סבי ר' אברהם ליברמן נולד (בשנת תרס"ה) בסיגט שברומניה. רוב שנות המלחמה והשואה עברו עליו במחנה מונקטש, שהיה מחנה-עבודה. כשנלקח למחנה נותרו בביתו אשתו וארבעת ילדיהם. בהיפרדו מהם נשא אליהם מבט מלא עצב ודאגה. אפילו אז לא שיער כי זו הפעם האחרונה שהוא רואה אותם. האישה וארבעת הילדים הוסעו כעבור זמן למקום שבאיו לא ישובון – אושוויץ.

במחנה העבודה היו לסבי תפקידים מגוונים. תפקידו העיקרי היה, כשל רבים במחנה – חפירת תעלות. התפקיד השני - הבאת גופות לקבורה. ומכיוון שמדי יום ביומו נפלו במחנה לא-מעט חללים, גם בתחום זה לא חסרה לו עבודה.

אך היה לו תפקיד שלישי, שבדיעבד הוכח  שהוא מקור מועט של אור באפלה הכללית. אחד ממפקדי המחנה הפקידו על ניקיון לשכתו. הלה הניח לסבא ליטול לעצמו את שיירי האוכל שהותיר, על השולחן או בפח האשפה. אוכל זה – שאריות לחם, קליפות תפוחים וכיוצא באלה – הביא ישועה והצלה לסבי ולרבים אחרים.

ברשותו של סבא היה זוג תפילין, שעליו שמר מכל משמר. על-אף כל הקשיים והסכנות, לא עבר עליו יום בלי שקיים מצווה זו. הייתה לו אמונה פשוטה בה' וביטחון גמור כי מצווה זו וזכות ההתמסרות לה יעמדו לו ויגנו עליו.

יום אחד חלה במחלת הטיפוס, כנראה בגלל עיסוקו המתמיד במתים. הוא אושפז בבית-החולים של המחנה ושם זכה לתנאים משופרים משהו. בפעם הראשונה אחרי זמן רב של עבודת-פרך התאפשר לו לנוח קמעה. גם האוכל בבית-החולים היה טוב ומזין מהאוכל שבמחנה. מטבע הדברים רצה סבי, ככל החולים, להאריך את שהייתו במקום.

ערב אחד נכנס לבית-החולים הרופא והחל לעבור בין המיטות. הוא בחן בעיניו כל חולה וחולה והחליט מי יישאר ומי ישוב למחנה. הכלל שהנחה אותו– כל מי שמסוגל לקום מהמיטה, יפנה את מיטתו, וכל מי שבאפיסת-כוחות מוחלטת, יישאר.

לסבא הורה הרופא לפנות את המיטה. "אנא ממך!", התחנן לפניו סבא, "איני מסוגל לעמוד על רגליי! הנח לי להישאר רק עוד יום-יומיים! רק להתחזק עוד קצת!". הרופא נתן בו עוד מבט, כבוחן את מצבו, אם אמנם אין ביכולתו לעמוד על רגליו. אלא שאז קם לפתע אחד החולים, ניגש לסבא ומשך אותו כמעט בכוח מהמיטה. סבא היה חלש מאוד והחולה האחר, שאת שמו אפילו לא ידע, נשאו על גבו אל מחוץ לבית-החולים.

רק למחרת בבוקר הבין סבא איזה נס אירע לו. הגרמנים חששו מהתפשטות הטיפוס ושאר מחלות, ועל-כן החליטו לחסל את בית-החולים בדרך פשוטה ואכזרית - בלילה התיזו נפט על קירותיו והעלוהו באש עם כל החולים התשושים ששכבו בו. סבא זכר את פניו של החולה שנשאו החוצה ורצה בכל מאודו להודות לו, אך לא ראהו.

תמה המלחמה וסבא חזר לסיגט. הוא קיווה לפגוש את בני-משפחתו ולחזור לביתו. אך כאמור, מבני-משפחתו לא נותר שריד, וגם את הבית כבר תפסו פולשים רומנים. "מה שהיה היה, כעת זה ביתנו", אמרו לסבא בעזות-פנים. בעצב רב הקיף סבא את ביתו. הוא חיפש אחר מזכרת כלשהי, שיוכל לשאת עמו מביתו ומבני-משפחתו. הדבר היחיד שמצא היה מעשה-רקמה על בד שרקמה אשתו, ובו נראה אב מדריך את בנו כיצד מניחים תפילין. סבא התרגש מאוד וראה בכך כעין אות משמים למצווה שעליה הקפיד כל-כך ושבכל ליבו האמין כי בזכותה ניצל.

כשהוברר לסבא סופית שאשתו וילדיו נספו, שב והתחתן - עם סבתי, שאף היא איבדה את כל בני-משפחתה בשואה. יחדיו החלו לבנות את חייהם מחדש. לאחר קשיים רבים נולדו להם בן ובת.

בשנת תשט"ז עלו ארצה וביד כל אחד ואחת מהם מזוודה אחת. שלטונות רומניה דרשו מכל עולה לישראל להשאיר אחריו את כל רכושו ואף לחתום על מסמך המעבירו לבעלות הממשלה. סבא היה מוכן לוותר על הכול לצורך העלייה לארץ, חוץ מדבר אחד שהתעקש לקחת עמו – רקמת האב עם הבן והתפילין.

לארץ הגיעו בחוסר-כול, ושוב נאלצו להתחיל את חייהם מבראשית. חלפו כמה שנים, ויום אחד הגיעה מהסוכנות דרישה לסור למשרדיהם ולסלק את עלות ארבעת כרטיסי הטיסה שנתנו לסבא ולמשפחתו בהלוואה, כדי לעלות ארצה.

סבא נסע מביתו שבנתניה למשרדי הסוכנות בתל-אביב, כדי להסדיר את התשלום. בהגיע תורו נכנס סבא אל פקיד הסוכנות. אך נפגשו מבטיהם וצמרמורת הרעידה את גופם. הם הביטו זה בזה כמה שניות ונפלו איש בזרועות רעהו. זה היה האיש שנשא את סבא על כתפיו והוציאו כמעט בכוח מבית-החולים במחנה.

סבא שב לביתו אחוז התרגשות עצומה ורגש עמוק של תודה לה' על ההזדמנות שניתנה לו לפגוש שוב את מיטיבו ולהודות לו בפה מלא. עד יומו האחרון לא חדל מלספר את נס הצלתו במחנה והנס הנוסף שאירע לו כאשר זכה לפגוש באיש-חסדו ולהודות לו.

סבא הלך לעולמו לפני כמה שנים, אך הרקמה של האב, הבן והתפילין – התלויה במרכז חדר-המגורים בביתנו – מוסיפה לספר בדממה את סיפורו המיוחד. 

(תודתנו לשולחת הסיפור גלית קלוש, נתניה)