מדורים נוספים
	התקשרות 609 - כל המדורים ברצף
	מזון, לבוש ובית
	כל מצב של גאולה הוא עוד שלב בדרך לגאולה שלמה
	את"ה
	פרשת ויקהל-פקודי
	שואלין ודורשין בהלכות הפסח (א)
	הלכות ומנהגי חב"ד

ההשכלה שהאדם משכיל ומשיג בלימוד התורה, מתאחדת עם האלוקות * כדי להעלות לקדושה גם את הדבר הגשמי שעליו לומדים, מוכרחים לקיים מצוות מעשיות * כאן דרושה הגנה מיוחדת מפני השפעת החומריות של הדבר הגשמי  * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע להעניין דמזון, לבוש ובית (שנתבאר לעיל בהמאמר¹) – מבואר במאמר אחר², שג' עניינים אלו ישנם גם בתורה (דכיוון ד"אסתכל באורייתא וברא עלמא³", הרי מובן שכל העניינים שישנם בעולם ישנם גם בתורה):

"מזון" – הוא עניין התורה, שהרי התורה עניינה פנימיות, בדוגמת המזון הנכנס בתוך האדם, וכמו שכתוב⁴ "ותורתך בתוך מעי".

"לבוש" – הוא עניין המצוות, שהרי המצוות הם מקיפים, בדוגמת הלבוש המקיף את האדם [ועל-דרך זה מצינו שגם בבית-המקדש היה עניין הלבושים, שהוא עניין בגדי כהונה. ובמקום אחר מבואר שגם "בגדי שרד" הוא עניין הלבושים⁵], וכמבואר בתניא⁶, שמהמצוות נעשים לבושים לנשמה בגן-עדן (ממעשה המצוות – בגן-עדן התחתון, ומכוונת המצוות – בגן-עדן העליון).

ו"בית" – הוא עניין תורה שבעל-פה.

עד כאן – מהמבואר במאמר הנ"ל.

וצריך ביאור: מהו החילוק בין עניין ה"מזון" שבתורה – לעניין ה"בית" שבתורה?

ונוסף לזה – יש לבאר בפרטיות את תוכן פרטי ג' העניינים דמזון, לבוש ובית, כפי שהם בתורה ומצוות.

ב. ביאור עניין ה"מזון" – לימוד התורה:

עניינה של התורה הוא פירוש וביאור המצוות, והיינו, שפרטי רצון העליון, שהוא עניין המצוות נתפרשו ונתבארו בתורה.

ועניין זה הוא בעיקר בתורה שבעל-פה, שהרי ידיעת ההלכה היא דווקא מתורה שבעל-פה, שהרי מתורה שבכתב בלבד אי-אפשר לדעת את ההלכה למעשה, כי אם על-ידי תורה שבעל-פה דווקא⁷.

ובתורה שבעל-פה גופא – עיקר ביאור המצוות הוא לא במשניות, שהם הלכות בלי טעמים, אלא בגמרא, שעניינה הוא השקלא וטריא והפלפול שבתורה.

ועד כדי כך, שישנה דעה⁸ (וכדעה זו פסק אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד-תורה⁹) שעיקר העניין דתורה שבעל-פה הוא לימוד טעמי ההלכות, ובלימוד ההלכות בלבד, ללא טעמים, אין יוצאים ידי חובת לימוד תורה שבעל-פה – דלא כדעת הרמב"ם¹⁰ שגם לימוד פסקי הלכות בלי טעמים, כמו לימוד המשניות, נחשב ללימוד תורה שבעל-פה.

[ולכן נחלקו על מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר היד "שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר-כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" – מכיוון שספרו של הרמב"ם אינו אלא הלכות בלי טעמים, ותורה שבעל-פה עניינה הלכות בטעמיהן דווקא. וזהו גם מה שמפרשי הרמב"ם כתבו הגהות וביאורים כו' על ההלכות שבספר הרמב"ם¹¹].

וזהו גם-כן החידוש בשולחן-ערוך של אדמו"ר הזקן לגבי שולחן-ערוך המחבר – שהחילוק העיקרי ביניהם הוא שהמחבר כתב פסקי הלכות בלי טעמים, ואילו אדמו"ר הזקן כתב "הלכות בטעמיהן"¹² (טעמי ההלכות עצמם, ללא פרטי השקלא וטריא שבגמרא), כדי שעל-ידי לימוד השולחן-ערוך שלו יהיה אפשר לצאת ידי חובת לימוד תורה שבעל-פה לכל הדעות.

ובאופן כזה דווקא הוא עיקר לימוד התורה שבעל-פה – כי על-ידי לימוד ההלכות בלי טעמים אפשר לדעת רק את הדין שנאמר בפירוש, או דין הדומה לו בכל הפרטים, אבל אי-אפשר לדמות מילתא למילתא כו'. וכיוון שעניין הלימוד דתורה שבעל-פה הוא "להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר"¹³, הרי עניין זה הוא דווקא בלימוד ההלכות בטעמיהן.

ג. והנה, כיוון שעיקר לימוד התורה שבעל-פה הוא בלימוד ההלכות בטעמיהן, הרי מובן, שצריך לזה יגיעה רבה, כדי להבין היטב את הטעם, ועל-ידי זה – "להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר", כנ"ל.

ומצד היגיעה – נעשה הייחוד של האדם הלומד עם דבר ההלכה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא¹⁴, ש"השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו", שזהו "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות", ולכן נקראת התורה "מזון", "כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש, ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו... כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים כו'".

והיינו, שההשכלה שהאדם משכיל ומשיג בלימוד התורה, נעשית מיוחדת עם אלוקות, כמו הנפש האלוקית עצמה.

ד. אמנם, ייחוד זה הוא רק בנוגע להשכלה שמשיג בדבר הגשמי שלומד אודותיו, דכיוון שההשכלה מתאחדת עמו, הרי היא מיוחדת עם אלוקות כמו נפש האלוקית עצמה; אבל הדבר הגשמי עצמו – כיוון שאין ביכולתו להיכנס בפנימיות האדם ולהתאחד עמו, אלא הוא נשאר מחוץ להאדם, אין ביכולתו של האדם לפעול בו (בדבר הגשמי) שיתייחד עם אלוקות ב"יחוד נפלא" כמו הנפש האלוקית עצמה.

ואף-על-פי-כן, גם בדבר הגשמי צריך לפעול ייחוד עם אלוקות – בדרך לבוש על-כל-פנים.

ועניין זה נעשה על-ידי מעשה המצוות – שכאשר האדם מקיים מצווה בדבר הגשמי, הנה על-ידי זה שהאדם מתעסק בו (בדבר הגשמי), נעשה הדבר הגשמי לבוש להאדם, ועל-ידי זה נעשה גם הדבר הגשמי (שהאדם מלובש בו) מיוחד עם אלוקות; אמנם לא כמו היחוד של נפש האלוקית עצמה, אבל על-כל-פנים בדרך לבוש.

ה. וכיוון שהייחוד שנפעל בדבר הגשמי על-ידי קיום המצוות אינו ייחוד אמיתי, אלא בדרך לבוש בלבד – נשאר הדבר הגשמי בחומריותו.

וכיוון שהדבר הגשמי נשאר בחומריותו – הרי יש אפשרות שלא זו בלבד שהאדם לא יעלה את הדבר הגשמי לקדושה (בדרך לבוש על-כל-פנים), אלא אדרבה – שהחומר שבדבר הגשמי יפעל באדם ירידה. ולכן, יש צורך בשמירה ונתינת כוח, שהדבר הגשמי לא יפעל ירידה בהאדם, ואדרבה – שהאדם יעלה את הדבר הגשמי לקדושה.

ושמירה זו הוא עניין ה"בית"¹⁵: כשם שהבית הגשמי מקיף את האדם ולבושיו ושומר עליהם, כך עניינו של בית ברוחניות הוא השמירה על הלבושים דמעשה המצוות, שלמרות החומר שבדברים הגשמיים שבהם נעשים המצוות, יהיה אפשר להעלותם לקדושה.

וזהו הפירוש במאמר הנ"ל ש"בית" עניינו תורה שבעל-פה – שהכוונה ב"תורה שבעל-פה" כאן היא (לא לפירוש וביאור תורה שבכתב על-ידי חז"ל, אלא) לגדרים וסייגים שהוסיפו חז"ל,

– החל מכללות העניין של מצוות דרבנן, שזהו ששלמה המלך תיקן "עירובין ונטילת-ידיים"¹⁶, ואחר-כך תיקנו עוד חמש מצוות, שהם מצוות עשה דרבנן; וכמו כן כל הגדרים וסייגים (בדוגמת מצוות לא-תעשה), כמו שבות לשבת ושניות לעריות¹⁷ –

שהם בדוגמת הבית ששומר את האדם ולבושיו – כי, כשם שעניינם של הגדרים והסייגים בפשטות הוא לשמור ולקיים ("אויפצוהאלטן") את התורה שבכתב, כמו שכתוב¹⁸ "ושמרתם את משמרתי", "עשו משמרת למשמרתי"¹⁹, כך גם ברוחניות העניינים, שעל-ידי הגדרים והסייגים שהוסיפו חז"ל נעשה זיכוך החומר, שעל-ידי זה נעשית השמירה (עניין ה"בית") שהדבר הגשמי לא יפעל ירידה בהאדם, אלא אדרבה, שהאדם יעלה את הדבר הגשמי להתאחד עם אלוקות.

ו. על-פי זה יובן מאמר רז"ל "ערבים עלי דברי סופרים כו'"²⁰:

"דברי סופרים" – קאי (לא על פירוש התורה שבכתב כפי שפירשוהו ה"סופרים", אלא) על התקנות שתיקנו חז"ל בעצמם (דכשם שהקב"ה נתן כוח ביד חכמים לפרש את דברי התורה, כמו כן נתן בידם כוח לתקן גם תקנות בעצמם), ודווקא על זה אמרו "ערבים עלי דברי סופרים כו'".

ויובן על-פי המבואר לעיל – דכיוון ש"דברי סופרים" הוא על-דרך עניין ה"בית" ששומר על הלבושים, הרי בהכרח שזהו עניין נפלא עוד יותר מהלבושים עצמם, שלכן בכוחו לשמור עליהם²¹. וכפי שנתבאר לעיל בהמאמר, שבית הוא ביוקר יותר מלבוש, ומחזיק זמן רב ביותר.

וזהו גם-כן הטעם ש"חמורים דברי סופרים כו'"²², "שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים (ללא נפקא-מינה באיזה עניין מדובר) חייב מיתה"²³ – כי עניינם של דברי סופרים הוא "בית", שעניינו "מקיף הרחוק", שהוא המקיף דיחידה (כדלעיל בהמאמר²⁴), ובדרגה זו נוגע כל עניין ביותר.

ז. ג' עניינים אלו – מזון, לבוש ובית – ישנם גם במאורעות חיי האדם.

ועניינו של "בית" במאורעות חיי האדם הוא – עניין הנישואין, כמו שכתוב²⁵ (בנוגע לה"שידוך" הראשון שהיה בעולם) "ויבן גו' את הצלע", לשון בניין. וכמו כן בברכות הנישואין נאמר הלשון "בניין עדי עד" (וכיוון שברכות אלו נתקנו על-ידי אנשי כנסת הגדולה, הרי בוודאי שאין זו סתם "מליצה", אלא כן הוא העניין), והיינו שנישואין הוא עניין בניין בית.

והעניין בזה:

כשם ש"בית" הוא עניין נעלה ביותר בכלל, ומעלתו מתבטאת גם בכך שבית מתקיים זמן רב ביותר – כמו כן גם בעניין הנישואין יש התגלות כוח האין-סוף בעניין הלידה, שבשאר העניינים לא מצינו התגלות כוח האין-סוף כמו בעניין הלידה²⁶, שזהו גילוי נעלה ביותר; ומעלתו מתבטאת גם בקיום העניין במשך זמן רב ביותר, שהרי לא מדובר כאן אודות עניין שנוגע לפי שעה, אלא אודות "בנין עדי עד", ויתירה מזה, שזהו עניין שנוגע לדורי דורות.

ולכן רואים אנו גם בגשמיות שבעניין הנישואין ישנה השתדלות יתירה שהאדם משתדל בזה הרבה יותר ממה שמשתדל בשאר העניינים דמזון ולבוש, וגם ההוצאות על הנישואין הן גדולות ביותר – בדוגמת עניין הבית, שההשתדלות בזה היא הרבה יותר מההשתדלות בעניין מזון ולבוש, והוא ביוקר ביותר.

ח. והסדר בזה הוא ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" (כנ"ל ס"א), שכדי שיהיה "ברא עלמא" צריך להיות תחילה "אסתכל באורייתא" – שזהו עניין העלייה לתורה בשבת שקודם החתונה²⁷.

וגם בעלייה לתורה מודגש עניין הבית שבתורה – שאין זה עניין ההבנה וההשגה שבתורה, אלא דווקא אותיות התורה, שנקראים "אבנים", כמאמר²⁸ "שתי אבנים בונות שתי בתים וכו'".

ועל-ידי העניין ד"אסתכל באורייתא" נעשה "ברא עלמא" – בריאת עניין חדש, שהוא עניין התגלות כוח האין-סוף, ב"בניין עדי עד" וב"דור ישרים יבורך"²⁹.

ט. וזהו גם הטעם לכך ששמחת נישואין היא גדולה ביותר, שלא מצינו דוגמתה בשאר עניינים, ועד שאמרו רז"ל³⁰ "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו... ואם משמחו... זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות":

מתן-תורה דלוחות השניות – היה ביום-הכיפורים³¹, ולמחרת יום-הכיפורים היה העניין ד"ויקהל משה גו' אלה הדברים גו'"³², שהוא עניין בירור הל"ט מלאכות, שעניינם הוא השלמת צורכי האדם במזון, לבוש ובית (כמבואר לעיל בהמאמר). וזוהי השייכות דמתן-תורה לעניין הנישואין ("ואם משמחו... זוכה לתורה שניתנה כו'"), שהוא עניין הבית.

ולכן אז השמחה גדולה ביותר – כי על-ידי השלימות בעניין הבית (עניין הנישואין), שהוא שומר על הלבושים (תורה ומצוות), אזי כל העניינים הם כדבעי, ובאופן נעלה יותר.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל, מברכים החודש אדר שני ה'תשי"ד – 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ד, חלק שני (יא), עמ' 108-103 – בלתי מוגה)

----------

1) פ"ב ואילך ('התוועדויות' שבמקור לשיחה, עמ' 96 ואילך).

 2) המשך מים רבים תרל"ו פרק קצט (עמ' רל) ואילך. וראה סה"מ תש"ד עמ' 121 ואילך.

 3) זח"ב קסא, רע"ב.

 4) תהילים מ,ט.

 5) אוה"ת פרשתנו עמ' ב'קלד.

 6) ספ"ה, שם אגה"ק סכ"ט (קנ, סע"א ואילך) – מזוהר פרשתנו רי, סע"א ואילך.

 7) ראה אגה"ק שם.

 8) פרש"י – ברכות ה,א (ד"ה זה גמרא), מז,ב (ד"ה שלא שמש), סוטה כב,א (ד"ה ולא שימש ת"ח וד"ה שמורין הלכה). רא"ש – בתשובה כלל לא ס"ט. וראה מעדני יו"ט בהקדמה.

 9) פ"ב ה"א. וע"ש בקו"א.

 10) הל' ת"ת פ"א הי"א-ב. ועיין בקו"א שם.

 11) ראה הקדמת הכס"מ לפירושו על הרמב"ם.

 12) לשון "הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל" לשו"ע אדמוה"ז.

 13) הל' ת"ת לאדמוה"ז שם.

 14) רפ"ה.

 15) ראה לקו"ת ואתחנן יא,א. ובכ"מ.

 16) שבת יד, סע"ב. וש"נ.

 17) פרש"י תולדות כו,ה.

 18) ס"פ אחרי.

 19) מו"ק ה, סע"א. וש"נ.

 20) ע"ז לה,א ובפרש"י.

 21) ראה סידור (עם דא"ח) קלג, רע"א. ובכ"מ.

 22) ראה סנהדרין פח,ב (במשנה). עירובין כא,ב.

 23) עירובין שם.

 24) פ"ב ('התוועדויות' שבמקור לשיחה, עמ' 97).

 25) בראשית ב,כב.

 26) ראה לקו"ת שה"ש מ, רע"א. ובכ"מ.

 27) ראה תורת-מנחם – התוועדויות ח"ב עמ' 99. וש"נ.

 28) ספר יצירה פ"ד מי"ב (בכמה נוסחאות – מט"ז).

 29) תהילים קיב,ב.

 30) ברכות ו,ב.

 31) תענית כו,ב (במשנה) ובפרש"י. שם ל,ב.

 32) ריש פרשתנו ובפרש"י.