חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:17 כ"ג בחשון התש"פ, 21/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 598 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 598 - כל המדורים ברצף
אבן הבוחן לניצחון הספרים - ההוספה בלימוד התורה
נקודת כל העניינים ונקודת כל הנקודות
הלימוד ב'כולל'
פרשת ויגש
הלכות ומנהגי חב"ד ז'-י"ג בטבת

 גיליון 598, ערב שבת פרשת ויגש, ו' בטבת ה'תשס"ו (6.1.2006)

 

 דבר מלכות

אבן הבוחן לניצחון הספרים - היא ההוספה בלימוד התורה

כדי לדעת באיזה אופן צריכים לחגוג את ניצחונם של הספרים, יש לשאול את הספרים עצמם, ולהתנהג על-פי הוראתם * והנה, הספר-תורה עצמו מדגיש ששלמותו על-ידי הלימוד והיגיעה בשאר ספרים שמשתמשים בהם ללימוד יום-יומי * יש ללמוד בספרים אפילו "על חשבון" שלמותם, עד שייבלו וייקרעו מרוב לימוד * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. לכל לראש יש להתחיל בפרשת היום, כפי שכבר הכריזו ובאופן של פירסום – פירסומי ניסא1 – אודות המאורע שאירע ביום זה, ה' טבת, בשנה שעברה, שבו היה "דידן נצח"2, הנצחון של הספרים3.

ובפרטיות יותר:

המדובר הוא אודות הספרים של ספריית אגודת חסידי חב"ד ליובאוויטש, שהוקמה ונתרחבה על-ידי ובנשיאותו והנהלתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, עוד בהיותו במדינה ההיא, וביציאתו ממדינה ההיא, לאחרי ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז, נגאלו ויצאו גם הספרים (לאחרי שמסר נפשו שלא לצאת בלעדם, כידוע ומפורסם4), והגיעו סוף כל סוף למדינה זו, שבה נתרחבו ממדיה של ספריית אגודת חסידי חב"ד ליובאוויטש, ומוסיף והולך עד היום הזה, על-ידי נשיא אגודה זו והנהלתו הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר, כלשון חז"ל, "יעקב5 אבינו לא מת... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"6, "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש"7.

ומכיוון שמדובר אודות ספרייה בקנה-מידה עולמי, המהווה אוצר בלום עבור היהדות התורנית כולה – מובן, שנצחונם וגאולתם של ספרים אלה (בה' טבת) הוא עניין של ניצחון וגאולה עבור היהדות התורנית כולה, כולל ובמיוחד – ניצחון וגאולה להמשך והרחבת הפעולות דהפצת המעיינות חוצה, עד לתורת החסידות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, באופן ד"מוסיף והולך"1, תוך כדי התגברות על כל המניעות והעיכובים, בדרכי נועם ודרכי שלום, ובאופן ד"פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי"8, שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד9.

ו"הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור גו'"10, כלומר, בבוא יום זה בשנה שלאחרי זה11, ועל דרך זה מידי שנה בשנה, "נזכרים" ועל-ידי זה "נעשים" אותם העניינים שהיו בפעם הראשונה12 – להקבע ל"יום סגולה" ו"עת רצון" בכל הקשור לנצחונם של הספרים.

ומובן, שכדי לדעת באיזה אופן צריכים לחגוג את נצחונם של הספרים ("דידן – דהספרים – נצח") – יש "לשאול" את הספרים עצמם, כלומר, יש לעיין ולברר זה בהספרים עצמם, ולהתנהג על-פי הוראתם, כדלקמן.

ב. ובהקדמה:

הספר הראשון והעיקרי הכולל את כל הספרים הוא, כמובן, ספר-תורה, החל מספר-תורה שכתב משה רבינו ו"נתנהו בארון לעד"13, שהוא המקור לכל ספרי-התורה, שכותבים ומעתיקים ומגיהים זה מזה, עד לספר-תורה דמשה רבינו14.

וספר-תורה זה כולל את כל הספרים – כל פרטי העניינים דתורה שבעל-פה, ובלשון הרמב"ם בהקדמתו לספרו "משנה תורה": "כל המצוות שניתנו לו למשה מסיני בפירושן ניתנו, שנאמר15 ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה, תורה זו תורה שבכתב, והמצווה זו פירושה... תורה שבעל פה" [אשר, מפני "עת לעשות לה' גו''" התירו לכותבם16], היינו, משנה וגמרא, ופירושיהן בדברי הגאונים וכו', עד לחיבורו של הרמב"ם, כפי שכותב בהקדמתו לספרו ש"בנותי בכל אלו הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים... בלשון ברורה ודרך קצרה", ולאחרי זה חיבור השולחן-ערוך דהבית-יוסף, חיבור השולחן-ערוך של רבינו הזקן (הלכות בטעמיהן17), וכן פסקי דינים וספרי כל גדולי ישראל לדורותיהם, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (שניתן למשה מסיני18).

והנה, אף-על-פי שהעיקר והכלל הוא ספר-תורה – הרי, גם בנוגע למצוות כתיבת ספר-תורה19, כתב הרא"ש20 שחיוב זה עיקרו "בדורות הראשונים שהיו כותבין ספר-תורה ולומדין בו, אבל האידנא שכותבין ספר-תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצוות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיה להגות בהן הוא ובניו, כי מצוות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כדכתיב21 ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל-ידי הגמרא והפירוש יידע פירוש המצוות והדינים על בוריים, לכן, הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבם". וכן פוסק הבית-יוסף בשולחן-ערוך22 ש"האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן"23.

ובדורותינו אלה, שאין צורך לכתוב ספרים, מכיוון שיכולים להשיג ספרים הנדפסים – יש לומר, שיוצאים ידי חובה גם על-ידי קניית ספרים הנדפסים, שגם על-ידם נעשה עיקר ותכלית המצווה, "ולמדה גו' שימה בפיהם", לימוד וידיעת התורה24.

ונמצא, שאף שישנו ספר-תורה, הספר הראשון והעיקר הכולל את כל הספרים – מכל-מקום, כדי שיהיה הלימוד בפועל, "ולמדה גו' שימה בפיהם", צריך ללמוד (לא בספר העיקרי והכללי, אלא) בריבוי הספרים המבארים את כל העניינים שבספר העיקרי והכללי, אשר, על-ידם דווקא נעשה השלימות דהספר-תורה, "ולמדה גו' שימה בפיהם".

ג. ועניין זה מודגש גם בחילוק בין הלימוד בספר-תורה ללימוד בשאר הספרים (חומשי תורה, משנה וגמרא ופירושיהן) – הן בנוגע לזמן הלימוד, והן בנוגע לאופן הלימוד:

זמן הלימוד: הלימוד והקריאה בספר-תורה – אינו אלא בזמנים קבועים, ביום השבת, בשני וחמישי, וכיוצא בזה, וגם אז קורין בהספר-תורה עצמו רק העולה לתורה והקורא  בתורה, ואילו כל הציבור שומעים את הקריאה מתוך החומשים הנדפסים. מה-שאין-כן בנוגע לשאר ספרים – חיוב הלימוד בהם הוא בכל יום ויום, ובכל רגע פנוי.

ואופן הלימוד: הלימוד והקריאה בספר-תורה – צריך להיות בתכלית הזהירות בכבודו ושלימותו של הספר-תורה, עד לזהירות שלא לגעת בספר-תורה ללא מפה וכו'25. מה-שאין-כן בנוגע ללימוד בשאר ספרים – אף שהלימוד צריך להיות באופן של כבוד וכו', הרי זה שלא בדומה כלל לזהירות בקריאה בספר-תורה.

ונקודת החילוק – שהקריאה בספר-תורה עיקרה (לא הבנת תוכן הלימוד, כי אם) קדושת העניין והאותיות כו'26, ואילו הלימוד בשאר הספרים הוא בשביל לדעת פירוש המצוות והדינים על-בוריים, על-ידי העיון וההעמקה להבין היטב בשכלו כו', והרי, מטבע הדברים שבעת הלימוד בהבנה והשגה כו' אי-אפשר להקדיש מלוא תשומת-הלב לזהירות ושמירה בתכלית על שלימותן של ספרי הלימוד, ואדרבה – הלימוד כדבעי הוא באופן שמדפדף הלוך ושוב, ומספר אחד למשנהו וכו', עד שספרי הלימוד בלים ונקרעים מרוב השימוש27, על דרך לשון המשנה28 "הפוך בה והפוך בה... ובלה בה".

ונמצא, שהספר-תורה עצמו מדגיש גם את המעלה דשאר ספרים ("פירושה"), שאף שגדלה ביותר מעלת וקדושת הספר-תורה, מכל מקום, שלימות הספר-תורה – "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" – הוא על-ידי הלימוד בשאר הספרים דווקא, שעל-ידם יודעים "פירוש המצוות והדינים על בוריים".

ד. ויש להוסיף, שהדגשת הלימוד מתוך ספרים הנדפסים היא – לא רק בנוגע ל"פירושה" (שבהכרח ללמדו מתוך ספרים הנדפסים שבהם נכתב ה"פירוש" דתורה שבכתב), אלא גם בנוגע לתורה שבכתב עצמה:

בנוגע לחיוב דכל יחיד להשלים פרשיותיו עם הציבור29, שנוסף לכך ש"שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע – שניים מקרא ואחד תרגום"30 – מצינו שהאריז"ל היה נוהג לקרות הפרשה (כל פסוק ב' פעמים) מתוך ספר-תורה כשר31. וכן מביא רבינו הזקן בשולחן-ערוך שלו32 ש"מי שהוא רגיל בפסקי טעמים בעל-פה טוב שיקרא שנים מקרא בספר-תורה כשר בכל ערב שבת וערב שבת".

ואף-על-פי-כן, המנהג בפועל – "מעשה רב"33 – גם אצל גדולי ישראל, וכן אצל רבותינו נשיאינו, שקורין שניים מקרא (לא מתוך ספר-תורה כשר, אלא) מתוך חומשים הנדפסים דווקא34, שבזה מודגש עוד יותר העילוי דספרים הנדפסים (נוסף לכך שעל-ידם נעשה עיקר השלימות דהספר-תורה, "ולמדה גו' שימה בפיהם", לימוד וידיעת פירוש המצוות והדינים על בוריים).

ה. על-פי זה מובן בהנ"ל – ובהקדמה:

על-פי הנחות העולם – נצחונו של דבר יקר ערך, כמו אבנים טובות ומרגליות, הוא, בזה שמוסיפים בכבודו על-ידי שמירתו במקום הכי מכובד, שלא יגעו בו, ועל-אחת-כמה-וכמה שלא ישתמשו בו, ולכל היותר – לראותו מזמן לזמן.

ומצינו דוגמתו גם בענייני קדושה – בנוגע לבניין בית-המקדש:

בדרושי חסידות דפרשת השבוע, פרשת ויגש35, מבואר העילוי דבית-המקדש לגבי המשכן, שהמשכן היה מארזים, "קורות בתינו ארזים"36, מין הצומח, ובית-המקדש, שניתוסף בו העילוי דדירת קבע (לא רק "ואהיה מתהלך באוהל"37), היה מאבנים דווקא, מין הדומם – על דרך ובדוגמת העילוי דיהודה (ביטול, בחינת הדומם) לגבי יוסף (לשון תוספת וריבוי, בחינת צומח) לעתיד-לבוא, שבמקום העניין ד"ויגש אליו יהודה"38, שיהודה ניגש ליוסף לקבל השפעה ממנו, יתעלה יהודה להיות למעלה מיוסף, כמו שכתוב בהפטרה39 "הנה אני לוקח את עץ יוסף גו' ונתתי אותם עליו (למעלה ממנו) את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד גו' ועבדי דוד (מיהודה דווקא) מלך עליהם גו' נשיא להם לעולם"40.

והנה, אף שבית-המקדש הוצרך להיות מאבנים דווקא – מכל מקום, לא בנוהו מאבנים טובות ומרגליות, אלא מאבנים סתם, ואילו אבנים טובות ומרגלויות נועדו לחושן ואפוד בבגדי כהונה דכהאי גוונא "לכבוד ולתפארת"41.

וראיה נוספת וקרובה יותר – מספר-תורה, ששומרים אותו בכבוד גדול, בארון הקודש, "לייחד לספר-תורה מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי"42.

אבל, הספר-תורה עצמו מדגיש ששלימותו על-ידי הלימוד והיגיעה כו' בשאר ספרים שמשתמשים בהם ללימוד יום-יומי, ונמצא, שנצחונם של הספרים על-פי התורה – כמפורש בהספרים עצמם – הוא (לא בכך שמכאן ולהבא ישמרו עליהם בכבוד גדול, שלא ליגע בהם וכו', על-דרך ובדוגמת השמירה על ספר-תורה בארון-הקודש כו', אלא אדרבה) שמוסיפים עוד יותר בהשימוש והלימוד בהספרים, ואדרבה – ככל שמוסיפים יותר ללמוד בהספרים, ניתוסף יותר בכבודם של הספרים (גם אם יבלה ויקרע הספר מרוב לימוד), ועד שעל-ידי זה ניתוסף גם בכבוד והשלימות דהספר-תורה (שחייבים לשומרה בארון הקודש וכו'), שעיקרה ותכליתה, כאמור, "ולמדה גו' שימה בפיהם", על-ידי הלימוד בהספרים הנדפסים.

ובלשון חז"ל – כדאיתא בתנא דבי אליהו43 "שני דברים קדמו לעולם, תורה וישראל ואיני יודע איזה מהם קודם, כשהוא אומר צו את בני ישראל, דבר על בני ישראל, אומר אני – אליהו הנביא – שישראל קדמו", היינו, שהתורה עצמה מכריזה ש"ישראל קדמו", מכיוון שעניינה של התורה הוא הציווי לבני ישראל, ודוגמתו בנידון דידן, שהספרים עצמם מכריזים שתכליתם ומטרתם (ובמילא, גם כבודם44) – הלימוד בהם, אפילו על-חשבון שלימותם של הספרים, שייבלו וייקרעו מרוב הלימוד.

ו. המורם מכל האמור בנוגע לפועל – שמכאן ולהבא צריך לבוא לידי חיזוק והוספה בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז, וזהו "אבן הבוחן" לנצחונם האמיתי של הספרים, "דידן (דהספרים) נצח".

ובפשטות – להוסיף בקביעות עתים לתורה, כולל ובמיוחד – לימוד ברבים45, "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"46, מתוך "דיבוק חברים" ו"פלפול התלמידים"47.

ולכל לראש – לימוד המביא לידי מעשה ("גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"48), לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, עד ללימוד ההלכות, בספר הרמב"ם, בשולחן-ערוך ונושאי כליו כו', ובפנימיות התורה, תורת החסידות, שעל-ידי זה49 יכולים לקיים המצוות שחיובן תמידי בכל רגע, אמונת ה', יחודו, אהבתו ויראתו כו'50, כמו שכתוב51 "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם".

ועוד וגם זה עיקר – שהלימוד עצמו הוא באופן שחודר כל המציאות שלו, "כל עצמותי תאמרנה"52, "ערוכה בכל רמ"ח אברים"53, מהמוח שבראש עד להעקב שברגל54, בכל החיות וההתלהבות כו', ובלשון חז"ל55 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן כו'", היינו, ש"עסק התורה שבכל אחד ובכל זמן (גם בזמן הגלות, גם בחושך כפול ומכופל דגלות זה האחרון) הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה בסיני... כאלו קיבלה היום מהר סיני"56, כמודגש בנוסח דברכת התורה שבכל יום – "נותן התורה", לשון הווה57.

וכל זה – בנוגע לעצמו, ובנוגע לפעולה על הזולת, כלומר, לעורר רבים מישראל להוסיף בלימוד התורה, שכן, פעולת ההשפעה על הזולת, על-פי הציווי "ואהבת לרעך כמוך"58, היא, "כלל גדול בתורה"59, ויתירה מזה – "זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא"60. 

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויגש, ה' בטבת ה'תשמ"ח, 'תורת-מנחםהתוועדויות' תשמ"ח, כרך ב, עמ' 164-169)

___________

1)   כהוראת ימי חנוכה – דמינייהו אזלינן, ובפרט ביום השבת שלאחריהם, שבו נעשה העילוי והשלימות ("ויכולו") דימי חנוכה – שכל העניינים השייכים לתורה ומצוותיה", "נר מצווה ותורה אור", צריכים להיות על דרך ובדוגמת אופן הפעולה דנרות חנוכה.

2)   ל' חז"ל – ויק"ר פכ"ד, ג. וראה שיחת י"ב טבת תשמ"ז.

3)   ראה גם שיחות ה' טבת (והמשכם בשבעת ימי ההיקף עד י"ב טבת) תשמ"ז – לימודים והוראות מפרשת השבוע וכו' בקשר ובשייכות לפרשת היום.

4)   ראה גם לקו"ש ח"ד עמ' 1066.

5)   ועד"ז בנוגע ליוסף (שמו הראשון דכ"ק מו"ח אדמו"ר) – "אלה תולדות יעקב יוסף" – כלשון הכתוב (פרשתנו מה, כו) "עוד יוסף חי".

6)   תענית ה,ב.

7)   סוטה יג, סע"ב.

8)   תהילים נה,יט.

9)   ירושלמי סוטה פ"א ה"ח.

10)  ל' הכתוב – אסתר ט,כח.

11)  שבו מודגשת השמחה בפועל ובגלוי עוד יותר – לאחרי שכבר היה גם ה"פדיון שבויים" של הספרים (רובם ככולם) שהושבו למקומם בפועל ממש, ביום שני לסדר "ושבתי בשלום אל בית אבי", ב' כסלו (ראה גם קונטרס משיחות ש"פ ויצא עמ' 15 ואילך, ובהערות 18-2).

      ולהעיר מלשון חז"ל (בנוגע לימי החנוכה) – "לשנה אחרת קבעום" (שבת כא,ב).

12)  ראה רמ"ז בספר תיקון שובבים, ונתבאר בספר לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

13)  לשון הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד – סכ"ב יד,א-ב.

14)  ראה גם צפע"נ עה"ת ר"פ וילך ובהנסמן שם.

15)  משפטים כד,יב.

16)  גיטין ס,א-ב. וש"נ.

17)  לשון ההקדמה לשו"ע אדה"ז.

18)  ראה מגילה יט,ב. הנסמן בלקו"ש חי"ט עמ' 252.

19)  "מצוות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר-תורה לעצמו, שנאמר (וילך לא,יט) ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר, כתבו לכם תורה שיש בו שירה זו כו'" (רמב"ם הל' ס"ת רפ"ז).

20)  הלכות קטנות ריש הל' ספר-תורה.

21)  וילך שם.

22)  יו"ד סע"ר ס"ב.

23)  ויתירה מזה – לכמה דעות (דרישה ופרישה שם סק"ח. ש"ך שם סק"ה) המצווה "האידנא" היא רק בחומשים משנה וגמרא כו', ולא בס"ת.

24)  פרטי השקו"ט בזה – ראה בארוכה לקו"ש חכ"ג עמ' 17 ואילך.

25)  ראה מגילה בסופה. רמב"ם הל' ס"ת פ"י ה"ו. שו"ע יו"ד סרפ"ב ס"ד.

26)  ולכן, גם עם-הארץ שלא ידע מאי קאמר, עולה לתורה ומברך ברכת התורה (הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ).

27)  ולכן, "ספרים של חבירו אסור ללמוד בהן שלא מדעתו... משום דבעל הספרים חושש שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרעו מרוב משמושם" (שו"ע אדה"ז או"ח סי"ד סי"ג. וש"נ), וכן המוצא ספרים או שהופקדו אצלו, שצריך לגוללן כד שיכנס בהן מהאויר פ"א בכל ל' יום, שאז, יש לו רשות לקרות בהם – "לא יקרא פרשה וישנה, ולא פרשה שלא למדה מעולם, מפני ששוהה הרבה ומושך אילך ואילך ומקלקל הספר" (שם חו"מ הל' מציאה ופקדון סכ"ה. וש"נ), ורק בנוגע לתלמיד חכם יש מתירים ללמוד בהם, כי, ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו (שם סכ"ו. וש"נ).

28)  אבות פ"ה מכ"א.

29)  ברכות ח, סע"א. רמב"ם הל' תפילה ספי"ג.

30)  שו"ע ואדה"ז או"ח הל' שבת רסרפ"ה.

31)  שער הכוונות עניין ליל ו'. פע"ח שער הנהגת הלימוד.

      ובנוגע לתרגום – "היה לו תלמיד אחד שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום, והוא אומר אחריו" (שער הכוונות שם. אבל בפע"ח שם: "ומורי זלה"ה היה שומע").

32)  שם ס"ד.

33)  ראה שבת כא,א. וש"נ.

34)  אף שהטעם הוא כדי שיוכלו לקרוא בעצמם גם התרגום, שנדפס בחומשים ביחד עם המקרא.

35)  תו"א ריש פרשתנו. ובארוכה – תו"ח שם. ועוד.

36)  שה"ש א,יז.

37)  ש"ב ז,ו.

38)  ריש פרשתנו.

39)  יחזקאל לז,יט-כה.

40)  וי"ל, שבעניין זה מודגש העילוי דשבת שלאחרי חנוכה לגבי חנוכה – בדוגמת מעלת המקדש לגבי המשכן (ראה בארוכה קונטרס משיחות ש"פ ויגש תשמ"ז).

41)  תצוה כח,ב-מ.

42)  רמב"ם הל' ס"ת בסופן. שו"ע יו"ד רסרפ"ב.

43)  כ"ה בכ"מ בדא"ח (סה"מ ה'שי"ת עמ' 61. ועוד). וראה תדבא"ר פי"ד ופל"א. ב"ר פ"א, ד.

44)  להעיר גם מסיום וחותם שיעור היומי ברמב"ם (הל' סנהדרין ספכ"ד) "אין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".

45)  "לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה", ולא באופן ש"יושבים בד בבד (ביחיד) ועוסקים בתורה... שמטפשטים כו'" (ברכות סג,ב. וש"נ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"י).

46)  אבות פ"ג מ"ו.

47)  שם פ"ו מ"ו.

48)  קידושין מ,ב. וש"נ. הל' ת"ת לאדה"ז שם ה"ב-ג. – ולהעיר מדרושי פ' ויגש, שיוסף ויהודה הו"ע תלמוד ומעשה, ומעלתו של יהודה לגבי יוסף (המודגשת בהפטרה) קשורה עם העניין שלעתיד לבוא מעשה גדול.

49)  ראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב.

50)  אגרת המחבר בריש ספר החינוך (בסופה).

51)  דה"א כח,ט. וראה תניא קו"א קנו,ב.

52)  תהילים לה,י. וראה תניא פל"ז (מז,א).

53)  עירובין נד, רע"א. הל' ת"ת לאדה"ז שם ה"ט.

54)  וכמ"ש (תולדות כו,ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי", כידוע הפירוש שגם ה"עקב" שברגל שמע כו' (ראה סה"מ תש"ח עמ' 254. "התמים" ח"ו עמ' נב).

55)  ברכות כב,א. וש"נ.

56)  תו"א יתרו סז,ב.

57)  לקו"ת תזריע כג,א. ובכ"מ.

58)  קדושים יט,יח.

59)  תו"כ ופרש"י עה"פ.

60)  שבת לא,א. וראה תניא פל"ב (מא,א).

 משיח וגאולה בפרשה

נקודת כל העניינים ונקודת כל הנקודות

שיהיה ודוד עבדי נשיא להם לעולם, תיכף מיד ממש!

והנה הגם שכל אחד ואחד מישראל יודע שעל-ידי הירידה בגלות יהיה "ועבדי דוד נשיא להם" – מכל-מקום הרי ידוע הפתגם שרוצים שיהיה הכל במזומן, שיהיה "דאלאי גלות" ויבוא "משיח נאו", ובינתיים אין רואים זה בגלוי במזומן.

אך העניין יובן על-פי מאמר אדמו"ר הזקן הידוע (שכבר נדפס (מאמרים הקצרים עמ' תג. וש"נ)), שאפילו אם צדיק אחד עושה תשובה מיד משיח בא, והרי אדמו"ר הזקן אינו נותן בזה שום הגבלות, וכל אחד ואחד מישראל יכול להיות צדיק תיכף ומיד (איז דאס וואס משיח איז ניט געקומען, ביסטו אין דעם אליין שולדיק [=העובדה שמשיח לא בא, היא באשמתך]) ואם כן זהו עניין המעות במזומן, כפשטות העניין. וכשאומרים שרוצים לראות המזומנים בכיס, הרי אין הכוונה שרוצים שיהיה בכיסו הלחם והמאכל שקונה על-ידי המעות (די בולקע מיט ווארמעס [לחמניה וארוחת-צהריים וכו']), אלא שיהיו מעות מזומנים שיוכל לקנות בהם דבר מאכל, ואחר-כך קונה בהם לחם ונוטל ידיו ומברך ורק אחר-כך אוכלו, ועל דרך זה הוא בענייננו, שיש בכיסו ובידו וביכולתו של כל אחד ואחד להיות צדיק ולעשות תשובה, ועל-ידי זה לקבל מיד את הגאולה, ואין צריך לזה שום עבודות, אלא הרי זה ברגעא חדא ממש... ואין צריך אלא טירחא קטנה לקחת את המזומן ולהביא על ידו את הגאולה וכו'.

וזהו תוכן נקודת כל העניינים ונקודת כל הנקודות, דנקודת כל העניינים היא שיהיה ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ונקודת כל הנקודות היא שעניין זה יהיה בפועל ממש ובקרוב ממש, בעגלא דידן.

(מאמר ד"ה ויגש – שבת-קודש פרשת ויגש, ט' בטבת תשמ"ו, 'התוועדויות' תשמ"ו, כרך ב, עמ' 254)

 

העולם תובע שכל יהודי יעמוד במצב של גאולה

...היום צריך רק לפקוח את העיניים ואזי יראו איך שכל העולם תובע שכל יהודי כבר יעמוד במעמד ומצב של גאולה האמיתית והשלימה.

ויש לומר, שזה גופא הטעם מדוע רואים כיום שבני-ישראל יכולים לעמוד בענייני היהדות בכל התוקף וזקיפות הקומה ("בעה"ב'שקייט") גם על אומות העולם - ואין הדבר תלוי אלא ברצונם - שכן היות שעומדים תיכף לפני הגאולה, שאז יתגלה בפועל איך "ועבדי דוד נשיא להם לעולם", "וידעו הגוים כי אני ה'" – משום כך משתקף הדבר בפועל במצב דורנו, כהכנה המובילה מיד לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

ולהוסיף שזה מרומז גם ב"ויגש אליו יהודה", שבד-בבד עם הסיוע של תוקף העבודה של יוסף שבדורנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ישנו גם ה"ויגש אליו יהודה", משיח שיבוא בקרוב ממש, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", המגיע בסיוע ונתינת כוח של יוסף (שבדורנו), "כמוך כפרעה", (פרעה דקדושה) ד"אתפרעו ואתגליין מיניה כל נהורין".

(משיחת שבת-קודש פרשת ויגש, ז' בטבת תשנ"ב, תרגום מ'ספר-השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 25)

 ניצוצי רבי

הלימוד ב'כולל'

מאת: הרב מרדכי-מנשה לאופר

הרבי מגביל את הלימוד ב'כולל' לחלק מהאברכים ולפרק זמן מסויים בלבד * במקרים חריגים מורה הרבי לפלוני ולאלמוני להמשיך את תקופת הלימוד ב'כולל' * את ההגבלות מנמק הרבי בכך ש"בדורות האחרונים – עסקנות בשטח הרבנות ובשטח חינוך על טהרת הקודש וכיוצא בזה הוא עניין של פיקוח נפשות והצלת נפשות ממש"

נפתח בביטוי אחד מני רבים, של הרבי, על מוסד ה'כולל' (מתוך שיחת שבת-קודש פרשת עקב כ' במנחם-אב תש"מ, סעיף פא, שיחות-קודש תש"מ כרך ג, עמ' 884):

השם 'כולל' הוענק למקום שנוסד על-מנת שאברכים שזה עתה הקימו בית בישראל ימשיכו בלימוד התורה, ללא כל הפסק מהזמן שלפני-כן, בשהותם בין כותלי הישיבה בתור בחורי-ישיבה!

הרי השם "כולל" (כפי שדובר פעם) הינו בעל הדגשה יתירה על המילה "כלל" – התואר כלל משמעותו כלל בפני-עצמו, אך אינו כולל אחרים. אך "כולל" משמעותו שהוא סוחף גם אחרים כו' .

מתוך מנוחת הנפש

בהזדמנות אחרת (פורים תשל"ט) אמר הרבי:

נהוג ומכמה טעמים, עד אשר הדבר הוא בבחינת "מנהג ישראל תורה היא", שהיושבים בכולל – מקבלים תמורת הלימוד מה שמסיר מהם את טירדות הפרנסה. זאת אומרת, במילים אחרות, מעניקים לאנשי הכולל כדי צורכם, או על-כל-פנים חלק מפרנסתם, כדי שתהיה להם מנוחת-הנפש, כך שיוכלו ללמוד תורה בהתמדה ושקידה ומתוך חיות, כולל כל העניינים המוסיפים עוד יותר בהצלחת הלימוד, והלימוד הינו כדבעי בתכלית.

"צריך עיון גדול מי התיר זה"

שיטתו של הרבי בעניין "כולל אברכים" נתבארה במכתב ששיגר ליהודי תושב בני-ברק, שנמנה עם חוגי הליטאים (אך בעצמו היה חתן לחסיד חב"ד). וכך כתב לו, בין השאר, הרבי בשנת תשי"ז (איגרות-קודש, כרך יד, עמ' ל):

סדר הוא בשביל יחידי סגולה, לכאלו שמוכרחת הישיבה בכולל בכדי לפעול אחר-כך כדבעי להצלת בני ישראל, אבל אין זה דרך לרבים... ובנוגע ליחידי סגולה ולמוכשרים מסוג האמור – הרי גם בתוככי אנ"ש נהוג הדבר ומשנים קדמוניות לעסוק בתורה גם לאחרי החתונה, עסק באופן דתורתו אומנותו. אבל לא לעשות מזה שיטה לרבים מיוסדת על הנהגה הנ"ל דאני את נפשי הצלתי.

הרבי מוסיף ומפרש:

בדורות האחרונים – עסקנות בשטח הרבנות ובשטח חינוך על טהרת הקודש וכיוצא-בזה הוא עניין של פיקוח נפשות והצלת נפשות ממש. ולהושיב עשיריות אברכים המוכשרים לזה שיעסקו כל היום בלימוד התורה – בה בשעה שמאות ואלפים צועקים לעזרה... מטביעה במים הזדוניים השוטפים ברחובות... צריך-עיון-גדול מי התיר זה.

אישור מיוחד

ואכן, הרבי עצמו ייסד 'כוללים', אך בדרך-כלל התנה זאת בעובדה שהישיבה ב'כולל' תהיה למשך שנתיים בלבד.

בדוחו"ת ששיגר הרה"ח הרב אפרים וולף ז"ל לרבי (שתחת הנהלתו היו ה'כוללים' בכפר-חב"ד ובנחלת-הר-חב"ד), וכן ברישומי השיחות הטלפוניות שלו עם מזכירות הרבי, אנו מוצאים הרבה אזכורים, שמהם ניתן ללמוד כי: א) כל אברך שנתקבל ל'כולל' היה צריך לקבל אישור מהרבי; ב) במיוחד לגבי תקופה שעלתה על שנתיים; ג) הרבי תבע כל העת לעמוד על המשמר – שה'כוללים' אכן ממלאים את תפקידם, כשהלומדים בהם עסוקים בלהט בתורה; ד) הרבי ביקש דיווחים והעיר הערות.

'פתח דבר' לקובץ 'דברי תורה' מאת חברי הכולל שליד מזכירות הרבי (משנת תשל"ה), עם הגהות הרבי ועם קביעת התאריך – ג' תמוז – בכתב-יד-קודש

חתימת המשגיח

על גודל החשיבות שייחס הרבי לדוחו"ת של ה'כולל', ניתן לראות בהערה שהעיר הרבי, ושנמסרה בשיחה טלפונית של הרב חדקוב עם הרב וולף (לפי מכתבו של האחרון מכ"ה במרחשוון תשל"ג [ימי תמימים – תדפיס עמ' 30]: "בהמשך לשיחה הטלפונית מאתמול – בדו"ח של ה'כולל' אין חתימות משגיח".

ראויים לשמש רבנים

מכיוון שהרבי קבע שזמן הלימוד ב'כולל' הוא שנתיים – דרש כל שינוי הסכמה של הרבי.

במכתב לרבי מיום י"ז באדר תשל"א כותבים מנהלי ישיבת תומכי-תמימים באה"ק ת"ו: "בשבוע שעבר ביום ג' בערב התקיימה אסיפת הנהלת הישיבה. חברי ההנהלה הציעו בקשר לכמה אברכים אשר ראויים להיות רבנים לעתיד (כגון... וכדומה) אולי יש מקום להחזיקם ב'כולל'... עוד איזה תקופה עד אשר ימצאו מקום הראוי להסתדרותם".

אינו שר העבודה...

בחודש כסלו תשל"א שהה הרה"ח הר"א וולף בחצר הרבי. קודם חזרתו ארצה זכה להיכנס ל'יחידות', שבמהלכה שמע מהרבי את הדברים הבאים (שלאחר מכן נכתבו על-ידו ונשלחו אל הרבי – ט' בטבת תשל"א):

"בקשר לקבלת הנשיאות [=שהרבי יואיל לקבל על עצמו את הנשיאות של ה'כולל'] ב'כולל בנחלת-הר-חב"ד, [=כנראה] שהאברכים רואים בדבר כעין לשכת-עבודה, וכ"ק אד"ש אמר כי אינו שר העבודה.

"בקשר ל'כולל' בכפר-חב"ד, לקחת אברכים שהוריהם גרים בכפר-חב"ד עד למספר של למעלה ממניין".

"כ"ח בטבת תשל"א: בקשר ל'כולל' בכפר-חב"ד, הסכמנו לקבל לכולל את הת' לפקיבקר, חתנו של ר"י פלס, וכן את הת' גרשון קוק.

"ג' בטבת תשל"א: קיבלנו מכתב מר' בערל בוימגארטן שבו כותב כי קיבל הסכמת כ"ק אד"ש לנסיעתו של האברך מרדכי שרוגו לאה"ק ללמוד ב'כולל' בנחלת-הר-חב"ד. כמו כן התחתן האברך... אשר גר בנחלת-הר-חב"ד ובינתיים ממתין לקבל מענה כ"ק אד"ש על-דבר לימודיו ב'כולל' האברכים.

"כ"ג באייר תשל"ב: ר' דן-יואל ליווי כותב לנו שיש לו הוראה מכ"ק אדמו"ר שליט"א שיוכל להמשיך עוד חצי שנה אחר גמר השנתיים ללימודיו ב'כולל'".

"נבקש מכ"ק להודיענו"

בכ"ט בטבת תשל"א כותב הרב וולף למזכיר, הרב חודוקוב ז"ל:

"בא אלינו ר'... ומספר כי בעת שהיה בחודש תשרי אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר בקשר לחתנו, האברך ר'... וכ"ק אדמו"ר שליט"א אמר כי דבר נכון הוא שיגור בנחלת-הר-חב"ד ושילמוד ב'כולל' האברכים, ובקשר לזה שאל אם יש אפשרות לקבל מענה בכתב – מאחר ויודע כי אנו מבקשים מהמועמדים ל'כולל' מה היה מענה כ"ק אדמו"ר שליט"א אליהם – וקיבל המענה כי המזכירות תשלח מכתב.

"בקשר לזה מבקש מאיתנו שנקבל את חתנו שי' ל'כולל' האברכים, לכן נבקש מכ"ק להודיענו אם אמנם כדבריו הדבר".

"ויכול עוד לשגשג"

"י"א בשבט תשל"א: האברך שלמה פליישמן הראה מענה כ"ק אדמו"ר שליט"א להודעתו שגר בנחלת-הר-חב"ד ולומד ב'כולל'. אנו חושבים לקבלו רשמית ל'כולל' האברכים.

"י"ג בשבט תשל"א: נתקבל המענה על-דבר האברך ר' שלמה פליישמן.

"תמוז תשל"ב: היה אצלנו... שלדבריו אינו מקבל מענה מכ"ק אדמו"ר שליט"א לבקשתו להתקבל ל'כולל'. רא"צ [=ראש ה'כולל', הרב אברהם-צבי] שי' הכהן אומר עליו שניחן באורות וכלים ויכול עוד לשגשג.

"י"ז באדר תשל"א: האברך דוב אלרואי (ז"ל) מסר לנו כי כ"ק אד"ש אמר לו ביחידות שילמד ב'כולל' בכפר-חב"ד, ולכן מבקש להתקבל ל'כולל' בכפר-חב"ד.

"ד' בניסן תשל"א: האברך ר' שלום-דוב כהן הראה לנו שקיבל מענה כ"ק אד"ש בקשר ל'כולל' האברכים "כהוראת הנהלת ה'כולל'". לפי זה כנראה שנקבלו אי"ה ל'כולל'.

"סיוון תשל"א: ר' שמואל אזימוב כותב לנו בקשר לאברך בשם דניאל עמרם שיש לו הסכמת כ"ק אד"ש ללמוד ב'כולל'. כן קיבלנו מכתב מהרב [=אייזיק] שווי בקשר לאברך ש. ברוד שילמוד ב'כולל'".

"נא להודיענו חשאית"

להלן מכתב סודי שקיבל הרב וולף (בא' דר"ח אדר תשל"א) ממזכירות כ"ק אדמו"ר:

"שלום וברכה!

"בשלהי קיץ העבר נתקבל לכ"ק אדמו"ר שליט"א מכתב חתום בידי תלמידי ה'כולל' שבאה"ק ת"ו, ובו מודיעים כי "בהתאם למכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א להנהלת ה'כולל', ובעקבותיו, קיבלנו על עצמנו בלי-נדר לשמור על סדרי הלימוד ב'כולל', וכן לפעול בנחלת-הר-חב"ד ובסביבתה מתאים לרצון כ"ק אדמו"ר שליט"א".

"בהתאם עם הנ"ל, נא להודיענו חשאית מהנעשה בפועל ממש למילוי הנ"ל.

"בברכת כט"ס,

"הרב ח.מ.א. חדקוב

"נ.ב. כנהוג אצלנו במכתבים סודיים כנ"ל, נא להחזיר לנו המכתב הזה תיכף לאחר שיקראו בו".

"מוצא דרך להשלים את ההפרש"

בט"ו בתמוז תשכ"ג התקיימה חתונת בני הזוג הרב שמואל לו ורעייתו, בת הרה"ח ר' זלמן יפה. הרבי עצמו ערך את הקידושין. בתקופה שלאחר החתונה, כאשר החתן החל ללמוד ב'כולל' האברכים שליד 770, התנהלה התכתבות בין הרבי ובין המחותנים בנושא הסתדרות בני הזוג.

באחד המכתבים (ט"ו במרחשוון תשכ"ה – פורסם ב'כפר חב"ד' גיליון 940, עמ' 22), כותב הרבי:

ביחס לבתך ולחתנך, הרב לו ורעייתו, הם בטח כתבו לך אודות הסידורים, בהתאם להצעתם, דהיינו הרצון ששמואל ילמד ב'כולל'. ייתן השם יתברך שהכל יהיה מתוך שמחה וטוב לבב, לא רק עד כמה שזה קשור בהם, אלא גם בכל הקשור לך ולמרת יפה. ואחרי הכל, יש לך, ברוך השם, סיבות רבות להיות ברוח של שמחה וטוב לבב.

אחר-כך ממשיך הרבי וכותב:

הבא להלן לא נידון, ואפילו לא הוזכר, על-ידי בתך וחתנך, אבל אני מעלה כאן את העניין בקשר לכך שאתה מזכיר את הכובד של הנטל הפיננסי שהיה לך בעבר כשתמכת בהם. אני מציע שאתה תכתוב לי (מבלי לערב אותם בעניין) את הסכום שנראה לך שקל לך לשלוח להם עבור התמיכה בהם בעתיד, ואז הייתי מוצא דרך להשלים את ההפרש. אני מדגיש את העובדה שאני לא רוצה שהם יהיו מעורבים בזה, כך שחתנך יוכל להקדיש את עצמו ללימודיו מתוך מנוחת נפש מוחלטת, וגם לבתך לא תהיה שום דאגה.

הרבי השלים מחצית

גם המזכיר הרה"ח הרב קליין שיחי' סיפר בשעתו, כי אחרי חתונתו הורה לו הרבי ב'יחידות' לשוחח עם חמיו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן (ז"ל) בעניין – "וכמה שייתן הוא – אשלים כנגדו את המחצית השנייה". הלה ישב אפוא ולמד הלכות מקוואות עם הרה"ג ר' בעריש שפירא (בנו של הרה"צ מנארול שליט"א).

המחאה מי"א באייר תשל"ו (11 במאי 1976) עם ציון הסכום והחתימה בכתב-יד-קודש של הרבי – ל'כולל' האברכים שליד המזכירות

 

היתר מיוחד לחצי שנה נוספת

בח' בטבת תשל"א נישא הרה"ח הרב אריה-לייב קפלן (ז"ל). ב'יחידות' שזכה לה עם – תבדלחט"א – רעייתו, אז הכלה המיועדת, לקראת החתונה, הורה לו הרבי ('כפר חב"ד' גיליון 814, עמ' 45):

בנוגע ללימודים ב'כולל' – לפחות שנתיים. (הכוונה הייתה, כמובן, ל'כולל' האברכים שליד מזכירות הרבי בניו-יורק).

ב'יחידות' אחרת (בסוף שנת תשל"ב או בתחילת שנת תשל"ג) שמע הרב קפלן מהרבי הבהרה נוספת:

אודות להישאר ב'כולל' או הצעות [=לשליחות] – הואיל וזהו בהסכמת שניכם, כדאי שתישאר ב'כולל' עוד חצי שנה [=בנוסף על השנתיים שכבר דובר עליהן], היינו שלא לגמור בטבת כי-אם בקיץ, באמצע הקיץ. 

 ממעייני החסידות

פרשת ויגש

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני... ואל יחר אפך בעבדך (מד,יח)

כשניגש יהודה אל יוסף היה מוכן למלחמה, כנאמר במדרש (רבה) כאן – "ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, כמה דאת אמר ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה".

יהודה היה מוכן לסכן את עצמו במלחמה כדי להציל ילד יהודי אחד, אשר הוא היה האחראי לשלומו - "כי עבדך ערב את הנער" (פסוק לב).

ללמדך: הורים, שהם האחראים לחינוכו של כל אחד ואחד מילדיהם, חייבים למסור את נפשם בעבור ילדיהם, כדי שהם יקבלו חינוך יהודי טהור.

(ליקוטי-שיחות כרך א פרשת ויגש עמ' 95-94)

* * *

"ויגש אליו יהודה" – כשיהודי ניגש אל "יוסף הצדיק" שבדורו לקבל ברכתו,

"ויאמר בי אדוני" – תחילה הוא מבקש שתיכנס בו השפעתו הרוחנית של הצדיק, דבר המביא לידי קירוב וייחוד מסויים בינו לבין הצדיק. רק לאחר מכן,

"ידבר נא עבדך דבר" – הוא מבקש ברכה לעצמו בענייניו הפרטיים. אולם גם לאחר התקרבות זו עדיין הוא מרגיש את מיעוט ערכו לגבי הצדיק. לכן הוא ממשיך,

"ואל יחר אפך בעבדך" – על שהוא מבזבז זמנו של הצדיק ומטרידו בענייניו הפרטיים שהם בבחינת חסרי ערך לגבי הצדיק,

"כי כמוך כפרעה" – "פרעה" רומז למידת מלכותו יתברך (ראה זח"ב לד), וצדיקים דומים לבוראם; כשם שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד והוא סובל כל בריותיו, כן גם הצדיק.

(מהתוועדות כ"ק אדמו"ר, פרשת ויגש תשי"א)

ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו (מה,יד)

ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך: על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על צואריו: על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב (רש"י)

מדוע בכה יוסף על חורבן המקדשות שבחלקו של בנימין, ובנימין בכה על חורבן המשכן  שבחלקו של יוסף, ולמה לא בכו כל אחד על חורבן המקדש שבחלק שלו?

אלא: כשרואה אדם ש"המקדש" הרוחני של חברו "חרב" – עליו לעשות כל שביכולתו כדי לעזור לחברו לתקן את הדבר. אך אם השתדלותו אינה נושאת פרי, עליו להצטער על מצבו הירוד של חברו ולהזיל על כך דמעה.

אולם, כאשר ה"מקדש" שלו חרב, אסור לו להסתפק באנחה ובבכייה, אלא עליו לעשות ולפעול במלוא המרץ לבנותו מחדש.

(ליקוטי-שיחות כרך י עמ' 148-150)

וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דברו אחיו אתו (מה,טו)             

בזוהר (על הפסוק) נאמר, שנצנצה ביוסף רוח-הקודש והוא בכה על גלות עשרת השבטים (זהו ש"עלהם" חסר י' כתיב, לרמז על גלות עשרת השבטים), אך אחיו לא בכו, כי לא זכו להשראת רוח-הקדש.

אמנם השכינה היתה צריכה לשרות על האחים, אך היא לא שרתה מפני שמכרו את יוסף ועל-ידי כך גרמו שנסתלקה שכינה מיעקב אביהם (ראה פרש"י בפסוק כז); לכן נענשו, מידה כנגד מידה ולא שרתה עליהם רוח-הקודש גם כשכבר נתוודע אליהם יוסף.

(ליקוטי לוי-יצחק כרך א' עמ' קצה-קצו)

עשרה חמרים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך (מה,כג)

מטוב מצרים: מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו... (רש"י)

מנין ששלח לו יין?

"חמר" פירושו יין, כדכתיב (דברים לב), "ודם ענב תשתה חמר", ותירגם התלמוד הירושלמי – "מן הדא יהוון שתיין כוס דחמר". וכן נאמר (תהילים עה), "ויין חמר מלא מסך", ופרש"י – "יין חזק". ובלשון הגמרא – "חמרא" הוא גם חמור וגם יין.

וכיוון ש"חמרים" כאן חסר כתיב (בלי "ו"), רומז לנו הכתוב ששלח (נוסף לחמורים) גם יין ישן הנקרא "חמר".

(אור-התורה בראשית כרך ה עמ' 1976)

* * *

מצרים נמשלה לחמור, ככתוב (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם", וישראל נמשלו לגפן, ככתוב (תהלים פ) "גפן ממצרים תסיע". בזה ששלח יוסף חמורים טעונים יין הוא רמז לאביו שמצרים בטלים לישראל, ויוכלו "לבררם", ככתוב (שמות יב) "וינצלו את מצרים".

(אור-התורה כרך ה עמ' 1976)

* * *

המפרשים כתבו, שהיין ששלח יוסף לאביו רומז ל"יינה של תורה", שזכו לה ישראל על ידי גלות מצרים.

לפי זה יש להוסיף, שהחמורים אשר נשאו את היין רומזים שאדם חייב לקבל על עצמו עול תורה כחמור למשא, כנאמר (בראשית מט), "יששכר חמור גרם", ופירש רש"י, "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".

זהו מה שנאמר (שם), "אוסרי לגפן עירה" – כדי לזכות ל"יינה של תורה" צריך אדם להיות כחמור למשא.

(אור-התורה כרך ה' דף תתקפט)

* * *

היין ששלח יוסף יש בו רמז לארבע הכוסות של חג הפסח, ו"בר ולחם ומזון" ג' לשונות אלו רומזים לג' מצות שעורכים בליל ה"סדר".

יוסף רמז לאביו שבסופו של דבר יצאו בני-ישראל ממצרים ויחגגו את חג הפסח במצה ויין.

(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר כרך ב עמ' י-יא)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת ויגש

ז' בטבת

שחרית. קריאת התורה: לשלישי, מסיימים: "ותחי רוח יעקב אביהם" (מה,כז)1, לרביעי: "איתו מצרימה" (מו,ז), לחמישי: "הבאה מצרימה, שבעים" (מו,כז)2.

יום שלישי

עשרה בטבת

תענית ציבור3.

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר4. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה5.

עלות-השחר באזור המרכז לדעה המקדימה: 4:28.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל על ירושלים, מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים6.

שחרית: הציבור אומר 'עננו' רק במנחה, אבל הש"ץ אומר 'עננו' גם בשחרית (בחזרת הש"ץ) בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים"7. ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'8.

סליחות9:

אומרים אותן בעמידה10, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי שמונה-עשרה, בסדר דלהלן11:

אשמנו / א-ל ארך אפים / נפילת אפים / כי עם ה' / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אזכרה / א-ל מלך12 / אלקים באו גויים / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אבן הראשה / א-ל מלך / אבותי כי בטחו13 / א-ל מלך / זכור רחמיך14 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו15 / הרשענו ופשענו16 / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני17 / 'אבינו מלכנו' הארוך18, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו בספר'19] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים20.

מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה21. קראו לתורה מי שאינו מתענה, וצר לו להודיע מפני חילול השם – יעלה22.

את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" – אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה23. הרבי, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור24.

בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'", יש להפסיק מעט בין 'בשם' ל"ה'" כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'25.

שיעורי תורה: לכאורה יש מקום (לנוהגים בכיו"ב) ללמוד היום מעניינא דיומא בתנ"ך (מלכים-ב כה,א-ג. ירמיה לט,א. נב,ד-ה. יחזקאל כד)26.

צדקה: בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום27.

תפילת מנחה:

"בשעה מאוחרת"28. סדרה: וידבר וקטורת, אנא בכוח, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה,ו – נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש, תפילת שמונה-עשרה29.

במנחה אומר גם היחיד 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע". אם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור', קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'.

הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיהם גם בתפילה זו30, רק באם התפילה היא לאחר פלג המנחה (באזור המרכז: 15:50). וכשאין נושאים כפיים, אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

תחנון, 'אבינו מלכנו', קדיש תתקבל, עלינו, קדיש יתום, אל תירא, אך צדיקים29.

צאת הכוכבים באזור המרכז: 17:20.

תפילת ערבית: אם קשה לציבור להמתין31, יש להתחיל ערבית כך, שיגיעו בשעה זו לקריאת-שמע, ולפחות – שיסיימו בשעה זו תפילת ערבית, ויקראו אז קריאת-שמע בזמנה.

יום רביעי,

י"ג בטבת

אור ליום רביעי: סוף זמן קידוש-לבנה (לכתחילה) – כל הלילה.

_____________

1)   'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 175 (בלתי מוגה).

2)   כך קרא הבעל-קורא אצל הרבי, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, כנדפס בחומש 'תורה תמימה' (ההפסקים וכד' הנדפסים שם הם כמנהג ישראל ברוסיה בשעתו. בחומש זה השתמש הרבי לשמיעת קרה"ת וקריאת ההפטרות), וכ"ה בחומשים הרגילים ובס' חת"ת.

3)   יום זה הוא התחלת המצור על ירושלים, שהוא המקור לכל הצרות והגלות, ולכן  ישנה בו חומרא לגבי שאר הצומות (ראה ליקוטי-שיחות כרך כה עמ' 267. כרך ט"ו עמ' 420 הערה 78 וש"נ). ומידה טובה מרובה, שכן הוא גם בנוגע לחלק הטוב ד"אתהפכא חשוכא לנהורא" דיום זה, הן העניין המשותף בכל הצומות, והן העניין הטוב שבמאורע הפרטי דעשרה בטבת, 'סמך' מלשון 'סומך נופלים', שמודגשים בעשרה בטבת יותר מאשר בשאר הצומות - ליקוטי-שיחות כרך כה עמ' 464.

4)   סידור אדמוה"ז 'סדר ספירת העומר' (שהצום מתחיל בעלות השחר). וראה הנסמן ב'התקשרות', גיליון רפב עמ' 18 הע' 4.

5)   שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ.  בכף-החיים שם ס"ק ז אוסר זאת משום אכילה לפני עלות השחר, אבל באג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' עה איתא, שגם לפי האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, מותר לכל הדעות באם עושה זאת לרפואה, לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה.

6)   ראה משנ"ב סי' תק"נ ס"ק ה, כף-החיים שם ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

7)   ספר-המנהגים עמ' 45, וש"נ לפסקי דינים לאדמו"ר הצמח-צדק או"ח סי' תקס"ו ולשו"ת שלו שער המילואים ס"ח. בשו"ת שם דן לומר עננו אף בלא "שבעה שאכלו פחות מכשיעור" האמורים שם, ובפסקי-דינים (שנכתב אח"כ) הורה כן למעשה, ואף באג"ק כ"ק אדמו"ר חט"ז עמ' שיג ובהגהותיו ללוח כולל-חב"ד תשט"ז (ראה לוח זה ביום תענית אסתר) מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" ללא איזכור ה"שבעה שאכלו" כלל [וכן הורה בעל תה"ד - הובא בס' לקט-יושר] (וראה 'התקשרות' גיליון לג עמ' 18).

8)   משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

9)   סידור תהילת ה' עמ' 356. ה'סליחות' שם (צילום מסידור 'תורה אור') מיועדות במקורן לאמירה לפני התפילה, ולכן מתחילות ב'סלח לנו', 'א-ל ארך אפים' (וראה התיקון בסידורים אלו עמ' 344 על הנדפס בסי' תו"א בעבר, עד כולל מהדורת תשמ"ז עמ' 372). אולם לפי מנהגנו הן נאמרות בתוך סדר התפילה, אחרי תחנון, ובהשמטות המתחייבות כמבואר בס' המנהגים עמ' 52. וראה סידור תהילת ה' שיצא-לאור לאחרונה באה"ק.

      אם חלה ברית-מילה היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, ואף בחתן בז' ימי המשתה (ואף ביום חופתו) אף שאין אומרים תחנון, אומרים סליחות ווידוי כרגיל. וי"א שהחתן ובעל הברית עצמם לא יאמרו סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדמוה"ז סי' קלא ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). אמנם היתה בזה הוראה כדלהלן:

      "ימי הסליחות של שנת תשי"ד היו בתוך שבעת ימי המשתה שלי. במוצש"ק סליחות, לפני אמירת הסליחות אמר לי כ"ק אדמו"ר: כל הסליחות תאמר בביהכנ"ס ביחד עם הציבור, אבל כשנגיע לתחנון [כנראה הכוונה ל"ויאמר דוד... יבושו רגע"] אז תצא מבית הכנסת בכדי לאפשר לציבור לומר תחנון, ואתה לא תאמר, וכשיגמרו התחנון תוכל לחזור לביהכנ"ס ולהמשיך אמירת הסליחות עם הקהל. וכן נהגו אח"כ כל השנים..." (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). ולכאורה ה"ה לסליחות דת"צ, אלא שכאן אין 'תחנון' וא"צ לצאת, וה"ה לבעל ברית.

      לעניין 'אבינו מלכנו', חידש הרבי שאמירתו תלויה בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. וכן נדפס בסידורי תהילת ה' משנת תשל"ח ואילך בשולי-הגיליון לפני 'למנצח יענך'. וצ"ע שבשיחות-קודש תש"מ ח"א עמ' 865 מסופר, שבצום גדליה תש"מ הי' חתן במניין של הרבי ולכן לא אמרו סליחות, וכשעמדו לומר קדיש אחר שמו"ע הורה הרבי לומר 'אבינו מלכנו', עיי"ש. ראה גם 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. 'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

10)  מובא מס' קיצור של"ה.

11)  ע"פ לוח כולל-חב"ד, ספר-המנהגים עמ' 53, ו'ליקוט טעמים ומקורות' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנדפס בסוף 'סדר הסליחות על-פי מנהג חב"ד'.

12)  וצ"ל בו "כהודעת", כנדפס בכל מקום במחזור השלם וב'סליחות - מנהג חב"ד', ולא "כמו שהודעת" כנדפס בסידור תהילת ה' עמ' 344.

13)  פיוט מסוג 'פזמון'. בסוף 'פזמון' "ברובם המכריע של סליחות הנדפסות – חוזרים חלק מחרוז הראשון בין חרוז לחברו" ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (הערה 4 ב'לקוט טעמים ומקורות' הנ"ל), אך בוידיאו מעשרה בטבת תשמ"ט ברור שהרבי חזר את כל החרוז הראשון בין בית לבית.

14)  סידור תהילת ה' עמ' 347. וצ"ל בו "פקדנו בישועתך" בלא ו', כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות - מנהג חב"ד'.

15)  פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. אחרי "אתה תענה, ה' אלוקינו" סוגרים הארון.

16)  מדלגים "או"א . . אשמנו... סרנו... " כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה.

17)  במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן תפילה זו בסיום הסליחות (ספר-הניגונים, ניגון רמז).

18)  כולו יחדיו ש"ץ וקהל מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים, ניגון ו).

      בסידורי תורה-אור ותהילת ה', ובשנים האחרונות גם במחזור השלם, נדפס: זכויות ה-ז' בשבא וה-כ' בשורוק, וכ"ה בלוח התיקון לסידור תו"א, נ.י. תש"א. ואילו במחזור השלם מהשנים תשל"ג-ה: זכיות ה-ז' בקמץ וה-כ' בחיריק. וראה סידור 'עבודת ישראל' עמ' 110, ערוך השלם ערך זך א' בסופו, ועוד.

19)  ספר-המנהגים עמ' 45. וראה אג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ב עמ' קסג. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גליון נח עמ' קלז.

20)  ספר-המנהגים שם. וש"נ.

21)  שו"ע סי' תקס"ו ס"ו בשם יש מי שאומר, והובא למעשה בשו"ת צמח-צדק (שער המילואים ח"א סי' י, ובמהדורת תשנ"ד או"ח סי' קי). במשנ"ב ס"ק כ הביא מסידור דרך-החיים דה"ה למי שאין בדעתו להשלים התענית, ויש מקילין בזה (שערי-אפרים ש"א ס"ט רק במקום צורך גדול, ובשו"ת שואל-ומשיב תנינא ח"ב סי' נח ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' עז מקילין בכלל, ולכאורה כן משמע משו"ת הצמח-צדק הנ"ל המביא לצירוף גם "ז' שאכלו פחות מכשיעור" שהרי מדובר שאח"כ יאכלו כרגיל).

22)  לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ממשנה-ברורה סי' תקס"ו סוף ס"ק כא ושו"ת מנחת-אלעזר ח"ב סי' עד.

23)  שערי-אפרים שער ח סעיף קז.

24)  וסיים עם הש"ץ, 'התקשרות' גיליון מ ס"ע 18. ודלא כמ"ש בשערי-אפרים שם, שאומר רק עם הש"ץ.

25)  לוח כולל-חב"ד, צום גדליה. ולהעיר, שמהפסק-טעמים זה (בניגוד לפסוקים שבהם קרא אברהם בשם ה', שם אין הפסק בין "בשם" ל"ה'") הוכיח הראב"ע (לעיל לג,יט) שהפירוש הוא שה' קרא, וכ"ד החזקוני, הספורנו ועוד, ואילו התרגומים, רש"י (לפי' הרא"ם) והאברבנאל פירשו שמשה קרא (ע' בתורה שלימה עה"פ). וכבר כתב הרבי, שחייבים לקרוא בתורה בדיוק לפי טעמי-המקרא אף אם אינם מתאימים לפשט הפסוק (ליקוטי-שיחות כרך טז עמ' 572). אמנם באבודרהם 'סדר תפילות התעניות ופירושן' (בדפוס ירושלים תשכ"ג ס"ע רנא) כתב זאת בקשר לתפילה, וסיים "ורוב ההמון טועים בזה". ולמעשה לפי הנהוג, כשאומרים 'א-ל מלך', שסיומו הוא בלשון הפסוק, מסיים הש"ץ 'בשם ה'' בהפסק בין 'בשם ל'ה'', ואילו כשאומרים

      'א-ל ארך אפיים' מסיים 'בשם ה' (ושם נאמר)' ללא הפסק. וע"ע.

26)  ע"פ המובא בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 בקשר לי"ז בתמוז ות"ב.

27)  והטעם, כדאיתא בספרים [מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה רבה סי' תקס"ו ס"ק ב] שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שמה שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלה לקדושה ממש - 'שערי המועדים' אדר, עמ' קמה.

28)  ספר-המנהגים עמ' 48 ובהערה (מליקוטי-דיבורים כרך א עמ' 216. ושם: "לא אחרי השקיעה, אלא בשעות המאוחרות, למשל בשעה 8 בשבעה-עשר בתמוז ובשעה 7 בתשעה באב" והוא לערך עד כחצי שעה לפני השקיעה שם). וזאת ע"פ הגמ' (תענית כו,סע"ב. הובאה להלכה בשו"ע אדמוה"ז סי' קכט ס"א), שבתעניות "שאין בהן נעילה" נוהגים להתפלל מנחה רק "סמוך לשקיעת החמה".

29)  לוח כולל-חב"ד.

30)  שם (שלא כמנהג חסידי פולין וכו' בארה"ק כיום שאינם נ"כ כלל בתפילה זו – לוח 'דבר בעיתו'. מסתבר שנמנעו מזה כיוון שרגילים להתפלל מנחה באיחור. וע' כף-החיים שם ס"ק ד). ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לישא כפיים אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים שם ס"ק ז, ע"פ הב"ח, שזהו פי' 'סמוך' שבגמ' הנ"ל, ע"ד "סמוך למנחה". וראה ילקוט-יוסף - מועדים עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ), ולא כהאשכנזים המקילין מפלג המנחה ואילך. כן הובאו בספרים הנ"ל שם דעות אודות אמירת הש"ץ או"א ברכנו לפני הזמן הראוי לנ"כ, ולכאורה בזה אין להקפיד כ"כ, ראה בשו"ע אדמוה"ז סו"ס קכט מהרמ"א שם.

31)  כמובן, אין לאחר תפילת ערבית משך-זמן לאחר צה"כ, שהרי תמיד יש כאלה שקשה עליהם התענית, ואכן במוצאי תעניות התפלל הרבי ערבית די מוקדם. אך מאידך אין להקדים ללא צורך, וראה במטה-אפרים סי' תר"ב סכ"ט.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)