שתי דרכים בעבודת ה' - עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-התשובה. הן אצל הצדיקים הן בקרב בעלי-התשובה זו עבודה שיש בה בחינה של יציאה מכבלי העולם המוגבל והתעלות לדרגות עליונות של אין-סוף, אולם יש הבדל בין שתי הדרכים.

אצל הצדיקים מתעוררת לעיתים אהבה עזה לקב"ה, שליבם אינו יכול להכילה. הם חשים את עוצם גדולתו של הבורא ואת היותו נשגב ונעלה כל-כך, עד שכל מה שביכולתם לתפוס ולהשיג אינו אלא הארה דלה מאורו האין-סופי. תחושה זו מעוררת בליבם צימאון עז לקב"ה, שגורם להם לפרוץ מעבר למגבלותיהם הרוחניות ומעל לסדר הדברים הצפוי.

גם אצל בעלי-תשובה קיימת מגמה זו. עבודתו הרוחנית של בעל-תשובה אינה מסודרת ומדודה. אין בכוחו לצאת ממצבו הרוחני הירוד בהליכה איטית, מסודרת, צעד אחר צעד. הוא חייב לפרוץ את מגבלותיו ולדלג מעל משוכות. כשאדם חש את גודל ריחוקו מה', את היותו שקוע עד צוואר בתוך הרע - מתעוררת בנפשו משיכה עזה לקדושה, עד שהוא מתרומם מעל כל המגבלות והסדרים ורץ בלי כל חשבון אל האמת האלוקית.

קירוב או ריחוק

אך בנקודה זו מסתיים הדמיון בין עבודתם הבלתי-מסודרת של הצדיקים לעבודתם זו של בעלי-התשובה. במהותם הפנימית, אלה תהליכים נפשיים שונים לחלוטין:

מה שמניע את הצדיק הוא תחושת הקירוב והדבקות. הוא חש את קרבת ה', את אין-סופיותו. התהליך הנפשי שמתרחש בקרבו הוא של התקרבות ושאיפה לדבקות. לעומת-זאת, בבעל-התשובה, הכוח המניע הוא הריחוק. הסיבה העיקרית שדוחפת אותו היא עובדת היותו רחוק מאור-ה' ושקוע ברע. עדיין אין הוא בשל לחוש את גדולת-ה'. הוא חש היטב, ובעוצמה רבה, את ריחוקו הגדול. גם תהליך התקרבותו הוא בריחה מהרע יותר מרצון להתקרב אל הטוב. סכנת הרע היא הדוחפת אותו להתעלות מעל כל חשבון ומגבלה.

יש יתרון בעבודתם של הצדיקים, שאין להם שום שייכות לרע, וכל מעייניהם בהתקרבות לקב"ה. אולם מנגד יש יתרון גדול לבעלי-התשובה: הדחף שלהם חזק לאין-ערוך משל הצדיקים. אדם הבורח ממוות נמלט מהר הרבה יותר ממי שרץ להשיג אוצר יקר, אף-על-פי שהאוצר יכול לתת חיים לו ולצאצאיו עד סוף כל הדורות. זה כוחה הגדול של הבריחה מהרע ומהמוות.

בעל-התשובה הוא כאדם שנמצא במדבר וצמא למים, שצימאונו עז ממי שנמצא במקום יישוב. לכן אמרו "במקום שבעלי-תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד", כי הבריחה מהרע מביאה את בעל-התשובה לדרגות עליונות משל הצדיקים, שהכוח המניע אותם הוא קרבת ה'.

כמיהה עזה

גם הגאולה יכולה לבוא, כידוע, בשתי צורות, שעליהן רמזו חז"ל במאמריהם על "זכו" ו"לא זכו", או "דור זכאי" ו"דור חייב". מכך גם נגזר אופי הגאולה, אם תבוא בזמנה הקבוע מראש ("בעתה") או תוקדם ותזורז ("אחישנה"), וכן אם תבוא בפתאומיות ובניסי-ניסים או באיטיות, מלובשת בדרכי הטבע.

שתי המעלות הנבדלות הללו קיימות גם בשתי אפשרויות הגאולה. כאשר הגאולה באה בבחינת "דור זכאי", השאיפה לגאולה נובעת מההכרה בטוב האלוקי של ימות המשיח ומהשאיפה שתימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, והיא גם באה בנעימות ובניסים גלויים. לעומת זאת, אם היא באה בבחינת "דור חייב", היא מונעת בעיקר משאיפה לצאת מהמציאות הקשה והכואבת. אך בדרך השנייה יש יתרון בדיעבד, שכאשר יורדים עד שפל המדרגה, הכמיהה לגאולה נעשית עזה ביותר והיא חודרת עד עומק הנפש.