חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:29 זריחה: 6:34 ח' בתשרי התשפ"א, 26/9/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

חינוך הילדים, הקדמה ללימוד תורה
ניצוצי רבי

מדורים נוספים
התקשרות 604 - כל המדורים ברצף
"מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדיברות בדיבור אחד"
רצונו של הקב"ה שהגאולה תבוא תיכף ומיד!
חינוך הילדים, הקדמה ללימוד תורה
פרשת יתרו
"ועל פרי-הגפן והפירות"
הלכות ומנהגי חב"ד - כ'-כ"ו בשבט

תפקידו של המורה, המשפיע והראש-ישיבה בדורנו, הוא קודם-כל לחנך ורק לאחר מכן ללמד חכמה * מדובר בפיקוח-נפש ממש, כאשר עצם היהדות מונח על הכף * "עיקר העיקרים הוא שירבה גבולם בתלמידים, וזה גופא יהיה כלי להמשכת הצלחה רבה גם בנוגע למצבו הכספי של המוסד"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

דברים מאלפים בעניין חינוך ילדי ישראל בדורנו, השמיע הרבי בהתוועדות חג-השבועות תשל"ד (להלן קטעים בתרגום-חופשי מהנחה שאיננה מוגהת):

...בנוגע לחינוך: בעבר היה הסדר שבישיבה וב"חדר" היה צריך להיות עניין של חכמה ולימוד: מקרא, משנה וכו', ואילו בעניין של תורה, כהוראה בחיים וכו', בזה עסקו ההורים, האח והאחות המבוגרים. מכיוון שההורים היו טרודים בפרנסה, ולא יכלו ללמד בעצמם את הילדים, שלחו אותם לתלמוד-תורה, "חדר" וישיבה, רק כדי שילמדו שם, אבל יראת-שמים העניק הבית עצמו, ואפילו הרחוב היה גם-כן ספוג "פרומקייט" [=יראת-שמים].

מאוחר יותר "בלבלו את כל העולם", וההורים אין להם זמן, לכן עכשיו צריכים לקבל הכול בישיבה וב"חדר", לא רק את הלימוד אלא גם את ההוראה והחינוך. ואם המלמד יאמר שתפקידו רק ללמד מקרא, משנה וכו', הרי זה רק חכמה, וזה לא העיקר, כי העיקר זהו תורה.

אין המלמד יכול לטעון שגם אצלו היה כך, שהוא למד אצל המלמד שלו רק מקרא ומשנה וכו' ואת העיקר קיבל בבית, שכן הוא היה קודם המבול, ועכשיו זה לאחר שבלבל את כל העולם, ולכן הרי אם הוא רק ילמד חכמה וכו', חסר העיקר חס-ושלום. לקחו אותו להיות מלמד, לעשות מהילדים יהודים שלמים, אבל אם הוא טוען שתפקידו רק ללמוד עם הילדים בשעות ששכרו אותו, ואחר-כך המאור שבה מחזירו למוטב, מי יודע כמה זמן ייקח עד שיחזירו למוטב!...

פעם ההורים היו המחנכים, והמורים היו מלמדים מקרא, משנה וגמרא,ואחר-כך, כשהילד בא הביתה, וקודם שהולך ל"חדר", היו ההורים מחנכים אותו שכל מה שלומד ב"חדר" צריך להיות אצלו הוראה בחיים. אבל עכשיו נשתנו העיתים, וכל מלמד צריך לדעת, וכמו-כן ראש הישיבה והמשפיע, שעיקר עניינו ותפקידו הוא להיות המחנך.

ואז יש עוד תועלת שאם מחנכים את הילד כדבעי, הרי הילד עצמו יחפש אחר-כך את החכמה, היות וחינכו אותו ש"תורה איז די בעסטע סחורה" [-"התורה היא הסחורה הטובה ביותר"] (כלשון שיר הערש הידוע שהיו שרים לילדים לפני השינה), ויקרה היא מפנינים, וממילא כשמחנכים אותו בחינוך הכשר, הרי אם לא נשאר לו הרבה זמן לילדים – התלמידים ישתדלו לבד להשלים את ידיעותיהם.

ולכן נדרשת ההדגשה על חינוך, ואחר-כך בנוגע לידיעות, ואז – כמה שהמלמד יספיק לתת זה בוודאי טוב, ואת השאר – התלמיד יחפש לבד איפה הוא יכול להשלים מה שעוד חסר לו ואינו יודע. וזה אחד מהדברים שלצערנו הגדול לא נתקנו כדבעי. מלמדים שבדור לפני זה עשו את מלאכתם באמונה, ועכשיו נהיה בלבול ובלתי-סדר.

ויש לזה קשר מיוחד עם זמן מתן-תורה, שהרי הקב"ה ביקש ערבים מבני-ישראל אם יקיימו את התורה, ואמרו: "האבות ערבים" וכו', ולא נתן להם את התורה עד שאמרו "בנינו ערבים בעדנו", ואז נתנו להם את התורה, היות והבנים ערבים שההורים יקדימו נעשה לנשמע. כידוע, כשחסר משהו להורים הם משתדלים למלא את זה בחינוך בניהם, וכשאמרו "בנינו ערבים בעדנו", קיבלו על עצמם לחנך את הילדים באופן של הקדמת נעשה לנשמע, וזהו תנאי ללימוד התורה בהצלחה, שהיא תהיה הוראה בחיי יום-יום.

והסך-הכול בזה הוא, כשההורים שולחים את הילד לבית חינוך הם צריכים לומר שהדבר הראשון שהם רוצים הוא שהילד יהיה "א איד" [=יהודי], ואם הם לא יודעים לתבוע זאת, הנהלת בית החינוך והמלמד והמלמדת צריכים לדעת שעיקר תפקידם אינו כבשנים כתיקונן, להעניק חכמה וידיעות בלבד, אלא כעת העיקר הוא לתת לילדים חינוך יהודי, וכשהחינוך יהיה כדבעי הרי תן לחכם ויחכם עוד.

ובזה צריך להיות עיקר התפקיד של המחנך – לחנך את הילד, שהרצון יהיה בגלוי בכל השתלשלות רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ואז גדל תלמיד כראוי, ואומרים עליו "ראו גידולים שגידלנו", ומעמידים "צבאות ה'", והולכים עמם לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש.

"שאלה של פיקוח-נפשות ממש"

ברוח הדברים שבשיחה דלעיל, כתב הרבי באיגרותיו הקדושות יותר מפעם אחת. במכתב (משנת תשל"א) לאחד ממנהיגי הקהילות היהודיות באירופה, כתב הרבי:

לדווכתיה למותר להדגיש גודל האחריות ביחד עם זה גודל הזכות של כל אחד ואחת שיכול להשפיע בסביבתו ומשני הקצוות: מחד גיסא, על-פי הודעת חכמינו ז"ל אשר לב ישראל ער הוא להקב"ה ולתורתו ולמצוותיו, וראו זה במוחש בנוגע להנוער ובמידה חשובה גם בנוגע להמבוגרים בבני עמנו, אלא שמצפים ומשתוקקים שיגידו להם דברי אלוקים חיים וניכרים דברי אמת (שאמת שוללת פשרות, עסקי חבילות וכיוצא בזה ודי למבין), ובדברים היוצאים מן הלב פעם אחר פעם, וחזקה לתעמולה זו שאינה חוזרת ריקם.

ולאידך גיסא, חוסר ההשתדלות בדבר זה אין זה רק כפי שהיה באיזה דורות לפנינו, שאז מי שהחמיץ הזדמנות להשפיע גרם שזה שהיה יכול להיות למדן גדול, הנה מחוסר ההשתדלות בזה נשאר למדן קטן, ותמורת היותו ירא-שמים גדול נשאר ירא-שמים פחות. לא כן עכשיו, שהשאלה היא פיקוח-נפשות ממש, שיהיה יהודי וכו', וכנראה גם זה בחוש.

"טוב שאת מפחדת"...

בחודש תשרי תשל"ד, נכנסה ל'יחידות' התלמידה אסתר חיטריק (כיום הגב' פיקרסקי מתל-אביב), שבאותה תקופה החלה להדריך את בנות כיתה י"ב במגמה מקצועית ב'בית רבקה' בכפר-חב"ד, במקביל ללימודיה בסמינר.

בפתק שהגישה לרבי כתבה שהיא מפחדת מהאחריות שבהדרכה – הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית.

הרבי העביר את הפתק בין אצבעותיו ידו הק', עיין בו הלוך וחזור, כשהוא מרכיב את משקפיו, ואחר-כך החל להשיב. בין הדברים אמר: "טוב שאת מפחדת. זה מעיד שאת מבינה את גודל האחריות של טיפול בילדים בכלל ובילדים של הקב"ה בפרטיות"!

אחר-כך בירכה בהצלחה רבה בלימודים, בהדרכה ובנסיעה טובה.

קליטת תלמידים גם כשאין התקציב מאפשר

איגרת מעניינת שיגר הרבי ליהודי בעל השפעה, שסייע לחינוך הכשר במקומות רבים:

... ולכל לראש, רצוני להביע תשואת-חן בעד שימת לבבו והתעניינותו, שבוודאי לא רק עניין של רגש בזה, שגם זה עיקר, אלא עושה בכיוון למעשה בפועל. והרי אפשרות למר באופן ישר וגם על-ידי חבריו בעבודה וידידיו לעשות ולפעול בזה רבות.

לגודל העניין, הרי גם על-פי כותבו, למותר לעורר בזה את מר, כי אם להזכיר פתגם שהיה שגור בפי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבנוגע געלט [=כסף] וכדומה קען מען ממלא זיין [=אפשר להשלים זאת] לפרוע חוב למחר ומחרתיים, אבל בנוגע לקלוט עוד תלמיד ועוד תלמיד, הרי ראשית, כל יום עולם מלא הוא, בעניין לימוד תורה וחינוך על-פי תורה, שאי-אפשר להוציא חובת יום אתמול, שכל יום ויום עביד עבידתיה, ודיו להשביע את עצמו למלא מסת העבודה שצריכה להיעשות ביום זה ועוד, ובפרט בתקופתנו זו, הרי מובן שצריך לקלוט תיכף ומיד את כל המביע רצון להיכנס למוסד חינוך כשר, כי כעבור שעת רצון זו מי יודע וכו' וד"ל.

ויהי-רצון שכל אחד מאתנו, בתוככי כלל ישראל, יעשה בענייני חינוך על טהרת הקודש, ובענייני תורה ומצוות, באופן המתאים להוראת ימי חנוכה הבאים עלינו לטובה, ובמסירה ונתינה כהוראת רבנו הזקן אשר ימים אלו חג הגאולה שלו, ומתוך שמחה וטוב לבב.

בכבוד ובברכה.

אין גיל פרישה...

עסקן זה היה באותה התקופה לא-צעיר, וכבר התכוון לפרוש מתפקידו. בשולי האיגרת הנ"ל התייחס לכך הרבי בהרחבה:

נ.ב. מובן שעיינתי בשימת לב בתוכן מכתבו. ובסיום מכתבי לעיל גם-כן תגובתי לסיום מכתבו אשר "מגיע בתוך שנה זו לגיל פרישה מהעבודה". ובוודאי שאין צורך לדכוותיה דמר להערה שאין גיל פרישה מעבודה בהפצת היהדות, ובמיוחד בשטח החינוך. ואדרבה, על-פי ההוראה דמעלין בקודש צריך להיות היפך דפרישה, היינו הוספה ועלייה. ואפילו אם תמצא לומר שבמוסד מסויים או במשרה מסוימת ישנן הגבלות המצריכות פרישה וכו', הרי בלשון הכתוב "כל הארץ לפניך", ומי כמוהו יודע גודל האחריות ורציניות המצב בהפצת היהדות המסורתית בלי פשרות, ובפרט בנוגע להנוער, ואין הזמן מוכשר כלל וכלל לפרישה וכו' כי אם אדרבה להוספה יותר ויותר, והובטחנו "הבא לטהר" – ועל-פי דיוק רבנו הזקן: ליטהר ולטהר אחרים – מסייעין אותו סיוע רב.

"עיקר העיקרים"

הנקודה שהוזכרה – אי התחשבות במצב הכספי, בשאלת קליטת תלמידים - זוכה להתייחסות חדה ובהירה במקום אחר. וכך כתב הרבי בשעתו למחנך השליח הרה"ח ר' משה-יצחק העכט (ז' אדר א' תשי"א):

ובכל אופן, עיקר העיקרים הוא שירבה גבולם בתלמידים, וזה גופא יהיה כלי להמשכת הצלחה רבה גם בנוגע למצבו הכספי של המוסד, ותקוותי חזקה שיבשר טובות גם בזה.

באותה תקופה הערים ראש ועד מסויים קשיים על המוסד, ולזה ממשיך הרבי ומתייחס בצורה נחרצת, חדורת ביטחון בה':

וכאשר יצווה ה' יתברך את הברכה וההצלחה מה יעשה להם בן-אדם ואפילו אם הוא יושב-ראש של איזה ועד?

"ידבר ועם ברייטקייט"

כעשרים שנה לאחר מכן התקיימה ועידה בענייני חינוך בעירו, והוא שאל את הרבי כיצד להתייחס לוועידה והאם ליטול בה חלק. הרבי השיב (בד' כסלו תשל"א – איגרות-קודש, כרך כז – נמצא בדפוס):

מובן:

א) שצריך ללכת ולהשתתף. הנ"ל צריכים לדעת ששקלא וטריא על דבר חינוך בעיר, פשיטא שצריך להיות בהשתתפותו.

ב) אינו מכבודו שבענייני חינוך והוא כאילו אין לו מה ללמדם וממילא ידבר ועם ברייטקייט [=ביטחון-עצמי].

ג) על דבר גודל החינוך במסורת אברהם, יצחק ויעקב, ושרה, רבקה, רחל ולאה, ולזה נתייסד אחי-תמימים כו' והצליחו וכו'.

ד) על פי הנ"ל מובן שבעזר הכספי שיוסיפו על העבר הרי זה אינוועסטמענט [=השקעה] הכי טוב וכו'...


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)