולה, ובתוך כך לתקן ולהשלים גם את עצמו (ספר השיחות תשמ"ט כרך א, עמ' 126. ועוד).  

חיים יהודיים

הרב דרעי: "לא לתלות תקוות באדם"

"לצאת אל ההמונים הצמאים לתורה"

האירוע הציבורי המרכזי והטראומטי ביותר של השנה החולפת היה גירוש ועקירת כעשרת-אלפים יהודים מבתיהם. להגדרה זו מסכים גם הרב יהודה דרעי, רבה הראשי של העיר באר-שבע, הרואה בעקירה זו "טרגדיה ציבורית". הוא מתבטא בזהירות, בשל ההגבלות שהחוק מטיל עליו כרב וכדיין, אך אינו יכול מלהגדיר פעולה זו "אטימות לרחשי הלב של חלקים נרחבים בעם".

במסגרת חשבון-הנפש שעורכים יהודים ערב ראש-השנה, מציע הרב דרעי לקח שיש להפיק מטרגדיה זו: "מחובתנו להתחזק באמונה 'אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים', ולהימנע בעתיד מלהשליך את יהבנו על גורם אנושי כזה או אחר".

הכול לטובה

בדיעבד הוא אומר: "כיהודים אנו מצווים להאמין שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה. גם מכירת יוסף על-ידי אחיו התבררה, בפרספקטיבה של שנים, כמהלך שהיה לטובה. הפירוש החסידי לפסוק 'מאין יבוא עזרי' אומר, כי דווקא מתוך ה'אין' תבוא העזרה".

שבע שנים משמש הרב דרעי (48) רבה של באר-שבע, ובמהלך תקופה זו חלה התפתחות מרשימה בחיי הדת בעיר. "כשבאתי לכאן היו בעיר רק כחמישים תעודות כשרות, וכעת יש בה כשלוש-מאות וחמישים. מאות שיעורי תורה חדשים נוסדו, חלק ניכר מהם על-ידי כשלושים אברכי בית-המדרש שלנו".

נמנע אסון

הרב דרעי נולד במקנס שבמרוקו. בן אחת-עשרה היה כשעלתה משפחתו לארץ, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. זמן קצר לאחר מכן התקבל לישיבה. את יסודות הלימוד והאהבה הגדולה לתורה קיבל ממורו המנוח, הרב בן-ציון אבא-שאול, ראש ישיבת פורת-יוסף. אחר כך השתלם לרבנות ולדיינות בבית-המדרש הגבוה שעל-יד מכון הרי פישל. בהיותו בן שלושים ושתיים רשם תקדים, כאשר התמנה לרבה של שכונת רמות ואף צורף למועצת הרבנות הראשית.

בעת האחרונה עלה שמו בהיותו ממובילי המאבק של מועצת הרבנות הראשית נגד החלטת הממשלה להחריב את בתי-הכנסת בגוש-קטיף. "לו הייתה הממשלה מממשת את החלטתה הראשונה, ויהודים היו מחריבים את בית-הכנסת, זה היה אסון בממדים היסטוריים", הוא אומר.

לצאת ולמסור שיעורים

הרב דרעי ידוע בחביבותו ובנועם הליכותיו, אך כשמדברים עמו על חשבון-נפש כללי שעל ציבור לומדי התורה לעשות, יש בפיו דברים נוקבים: "על כל יהודי המחשיב עצמו בן-תורה לשאול את עצמו: מה עשיתי למען אחיי, שלא זכו לטעום טעמה של תורה?! האם הקדשתי להם מזמני או שמא הייתי שקוע בטיפוח השלמות שלי ושל ילדיי בלבד?! צו השעה הוא לצאת אל ההמונים המבקשים לשמוע דבר תורה. אינני מכיר בית-כנסת אחד שמתפלליו לא היו ששים לשמוע שיעור-תורה, לו היה מישהו בא למסור אותו. אכן, מצד אחד יש הידרדרות מוסרית נוראה, ערכים מקודשים נשחקים, אך בה-בעת יש גם כמיהה עצומה לתורה. עלינו להרוות צימאון זה ולא נוכל להסתתר מאחורי שום תירוץ!".

הרב דרעי מאחל לציבור הקוראים ולכל בית-ישראל ש"תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה", ומברך שבשנה הבאה עלינו לטובה (תשס"ו) יקויים תהיה שנת סוף וקץ לגלות.

פינת ההלכה ומנהג

הכנות שליח-הציבור

שאלה: מה הן ההכנות ששליח-ציבור צריך לערוך לקראת הימים הנוראים?

תשובה: דרישות רבות מעמידה ההלכה לפני ש"ץ הנבחר לייצג אותנו לפני ה' בימים הנוראים. נדרש מהציבור "לחזור אחר שליח-ציבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים טובים", והעיקר הוא יראת-שמים ושתפילתו יוצאת מקירות הלב; "ואם אי-אפשר למצוא מי שיש בו מעלות ומידות הללו - כל ישראל בחזקת כשרים לתפילה, רק שצריך שיהיה מרוצה לקהל". וב'קיצור שולחן ערוך' מסיים: "ואם רואה שיש מחלוקת בדבר, ימנע עצמו, אף-על-פי שיהיה מי שאינו הגון".

לאחר שהקהל עשו את שלהם והחליטו מה שהחליטו, על הש"ץ והתוקע ללמוד בספרי מוסר וחסידות ולהכין עצמם לתשובה בכלל ולתפקידם בפרט, ואז יצליחו "שהש"ץ יהיה הגון". כמו-כן חשוב מאוד לטבול במקווה בערב ראש-השנה ובימי ראש-השנה בשחרית.

מנהג עתיק הוא - וכן הורו נשיאי חב"ד - שהיורד לפני התיבה, ובפרט בימים הנוראים, יעבור תחילה על כל התפילות, ובפרט על כל הפיוטים (וכיום יש מחזורים וספרים רבים לביאורי תפילה), כדי לדעת לכל הפחות את פירוש המילות כפשוטו, ומובן מאליו - לדעת את דיני התפילה בכלל, ודיני הש"ץ בפרט. ואף אם עשה כן אשתקד, יעשה כך בכל שנה מחדש, כמה ימים קודם שירד לפני התיבה.

למותר לעורר, שהתוקע והמקריא ילמדו היטב את דיני התקיעות כהלכתם, הלכה למעשה, ובכלל זה כיצד לנהוג אם אירעו הטעויות והספקות השכיחים. לפועל, מכיוון שפעמים רבות יש צורך להוציא ידי-חובה את מי שלא שמעו את התקיעות בבית-הכנסת, ובפרט שכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש עורר להשתדל לזכות יהודים רבים ככל האפשר במצווה זו - מצווה על כל אחד ואחד לדעת הלכות אלו.

מקורות: מטה אפרים סי' תקפא סכ"ו וסמ"ח ומפרשיו, וש"נ. קיצור שו"ע סי' קכח ס"ז. אגרות-קודש ח"ו עמ' שכד, חי"א עמ' שנג, תטז.