יש מי שמרגישים חשק לעסוק בקירובו של יהודי לעולמה של תורה ומצוותיה רק כשהיהודי שבו מדובר הוא בעל מעלות ותכונות מיוחדות, אבל כשמדובר בסתם יהודי מן השורה, ובפרט אם אין רואים בו שום מעלה מיוחדת – כאן אין להם עניין מיוחד להתמסר לקירובם של יהודים מסוג זה. על כך נאמר במשנה (אבות פרק א, משנה יב): "הווי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
ברור שהמשנה מדברת על קירובם של יהודים לתורה (שהרי אין עניין לקרב לא-יהודים לתורה), אבל המשנה אינה אומרת שיש לקרב את בני-ישראל (וכדומה) לתורה, אלא היא נוקטת את הביטוי "בריות". מדייק מזה רבנו הזקן (תניא פרק לב), שהכוונה כאן היא לאותם יהודים שלא ניכרת בהם שום מעלה מיוחדת, והדבר היחיד שאפשר לומר לזכותם הוא שהם בריות שברא הקב"ה: "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם בריות בעלמא". וכפי שמפרש הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם כרך יא, עמ' 189): "אלו שאין להם זכות אחרת, מלבד זה שהקב"ה בראם".
השורש העליון
לעיתים פוגשים יהודי שנראה רשע גמור, השקוע כל-כולו בעמקי הקליפות, וסבורים כי אין טעם ואולי אין סיכוי להוציא יקר מזולל ולהחזיר יהודי כזה אל ה' ותורתו. בעניין זה מפיק הרבי (לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 198) הוראה נפלאה מפעולתו של יצחק אבינו עם בנו עשיו. התורה מספרת ש"ויאהב יצחק את עשיו", והוא אף רצה לברכו. ברור שיצחק ידע כי עשיו רחוק מלהיות צדיק, והוא הכיר את כל מעלליו, ובכל-זאת התאמץ לקרבו.
יצחק ראה את שורשו העליון של עשיו. כשהוא הביט בעשיו, הוא ראה לא רק את דמותו כפי שהיא כאן בעולם הזה, אלא את שורשו הרוחני ואת מה שהוא היה יכול וצריך להיות. עבודתו של יצחק היא חפירת בארות. כלומר, הוא חופר באדמה הצחיחה ומגלה שבעומק האדמה מצויים מים חיים. הוא ביקש 'לחפור' גם בנשמתו של עשיו, ולגלות את האורות העליונים הטמונים בה.
מכאן עלינו ללמוד הוראה נצחית: אם עשיו הרשע, שחי קודם מתן-התורה, נקרא בכל-זאת 'ישראל' (אף כי 'ישראל מומר'), ואם יצחק התאמץ 'לחפור' גם בו ולגלות את הפנימיות הטובה החבויה בתוכו – על-אחת-כמה-וכמה לאחר מתן-התורה, כאשר הקב"ה אמר לכל יהודי ויהודי "אנכי ה' אלוקיך", ופעל בכך שכוחו וחיותו האמיתיים של כל יהודי הוא "אנכי ה'".
ובפרט שאותם יהודים שנראים בחיצוניותם כמי שאינם מתנהגים כראוי, גם הם עומדים במעמד גבוה לאין-ערוך מעשיו הרשע (נוסף על כך שבימינו אלה, רובם-ככולם בגדר 'תינוק שנשבה'). ודאי אפוא שחייבים להתמסר כדי לקרב את כל אחינו היהודים, גם מי שנראים רחוקים מאוד מיהדות, 'לחפור' בתוכם ולגלות את ה'מים חיים' הטמונים בכל אחד ואחד מהם.
אהבה שווה
תורת החסידות מלמדת כי מצוות אהבת-ישראל היא גם לרשע גמור. וכפי שסיפר רבי זושא מאניפולי לרבנו הזקן, מה שסיפר לו אחיו, רבי אלימלך: אצל המגיד ממזריטש היו משמרות של תלמידים לשמשו. פעם אחת, בעת המשמרת של רבי אלימלך, קרא לו המגיד ממזריטש ואמר: "שומע אתה, מיילך, מה שאומרים במתיבתא דרקיעא – שאהבת-ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור" (ספר השיחות קיץ הת"ש עמ' 116).
הרבי מליובאוויטש מסביר (תורת מנחם כרך ח, עמ' 208), כי אמרה זו של המגיד ממזריטש יש בה חידוש על מאמר הבעש"ט, בעניין אהבת-ישראל ליהודים פשוטים: "כי הבעש"ט דיבר רק על אנשים פשוטים, ואילו המגיד הוסיף שצריכים לאהוב גם רשע גמור, ויתרה מזו – שהאהבה לרשע הגמור צריכה להיות שווה לאהבה לצדיק הגמור". |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
