דבר מלכות

כל בית יהודי צריך להיות "בית אלוקים"

בבוא יעקב אבינו להקים את בית ישראל, נצטווה לצאת מבאר-שבע, לצאת גם מהישיבות של שם ועבר וללכת לחרן, "חרון אף של עולם" * זוהי ההוראה לכל אחד ואחד, שדווקא על-ידי שמתגבר על הנסיונות שלו הוא זוכה לבנות בית יהודי מואר וחם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע המנהג שבשבת שלפני החתונה¹ עולה החתן לתורה².

וטעם המנהג - כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר³ - משום שבהקדמה לכל פעולה צריך יהודי להתקשר עם התורה, ועל-אחת-כמה-וכמה כשמדובר אודות פעולה הכי כללית של בניין בית בישראל, בניין עדי עד, על יסודי התורה ומצוות, בוודאי שבהקדמה לזה צריך להתקשר עם התורה, שזהו העניין העלייה לתורה בשבת לפני החתונה.

וצריך להבין הטעם שההתקשרות עם התורה בתור הקדמה והכנה לחתונה היא על-ידי עלייה לתורה - התקשרות עם האותיות דתורה-שבכתב דווקא:

ובהקדמה - שהתורה נחלקת לכמה חלקים, החל מהחלוקה הכללית לתורה-שבכתב ותורה שבעל-פה, וביניהם גופא ישנם חילוקים: בתורה-שבכתב - אמירת פסוקי התורה אפילו ללא הבנת הפירוש⁴, לימוד פסוקי התורה בפירושם הפשוט, ולימוד עם הפירושים דמפרשי התורה; ובתורה שבעל-פה - לימוד דיני והלכות התורה, ולימוד טעמי ההלכות ופלפול התורה⁵.

[ולהוסיף, שהחילוק בין הלכות התורה לפלפול התורה מודגש בנוגע להחיוב דהקדמת לימוד התורה לפני החתונה:

החילוק שבין פלפול התורה להלכות התורה⁶ - שפלפול התורה הוא בלי גבול, "אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן כו'", ועל זה נאמר⁷ "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" [ולכן החיוב דלימוד התורה הוא חיוב תמידי בכל עת, כי, כמה שלומדים יכולים להוסיף וללמוד יותר, כיוון שהתורה היא בלי גבול]; מה-שאין-כן הלכות התורה יש להן גבול קץ ותכלית [ולכן שייך ללמוד כל התורה כולה, כפי שמצינו בגמרא⁸ "שאל בן דמה... כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו כו'", שהפירוש "למדתי כל התורה כולה" (דלכאורה, איך ייתכן מציאות של לימוד כל התורה כולה שהיא בלי גבול) הוא לימוד כל הלכות התורה שיש להן גבול].

וחילוק זה מודגש בנוגע להחיוב דהקדמת לימוד התורה לפני החתונה - שלימוד ההלכות הוא קודם לכל העניינים, ועד ש"נדחית מפני לימוד זה מצווה רבה של פריה ורביה אף שהיא גדולה מכל המצוות... היא נדחית מפני מצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות", מה-שאין-כן לימוד הפלפול, אף שישנו חיוב בלימוד זה [שהרי גם פלפול התורה שניתן למשה, "נהג בה (משה) טובת עין ונתנה לישראל"⁹], אין זה קודם לכל העניינים, ואין לו לבטל מפריה ורביה בשבילה (כמו שכתב רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה¹⁰, והאריך בזה בקונטרס-אחרון¹¹)].

וצריך להבין: מהו הטעם שההתקשרות עם התורה כהכנה והקדמה לחתונה היא על-ידי עלייה לתורה, כשקורין בתורה-שבכתב דווקא, ובתורה-שבכתב גופא קורין אותיות התורה דווקא, ללא פירוש כלל, אפילו לא הפירוש הפשוט ("אפטייטשן די ווערטער") כפי שלומדים ב"חדר"?!

ב. ויש לקשר זה עם המסופר בפרשת השבוע אודות סדר ההנהגה של יעקב בנוגע לעניין הנישואין - כשהתכונן להעמיד ולבנות את כל בית ישראל:

ובהקדמה - שסדר ההנהגה של יעקב הוא הסדר של ישראל בטהרתם, כפי שהם מובדלים לעצמם, ובלשון חז"ל¹², "אברהם יצא ממנו ישמעאל כו' יצחק יצא ממנו עשו", מה-שאין-כן "יעקב מיטתו שלימה".

ובנוגע לסדר הנהגתו של יעקב מספרת התורה כמה וכמה פרטים, אשר, כל הפרטים שבסיפור זה - ככל סיפורי התורה¹³ - מהווים לימוד והוראה¹⁴ לדורות, בכל מקום ובכל זמן, וגם בימינו אלה, שהרי התורה היא נצחית¹⁵.

ומתחיל מהמסופר בהתחלת הפרשה: "וייצא יעקב מבאר שבע ויילך חרנה" - עניין שנאמר כבר בסיום הפרשה שלפני זה, וחוזר ונשנה בהתחלת פרשתנו (כמו שכתוב בפירוש רש"י ש"חזר לעניין הראשון"), ומזה מובן גודל ההדגשה שבדבר, שהרי, כל ענייני התורה הם בתכלית הדיוק, עד שאפילו מייתור של אות אחת למדים כמה הלכות¹⁶, ומכל-שכן עניין שלם שחוזר ונשנה עוד הפעם, ובוודאי שיש בזה לימוד והוראה לדורות, כדלקמן.

ג. "וייצא יעקב מבאר שבע ויילך חרנה":

אודות השם "באר שבע" - מצינו בתורה שני טעמים: (א) על שם השבועה שהיתה בעת הכריתת ברית בין אברהם ואבימלך¹⁷, (ב) על שם הבאר השביעית שחפרו עבדי יצחק לאחרי השלום עם אבימלך¹⁸. שני הטעמים מורים על מצב של מנוחה ושלווה אצל בני ישראל.

ולעומת זאת, השם "חרנה", מורה על מצב הפכי - כפירוש חז"ל¹⁹ ש"חרן" מורה על "חרון אף של עולם".

ואף-על-פי-כן נאמר "וייצא יעקב מבאר שבע ויילך חרנה" - יציאה ממקום ומצב של מנוחה ושלווה למקום ומצב ד"חרון אף של עולם".

ומכאן מענה על שאלה כללית:

כיוון שהקב"ה נתן לנו תורה ומצוות מידו המלאה והרחבה, בכל פנייה שפונים ("וואו מ'גיט זיך נאר א קער") צריכים לקיים אחת מרמ"ח מצוות-עשה וענפיה, או-על-כל-פנים להיזהר מאחת משס"ה מצוות לא-תעשה וענפיה - היה לו לכל הפחות להסיר מאתנו את הדאגות, דאגת הגלות, דאגת הפרנסה, וכיוצא בזה, כדי שיהיה נקל יותר לקיים המצוות? ויתירה מזה: מוטב היה שבכלל לא נצטרך לעסוק בענייני העולם, אלא להימצא יותר באהלה של תורה?

על זה מספרת לנו התורה את סדר הנהגתו של יעקב - שבעומדו להקים את בית ישראל נצטווה לצאת מבאר-שבע, לצאת גם מהישיבות של שם ועבר²⁰, ולילך לחרן, "חרון אף של עולם":

קודם שהוצרך להעמיד את עם ישראל - היה יכול וצריך להימצא ב"באר שבע", מקום של גילוי אלוקות במוחש, שקיום המצוות מתאפשר בו בקלות והעבירות בקושי;

אבל בכדי לבנות את בית ישראל - הוצרך לצאת מבאר שבע ולילך לחרן, מקום שאלוקות הוא בהעלם והסתר [שהרי אפילו "עולם" סתם הוא - כשמו - מלשון העלם²¹, ומכל-שכן "חרון אף של עולם"], שבו מתאפשרות העבירות בקלות יתירה והמצוות בקושי רב, ודווקא שם - על-ידי זה שעמד בנסיונות, זכה לבנות את בית ישראל, "מיטתו שלמה".

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מישראל - שדווקא על-ידי זה שיש לו נסיונות, ומתגבר עליהם ועומד בהם, זוכה לבנות בית יהודי, בית מואר ובית חם.

ד. וממשיך בכתוב סדר הליכתו של יעקב לחרן - הדבר הראשון שעשה בלכתו לחרן - "ויפגע במקום"²², "לשון תפילה"²³:

בצאתו לחרן למצוא זיווגו, היה לו, לכאורה, ללמוד שפת ומנהגי המדינה, להתלבש במלבושי המדינה וכו' וכו', ואף-על-פי-כן הניח יעקב כל עניינים אלה, ובמה עסק - בעבודת התפילה.

וההוראה מזה:

כשיהודי מתכונן לבנות בית בישראל - יכול לחשוב: בשלמא עד עתה היתה התעסקותו בלימוד התורה, קיום המצוות ותפילה, אבל עכשיו, בצאתו לעולם, עליו להניח את הכל ולהתמסר ללימוד וחיקוי מנהגי המדינה, רדיפה אחר תושבי המדינה, וכיוצא בזה.

ועל זה באה ההוראה מהנהגתו של יעקב - "ויפגע במקום" - שדווקא עכשיו צריך להתמסר עוד יותר לעבודת התפילה, כי, עבודתו הקודמת שעסק בתורה ומצוות ובתפילה²⁴ אינה מספיקה בשביל מצבו עתה, בצאתו לעולם, שצריך לעמוד בנסיונות גדולים שלא בערך להקודמים, ולכן צריך להתפלל ולבקש מהקב"ה שיעמוד בנסיון.

ה. וממשיך בכתוב²² - "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", ומפרש רש"י, "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא פני חיות רעות"²⁵:

לכאורה אינו מובן הטעם ש"עשאן כמין מרזב סביב לראשו" בלבד, ולא גם סביב לכל שאר האברים - דממה-נפשך: אם היה לו ביטחון שהקב"ה ישמור אותו - לא היה לו לעשות מרזב גם סביב לראשו, ואם לא רצה לסמוך על עניינים שלמעלה מהטבע - היה לו לעשות מרזב גם סביב לגופו ורגליו?

ויובן בהקדם ביאור הדיוק בלשון הכתוב²⁶ "יגיע כפיך כי תאכל", "יגיע כפיך" דייקא²⁷ - שההתעסקות והיגיעה בפרנסה צריכה להיות (לא עם הראש, "יגיע ראשך", אלא) עם הידים ("כפיך") בלבד, ואילו הראש נשאר פנוי, ומונח בתורה ועבודה, ואז (כש"יגיע כפיך (בלבד) כי תאכל", אבל הראש מונח בתורה ועבודה) - "אשריך וטוב לך" (כסיום הכתוב²⁶), ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, כי, ריבוי ההתחכמות והתחבולות בענייני פרנסה ("יגיע ראשך"), לא זו בלבד שאין בהם תועלת, אלא אדרבה, מקלקלים יותר, כמו שכתוב²⁸ "לא לחכמים לחם" (כמבואר בכמה מקומות²⁹).

ובנוגע לענייננו:

בצאתו לחרן ידע יעקב היטב לאיזה מקום הולך הוא³⁰, וידע ששם יצטרך לעבוד לפרנסתו אצל לבן הארמי (טרדות הפרנסה), וידע שגם קודם בואו לחרן, בהיותו בדרך, ישנן חיות רעות (טרדות אפילו בהכנות לפרנסה). וכדי להגן על עצמו שהיציאה לעולם לא תפעל עליו, עשה "מרזב סביב לראשו" - להגן על הראש ששום דבר לא יפגע בו ("צום קאפ זאל קיינער ניט צוטרעטן"), תהיה באופן ד"יגיע כפיך" בלבד, ואילו ראשו ישאר מונח בתורה ועבודה.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מישראל - שבצאתו לעולם צריך להיזהר שהראש יהיה מוגן, על-ידי זה שיהיה מונח בתורה ועבודה, וכשהראש יהיה כדבעי, אזי במילא יהיו גם הידים והרגלים כדבעי; עסק הפרנסה יהיה על-פי שולחן-ערוך, הנהגת הידים תהיה באופן ש"שמאל (בלבד) דוחה (אבל) ימין מקרבת"³¹, והרגליים תהיינה רצות לדבר מצווה.

ו. ועניין זה ("מרזב סביב לראשו") עשה יעקב "מאבני המקום" - אבנים דווקא:

אבנים - הם סוג הדומם, שאין בהם חיות, ואין בהם אפילו נפש הצומחת. ועניינם בעבודה - קבלת-עול, ללא שכל, וללא רגש.

והעניין בזה - שכדי שהיציאה לעולם לא תפעל עליו, לא מספיק שכל ורגש, אלא צריך קבלת-עול מלכות שמים שלימה³², עניין הביטול, שמרגיש את עצמו כאבן דומם, כמו שכתוב "אם לא שיוויתי ודוממתי"³³, "ונפשי כעפר לכל תהיה"³⁴.

דומם - אינו יכול להתנענע מעצמו, עד שמישהו לוקח אותו ומעבירו ממקום למקום. וכך צריך להרגיש את עצמו כדומם - עבד פשוט - שהקב"ה נושאו (וצריך להניח את עצמו להינשא) ממקום למקום כדי למלא את הכוונה והשליחות שהוטלה עליו.

וזהו גם תוכן המשך העניין ד"ויידר יעקב נדר לאמור אם יהיה אלוקים עמדי וגו'"³⁵ - ההתקשרות להקב"ה על-ידי נדר דווקא³⁶ - שעניינו של נדר הוא שגם אם מצד הרצון השכל והרגש לא היה עושה את הדבר, מוכרח הוא לעשותו מצד הנדר, מתוך קבלת-עול.

והשכר לזה (כפי שמסיים בהפרשה)³⁷ "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים" - שאף שמדובר אודות אבנים סתם (ובוודאי לא כסף וזהב), ויתירה מזה, אפילו לא אבנים שבעיר, אבנים של בית מושב, אלא אבנים שנמצאו באמצע הדרך, מכל-מקום, נעשו גם הם "בית אלקים", ועניינו בעבודה³⁸ - שגם הדברים הרגילים והפשוטים שלו (דוגמת אבנים סתם שבאמצע הדרך) נעשים חדורים בקדושה, "בית אלוקים".

ז. וזוהי ההוראה ומוסר-השכל לכל, ובפרט לחתן וכלה שעומדים לבנות בית בישראל:

בית בישראל צריך להיות "בית אלוקים", על-ידי זה שנעשה חדור בקדושה, היינו, שלא רק הסידור והחומש שבבית הם קדושים, אלא גם (להבדיל) המזלג והכפית שבבית חדורים בקדושה.

ועניין זה נעשה על-ידי ההכנה המתאימה, החל מעניין התפילה, "ויפגע במקום", וכן "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", הקפת הראש בעניין הקבלת-עול (כנ"ל בארוכה), ועל-ידי זה פועל שלא רק בזמן התפילה, ולא רק בהיותו ער, אלא גם בעת השינה ("וישכב במקום ההוא"²²) נעשה מעמד ומצב ש"זה - המקום שבו נמצא - שער השמים"³⁹, והבית וכל אשר בו הוא "בית אלוקים".

ועל-פי זה יש לבאר הטעם שההתקשרות עם התורה בשבת שלפני החתונה היא על-ידי עלייה לתורה דווקא, קריאה בתורה ללא פירוש כלל (כנ"ל ס"א) - שבזה מודגש שההכנה לנישואין על-ידי ההתקשרות עם התורה היא (לא מצד השכל, לימוד מתוך הבנה והשגה, אלא) מתוך קבלת-עול, שמתבטאת בקריאת אותיות התורה ללא פירוש כלל, וזוהי ההכנה המתאימה לבניין בית בישראל באופן ד"בית אלוקים".

ח. הקביעות דשבת פרשת ויצא בשנה זו [תשי"א] היא ביום ט' כסלו - יום ההילולא של אדמו"ר האמצעי, וגם יום הולדתו, שנסתלק באותו יום שבו נולד.

בא' ממכתביו⁴⁰ מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר גודל העניין דשמירת יום ההילולא של צדיק בלימוד והתוועדות, ובו מספר אודות יום ההילולא ט' כסלו שנת תרנ"ז, שחל בשבת פרשת ויצא (כקביעות שנה זו [תשי"א]), ואז אמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מאמר ד"ה והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים, ובהתוועדות שהתקיימה אז אמר כ"ק אדמו"ר נ"ע: שמירת יום ההילולא בלימוד תורתו של בעל ההילולא ובעריכת התוועדות, היא, פדיון-נפש שנותנים לבעל ההילולא.

נקל לשער שאילו היתה אפשרות להיכנס עתה אל אדמו"ר האמצעי וליתן לו פדיון, היה בוודאי כל אחד ממהר להיכנס ("ער וואלט גארניט געקלערט און וואלט באלד אריין") וליתן פדיון.

ועל-פי האמור ישנה האפשרות עתה ליתן פדיון לאדמו"ר האמצעי - בהתוועדות שמתקיימת עתה, ובלימוד תורתו (לאחרי ההתוועדות, כשכל אחד יחזור לביתו), ללמוד עניין באחד מספריו של אדמו"ר האמצעי, בעל ההילולא.

ט. ויש להוסיף ולהבהיר שעניין זה אינו בסתירה חס-ושלום להתקשרות לכ"ק מו"ח אדמו"ר, אנו אין לנו אלא נשיא דורנו - כיוון שההתקשרות (על-ידי נתינת הפדיון) היא לאדמו"ר האמצעי כפי שהוא כלול בכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

- סיפרתי פעם שכשסידרו את דף-השער לספרי החסידות הנדפסים, היתה שקלא-וטריא אם לכתוב "קובץ שלשלת האור", או "קובץ שלשלת המאור", והמסקנה היתה לכתוב "קובץ שלשלת האור", כי, ב"מאור" לא שייך "שלשלת", להיותו עצמי.

ובנוגע לעניננו:

כל אחד מהרביים הוא "מאור", אלא, שב"מאורות" גופא יש לכל רבי עניין מיוחד, בהתאם לדרגתו בספירות, כידוע⁴¹ שהבעש"ט הוא עתיק, המגיד הוא אריך, אדמו"ר הזקן חכמה, אדמו"ר האמצעי בינה, וכו'. וכ"ק מו"ח אדמו"ר, ה"מאור" שבדורנו, כולל את כל ה"מאורות" - הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח-צדק, אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע - כיוון שפועל את כל העניינים שפעלו בשעתם.

ובמילא, צריכים עכשיו להתקשר לה"מאור" דאדמו"ר האמצעי כפי שהוא כלול בה"מאור" שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר.

י. ובהמשך להאמור שההתוועדות ביום ההילולא היא הפדיון שנותנים לבעל ההילולא - כדאי ונכון שינגנו עתה (בהתוועדות דיום ההילולא) ניגון המיוחס להחסידים של אדמו"ר האמצעי.

בין הניגונים המיוחסים להחסידים של אדמו"ר האמצעי ישנו הניגון "ניע זשוריצי חלאפצי", ומבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁴², שאצל החסידים של אדמו"ר האמצעי היתה הדאגה היחידה כיצד לבוא עד ה"מרזח" ("יאק דאיעדעם דא קארטשאמקע"), וכאשר באים לשם אזי לא חסר מאומה...

ותוכן העניין:

כאשר נמצאים בנסיעה בדרך, נכנסים לה"בתי-מרזח" ("קרעטשמעס") שנמצאים באמצע הדרך, ושם יכולים לנוח, להתפלל וללמוד השיעורים במנוחת הדעת.

והנמשל בזה - שהנסיעה בדרך קאי על זמן הגלות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", שכל בני-ישראל (הן אלה שנמצאים כאן, בחוץ לארץ, והן אלה שנמצאים בארץ-ישראל) הם בגלות, בדרך, ובאמצע הדרך ישנם "בתי-מרזח" "קרעטשמעס", שהם המקומות של הרביים. ובמילא, צריכים להשתדל למעט ככל האפשרי בשהות בדרך, ולהימצא יותר ב"בית-המרזח" ("קרעטשמע"), במקומו של הרבי, מתוך ידיעה ששם לא חסר מאומה.

וכאמור, ינגנו עתה ניגון זה (בוודאי כולם יודעים הניגון).

[התחילו לנגן הניגון, ואמר: למה מנגנים רק כדי לצאת ידי-חובה, שינגנו ביתר חיות, ואחר-כך הפסיק עוד פעם ואמר שינגנו ביתר חיות. וניגנו בהתעוררות גדולה, וגם כ"ק אדמו"ר ניגן עם הקהל ונענע בחוזק בידו הק'].

* * *

יא. בהמשך להאמור על-דבר נתינת פדיון (על-ידי הלימוד וההתוועדות), יש להוסיף, שנתינת פדיון היא לא רק בנוגע לעניינים רוחניים, אלא גם בנוגע לעניינים גשמיים, כי, אף-על-פי שרבינו הזקן באגרת-הקודש⁴³ שולל ההנהגה "לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי", משום שזהו עניין ששייך רק "לנביאים ממש", הרי, חסידים לא התפעלו מזה... והמשיכו לשאול גם בנוגע לענינים גשמיים, וכך נהגו גם חסידים גדולים ביותר.

ולהוסיף, שלאחרי שיודעים מה שכתב רבינו הזקן שמענה על עניינים גשמיים שייך "לנביאים ממש", אזי יודעים שהמענה של הרבי על עניינים גשמיים הוא להיותו "נביא ממש"⁴⁴!

- חסידים אינם מתייראים. אם יש צורך שהרבי יהיה נביא, הרי הוא נביא, העיקר, שייתן מענה על העניינים שחסידים שואלים ומבקשים ממנו.

ובנוגע לענייננו:

כיוון שנערכה התוועדות בקשר ליום ההילולא, ובה ניגנו גם ניגון המיוחס לחסידי אדמו"ר האמצעי, וכל אחד קיבל על עצמו ללמוד עניין באחד מספריו של אדמו"ר האמצעי - הרי זה נתינת פדיון שהרבי יעזור לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות.

ואף-על-פי שעכשיו הרבי הוא באופן של הבדלה ("אפגעטראגן") מהעולם, מכל-מקום, ישפיע גם גשמיות, וייתן כוח לעשות מהגשמיות "בית אלוקים", בבחינת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים".

יב. עניין זה שייך במיוחד להמדובר לעיל (ס"ז) אודות חתנים וכלות שעומדים להקים בית בישראל - שיש להם נתינת-כוח מיוחדת מהרבי (כתוצאה מהפדיון הנ"ל) שביתם יהיה "בית אלוקים", בית יהודי, בית חם ובית מואר.

בית יהודי צריך להיות גם בית חם (שהרי יכול להיות בית יהודי שהוא בית קר, כמו שיכול להיות יהודי שהוא קר), וצריך להיות גם בית מואר, "א ליכטיקע שטוב", בית שמאיר את הסביבה כולה.

והכוח לזה - על-ידי פנימיות התורה שהיא המאור שבתורה⁴⁵:

מבואר בתורה-אור⁴⁶ שהצמצום הוא רק באור, אבל במאור לא שייך צמצום.

ומזה מובן גם בנוגע למאור שבתורה, פנימיות התורה - שלא שייך בה הגבלות, ועל-ידה יכולים להאיר את הסביבה כולה, שזהו עניין ד"יפוצו מעינותיך חוצה".

ועניין זה שייך במיוחד לבעל ההילולא, אדמו"ר האמצעי⁴⁷ - כידוע⁴⁸ שעוד בחיי אביו התחיל לומר חסידות בסגנון שלו, באריכות הביאור וכו', וכשסיפרו על כך לרבינו הזקן, אמר: דור דור ודורשיו, הוא - אדמו"ר האמצעי - צריך לומר חסידות באופן כזה, ועל-ידו יתקיים הייעוד "יפוצו מעיינותיך חוצה"⁴⁹.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויצא, ט' בכסלו ה'תשי"א.
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"א חלק ב, עמ' 109-99 - בלתי מוגה)

----------

*) חלקה (ס"ב-ז) נדפס בלקו"ש ח"א עמ' 60 ואילך.

1) להעיר שבשבוע זה חל י"ד כסלו, יום חתונת כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע (בשנת תרפ"ט) - המו"ל.

2) ראה לבוש ומג"א או"ח סו"ס רפב.

3) ראה סד"ה וכל בניך בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט (סה"מ קונטרסים ח"א יט, סע"ב. תרפ"ט ס"ע 79 ואילך).

4) ראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.

5) ראה שם רפ"ב. וש"נ.

6) ראה שם פ"א ה"ה.

7) איוב יא,ט.

8) מנחות צט,ב.

9) נדרים לח,א.

10) ריש פ"ג.

11) שם סק"א.

12) ויק"ר פל"ו, ה. וראה שבת קמו,א. פסחים נו,א. ספרי ואתחנן ו,ד. האזינו לב,ט. ברכה לג,ב. פרש"י פרשתנו כח,יא.

13) ראה זח"ג קנב,א.

14) ראה רד"ק לתהלים יט,ח. זח"ג נג,ב. ועוד.

15) תניא רפי"ז. ובכ"מ.

16) ראה לקו"ת דרושי שמע"צ פח, רע"א. ברכה צה,ד.

17) וירא כא,לא.

18) תולדות כו,לג, ובפי' הספורנו שם (הובא באוה"ת ריש פרשתנו - קעב,א).

19) פרש"י ס"פ נח (נת' בלקו"ש חט"ו עמ' 63 ואילך).

20) ראה פרש"י פרשתנו כח,יא.

21) לקו"ת שלח לז,ד. סה"מ ה'ש"ת עמ' 160 ואילך. ועוד.

22) כח,יא.

23) פרש"י עה"פ (מברכות כו,ב. ב"ר פרשתנו פס"ח, ט).

24) גם אם הוא חושב שכבר נעשה "גברא רבא", ועד שהוא מושלם (מהנחה בלתי מוגה).

25) בהבא לקמן - ראה גם התוועדויות תשנ"ב ח"א עמ' 346 ואילך. וש"נ.

26) תהילים קכח,ב.

27) ראה לקו"ת שלח מב,רע"ד. סה"מ מלוקט ח"א עמ' רעג ואילך. וש"נ.

28) קוהלת ט,יא.

29) לקו"ת חוקת סו,ג. תצא לז,סע"ב ואילך. דרך חיים בהקדמה (ג,ב). דרמ"צ קז,ב.

30) יכולים לחשוב שכיוון שיעקב היה "איש תם" (תולדות כה,כז ובפרש"י), לא ידע כלל מה נעשה בעולם... אבל, האמת היא שידע היטב, והתכונן לכך וכו' (מהנחה בלתי מוגה).

31) סוטה מז,א. וש"נ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד הי"ז.

32) ראה ברכות יד,סע"ב. שו"ע אדה"ז או"ח ס"ב ס"ח.

33) תהילים קלא,ב. ובפי' הראב"ע עה"פ.

34) נוסח ברכת אלוקי נצור כו' (ברכות יז,א).

35) כח,כ.

36) ראה גם אוה"ת פרשתנו (כרך ה) תתנא סע"ב ואילך.

37) שם,כב.

38) ראה גם סה"מ מלוקט ח"ב עמ' קסג ואילך.

39) שם,יז.

40) שנדפס בקונטרס ב' ניסן* חצר"ת (סה"מ קונטרסים ח"ב תג,ב ואילך). ואח"כ באגרות-קודש שלו ח"ד עמ' רלה ואילך. וש"נ.

---------

*) הוא יום ההילולא של אביו כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע (המו"ל).

41) לקו"ד ח"א לו, סע"א. סה"ש תרצ"ו עמ' 141. תרצ"ז עמ' 215. תרצ"ט עמ' 322. תש"ב ריש עמ' 19. תש"ה עמ' 60. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ט ס"ע תטז.

42) ראה סה"ש תורת שלום ס"ע 157 ואילך. וראה גם סה"ש תש"א עמ' 112. תש"ד עמ' 41.

43) ריש סימן כב.

44) ראה סה"ש תורת-שלום עמ' 169. לקו"ד ח"ד תרסב,א. וראה גם שיחת ש"פ שופטים תנש"א ס"ט ואילך (התוועדויות תנש"א ח"ד ס"ע 196 ואילך).

45) ראה קרבן-העדה לירושלמי חגיגה פ"א ה"ז. יפה ענף לפתיחתא דאיכ"ר ב. אוה"ת תצוה עמ' א'רנח. סה"מ תרמ"ז עמ' פז-פח. המשך תער"ב ח"ג עמ' א'שכב. סה"מ עטר"ת עמ' רנ. תרפ"ט עמ' 76.

46) וירא יד,ב.

47) דובר גם אודות הביאור של אדמו"ר האמצעי בשער התפילה (נז,א ואילך) בעניין "הקשורים ליעקב" (פרשתנו ל,מב), בקשר ובשייכות לפנימיות התורה - חסר הביאור (המו"ל).

48) מכתב מהרי"ל מיאנאוויטש - נדפס בבית-רבי ח"ב פ"ב.

49) סיום ההתוועדות - חסר (המו"ל).

משיח וגאולה בפרשה

מגאולת י' כסלו לגאולה השלימה

גאולה פרטית בשלושה עניינים

הגאולה דאדמו"ר האמצעי - שהיתה גאולה דכל עניין החסידות - תוכנה בפשטות הוא, שמבלי הבט על זה שלפני זה היה במאסר אצל אומות העולם, גלות בתוך גלות - הם (הגויים) הכירו בעצמם שצריך לשחררו ובפועל שחררוהו. שגאולה זו - כמו כל הגאולות האחרות דרבותינו נשיאינו, מתחיל מאדמו"ר הזקן, ולאחרי זה מהצמח-צדק עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בי"ב-י"ג תמוז - מוסיפה עוד יותר בבירור האומות, עד שהם עצמם מכירים באמיתיות התורה ואלוקות...

ומעשה אבות החסידות סימן לבנים - מזה מקבל כל יהודי כוח שתהיה אצלו "גאולה" בכל ענייניו, שנחלקים בכללות לג' עניינים הנ"ל: גאולה בעבודתו דקדושה, בלימוד התורה וקיום המצוות - שישתחרר מכל ההגבלות בזה, ולהוסיף בזה באופן דיילכו מחיל אל חיל, עד באופן שלא בערך, כך שבערך לזה נחשבת עבודתו הקודמת כ"מאסר" (הגבלה). על-אחת-כמה-וכמה גאולה בעבודת המלחמה שלו בעולם הזה; וגאולה מהניסיונות הקשים ד"מצרים".

לכן כדאי לקשר את חג הגאולה דיו"ד כסלו, עם הוספה - עד שלא בערך - בלימוד התורה וקיום המצוות, ובפרט על-ידי עריכת התוועדות בכל מקום, שיקבלו החלטות טובות בכל ענייני העבודה, כולל ובמיוחד - העניינים דבעל הגאולה - הפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות חוצה.

...ומכיוון שכל הגאולות קשורות זה בזה, שההחלטות טובות בכל עניינים אלה - יביאו מיד את הגאולה העיקרית - גאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויצא, י"א בכסלו תש"נ; 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"נ, כרך א, עמ' 454)

החזרה ממילוי השליחות היא חלק מהשליחות

מיד בהתחלת מילוי השליחות, כשיעקב יוצא מבאר-שבע כדי ללכת לחרן - מבטיח לו הקב"ה (לא רק ש"אנוכי עמך ושמרתיך גו'", אלא גם) "והשיבותיך אל האדמה הזאת", ועל-דרך זה בתפילתו של יעקב - שמבקש (לא רק ש"יהיה אלקים עמדי ושמרני גו'", אלא גם) "ושבתי בשלום אל בית אבי".

...וההוראה מזה - בפשטות:

כאשר יוצאים למלא את השליחות דהפצת המעיינות חוצה, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, "חרון אף של מקום בעולם" - יש לזכור שהכוונה אינה שיישאר, חס ושלום, במקום זה (גם כאשר נמצא במעמד ומצב נעלה כו'), כי אם, לסיים את מילוי השליחות, ולשוב אל בית אביו, היינו, שבכל פעולה ופעולה חדור הוא ברצון לסיים את השליחות ולשוב אל בית אביו, "ושבתי בשלום אל בית אבי" - בהגאולה על-ידי משיח צדקנו מהמצב דגלינו מארצנו (בית אבינו).

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויצא, ז' בכסלו ה'תשמ"ח - ספר-השיחות תשמ"ח, כרך א, עמ' 127-125)

ניצוצי רבי

קול חתן וקול כלה

הרבי מורה למנהלי מוסדות חשובים באה"ק לקיים סעודת 'שבע ברכות' לחתנים שעסקו בעבודת הקודש * "כאשר אני כותב מכתב - הריני גם משתתף בכך. הייתי, אפוא, בחתונה!", אמר הרבי לגאון הרב יאלעס ז"ל * לקט מהתייחסויות והתבטאויות בנושאי שידוכין ונישואין

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"שמחת חתונה איננה סתם שמחה אלא שמחה נעלית ביותר שלכן כמה עניינים מתירים בשעת חתונה, וכדאיתא בגמרא (בסוף מסכת סוטה) בהנוגע לזמן הגלות, שבחתונה מתבטלים גדרים אלו" - כך התבטא הרבי בשיחת י' בשבט תשכ"ט (שיחות-קודש תשכ"ט, כרך א, עמ' 315-314).

המשכת ברכה ליום החתונה

ולמה עולה החתן בשבת שלפני חתונתו? הנה דברים שביאר הרבי (בשבת-קודש פרשת צו תשמ"ה) תוך כדי הבהרת המושג 'שבת הגדול' ('התוועדויות' תשמ"ה, כרך ג, עמ' 1637):

שבת שלפני החתונה, שאז עולה החתן לתורה, עניין של עלייה ("אויפרופעניש", "מ'רופט אים אויף"), מכיוון שבשבת זו נמשכת ברכה ליום גדול ונעלה - יום החתונה.

תנאי מוקדם

"דיבר הכתוב: אשה יראת ה' היא תתהלל. זאת אומרת: שתנאי הראשון בזה והעיקרי צריך להיות שהמדוברת שומרת תורה ומצוות בחיי יום יום יראת-שמים וכו'" - כתב הרבי לבחור (ששאל בנושא שידוך) בגוף כתב-יד-קודשו (הצילום בתשורה שטרן-חאנין, פורים קטן תשס"ה). והרבי הוסיף עוד: "בדיקת תפילין" ו"תהילים חודשי".

ברוח הדברים כתב הרבי לבחורה (שם):

בנוגע לשידוך - תנאי הראשון והעיקרי הוא שיהיה המדובר דתי ושומר מצוות,

על כל פנים - יתחיל בזה בפועל לפני גמר השידוך בהחלטה להתנהג כן תמיד.

הדרך לקבלת ברכות ה'

ועוד מצילום כתב-יד-קודש של הרבי (שפורסם בתשורה הנ"ל):

אם בכל דבר זקוקים לברכת השם - שהוא בורא העולם ומנהיגו - על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לשידוך ונישואין, והדרך לקבלת ברכות השם (כולל - להחליט כטוב באמת) הרי זה על-ידי הנהגה יום... ולכן לכל לראש עליה לסדר חייה בהנהגה יום... ולאחרי זה תתעניין בשידוך עם בחור שגם הנהגתו יומית היא... והשם יצליחה.

מכתב אישי לכל חתן וכלה

כל חתן וכל כלה זכו - בדרך-כלל - לקבל איגרת מהרבי לרגל נישואיהם. זה היה נוסח אחיד בחתימת-יד-קדשו, שהיה נמסר או משוגר להם לכבוד יום שמחתם.

חברי המזכירות סיפרו בשעתו, כי הרבי הקפיד שהנוסח יודפס בכל פעם מחדש. כלומר, אף- על-פי שאפשר היה להדפיס מראש מלאי של טפסים אחידים ולהוסיף להם בעת הצורך רק את שמות החתן והכלה ואת התאריך - רצונו הק' של הרבי היה שהמכתב יהיה אישי, ולכן הודפס בכל פעם מחדש (מפי המזכיר הרה"ח הרב בנימין שיחי' קליין). דומה כי בשנים האחרונות חל שינוי בנוהג הנ"ל, עקב התרבותם העצומה של קהל הנישאים שביקשו את ברכת הרבי.

המכתב - השתתפות בחתונה

בהזדמנות (חול המועד פסח תשמ"ו) כשביקש סב דגול (הגאון רבי אפרים-אליעזר הכהן יאלעס (ז"ל)) את ברכת הרבי לנישואי נכדו שהתחתן תקופה קצרה קודם לכן, התבטא הרבי:

הרי כתבתי מכתב לקראת החתונה. כאשר אני כותב מכתב - הריני גם משתתף בכך. הייתי אפוא בחתונה!...

עריכת 'שבע ברכות' על-ידי ה'רשת'

בספר 'דוד עבדי', על הגה"ח הרב דוד חנזין ע"ה (שבט תשס"ד), עמ' 410 - נדפס מכתבו של הרבי להרב חנזין (ששימש באותן השנים מנהל 'רשת אוהלי יוסף-יצחק') מיום ו' באלול תשי"ט כשב"נכתב בצידו" נאמר:

בטח ימים אלו תהיה חתונת האברך הנעלה הרב זוסיא שי' פאזנער, ומהנכון אשר כיוון שהיה שליח מכאן בהנוגע לענייני הרשת ביחוד, אשר הרשת תערוך "שבע ברכות" ביום המתאים ובמקום המתאים (באם אפשרי במקום עבודתו בקודש בשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה), ובאופן שגם ההתועדות תשמש תעמולה להכרחית חינוך על טהרת הקדש מואר בחום חסידותי, ומובן אשר הוצאות התוועדות זו תהיה על-חשבון הכללי דמגבית המאוחדת, ובטח יבשר טוב גם בזה.

שליחות לשז"ר ו'שבע ברכות' בהפתעה

הוראה דומה ניתנה בשנת תשל"ג:

בחודש כסלו תשל"ג התקיימה חתונת האברך הרה"ח ר' שלום יעקבסון, מחברי ה'ועד להפצת שיחות'. במהלך ההתוועדות שנערכה בשבת שקדמה ליום החתונה (ראה ספר 'נשיא וחסיד' עמ' 282), ולאחר שעלה לתורה ב-770, קרא לו הרבי, נתן לו בקבוק 'משקה' וביקש שימסור זאת לנשיא המדינה שז"ר ביום הולדתו, בהתוועדות בבית-הכנסת 'צמח צדק'. הרבי אמר לו: "אמנם אתה חתן, ו'חתן דומה למלך', אך בוודאי תסכים למלאות שליחות זו...".

לאחר מכן היה לזה המשך מעניין:

בשיחה טלפונית מיום כ"ד במרחשוון תשל"ג נמסרה הוראת הרבי ע"י הרב חודוקוב בשיחה טלפונית עם הרה"ח הרב אפרים וולף ז"ל, שרשם את הדברים (במכתבו למזכירות, למחרת היום כ"ה במרחשוון, 'ימי תמימים' תדפיס (שבט תשס"ד) עמ' 30):

"בענין חתונת שלום ג'ייקובסון, הוא בעל מסירות-נפש להפצת השיחות וזה עיקר עניינו ושקוע בו, צריך לעשות סעודת 'שבע ברכות' לכבודו, ועל-ידי זה פרסום גדול לכל ענייני השיחות. להכין לו הדבר כהפתעה וזה יאורגן על-ידי עסקני [=המתעסקים באה"ק בהפצת] השיחות. יש להסביר לר' בן-ציון שמטוב שהוא התחיל עניין השיחות... על דבר ההצעה, והנ"ל הוא מחונך שלו וחתונתו זו שמחתו... ביום החתונה בטלו כל המניעות ועל-ידי זה יגדל עניין השיחות. בקשר לפרסום אם לא יזיק  אפשר לפרסם קודם אבל העיקר שהעניין ייעשה".

ממעייני החסידות

פרשת ויצא

ותקרא שמו ראובן... ותקרא שמו שמעון... על כן קרא שמו לוי... על כן קראה שמו יהודה (כט,לב-לה)

משמעות הדברים בעבודת ה':

ראובן - על שם "כי ראה ה'", רומז לההתבוננות בגדולת ה' עד לדרגה של ראייה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא". התבוננות זו מביאה לידי אהבת ה' - "כי עתה יאהבני אישי".

שמעון - על שם "כי שמע ה'", רומז לעבודה בבחינת "שמיעה" והשגה לבד. עבודה זו מביאה לידי יראה - "כי שנואה אנוכי" (רגש של ביטול, בחינת "נבזה בעיניו נמאס").

לוי - על שם "יילווה אישי אליי", רומז להתקשרות והתחברות הנשמה באלוקות על-ידי לימוד התורה.

יהודה - על שם "הפעם אודה את ה'", רומז להודאה וביטול, "כעבדא קמי מריה".

(תורה-אור, פרשת ויחי, דף מ"ה עמ' א')

* * *

על כך יש להוסיף:

ראובן - היינו העבודה של ההתבוננות בפסוקי-דזמרה, שהוא בבחינת "ראייה", כדכתיב (ישעיה מ), "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

שמעון - היינו העבודה דקריאת-שמע, "שמע ישראל".

יהודה - היינו הביטול בתכלית דשמונה-עשרה. לכן גם נאמר ביהודה "ותעמוד מלדת", רמז לתפילת שמונה-עשרה מעומד.

(המשך תער"ב, כרך ב', עמ' תתי"א)

* * *

ועוד יש להוסיף:

ראובן - הוא "ראיית השכל", זאת אומרת שהאדם מבין ומשיג ענין אלוקי בוודאות כזו כאילו ראה אותו בעיניו ממש. בחינה זו שייכת בדרגה האלוקית שמתצמצמת ומתלבשת בעולמות להחיותם, "כוח הפועל בנפעל".

שמעון - הוא הבנה והשגה. בחינה זו שייכת בדרגה האלוקית שלמעלה מעולמות, שלכן לא ייתכן בה "ראיית השכל", אך עדיין שייכת בה מידה מסוימת של תפיסה שכלית.

יהודה - הוא בחינת הודאה והתבטלות על-שכלית. בחינה זו שייכת במהותו ועצמותו יתברך, ש"לית מחשבה תפיסא ביה" כלל.

(המשך תער"ב, כרך ג', עמ' א'שצ"ה)

ותקרא שמו ראובן כי אמרה, כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי (כט,לב)
ותקרא שמו ראובן: רבותינו פירשו אמרה ראו מה בין בני לבן חמי... (רש"י)

הדבר אומר דרשני:

בפסוק מפורש שהטעם לקריאת השם "ראובן" הוא "כי ראה ה' בעניי", ואילו רש"י אומר לנו שהיה כאן טעם אחר לגמרי - "ראו מה בין בני לבין חמי"?!

ויש לפרש: מסקנתה של לאה כי "יאהבני אישי" מחמת לידת ראובן, מעוררת שתי תמיהות - א) אם לפני לידת הבן, היתה לאה שנואה, מניין בטחונה שלידת הבן תשנה את יחס בעלה אליה עד כדי ש"יאהבני אישי"? (ומה גם שאף רחל עתידה ללדת!), ב) על-פי התקדימים שהיו אצל אברהם ויצחק, נמצא כי הבנים הראשונים שנולדו להם לא היו צדיקים. אם כן, מנין ללאה שבנה הראשון יהיה צדיק? (שהלוא ברור כי רק בן צדיק מסוגל לשנות את יחס יעקב אליה).

לכך הוצרך רש"י לפרש שיש טעם מוקדם לקריאת השם ראובן: השם מבטא את מעלתו הגדולה של ראובן. ולפי זה מוצדקת מסקנתה של לאה שכתוצאה מלידת בן כזה - בוודאי תהיה התוצאה ש"יאהבני אישי".

(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 92)

ותקרא שמו יששכר (ל,יח)

יששכר עניינו תורה, ככתוב (דברים לג), "ויששכר באוהליך". ושני השי"נין שבשמו רומזים לשני חלקי התורה - נגלה ונסתר. ומשום זה מבטאים רק שי"ן אחד, כי השני נסתר ונעלם.

(משיחת כ"ק אדמו"ר, ויצא תשי"ב)

הפעם יזבלני אישי (ל,כ)
לשון בית זבול... בית מדור (רש"י)

יש להקשות: מהו הקשר בין שמו של זבולון, מלשון בית זבול, בית מדור, לעניינו של זבולון - "לחוף ימים ישכון", "עוסק בפרקמטיא"?

ויש לבאר, דהנה הכוונה של עבודת בני-ישראל היא - לברר את העולם ולעשותו כלי הראוי לקדושה העליונה. והמשכת קדושה זו בגשמיות העולם היא בעיקר על-ידי עבודתם של בעלי-עסק, שעוסקים בענייני העולם לשם שמים ומקיימים בהם מצוות, ובכך הם עושים את העולם דירה להקב"ה יתברך. נמצא ש(דוקא) עבודת זבולון אכן הופכת את העולם ל"בית זבול", דירה לו יתברך.

 (ליקוטי-שיחות, כרך ל, עמ' 136)

יוסף ה' לי בן אחר (ל,כד)

אחר - מורה על פירוד וישות.

בן - רומז לביטול, כמאמר "ברא כרעא דאבוה", דהיינו שהבן בטל לאביו כביטול הרגל אל הראש.

יוסף ה' לי בן אחר - כשמהפכים את בחינת "אחר" לבחינת "בן", שגם הנפש הבהמית באה לאהבת ה', על-ידי זה מוסיפים ומרבים גילוי אור בנפש וגם למעלה.

(אור-התורה, כרך א, דף ר"כ)

* * *

"יסף" חסר ו' כתיב. זאת מכיוון שעם לידת ה"בן אחר", בנימין - נחסרה רחל (מתה רחל), היינו שנחסרה אות ו', שהיא "אות חיים".

(ליקוטי לוי-יצחק, בראשית, עמ' ר"כ)

ויברכני ה' בגללך (ל,כז)

איתא בזוהר שבזכותו של יעקב היה לבן מוצא כל חודש מאה צאן נוספות בעדריו, מאה אימרי, ומאה עזים. מדוע היתה ההוספה במספר מאה דווקא?

אלא: יעקב בגימטריא קפ"ב (182), ולבן עולה פ"ב (82). נמצא אפוא כי "יעקב" הוא יותר מ"לבן" במספר מאה.

(ליקוטי לוי-יצחק, פר' ויצא, עמ' קכ"ה)

בירורי הלכה ומנהג

לימוד התפילה לילדים

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

 (א) אודות "קטן משיודע לדבר אביו מלמדו..." [סדר ברכות ותפילות לילדים קטנים] הנדפס בראש סידורי 'תהילת ה'':

1) האם סדר זה "יסודתו בהררי קודש"?

תשובה: כבר בשנת ה'תש"ג ערך הרבי בסדר חדש, והפיץ, חוברת קטנה בשם 'סדר ברכות ותפילות' עברי-אנגלי, לנוער, שעליה כתב אז (אג"ק ח"א עמ' פג, י"א שבט תש"ג) שהיא "בנוסח מדוייק והעתקה לאנגלית מנופה". שם הופיע לראשונה סדר זה, ומשם נעתק ל'סידור תהילת ה'' שהוא (כדברי הרבי באג"ק ח"ב עמ' כד) "סידור בשביל ת"ת וביה"ס".

2) עד איזה גיל נחשבים "ילדים קטנים"?

תשובה: בברכת-המזון (מהצד ההלכתי, התאורטי) יש לנו מקורות ברורים במקצת:

שלב א' הוא 'בריך רחמנא' המיועד לקטנים ביותר (שהרי יוצאים בו רק ידי-חובת ברכה ראשונה, כמובא גם באג"ק ח"ג עמ' קלז. ובפועל מלמדים זאת כבר ב'פעוטון'), ולפחות מהתספורת בגיל שלוש מחנכים גם בברכת-המזון (כמצויין ב'היום יום', ד' באייר).

שלב ב' הוא מגיל שש שנים (שלימות - ראה קונטרס-אחרון להלכות תלמוד-תורה, פ"א ה"א, בהוצאת קה"ת עמ' 1654, שכל מקום שנאמרו שנים (בספר היד) לדין מדיני התורה - הכוונה לשנים שלימות), שאז הוא זמן המינימום ל"הגיע לעונת הפעוטות". ואם הוא חריף ויודע מעצמו למי מברכין יש אומרים שמצטרף לזימון (שולחן-ערוך אדמוה"ז סי' קצט ס"ט). עד גיל שמונה - אז מלמדים "מעט מעט מכל ברכה" כבר נזכר גיל "פחותים משמונה שנים" (שולחן-ערוך אדמוה"ז סי' קפז ס"ד).

שלב ג' הוא כנראה בגיל שמונה (שנים שלימות), שאז מגיעים לדעת כל ברכה בשלימותה, ואולי קשור לכך שאז מגיעה (בוודאי) עונת הפעוטות "כבן ט' או בן י', כל אחד לפי חריפותו" ו"יודע מעצמו למי מברכין" (סי' קצ"ט הנ"ל).

נחלקו הפוסקים אם חייבים לחנך קטנים שהגיעו לחינוך בקריאת-שמע שחרית וערבית, והכריע רבינו הזקן "וראוי לנהוג כסברא הראשונה" שיש לחנכם בזה (סי' ע ס"ב), וסיים: "ולדברי הכל חייב לחנכו בתפילה... כמו שיתבאר בסימן ק"ו" ואכן שם בס"ג כתב: "קטנים שהגיעו לחינוך, חייבים לחנכם להתפלל י"ח ערב ובוקר" [האם זה כולל תפילת ערבית? ראה דעות בזה בספר 'חינוך הבנים למצוות ודיני קטן' לבעהמח"ס 'שמירת שבת כהלכתה', הערה פח]. לפי זה, באם יש קושי, התפילה חשובה יותר מקריאת-שמע; ולגבי התפילה, במקומות ובזמנים שהימים ארוכים ביותר, ניתן להתפלל מפלג המנחה ואילך כמבואר בשו"ע סי' רלג ס"א ובאחרונים.

שיעור ההגעה לחינוך (מציין שם במהדורה החדשה לסי' שמג ס"ג, ושם איתא:) "לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענייניו". וראה להלן, שלפעמים יש מצב שבו הצד החינוכי גובר, ו"עשייה לעילא".

3) למה כולל סדר זה רק "הודייה" (מודה אני, תורה ציווה, קריאת-שמע) ולא "בקשת צרכיו", שלפי  הרמב"ם היא עיקר מצוות התפילה?

תשובה: הנה, המאמר המוצג בראש העניין שם, "קטן משיודע לדבר...", עוסק בשינון פסוקים מדין תלמוד-תורה (כמבואר בריש הלכות תלמוד-תורה לאדמוה"ז), ולא בקריאת-שמע, תפילה וברכות כלל. ואולי בגיל זה, (חינוך ל)קריאת פסוקים, ברכות ותפילות באים יחד. מובן שכחלק מחינוכו, מלמדים את הילד שכאשר הוא זקוק לאיזה דבר, יבקש זאת מהשי"ת ב'אותיות' שלו.

 (ב) הסדר בלימוד חלקי-תפילה לילדים:

כשבאים להוסיף עם תלמידים חלקי תפילה, לכאורה היו צריכים להוסיף לראשונה שמונה-עשרה שהיא עיקר התפילה - האם זה נכון? ואם כן, למה נהוג בהרבה מוסדות שבדקתי, לומר ברכות-השחר, פסוקי-דזמרה, וכשמתחילים לומר שמונה-עשרה אין זה תופס "מקום  ראשון"?

תשובה: מלבד השיקול ההלכתי, יש לקחת בחשבון גם שיקולים לימודיים וחינוכיים. ולפעמים דווקא שיקולים אלה גוברים, פשוט מפני שאי-אפשר ללמד בדרך אחרת. ואכן, ב'תפילה לילדים קטנים' נכללות ברכת ציצית וברכת נטילת-ידיים (ואף אמירת פסוקים) - אף לפני שמלמדים ברכת-התורה, שחשיבותה ההלכתית גדולה משלהן* - כנראה משום שמצוות (וברכות) אלו יוצרות "מסגרת".

בינתיים התפרסם מאמר בנושא זה מהמחנך הנודע הר"ר לוי שיחי' גולדשטיין [הערותיי עליו באות להלן בסוגריים מרובעים ובשולי-הגיליון]. לדבריו "על-פי ולאחרי התייעצות עם מחנכים מומחים ורבנים מורי-הוראה": א) אין להוסיף על התפילות הנ"ל עד שהילדים עצמם יודעים לקרוא בסידור [ב'חדר' זהו גיל 4-5]. ב) כשהתרגלו לומר היטב את הנ"ל יכולים להוסיף עוד פסוקים (כלשון השולחן-ערוך בזה), כמו י"ב הפסוקים ומאמרי רז"ל, ופסוקים מהפרק של הילד ושל הרבי [אגב, בהרבה 'חדרים' נאמרים פרקי-התהילים של הרבי ושל הילדים וכן י"ב הפסוקים - במשך היום, ולאו-דווקא אחרי התפילה]. ד) ברכת-המזון: כשמתאים לפי הגיל [כנראה: גם בטרם למדו לקרוא. ואכן בכמה מקומות מתחילים ללמד את נוסח ברכת-המזון כבר בגיל 3], יכולים להחליף את נוסח 'בריך רחמנא' בברכת 'הזן את העולם'**.

בהמשך מביא שם מיחידות של הרב י"ש שיחי' ענגעל, שסיפר לרבי שהילדים [תלמידיו] אומרים ברכות השחר, מדלגים עד הודו וממשיכים עד סוף עלינו, אבל אינם מתפללים כדבעי מצד ריבוי התפילה והמהירות. והשיב הרבי:

1) יש לברר אצל רב, איזה חלקי התפילה הם מוכרחים להתפלל בכל יום, ואת השאר - יכולים לחלק לשני ימים. 2) ועוד, צריכים לכלול גם "פון פארנט" (חלק התפילה שלפני הודו), ובפרט פרשת העקידה. כי, הייתכן שתלמיד לא יאמר את פרשת העקידה. 3) והעיקר הוא: שיתרגלו להתפלל לאט, כי הרי באופן שמתפללים בגיל זה, ישפיע על אופן תפילתם למשך כל ימי חייהם! ע"כ.

במאמר שם לא מסר את דעת הרב שנדרשה במענה מס' 1. ולכאורה ניתן להציע, שברכות-השחר (שעל סדר העולם), פרשת התמיד (שכנגדה נתקנה התפילה), קריאת-שמע (לקבל עליהם מלכות שמים), ברכות 'יוצר אור' (על האור שבכל יום) ו'אמת ויציב' (מצוות זכירת יציאת-מצרים), שמונה-עשרה (עיקר התפילה) ועלינו (עיקרי האמונה) שייכים בכל יום דווקא, ואילו את שאר התפילה (עקידה, קורבנות, פסוקי דזמרה, ברכת 'אהבת עולם', תחנון וסיום התפילה) ניתן "לחלק לשני ימים" דהיינו להרגילם להתפלל קטעים שונים  בשני ימים לחילופין, עד שיידעו או יוכלו להתפלל את הכל בכל יום.

----------

*) שו"ע אדמוה"ז ר"ס מז "צריך להיזהר בה מאד". וי"א שהיא דאורייתא - למרות שלא הוזכר הדבר שם כלל (וראה הלשון באג"ק כרך ח"י סו"ע רעח, אך אין זו ראיה מוחלטת. וראה הנסמן בליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 148, ובפרמ"ג בראש פתיחתו להל' ברכות-השחר).

**) כבר תמהו על צורת-לימוד זאת (בס' 'חינוך הבנים למצוות' הנ"ל, הערה סח), כיוון שהפוסקים (ב"ח סי' קצב. אדמוה"ז, משנ"ב, ערוך-השולחן, כף-החיים וכו' סי' קפז) הביאו ללא חולק שיש ללמד קטנים (ואף גדולים כשנחפזים ואין יכולים לכוון!) "ברכת המזון קצרה", נוסח שנהג למעשה בקהילות רבות, ומנין המקור לנוהג בדורותינו (זה כשמונים שנה עכ"פ) בכל מקום, ללמד את כל הברכה הראשונה ואח"כ 'ובנה ירושלים' ו'עושה שלום'?!

ולע"ע כמעט כל הרבנים והמחנכים מאנ"ש ואחרים ששוחחתי עמהם בנידון, טוענים שאי-אפשר ללמד את הנוסח המלא של ברכות ותפילות ברצינות, לא לילדים ואף לא לבעלי-תשובה, על-פי 'נוסחאות חדשים' אלו, אלא רק בלימוד מתוך הסידור בנוסח הרגיל, קטע אחר קטע (אלא שבזה גופא יש להתקדם ע"פ סדר-עדיפויות הלכתי). ואכן כך מופיע בהוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (אג"ק, חלק י, עמ' קסט) לאנשים שמתחילים להתפלל, ללמדם לומר בקביעות קריאת-שמע ושמונה-עשרה "ומה שיוסיפו על זה יהיה המשך של קטעים מתחילת הסידור עד סופו".

וצ"ע אם זו הוראה לרבים ולישיבות, כי גם כשמלמדים 'בעלי תשובה' להתפלל, היה צריך לכאורה ללכת לפי סדר העדיפויות ההלכתי, אם אין הכרח אחר (ולמעשה אין מדייקין בזה כלל). למשל: יש להקדים קריאת-שמע שעיקרה הוא לכל הדעות דאורייתא על פני שמונה-עשרה, שנפסק שהיא מדרבנן (ראה שו"ע רבינו סי' נח ס"א, פט ס"א ו-ק"ו ס"ב); אח"כ ברכות קריאת-שמע, ואח"כ פסוקי דזמרה לפי סדר-ההעדפה שבסי' נב. ובסדר ברכות השחר יש להקדים ברכת התורה לשאר ברכות, ובברכת התורה ללמד ברכה שלישית לפני האחרות.

על-כן, למעשה נשאר הנוסח ההלכתי הקצר ('ברכת המזון לנשים' בצורות שונות - כפי שמופיע בכף-החיים שם, וכן בסידורי ליוורנו שהשתמשו בהם בדורות הקודמים במרוקו ובתוניס, וכן בסידור 'עבודת ישראל' בארץ אשכנז ובלוח 'עדות לישראל' להגרי"א הענקין ז"ל בארה"ב) רק כפי שהיה בעבר "לנשים" וכדומה, דהיינו למקרים שאל"כ לא יברכו בכלל, כמו באירועים לציבור-של-מתחילים, בסדרי-פסח בחבר-המדינות וכיו"ב.

בכתבי הגרש"ז אוירבך ז"ל ('הליכות שלמה' תפילה עמ' ו) הסביר זאת בסגנון אחר, שנמנעים מכך בסדר החינוך הקבוע כדי "שלא ילמדו מזה לקצר ולדלג" [ויש מוכיחים זאת ממה שלא כתבו ללמד שמונה-עשרה באופן שילמדו תחילה 'הביננו'; ומכך שאין אומרים 'נוסח קצר' של ברכות-שמו"ע, אף כאשר ממהרים, כמ"ש בביאור-הלכה ר"ס קי]; וכדברי הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י סה"ו) "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות", אם-כי מהניסיון בביתי ראיתי שנוסח 'ברהמ"ז קצרה' מצליח ביותר, ובמהירות מגיעים ממנו הילדים לברכת-המזון בשלימותה.

ואולי י"ל בזה על-דרך האמור בשו"ע רבינו (הל' ת"ת פ"א ה"ו) על מה שאין מקיימים בדורותינו כלשון המשנה "בן חמש למקרא" בשלימות, אלא רק לומדים "דוגמאות" מהמקרא ועוברים ללימוד תורה שבע"פ, וגם שם לומדים רק "דוגמאות" מהמשנה ועוברים לתלמוד, ולמרות שמהר"ל מפראג והתוס' יו"ט ואחרים לחמו "להחזיר עטרה ליושנה" לא נתקבל הדבר כלל, ואדרבה אדמו"ר הזקן פוסק שכך נוהגים, ומסביר את הטעם. ועכ"פ - כלשון הרבי בקשר לברכת כהנים בכל יום (שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' עה): "אף שלא חת אדמו"ר הזקן מפני כל, ובירר וקבע נוסח תפילה... ובכל זה לא עשה בזה וכו'... ולכן הנהגתי בזה כהוראת חז"ל 'הנח להם לבני ישראל'...".

נוסח תפילת שחרית וברהמ"ז לילדי קייטנות חב"ד

-מיועד לילדים שאינם רגילים להתפלל-

א. כיוון שרוצים להיות בטוחים שאכן הילדים מתפללים, חייבים להתפלל כולם יחד (כספרדים, ולא כאשכנזים שהחזן קורא בקול רק את סיומי הקטעים), גם אם על-ידי-זה יצטרכו לקצר ולדלג. כן מסיבה זו יש לשקול תפילת שמונה-עשרה בקול ולא בלחש.

ב. באם אפשר, יש להשתמש בסידורים הרגילים (ישנה הוראה מהרבי שלא להדפיס "נוסח מקוצר". אבל כיוון שגם בסידורינו יש נוסח מקוצר לילדים, ע"כ הכוונה שאם אי-אפשר אחרת, יודיעו מראש באותיות של 'קידוש לבנה' שזהו "נוסח מיוחד לקייטנות של מתחילים" וכיו"ב).

ג. סדר העדיפויות יהיה כדלהלן (המכוכב - קודם לכל, אם יש זמן - גם ללא הכוכב, אם יש עוד זמן - גם הבלתי-מודגש):

* ברכות השחר

פרשת התמיד

ברוך שאמר, אשרי (הללוי-ה הללו את ה' מן השמים, הללוי-ה הללו א-ל בקדשו), ישתבח

* ברכות קריאת-שמע, קריאת-שמע, שמונה עשרה

עלינו (פרק משיעור התהילים היומי).

ד. אם יש צורך, ניתן להיכנס לפרטים ולדון אם להסתפק ב'קיצור' מכל אחת מברכות קריאת-שמע, או אפילו ב'אמת ויציב' לבדה.

ה. לבנות, בשעת הצורך ניתן לוותר על פסוקי דזמרה, וגם על ברכות קריאת-שמע, אך ללא וויתור על 'אמת ויציב' ולא על פרשת התמיד, כיוון שלפי אדמו"ר הזקן גם הנשים מחוייבות בקטעים אלו.

נטילת-ידים לסעודה

ו. ברכת 'על נטילת ידים' מברכים אחר הנטילה קודם השיפשוף, ורק אחרי הברכה והשיפשוף - מנגבים את הידיים. רצוי לרכז את הילדים יחד, או לפחות בקבוצות קטנות, ולא לצרף (כנהוג, לצערנו) ברכה זו לברכת 'המוציא' (אם כי בדיעבד, כשלא בירכו על הנטילה ועתה עומדים לפני המוציא, ניתן לעשות כך).

ברכת המזון בקצרה

ז. מעיקר הדין, קטנים שכבר יכולים לברך יותר מאשר 'בריך רחמנא', וכן גדולים שממהרים ואינם יכולים לברך בכוונה את כל ברכת המזון, אינם צריכים לומר את "כל המטבע כתיקונה", אלא די להם לומר "מעט מעט מכל ברכה" באם אין מדלגים את עיקרי הברכה (שו"ע אדה"ז סי' קפז סו"ס ד). אי-לכך, מוצע בזה נוסח מתאים קצר ביותר, שגם אם אין משתמשים בו בפועל ל'חדר' ולבית (ראה לעיל), עדיין יש מקום להציעו למקרים כאלה, כמו גם ל'סדרים ציבוריים' וכיוצא-בהם (הרה"ג ר' חיים-שלום שי' דייטש הפיץ נוסח זה בכל רחבי 'חבר המדינות'), וכל מדריך יוכל לפי הגיל והמצב להוסיף על זה לאט לאט במשך הקייטנה:

ח. הנוסח הוא:

בא"י אמ"ה, הזן ... לכל חי רצון, בא"י הזן את הכל. [כנראה - הנוסח בשלימות]

נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה, לחם לשובע, על הכל אנחנו מודים לך, בא"י על הארץ ועל המזון.

רחם, ה' אלוקינו, על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך. (ורצה והחליצנו ביום השבת הזה/וזכרנו לטובה ביום... הזה). ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, בא"י בונה ברחמיו ירושלים. אמן.

בא"י אמ"ה הטוב והמיטיב. (הרחמן הוא יברך את אדמו"ר). עושה שלום.

מקורות הנוסח:

ברכה ראשונה: נוסח הרמב"ם בסידורו שבסו"ס אהבה - קצר ביותר: "בא"י אמ"ה, הזן את העולם כולו בחן בחסד וברחמים, ומפרנס לכל, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא, בא"י הזן את הכל". אבל למעשה גם בני תימן לנוסחאותיהם אומרים זאת באריכות, קרוב לנוסח הספרדי. וכיוון שאדה"ז בשו"ע שם ובסי' קצא אינו מניח לקצר ברכה זו כלל "הואיל וכולה מעין הברכה", לכן צ"ע אם ניתן לחנך בנוסח זה בכלל, וכש"כ את ילדי אנ"ש.

ברכה שניה: ע"פ כף החיים שם ס"ק ד, בתוספת הודאה בסוף, מדגול מרבבה שם.

ברכה שלישית: כף החיים שם, והזכרת היום ע"פ נוסח אדה"ז בברכה מעין שלוש.

ברכה רביעית: שו"ע אדה"ז שם.