חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:32 זריחה: 6:01 ט"ז באב התש"פ, 6/8/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 612 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 612 - כל המדורים ברצף
"חג הפסח נמשך באופן תמידי"
מקווים ובטוחים שהקב"ה יביא את הגאולה עוד לפני שביעי-של-פסח
מאכל האמונה
שביעי-של-פסח
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 612, ערב שבת חול המועד פסח, ט"ז בניסן ה'תשס"ו (14.4.2006)

דבר מלכות

"חג הפסח נמשך באופן תמידי"

כל המועדים נקראים "מועדים לשמחה", כי נמשכת מהם הארה מדודה, המביאה לידי שמחה * ההמשכה שבחג הפסח היא למעלה מסדר ההשתלשלות ולכן היא תמידית * התוכן של שבועות וסוכות הוא תורה ומצוות, ואילו מהות חג הפסח זו האמונה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר באחת משיחותיו1: "הארת כל המועדים מאירה בכל יום, נאָר חג הפסח ווערט נמשך שטענדיק" (אלא חג הפסח נמשך באופן תמידי). עד כאן לשונו.

ומזה מובן, שההמשכה דחג הפסח שהיא "באופן תמידי" היא יותר מ"בכל יום" – שהרי זהו היתרון דחג הפסח על כל המועדים, שכל המועדים נמשכים "בכל יום" בלבד, מה-שאין-כן חג הפסח נמשך "באופן תמידי".

וביאור החילוק בין "בכל יום" ל"באופן תמידי":

"בכל יום" – יכול להיות גם פעם אחת ביום. כלומר, ההמשכה היא אמנם בכל יום, אבל לא במשך כל היום, וייתכן שהגילוי אינו אלא לשעה בלבד. מה-שאין-כן "באופן תמידי" פירושו שההמשכה היא בכל היום כולו, בכל רגע ורגע.

וזהו החידוש דחג הפסח שנמשך באופן תמידי, בכל רגע ורגע.

ב. כל המועדים נקראים בשם "מועדים לשמחה"2.

והעניין בזה – שהשמחה באה על-ידי המשכה והארה המאירה במועד זה, שהמשכה זו מביאה לידי שמחה.

כלומר: המשכה זו קשורה עם האדם, עם הפנימיות שלו, עם השגתו, היינו, שיכול להשיג בשכלו, וכיוון שהוא משיג את העניין, הרי זה מעורר אצלו שמחה.

ומזה מובן שהמשכה זו היא בהגבלה, היינו, שהיא מוגבלת לפי אופן השגת האדם – שהרי כל עניין של השגה, לא רק השגה של נפש הבהמית, או אפילו של נפש השכלית, אלא אפילו השגה של נפש האלוקית (שהרי ההמשכה שבמועדים מאירה בנפש האלוקית), שהיא למעלה באין-ערוך לגבי השגת נפש השכלית – הרי היא בהגבלה, כיוון שהיא קשורה עם חב"ד שבנפש בלבד (להיותה השגה שכלית).

ג. אמנם, יש עניין נעלה יותר – הקשור עם עצם הנשמה, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", שלמעלה לגמרי מהשגה, אפילו מהשגה דקדושה.

נשמה זו, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"3, נמצאת היא בהגוף של כל אחד ואחד מישראל, [כ"ק אדמו"ר הצביע בידו הק' על כמה מהנוכחים שעמדו מסביבו, ואמר:] בהגוף של פלוני ובהגוף של פלוני, ובגופם של כל שאר הנוכחים כאן, שאינני יכול להצביע על כל אחד ואחד מהם – בכל גופים אלו ישנה נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש".

ובפרטיות יותר – יש בזה ב' קצוות הפכיים4:  (א) "חלק אלוקה ממעל ממש" – שבאה באופן של ממשות בהגוף, (ב) שהיא ממש "חלק אלוקה ממעל", היינו, שכפי שהיא חלק אלוקה ממעל, "ממעל" דייקא, דהיינו ממעל לסדר השתלשלות, באופן כזה ממש יורדת ומתלבשת בממשות הגוף למטה – בגוף שלי, בגוף של פלוני ופלוני, וכל הנמצאים כאן.

ואפילו אלה שעשו עניין של שטות כו'5 – יש בהם נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". ומה שעשו שטות – על כך ניתן להם סדר תיקון תשובה, לצאת מההגבלות שלהם וכו', ועליהם להתחיל בזה תיכף ומיד.

ואף שידוע6 החילוק בין העבודה דחודש ניסן להעבודה דחודש תשרי, שהעבודה דחודש תשרי היא עבודת התשובה, ואילו העבודה דחודש ניסן היא עבודת השמחה (ואם-כן לכאורה עבודת התשובה אינה שייכת לזמן זה)7 – מכל-מקום, כדי שתהיה אצלם ההתקשרות עם הקב"ה כדבעי כבר עתה, עליהם להתחיל בסדר זה כבר עתה.

ועל-דרך שמצינו בעניין תלמוד תורה, שאין לה תשלומין  – כי, "תשלומין"8 שייך רק בדבר שהחיוב עליו אינו תמידי, אלא יוצאים ידי חובה בעשיית הדבר פעם אחת, ואחר-כך אין עוד חיוב מצד עצמו, ולכן יכולים אחר-כך להשלים מה שהיו צריכים לעשות לפני זה. וכמו פסח שני שהוא "תשלומין דראשון"9, כיוון שבפסח שני אין חיוב מצד עצמו. מה-שאין-כן בתלמוד תורה – כיוון שהחיוב הוא תמידי, בכל רגע ורגע, לא שייך בזה עניין של תשלומין (שילמד תורה אחר-כך כדי להשלים מה שהחסיר לפני זה), כי ברגע שלאחרי זה ישנו חיוב דלימוד התורה מצד עצמו, ולכן אין בו כדי להשלים ולתקן את העבר.

ועל-דרך זה בענייננו:

כשאדם מישראל מקיים מצווה – הרי הוא מתקשר עם הקב"ה בהתקשרות ובייחוד נצחי, וכמו שכתוב בתניא10 "ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד". והיינו, שכאשר יהודי אומר תהילים במשך חמישה רגעים ("פינף מינוט תהילים"), אין זו התקשרות עם הקב"ה למשך חמישה רגעים, כי אם התקשרות נצחית, למעלה מהזמן, אלא שייחוד נצחי זה נמשך למטה בזמן.

ועל-דרך זה הוא גם להיפך חס-ושלום – שכאשר יהודי נפרד חס-ושלום מהקב"ה למשך זמן, אין זה עניין זמני בלבד, אלא על-ידי זה נחסר עניין נצחי, שהרי היה ביכלתו להתקשר להקב"ה בייחוד נצחי ולא עשה זאת כו'. ולכן, גם אם אחר-כך יעשה תשובה וישוב להתקשר עם הקב"ה – הרי אותו משך זמן שבו היה יכול להיות בהתקשרות עם הקב"ה, שזהו עניין נצחי (כנ"ל) – יחסר לו באופן תמידי.

ולכן, אלו שניתן להם סדר תשובה – הרי אף-על-פי שנמצאים בחודש ניסן, צריכים להתחיל בזה תיכף ומיד. אלא, שבנוגע ללימוד "דרך חיים" (שהוא אחד מהעניינים שנצטוו לעשות בסדר התשובה הנ"ל) – כיוון שלימוד זה מביא לידי קו של מרירות, לא מצאתי עוז בנפשי ("האָב איך ניט געהאַט די ברייטקייט") לצוות לעשות זאת בחג הפסח7, ומכל-מקום, אם ירצו לעשות זאת מעצמם – הרי זה דבר נכון ("אַ גלייכע זאַך"), ותבוא עליהם ברכה, ובוודאי ימהר עוד יותר את ההתקשרות שלהם עם הקב"ה, והיציאה מההגבלות כו'.

ד. ונחזור לענייננו – החידוש דחג הפסח על כל המועדים:

כל המועדים – קשורים עם המשכה שהיא בהגבלה, כיוון שהיא קשורה להשגת האדם (כנ"ל).

מה-שאין-כן ההמשכה דחג הפסח – היא המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, כמאמר11 "נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם". והיינו, שמבלי להתחשב עם מעמדם ומצבם של בני-ישראל, שהיו אז במעמד ומצב ד"ואת ערום ועריה"12 – "נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו", מבלי להתחשב עם שום דבר.

ה. וכן הוא בכל חג הפסח – שישנה המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, ונמשכת למטה, בבני, חיי ומזוני רוויחי,

לא מתחשבים בשום דבר; לא בדעת הרופאים האומרים שעל-פי טבע אין ביכלתם להוליד ילדים, ואפילו לא בהגבלות הרוחניות דסדר השתלשלות, אלא כל העניינים נמשכים בהצלחה,

החל מהעניין דבני, בנים זכרים, "איש (ש)דרכו לכבוש"13, ויקראום על-שם כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואלו שאינם יכולים ליתן שם זה – יקראום בשמו של הצמח-צדק14.

וכאמור, שעניינו של חג הפסח הוא יציאה מכל ההגבלות, הן ממיצרים והגבלות בגשמיות והן ממיצרים והגבלות ברוחניות, ועד ליציאה מהגבלות לאמיתתה – שתהיה בביאת משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו.

* * *

ו. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר15 (שנעתק גם בהגדה16): "באמת – הארת כל המועדים מאירה בכל יום, נאָר חג הפסח ווערט נמשך שטענדיק" (אבל חג הפסח נמשך באופן תמידי).

ונמצא, שהחילוק בין כל המועדים לחג הפסח הוא – שהארת כל המועדים נמשכת אמנם "בכל יום", אבל ייתכן שההמשכה היא רק למשך זמן ביום, מה-שאין-כן פסח נמשך "באופן תמידי", בכל רגע ורגע17 .

ויובן בהקדים עניין ג' המועדים – פסח, שבועות וסוכות:

פסח – הוא עניין האמונה, כיוון שבני-ישראל יצאו ממצרים באמונה פשוטה, מבלי לחשוב על שום דבר, וכמו שכתוב18, "זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ו"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"19.

שבועות וסוכות – הוא עניין התורה והמצוות: שבועות – הוא זמן קבלת התורה, וסוכות – הוא זמן המצוות, שלכן נקרא בשם "חג האסיף"20, שמורה גם על אסיפה וקיבוץ של הניצוצות שבדברים הגשמיים, שזהו עניין קיום המצוות בדברים גשמיים דווקא, בשביל בירור הניצוצות שבהם.

וזהו גם עניין המקיף דסוכה – כידוע21 שהחילוק בין תורה ומצוות הוא, שתורה היא פנימיות (ולכן נקראת בשם מזון), ומצוות הם מקיפים (ולכן נקראים בשם לבושים), ולכן בחג הסוכות שעניינו מצוות שהם מקיפים, מודגש עניין ה"מקיף" שזהו עניין הסוכה שמקפת כל האדם לגמרי, מראשו ועד כף רגלו22.

ועל-פי זה יש לבאר דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל23:

התורה והמצוות – כל אחד מהם הוא בזמן מוגבל: התורה – כמאמר רז"ל24, "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד", ועל-דרך זה המצוות – שהרי ישנו זמן לימוד התורה, שבו אין עוסקים במצוות.

ולכן הארת שאר המועדים (שבועות וסוכות, השייכים לתורה ומצוות, כנ"ל) – אף שהיא מאירה "בכל יום", אין זה "באופן תמידי", אלא בזמן מוגבל.

מה-שאין-כן ההמשכה דחג הפסח, שהוא עניין האמונה ("מיכלא דמהימנותא"25) – הרי עניין האמונה אינו מוגבל בזמן, כיוון שעניין האמונה נוגע לכל העניינים, והוא היסוד לקיום התורה ומצוות, כמאמר רז"ל26, "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר27, וצדיק באמונתו יחיה", ועל-ידי האמונה אפשר לעבור כל העניינים ("מיט אמונה קאָן מען דורכגיין אַלץ"), כפתגם הבעש"ט28 שכל אחד ואחד יכול בכוח האמונה לפרוס מטפחת ("פאַרשפּרייטן אַ פאַטשיילקע") ולעבור את הנהר.

וזהו פירוש דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שחג הפסח נמשך "באופן תמידי" – שבכל רגע ורגע ממש, ובכל עניין ועניין, צריך להיות עניין האמונה.

(קטעים משיחת ליל א' דחג הפסח ה'תשי"ד (עד אות ו) ומשיחת ליל ב' דחג הפסח ה'תשי"ד. תורת-מנחם – התוועדויות תשי"ד, חלק שני (יא) עמ' 182-186 ו-197-198 – בלתי מוגה)

----------

1) ליל ב' דחה"פ תש"ג סמ"ז (סה"ש תש"ג עמ' 75. נעתק בהגש"פ שם). – נתבאר בלקו"ש ח"ה עמ' 174 ואילך.

2) נוסח תפילת יו"ט.

3) תניא רפ"ב.

4) ראה איגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד עמ' תד (נעתק ב"היום יום" כג מנחם-אב). וראה גם "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (עמ' לד) ב"ליקוטי פירושים". וש"נ.

5) הכוונה למאורע מסויים שאירע בתקופה ההיא. וראה גם מכתב כ"ה אדר ב' וד' ניסן שנה זו (איגרות-קודש ח"ח ס"ע רצט ואילך; עמ' שכא ואילך). – המו"ל.

6) ראה אוה"ת בא מע' רנז ואילך. וראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"י ריש עמ' 271. וש"נ.

7) ראה גם שיחת שבת חוה"מ פסח ה'ש"ת סכ"ח (סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ' 53).

8) ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 566. 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"א עמ' 64. 96. ועוד.

9) פסחים צג,א.

10) פכ"ה (לב,א).

11) נוסח ההגדה פיסקא מצה זו ושם לפנ"ז פיסקא ויוציאנו.

12) יחזקאל טז,ז. וראה פרש"י בא יב,ו.

13) יבמות סה,ב.

14) ראה גם שיחת ש"פ בשלח סכ"ה (לעיל בספר עמ' 70). וש"נ.

15) שיחת ליל ב' דחה"פ תש"ג סמ"ז (סה"ש תש"ג עמ' 75).

16) עם ליקוטי טעמים ומנהגים בסופה (עמ' נ).

17) ראה גם שיחת ליל א' דחה"פ ס"ב (לעיל בספר עמ' 182).

18) ירמיהו ב,ב. וראה פרש"י בא יב,לט. האזינו לב,י.

19) ראה מכילתא בשלח יד,לא.

20) משפטים כג,טז. תשא לד,כב.

21) ראה תניא ספ"ה. ובכ"מ.

22) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ז ריש עמ' 59. וש"נ.

23) ראה גם מכתב ג', ו', ח' ניסן שנה זו (איגרות-קודש ח"ח עמ' שיז; עמ' שכה; חכ"א עמ' רנח).

24) שבת י,א.

25) זח"ב קפג,ב.

26) מכות כד,א.

27) חבקוק ב,ד.

28) ראה גם לעיל (בספר) עמ' 42. וש"נ.

משיח וגאולה בפרשה

מקווים ובטוחים שהקב"ה יביא את הגאולה עוד לפני שביעי-של-פסח

הנבואה על משיח כתפילה אישית לכל אחד ואחד

כבר בחול-המועד פסח... זוכים לגאולה ו"עם ענני שמיא", נמצאים תיכף ומיד ביחד עם משיח צדקנו...

ויש לקשר זה עם תוכן ה"ריבונו של עולם" שאומרים בעת פתיחת הארון בחג הפסח (ומזה נמשך בכל השלוש רגלים): "והופע עלינו רוח חכמה ובינה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'".

דהנה, נבואה זו נאמרה על משיח צדקנו ואף-על-פי-כן תיקנו רבנן תקנה בתורה שנוסח זה יהיה תפילתו של כל אחד ואחד מישראל, היינו שכל אחד ואחד מישראל מבקש (ופועל שבקשתו תתמלא) אשר בדיוק כמו שנאמר במשיח צדקנו (שבו יהיה העניין בתכלית השלימות, כמובן) כך יתקיים בו בכל יום-טוב, עוד בזמן הגלות (ואפילו בימים ראשונים דחג הפסח) – "ונחה עליו", שתשרה עליו, "רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'", כולל גם – "ונחה" מלשון מנוחה, שזוכה לקבל עניינים אלו באופן של מנוחה, היינו שאף-על-פי שאינו מרגיש, בכל זה, יש לו את המעלות האלו, כמדובר כמה פעמים, אשר אם יש לאדם רכוש גדול, הרי הוא בעל-הבית על זה בין אם הוא מבין מה ערך הרכוש ובין אם לאו, וכך בנידון דידן – גם אם לא מרגישים ולא יודעים על כל עניינים אלו, אף-על-פי-כן הם ישנם והם שייכים אל האדם, בדוגמת רכוש שנמצא ברשותו, היינו שזוהי חכמתו, בינתו, דעתו, יראת ה' שלו וכו' (ככל שאר הדברים המנויים בפסוק).

ומהימים הראשונים דחג הפסח (כשאומרים תפילה זו) נמשך הדבר בכל ימי חול-המועד פסח... ועל-אחת-כמה-וכמה כשמגיעים לשביעי-של-פסח וחוזרים ואומרים תפילה זו, שאז ניתוסף בכל זה העילוי דקריעת ים-סוף שעל-ידי "כל העוסק בתורת כו'", הרי זה כאילו הים נקרע כעת מחדש.

ובפרט שמקווים ובטוחים שהקב"ה יזכנו ויצליחנו בביאת משיח צדקנו עוד לפני שביעי-של-פסח ותהיה בקיעת הנהר (נהר פרת) בפועל, בדוגמת קריעת ים-סוף, כמסופר בהפטרת אחרון-של-פסח.

ועוד, והוא העיקר, שכל עניינים אלו יהיו בפועל.

(משיחת י"ט בניסן ה'תשמ"ט, ל'צבאות השם' – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 39-38 – בלתי מוגה)

ההבדל בין משה רבינו למשיח

כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר באחת משיחותיו: שביעי-של-פסח קשור עם משה רבינו, ולכן קורין בו "אז ישיר משה"... ואחרון-של-פסח קשור עם משיח, ולכן קורין בו (בהפטרה) "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"...

– באחד הביכלאך ישנו סיפור, שפעם אמר הצמח-צדק דרוש שהיה משמע ממנו שמעלת משה רבינו גדולה ממעלת משיח, חלשה דעתו ונתנמנם, ובא אליו רבינו הזקן (בחלומו) ואמר לו שיש מעלה במשה ויש מעלה במשיח: משה היה "א פראקטיקער דאקטאר" (רופא בעל ניסיון מעשי), ולכן ניתנו על-ידו מצוות מעשיות, ואילו משיח אינו "פראקטיקער דאקטאר", כי אם, שעל-ידו תתגלה פנימיות התורה.

(משיחת ליל ב' דחג-הפסח תשי"א, 'תורת-מנחם - התוועדויות', כרך ג)

ניצוצי רבי

מאכל האמונה

הרבי משגר מצה שמורה לארגנטינה * מייחל ליום שבו ייסגרו המאפיות של המצות הפשוטות, מכיוון שהכול יאכלו אך ורק מצות שמורות * שביבים מעוללות השנים הראשונות של 'מבצע מצה' על-ידי צעירי-אגודת-חב"ד באה"ק * על מצות שבורות ושלמות, וסיפורה המרתק של חבילת מצות נשכחת, בערב פסח תשמ"ב

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בחודש אדר ב' תשכ"ב פנתה הנהלת צעירי-אגודת-חב"ד באה"ק ב"קריאה אל אנ"ש יחיו" ובה נאמר:

"זה מכמה שנים מתקיימת אפיית מצות שמורות מלאכת-יד על-ידי אנ"ש במאפיית המצות בכפר-חב"ד.

"השתא קיבלו על עצמם ארגון אפייה וכו' האחים גנזבורג שי'. הם לא חסכו עמל וטורח והשקיעו מאמצים מרובים למען העמדת האפייה על הרמה הראויה לשם ולתפארת בתכלית הכשרות וההידור.

"ועד הכפר יחד עם צעירי-אגודת-חב"ד באה"ק עשו במיטב יכולתם והכניסו שכלולים רבים בכל אגפי המאפייה. בין השאר: בניית התנור מחדש, כלי עבודה חדשים ועוד, כך שעבודת האפייה השנה תתנהל בעזרת ה' לפי מיטב ההידורים.

"כעת עומדים אנו להתחיל במבצע המצות השנתי, דבר שכבר נתפרסם לרבים. בייחוד המבצע הכביר, המיוחד, אשתקד, אשר הכה גלים נרחבים בארצנו הקדושה אחרי שהצליח למשוך כעשרת אלפים תלמידי בתי-הספר כן-ירבו שחזו באפית המצות תוך התרשמות עמוקה.

"לאור האמור פונים אנו לאנ"ש והתמימים יחיו שיתנו ידם להצלחת מפעל חשוב זה. אנ"ש מתבקשים בזה לאפות ולקנות את כמות המצות הנדרשת להם בכפר-חב"ד, ובזה יעזרו בהפצת המעיינות בהתאם לדרישת כ"ק אדמו"ר שליט"א.

"למותר לציין כי מפעל המצות בכפר-חב"ד אינו מפעל מסחרי גרידא. מטרת המפעל היא ליצור את האמצעים להפצת והחדרת מצוות אכילת מצות שמורה עבודת-יד, בפרוס חג הפסח, בין כל אחינו בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם – בהתאם לרצון נשיאינו כ"ק אדמו"ר שליט"א, וכמובן מעצמו שכל הנענה לקריאתנו נותן יד להגשמתה של משימה קדושה זו.

"תחנה מיוחדת למכירת מצות כפר-חב"ד בתל-אביב:

"משרד צעירי חב"ד רח' הרב קוק 16

"בברכת פורים שמח וחג פסח כשר ושמח,

"הנהלת צעירי-אגודת-חב"ד באה"ק".

דיווח דחוף לרבי על 'מבצע מצה'

בכ"ג בניסן תשל"ד כותב הרב לייבוב לסניפי צעירי-אגודת-חב"ד באה"ק:

"שלום וברכה,

"לפי הוראת מזכירות כ"ק אדמו"ר שליט"א עלינו לשלוח מיד דו"ח כללי ומקיף ממבצע מצה, לכן בקשתנו להביא לידיעתנו ובאופן מיידי את כל הפרטים ולמלא את השאלון הרצוף-בזה.

נא להחזיר את השאלון מייד.

אם ישנם פרטים נוספים נא לציינם.

בברכה,

י. לייבוב – יו"ר.

הכול יתחילו לאכול מצה שמורה

בהתוועדות י' בשבט תשי"ט התעכב הרבי על משמעותו של הפתגם "אכילה לשם תפילה". בין השאר אמר ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ט, כרך בכ, עמ' 39-38):

להשתדל להשפיע גם על אחרים, שכן אם עשיר הוא – יוכל ביתר קלות להשפיע על אחרים, הרי רואים אנו שלעני לועגים ואילו את העשיר מחקים אף כשהוא עושה שטות, וכל-שכן אם הוא עושה דבר נכון. לפיכך: כשיניח הוא תפילין – יניחו הכל תפילין, כשישמור הוא שבת – ישמרו הכל שבת, משום שרואים שמפני ששמר שבת נעשה לעשיר, כשיניח הוא תפילין דרבינו-תם, וכשיאכל הוא מצה שמורה – תיסגרנה כל מאפיות המצה הפשוטה משום שהכל יתחילו להשתמש בשמורה.

מצה שמורה לארגנטינה

בי"א באדר תשי"ח כותב הרבי לשליח בארגנטינה, הרב דובער בוימגרטן (ז"ל):

במה שכותב על-דבר המצה שמורה, יבררו כאן ויודיעו מהמזכירות.

ובהמשך לכך, בי"ג ניסן של אותה שנה:

...ובודאי כבר יקבל העתק מכתב ל... שי'

וכן בהנוגע לשלוח שמורה.

מהאמור למדים אנו על שיגור מצות לארגנטינה.

מצות שבורות ושלימות

כשהרבי היה מחלק מצות שמורות בערב-פסח, בדרך-כלל רוב הקהל קיבל חלקי מצות ורק ליחידי-סגולה העניק הרבי מצה שלימה.

בין יחידי סגולה נמנו חברי המזכירות ומי שעסקו בשליחות הרבי בעניינים חשובים וכיוצא בהם ('משבחי רבי' עמ' 84). כך למשל זכה הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן (ז"ל) לקבל מצה שלמה בערב חג הפסח תשכ"ה. הסיבה לכך היתה התחלת התעסקותו בהדפסת סדרת מאמרי אדמו"ר מוהרש"ב.

בערב חג הפסח תשכ"ז, כשניגש הרה"ח ר' זלמן דוכמאן (ז"ל, מחבר 'לשמע אוזן') לקבל מצות מהרבי, אמר לו הרבי: אם תמשיכו לכתוב את הסיפורים שלכם ולהדפיס כרך נוסף ("נאך א חלק") – אתן לכם מצה שלימה, ואם לאו אתן לכם שבורות...". ('כפר-חב"ד' גיליון 947, עמ' 95).

במשך כמה שנים, הבחורים הממונים על האפייה – היו אף הם זוכים לקבל מצות שלימות.

מצה שמורה כהשתתפות בסעודת-מצווה

כמעט אף פעם לא היתה התייחסות ישירה לעניין המצות השבורות. באחרון-של-פסח תשמ"ז קרא הרבי להרה"ח ר' שלמה מיידנציק (ז"ל) ואתו – יבלחט"א – פרופ' ירמיהו שיחי' ברנובר, והטיל עליהם להקים שכונה חדשה בירושלים לעולים החדשים מברית-המועצות לשעבר (את הרעיון העלה הרבי כבר בהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת צו, ליל י"ג ניסן). בין השאר התבטא אז הרבי ואמר ('התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 149):

ולכן, על-פי מנהג ישראל לעשות "סעודת מצווה" בעת הנחת אבן-הפינה – יתנו לשלוחים "מצה שמורה" מהתוועדות זו, בשמם ובשליחותם של כל המסובים כאן, בתור השתתפות בסעודת מצווה דהנחת אבן-הפינה.

וכאן הדגיש הרבי:

מצות שלימות, או אפילו שבורות – רק בגשמיות, ואדרבה, מצד העילוי ד"לב נשבר" יתווסף עוד יותר בעניין השלימות!...

הרבי הסתכל עליי ואמר: "זייער גוט"

סיפר הרה"ח הרב חיים-שלמה דיסקין: במשך שנתיים נפלה בחלקי הזכות להיות הממונה על אפיית המצות בעבור הרבי (כולל המצות ששלח הרבי לכל העולם) ובעבור בחורי הישיבה. היה זה בשנים תשמ"א ותשמ"ב. הנוהג היה שעם גמר האפייה היו המצות שהוכנו בעבור הרבי מובאות לחדרו הקדוש. בשנת תשמ"ב אירע הסיפור הבא:

"הרב גרונר התקשר למאפייה וביקש שאזדרז להביא את המצות. מיהרתי מאוד ובחפזוני שכחתי במאפייה חבילת מצות גדולה. לא שמתי לב לכך. בינתיים הובאו כל שאר המצות והוכנסו לקודש פנימה. הרבי הפריש מהם חלה וחילק – כדרכו באותן שנים – לאברכי ה'כולל', לעורכי הסדרים, למקורבים ולחברי המזכירות. בשעה מאוחרת יותר חזרתי למאפייה כדי לערוך סיור האחרון במקום, ולתדהמתי הבחנתי בחבילת מצות הנשכחת. נטלתי אותה ונסעתי ל-770, נועצתי בחברי המזכירות והם לא ידעו מה לעשות. בין השאר אמרו כי לא כדאי להכניס את המצות לרבי שכן אז ייתכן שישאל מי השגיח עליהן עד עכשיו, ויתעוררו שאלות וספקות (גם בנוגע להפרשת חלה?). על כן, יעצו, עדיף להשאיר את המצות במאפייה. מכיון שהאחראי הרשמי מטעם הרבי על אפיית המצות היה ראש הישיבה, הגה"ח הרב מרדכי מענטליק (ז"ל), סברתי שמהראוי לעדכן אותו במה שאירע. סרתי אפוא לביתו ליידע אותו. הרב מענטליק התגורר ברחוב קינגסטון, לא רחוק מ-770, ומיד כששמע את הסיפור ואת תגובת המזכירים נבהל מאוד וצעק: "אבל אלו מצות של הרבי!". על-אף כל טרדותיו בהכנות לחג, עזב הכול ונלווה אליי ל-770. הרב מנטליק אמר למזכירים שצריך להכניס את המצות לרבי והוא יעשה כטוב בעיניו. המזכיר נכנס לרבי וסיפר את אשר אירע, והוסיף, שהרב מנטליק סובר שצריך להכניס את המצות לרבי. בתחילה לא הגיב הרבי, אולם משחזר על הדברים שוב, נענע הרבי בראשו. המזכיר יצא ואמר לי לרוץ לרכב ולהכניס את המצות לחדרו של הרבי, נכנסתי בדחילו ורחימו. הרבי עמד ליד השולחן, מרכיב משקפיים, לבוש סירטוק וללא מגבעת וכתב דבר-מה. מיהרתי לצאת. לפני שעזבתי את החדר, הרבי הסתכל עליי ואמר: "זייער גוט" [=טוב מאוד]. לעניין הפרשת חלה, איני בטוח, אך דומני שהמזכיר סיפר כי הרבי הפריש פעם נוספת. מה עלה בגורל אותן מצות – לא ידוע לי".

ממעייני החסידות

שביעי-של-פסח

כיבוש יריחו באחרון-של-פסח

נאמר במדרש, שכאשר בני ישראל כבשו את יריחו, היה כ"ב בניסן (אחרון-של-פסח) היום הראשון של סיבוב העיר על-ידי כל אנשי המלחמה והכהנים וארון ה' בראשם, וביום השביעי נפלה חומת העיר.

מה הקשר בין כיבוש יריחו לאחרון-של-פסח?

אלא באחרון-של-פסח מאיר גילוי הארת המשיח, וכיבוש יריחו קשור אף הוא במלך המשיח.

וכן מבואר בחסידות ש"יריחו", מלשון ריח, רומז למלך המשיח, שעליו נאמר "והריחו ביראת ה'", וכן נאמר עליו שהוא ידון וישפוט את העם על פי חוש הריח שלו – "מורח ודאין".

זהו שנאמר בסיום מסעות בני-ישראל "ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו". תכלית כל המסעות, מאז המסע הראשון שבו יצאו בני ישראל ממצרים, היא – להגיע ל"יריחו", לגאולה האמיתית והשלימה.

(משיחת אחרון-של-פסח תשמ"ה)

גאולה ראשונה וגאולה אחרונה

פעם באחרון של פסח, אצל הרבי מהר"ש, שאל בנו, הרבי הרש"ב: מדוע היום האחרון של פסח הוא חג?

ענתה בתו של הרבי, דבורה-לאה, ואמרה: אני יודעת למה.

אמר לה אביה: אם את יודעת, הגידי.

פתחה דבורה-לאה ואמרה: כאשר יהודים שומרים את שבעת ימי הפסח כהלכתם, והם נזהרים מחמץ – עושים את היום האחרון יום-טוב. כל ישראל שמחים מכך שעברו את החג ולא נכשלו בחטא החמור של חמץ בפסח.

הרבי היה שבע-רצון ביותר מדברי בתו, ונענה ואמר: דבורה-לאה, יש לך ראש טוב!

מאוחר יותר ביקר הרבי מהר"ש, בלוויית שני בניו ובתו, אצל אביו, אדמו"ר הצמח-צדק. בין השאר חזר הרבי מהר"ש על דברי בתו. אמר הצמח צדק: זה תירוץ שכלי טוב.

והמשיך: אחרון-של-פסח הוא הסיום של מה שהותחל בלילה הראשון של פסח. בלילה הראשון של פסח הוא חג של יציאת-מצרים, הגאולה הראשונה של בני ישראל, על-ידי משה רבינו, שהוא "גואל ראשון". זו ההתחלה.

אחרון-של-פסח הוא חג של הגאולה האחרונה, שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, על ידי משיח צדקנו – "גואל אחרון". ביום הראשון של פסח הוא יום שמחתו של משה רבינו; והיום האחרון של פסח הוא יום שמחתו של משיח צדקנו.

(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 71)

ראיית נשמות

כאשר הרבי הרש"ב היה ילד בן חמש, התפלל באחרון-של-פסח בחדרו של סבו, הרבי הצמח-צדק. כשהגיעו ל"יזכור", רמז הרבי לשמשו, והלה ניגש לרש"ב ולאחיו הרז"א, והוציא אותם מהחדר, כנהוג.

מאוחר יותר שאל הרש"ב את אביו, הרבי מהר"ש: מה זו "הזכרת נשמות"?

ענה לו אביו: הנשמות של הסבים-הזקנים הם מליצי יושר בעבור נכדיהם, ולכן מזכירים את נשמותיהם ומנדבים לצדקה.

צדיקים גדולים, המשיך הרבי, רואים את נשמותיהם של הסבים-הזקנים. הסבא – אדמו"ר הצמח-צדק – ראה היום, בעת אמירת "יזכור", את נשמתה של אימו (הרבנית דבורה-לאה, בת אדמו"ר הזקן); של חמיו, אדמו"ר האמצעי; ושל סבו, אדמו"ר הזקן.

(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 75)

קערה שראוי להתבייש מפניה

פעם, בעת סעודת אחרון-של-פסח אצל הרבי הריי"צ, הגישו לשולחן מרק בקערה שהיתה שייכת לאדמו"ר הזקן. הנוהג היה, שבקערה זו היו מביאים את המרק לשולחן, והרבי וכל אחד מהמסובים היה לוקח כמה כפות מרק מקערה זו לתוך קערתו.

נענה הרבי ואמר:

את הקערה הזו החזיק הרבי (אדמו"ר הזקן). בכלל, דומם וצומח בעלי סוד הם, הם שותקים. כשאדם עושה בתוך חדרו והחלונות סגורים, חושב שאין מי שרואהו, אבל באמת יבוא זמן אשר גם הדומם יגיד, "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" ואז ייעשה אדום בפנים...

צריכים להתבייש גם מהדומם ומהצומח. כשמסתכלים על קערה זו – צריך שיהיה יראת בושת. קערה שהרבי החזיק אותה – הרי זה דבר אחר לגמרי.

(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 140)

חסידי משה וחסידי המשיח...

בשביעי-של-פסח הוא הגילוי של משה רבינו, ואילו באחרון-של-פסח הוא הגילוי של מלך המשיח.

אמר על כך הגאון החסיד רבי יצחק-אייזיק מהומיל: בשביעי-של-פסח אנו חסידיו של משה רבינו, ובאחרון-של-פסח אנו חסידיו של משיח צדקנו.

(ספר-השיחות תש"ד עמ' 105)

השיא מגיע בסיום

ביציאת מצרים "נפתח הצינור" לגאולה העתידה. והיות שבכל שנה חוזרת וניעורה אותה המשכה שנמשכה בפעם הראשונה. נמצא שבחג הפסח בכל שנה מתעורר מחדש גילוי הארת המשיח. ומכאן הקשר בין גילוי הארת המשיח ליום האחרון של פסח דווקא, שכן כל המשכה מגיעה לשיא האור והגילוי בסיומה.

(משיחת אחרון-של-פסח תש"כ)

בירורי הלכה ומנהג

מדיני קריאת התורה: טעויות בקריאה

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ידועים דברי אדמו"ר הזקן (שהוא בעצמו השתדל לקרוא בדיוק גדול, כולל ביטוי האותיות ח' וע'1 שאינו נהוג בין האשכנזים), שמצד הסתר הגלות, "גם הבעש"ט והאריז"ל [שידעו היטב את כל התורה כולה במקורה הרוחני, הרי בגשמיות] לא היו יכולים [לבטא] כל לה"ק על-פי דקדוק בשלמות"2.

אם-כי מן הדין לא רק בקריאת-שמע, אלא גם בפסוקי-דזמרה ובתפילה צריך לדקדק בקריאה נכונה וברורה3, הרי בדיעבד יצא גם אם "לא דקדק באותיותיה"4. והעירני חכם אחד, שדין זה כולל גם אם לא התיז את ה-ז' של "תזכרו", שאז דומה קריאתה לס'5, ומכל-מקום יצא ידי חובתו. וכנראה משום שהדברים נאמרים לפני ה', שאז "ודגלו – ודילוגו – עלי אהבה"6, מה-שאין-כן בקריאת התורה – אנו משמיעים אותה לבני ישראל, ואם יש בה טעות – הרי לא השמענו אותה.

בקריאת התורה נפסק בשו"ע7, שאם חיסר או הוסיף בה אות אחת – מחזירין אותו, והרמ"א פסק שזהו רק אם  העניין משתנה על-ידי זה. והובא באחרונים8, שאף בשינוי הניקוד והטעמים, אם השינוי משנה את משמעות העניין, מחזירין אותו. אם לאו – רק גוערין בו בשקט לאחר-מכן9 (ואין לביישו בשעת הקריאה). לשם כך צריך להבחין בכל פעם היטב, עד כדי יכולת להכריע מיד – אם אכן הטעות משנה את המשמעות אם לאו. דא עקא, שלעיתים קרובות לא הבעל-קורא ולא העוקב אחריו (הגבאי) ולא כלל השומעים מתמצאים בזה.

מעשה שהיה בשניים מהתמימים בבית-חיינו, שהלכו לבית-כנסת רחוק בשבת במנחה כדי לחזור שיחות-קודש, ולא היה שם מי שיקרא בתורה. אחד מהם התנדב וקרא, אבל לא היה מוכן כראוי. לאחר הקריאה, פנה אליו יהודי זקן מהמתפללים ואמר לו: "אז מ'קען נישט און מ'גיט – איז דאס די גרעסטע צדקה"... [=כשאין יכולים ונותנים – זו הצדקה הגדולה ביותר. באידיש משמש הפועל "קענען" הן במשמעות "יכול" והן במשמעות "יודע"10].

הודגמו (בפרט מהפרשיות דשבועות אלו) כמה סוגי שינויים ש"משנים העניין", כדלהלן:

א) חסר או יתיר אות: אם החליפו את תעשה (יתרו כ,ד.י.כד, שפירושו – אתה תעשה בעצמך) ו-תיעשה (תרומה כה,לא. ויקהל לה,ב, שפירושו – תיעשה בדרך-ממילא)11, זו בזו12.

ב) דגש ורפה: "אך אם יום או יומיים יעמוד – לא יוקם" (משפטים טז,כא) בק' רפה, המשמעות –  לא יועמד (למרות שכתוב לפני-כן "יעמוד"!). כאשר יש דגש-חזק בק', כפי שכתוב בתורה, המשמעות – לא יינקם.

ג) מפיק ה"א: בתחילת פרשת תזריע (יב,ד), יש לנו טהרה (השנייה בפסוק), כשבה' השניה יש "מפיק", ומשמעותה – טוהר שלה. לעומת זה, יש שם גם את המילה טהרה (הראשונה בפסוק) בתור שם דבר – טוהר, ללא "מפיק"13.

ד) מלעיל ומלרע: * "שבו ויבוזו", בפרשת וישלח (לד,כט), טעמו "מלרע", מלשון שבייה14, ואילו "שבו הרודפים" (יהושע ב,כב) טעמו מלעיל, והוא מלשון חזרה.

ה) שבא נע או נח: "וייראו העם את ה'" (בשלח יד,לא), כשבאות ר' יש שבא-נע, היא מלשון יראה. ואילו "ויראו את צרורות כספיהם" (מקץ מב,לה), שהר' בשבא-נח – היא מלשון ראייה16.

ו) שינוי הניקוד: ידועה הדוגמה ממגילת-אסתר, שלמרות ש"אין מדקדקין באותיותיה"17, הרי אם קרא במקום "והמן נופל" (ז,ח) – נפל (בקמץ), או במקום ומרדכי יושב (ב,יט) – ישב (בקמץ)18, לא יצא וחייב לחזור19.

ז) פיסוק המילים: ידועה הדוגמה מהפסוק בתהילים (יז,ב): "מלפניך משפטי יצא, עיניך תחזינה מישרים", שקרא אותו עם הארץ (באופן של חירוף וגידוף ח"ו): "מלפניך משפטי, יצא עיניך, תחזינה מישרים"!

מכיוון שהאשכנזים ממזרח אירופה אינם רגילים בדקדוק (וכדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בטעם ההיסטורי שהביא לידי כך, כיוון שה'משכילים' התפארו בידיעתם בחכמה זו), ובכמה ארצות – קוראים שלא בדקדוק כלל גם בעלי-קריאה קבועים שהם תלמידי-חכמים ויראי-שמים מרבים, לכן רבים מקילים שלא לתקן – לפחות בשבא ובדגש20. ובקהילות אחרות – מקילים לגמרי21, ולמעשה רבבות אלפי ישראל, וביניהם רוב אנ"ש, אינם יודעים זאת ואינם שמים כלל לב לזה מלכתחילה, אפילו בשאר הסוגים – בפרט שרבים מהם הוזכרו בפירש"י עה"ת – שצריך היה לתקן אפילו בדיעבד.

וכדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע22: "דזהו עניין קריאת התורה, שצריכה להיות בדיוק רב... דלא זו בלבד דחזן הקורא בתורה צריך לדייק באותיותיה, להוציא כל תיבה ותיבה בדיוק במבטא האותיות בשפה ברורה, הנה לבד זאת צריך לדייק בהטעמים שיהיו כתיקונם, וכבר הוזהרו הקוראים בתורה על זה, ולידע כל פרטי דיני קריאת התורה, אשר בנפשם הוא ממש23... דכשם שגדול ורב מאוד שכר הקורא בתורה כדין שהוא עניין חיים, הנה גדול עצום הוא עונשו של המזלזל בקריאת התורה ואינו מייגע עצמו ביגיעה גדולה תחילה לידע כל פרטי הטעמים, והוא ח"ו בכלל מחטיא את הרבים, השומעים את קריאתו המשובש24...".

וכיוון שרבותינו נשיאינו בעצמם הראו בזה דוגמה לרבים, ודקדקו בזה ביותר (ואף תיקנו את הקוראים בתורה יותר מהנדרש על-פי ההלכה כנ"ל25), עלינו ללכת בדרכם ולקיים דרישתם – להכין את הקריאה היטב, ולפחות (בין כקוראים ובין כ"מבקרים") שלא לרדת מתחת לסף ההלכתי המעכב לרוב הפוסקים גם בדיעבד. ואולי בעקיפין ישפיע הדבר גם על הקשבה טובה יותר של הציבור.

ומכאן קריאה לראשי ישיבות חב"ד, הקטנות והגדולות, לדאוג שיתקיימו בישיבות חוגים מסודרים ללימוד ולשיפור קריאת-התורה הלכה למעשה,  מפי בעלי-קריאה מומחים (הן בנושאי דקדוק ומסורה, והן בנושאי הלכה), ולעודד את התלמידים להכין פרשיות ולקרוא אותן בציבור, הן בישיבה והן מחוצה לה, ובפרט בדורנו שצריך להכין את התלמידים לצאת לשליחות (ולכן חשוב שמי שמתכוננים לצאת לקהילה ספרדית ידעו זאת כפי מנהג הקהילה. ניתן ללמוד וליישם חלק ממה שהנהיגו בישיבת 'כיסא רחמים' בנושא זה), והרי ידיעה זו היא אחד הכישורים הבסיסיים הנחוצים לכל שליח, ובפרט במקומות חדשים. אלא שכדי שהידע יהיה רציני, חייבים להתחיל בזה בגיל צעיר. וה' יהיה בעזרם להצליח בזה ולזכות את הרבים כראוי, וזכות הרבים ותועלתם תלוי בהם, ויגרמו בזה רוב נחת לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

----------

1) 'ספר התולדות – רבי שניאור-זלמן מלאדי', מהדורת תשמ"ג, ח"ב עמ' 394 (מרשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע).

2) ס' המאמרים תק"ע עמ' נג. מאה שערים לב,ב.

3) ב"י סי' סא בשם ס' מכלול להרד"ק. רמ"א שם סכ"ב. שו"ע אדמוה"ז שם סכ"א. והאמור בסה"ש תורת-שלום עמ' 2 בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע , ש"דקדוק שייך רק לקריאה [בתורה] ולא לעניין התפילה", מובן ע"פ האמור בהסכמת הרה"ק מהרי"ל אחי אדמוה"ז לסידורו (נדפסה בסידור 'תורה אור' תשמ"ז עמ' 14), שטוב להרגיל הנערים בקריאה נכונה ובסידורים מדוייקים, אבל בכלל אין לדקדק בפרטים שונים שמבטלים הכוונה, עיי"ש.

4) ברכות טו,א-ב.

5) אף שיש בזה שינוי המשמעות, כאמור בירושלמי (שהובא ברי"ף ובתוס' והרא"ש שם ובטור סי' סא  ובשו"ע שם סי"ז, אבל נשמט משו"ע אדמוה"ז שם סט"ז), שלא יישמע "תשכרו" בש' שמאלית, "למען שיהיה לנו שכר מצוות, ואין לנו לעשות על-מנת לקבל פרס". ועצ"ע מהנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' סד ס"ב במוסגר (אבל לא נזכר בשאר אחרונים שם), שאם שינה בק"ש "נקודה אחת ע"ד שיתבאר בסי' קמב – צריך לחזור...", ושם ברמ"א ס"א איתא "ודווקא בשינוי שמשתנה עי"ז העניין", הרי שאם משתנה העניין –  גם בק"ש צריך לחזור.

6) שיר-השירים ב,ד ומדרש רבה שם.

7) ר"ס קמב. לדעת המחבר- אפילו כשאין הטעות משנה את המשמעות, כמ"ש לדוד אמת ז,א, כף-החיים ס"ק ב, ילקוט יוסף ס"א. וכן דעת הפר"ח והגר"א, ראה ביאור הלכה.

8) משנה-ברורה ס"ק ד.

9) ראה לשון הטור שם בשם המנהיג. אשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש מהדו"ת סו"ס זה. ומש"כ בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' קמז, שאם העומדים לידו מעירים לו בשקט והוא מתקן מייד הוי כלכתחילה – צע"ג. ובפרט שבאים לבייש יהודי מסברא בעלמא בפני רבים (שניים ויותר), וכן לא ייעשה.

10) ואולי זו גם המשמעות "לא היו יכולים" שבדברי אדמו"ר הזקן דלעיל.

11) ראה במשמעות ההבדל והקשר בין שני הביטויים, ע"פ המכילתא, בלקוטי-שיחות ח"א ר"פ ויקהל (עמ' 187, בתרגום ללה"ק עמ' 168).

12) דוגמה הובאה באשל-אברהם הנ"ל.

13) רש"י שם.

14) רש"י שם.

15) רש"י שם. הובא בא"א שם, כמסתפק אם להחזיר גם בזה (אולי מפני שראה שבכלל אין מקפידין בקריאת מלעיל ומלרע, וכדלהלן הערה 20).

16) אין זה קשור עם מה שיש דגש-חזק באות י', שהרי גם "וייראו אותו כל אפסי ארץ" (תהילים סז,ח), שהי' שבו היא רפה, הוא מלשון יראה.

17) שו"ע סי' תר"צ סי"ד, טור שם בשם הירושלמי. ומשם הביאו הפר"ח והגר"א (דלעיל הערה 7) ראיה לדעתם, שבקרה"ת מחזירין על אות יתירה או חסרה גם כשאין זה משנה את המשמעות.

18) למרות ששתי המילים הללו כתובות במגילה בכתיב-חסר, והטעות היא רק בניקוד- קמץ במקום חולם.

19) מג"א ומשנ"ב שם.

20) זה כנראה המנהג הרווח אצל יוצאי ליטא ורוסיא, הן בקריאה והן בהפטרה (ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'טעמי המקרא', כרך כ עמ' תרי"ג), וכן שמעתי מכמה רבנים מאנ"ש. סברא כזאת, להקל במה שאין מקפידין, מופיעה בא"א מבוטשאטש הנ"ל בראש הסימן (ואולי הכוונה שכיוון שבלא"ה אין מקפידין לקרוא נכון בפרט מסויים, הרי אין קריאה מוטעית של פרט זה משנה באופן מוחלט את המשמעות, אלא יש בזה עמימות). בדבר מפיק ושבא-נע, ראה המובא בפסקי-תשובות סי' קמב אות ד.

21) בא"א שם מיקל גם באם שינה מעבר לעתיד, עיי"ש בפסקי-תשובות הע' 12 והערה 16. דעה כזאת הובנה ע"י כמה פוסקים כדעת ס' המנהיג, ראה אנציקלופדיה-תלמודית שם עמ' תרי"א ציון 8. וכן הביא הביאור-הלכה שם סד"ה אין בשם דרך-החיים "דאפילו במקום שהעניין משתנה, מי שנוהג להקל שלא להחזיר – אין למחות בידו, והביא זה מא"ר"  [סי' פ סט"ו. לפנינו איתא שם רק "קרא וטעה... לכתחילה גוערין בו, ובדיעבד יצא" ואם רק גוערין בו (כלשון מהרא"י שברמ"א סוס"א), הרי שאי"ז טעות המשנה את המשמעות, שאז מחזירין אותו, עכ"פ לכתחילה. ואף במקור דבריו שציין, הא"ר סוס"ק ב, מביא דעת הב"ח וכו' שאין חוזרין כלל גם כשמשנה המשמעות, ואכן מסיק "שאין מוחין ביד מי שאינו חוזר", דהיינו שצריך לתקן בשעת מעשה, ורק בדיעבד אין מוחין אם הבעל-קורא אינו נשמע לתיקון. ואולי גם בדרך-החיים, שקיצר מאוד, כוונתו שבדיעבד יצא בכל עניין. עכ"פ בשניהם לא מצאנו מנהג "להקל שלא להחזיר" כלל], ודחאם. וכמדומה שכך רווח המנהג בין יוצאי פולין ורומניה, וגם באוקראינה.

22) במאמר ד"ה תניא שבעה דברים תרצ"ז, 'ספר המאמרים – קונטרסים' ח"ב עמ' 790, צויין בספר-המנהגים עמ' 14 בהערה, ועיקר הדברים נעתק שם בפנים.

23) וגם השמיעה כראוי (הן מצד השומע והן מצד הקורא) נוגעת "בבני חייא ומזונא", עיי"ש.

24) ראה לשונות הפוסקים בזה שהובאו באנציקלופדיה התלמודית שם עמ' תרי"ב.

25) ראה שיחות כ"ה בשבט תרצ"ו (סה"ש עמ' 51, לקוטי דיבורים ח"ב עמ' 456, ובלה"ק כרך א-ב עמ' 311), שבת חוהמ"ס תש"ד (סה"ש עמ' 25, ובלה"ק עמ' מג). וראה בקובץ 'התקשרות', גיליונות: שמ עמ' 18, תקס"ו עמ' 16, תק"ע עמ' 13.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש
י"ז בניסן, ב' דחול-המועד

איסור 'חדש': אסור לאכול 'חדש' אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ז [ובחוץ-לארץ – ח"י] בניסן1. יש מחלוקת גדולה בפוסקים אודות תבואת חו"ל2 (ובפרט כשהגיעה לארץ-הקודש3). המנהג העתיק בין חסידי חב"ד היה להיזהר מ'חדש'4, וכיום רבים נזהרים בזה מכל החוגים. למיטב ידיעתנו, הקמח ומוצריו שבהשגחת הרב לנדא שליט"א, אב"ד בני-ברק, ו'העדה החרדית' בירושלים, נקיים בשנים האחרונות מחשש זה לגמרי.

הדלקת הנר: מברכות 'להדליק נר של שבת-קודש' בלבד.

מנחה: אין אומרים 'הודו', אלא מתחילים 'פתח אליהו'5.

קבלת שבת: מתחילים 'מזמור לדוד'6. ב'בואי בשלום' אומרים "גם בשמחה ובצהלה"6, ואין אומרים "ברינה"7. וממשיכים כרגיל. ערבית של שבת, ואומרים 'יעלה ויבוא'.

אמירת 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'מזמור לדוד' ו'דא היא סעודתא' – בלחש8.

שמחה: ביום-טוב – שמחת החג גדולה מבחול-המועד (המותר בכמה מלאכות), ובשבת חול-המועד – גדולה השמחה עוד יותר, ובפרט לנשים, שעול הכנת אוכל-נפש מוטל עליהן9.

שחרית: חצי הלל. מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים9* בפרשת תישא "ראה אתה אומר אליי" (לג,יב – לד,כו). מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ואומרים חצי קדיש; הגבהה וגלילה; בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כמו לרביעי דאתמול; הגבהה וגלילה. הפטרה ביחזקאל (לז,א – יד): "היתה עלי יד ה'". בברכות ההפטרה אין מזכירים יום-טוב, וחותמים ב'מקדש השבת' בלבד. יקום פורקן, אשרי, יהללו, חצי קדיש, מוסף דחול-המועד, עם קרבנות שבת10.

אם יש רק ספר-תורה אחד, אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים למפטיר. ומגביהים וגוללים לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

אחרי אמירת שיעור תהילים היומי 10*, [המשניות דאבלים וקדיש דרבנן] – אומרים 'ולקחת סולת'11.

קידוש היום: מ'מזמור לדוד', כולו – גם 'על כן'12 – בלחש, חוץ מ"בורא פרי הגפן", כמובן.

מנחה: קוראים בתורה בפרשת 'שמיני'.

יום ראשון
י"ח בניסן, ג' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בוא "קדש לי" (שמות יג,א-טז), הגבהה וגלילה, ובספר השני עולה הרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" כדאתמול, חצי קדיש.

יום שני
י"ט בניסן, ד' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת משפטים "אם כסף תלווה" (שמות כב,כד – כג,יט), הגבהה וגלילה, ובספר השני עולה הרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" כדאתמול, חצי קדיש.

יום שלישי
כ' בניסן, ה' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בהעלותך "וידבר... במדבר סיני..." (במדבר ט, א-יד), הגבהה וגלילה, ובספר השני עולה הרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" כדאתמול, חצי קדיש.

יום רביעי
כ"א בניסן, שביעי-של-פסח

נר יום-טוב: מנהגנו להקדים לכתחילה ההדלקה בערב יום-טוב כמו בערב שבת.

אם לא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש מאש שהודלקה לפני החג.

אין מברכים "שהחיינו" לא בהדלקת הנרות ולא בקידוש.

אין מדליקים נר להזכרת נשמות.

שמחת שביעי-של-פסח (ואחרון-של-פסח) גדולה מזו של שאר ימי הפסח, כיוון שבו היתה שלימות עניין יציאת מצרים, וההכנה לגאולה העתידה13, ואז דווקא היתה לידת נשמות ישראל. יש שמסרו בשם הצמח-צדק ששביעי-של-פסח הוא הדרגה ד'כל השביעין חביבין'14.

בשביעי-של-פסח, שבו מתגלית העצמות בבחינת "חשף ה' את זרוע קדשו", וכל אחד ואחד יכול לקחת ולקבל – יש לייקר כל רגע15.

תהלוכה: כ"ק אדמו"ר הנהיג זה כמה וכמה שנים, ללכת בשביעי-של-פסח אחר-הצהריים [בארץ-הקודש הולכים בליל שביעי-של-פסח] (וכן בחג השבועות ובשמיני-עצרת) ב'תהלוכה' לבקר את בני-ישראל שבבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בכמה וכמה שכונות, כדי להוסיף בשמחת החג (על-ידי ההתאחדות עם רבים מבני-ישראל שבשאר שכונות), ובפרט על-ידי אמירת דברי תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), נגלה דתורה ופנימיות התורה16.

בליובאוויטש ניעורים כל הלילה, עוסקים בלימוד תורה17 [ומתוועדים]. הניעור כל לילה זה וכיו"ב – אין צריך לקרוא קריאת-שמע שעל-המיטה18.

* בלקוטי-שיחות19 נזכר אודות "אמירת שירת הים בשביעי-של-פסח" (אם-כי לא נתפרש מתי), "בשמחה עצומה". והרי כן הוא מנהג ישראל בהרבה קהילות. וראה ב'המלך במסיבו'20 שמזכיר הרבי את המנהג בארץ-ישראל לילך לשפת הים [והרי שם העיקר הוא אמירת שירת הים!] ולשמוח בשירה וריקודים, ומקשר זאת למנהגנו להיות ניעורים בליל זה. ברוסיה ובפאריז נהגו אנ"ש כבקהילות אחרות, לשפוך מים על רצפת בית-הכנסת ולרקוד עד שיתייבשו המים21.

היו לומדים כמה שיעורים, נגלה ונסתר. פעם הורה אדמו"ר מהוריי"צ ללמוד בליל זה את המאמר ד"ה 'הים ראה וינוס' שבלקוטי-תורה (טז,ב). ופעם אחרת הורה, ללמוד את המאמר שלאחריו ד"ה 'והניף' (טז,ד)22.

בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נמסר, שבשביעי-של-פסח "הישיבה כשלעצמה (=להישאר ער, נוסף על הלימוד) היא גם-כן עניין"22.

שחרית: חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום. מוציאים שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, ואני תפילתי, בריך שמיה וכו'. בספר הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בשלח "ויהי בשלח... ה' רופאך".

להלן המילים הנאמרות בנגינה מיוחדת כנהוג, לפי שתי הנוסחאות שהביא ב'אוצר מנהגי חב"ד'23, רובן בפסוקים שיש בהם שם ה', והחילוקים ביניהן נכנסו כאן בסוגריים מרובעים: מימינם ומשמאלם (השני), ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סוס ורוכבו רמה בים, [זה א-לי ואנווהו] אלוקי אבי וארוממנהו, ה' שמו, ימינך ה' תרעץ אוייב, נורא תהילות עושה פלא, [נהלת בעזך אל נווה קדשך], עד יעבור עם זו קנית, ה' ימלוך לעולם ועד, [הלכו ביבשה בתוך הים, (ותען להם מרים...) סוס ורוכבו רמה בים].

בעת קריאת שירת הים – עומדים13. מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם", כבכל ימי חול-המועד (גם בשעת הדחק24, אין להעלות קטן למפטיר). הפטרה "וידבר דוד"10.

הזכרת נשמות25: רבותינו נשיאינו נהגו לאחוז בעץ-החיים של ספר-התורה בעת אמירת יזכור. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אבל (רח"ל) בשנה הראשונה למיתת אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. בהזכרת נשמות אומרים "בן פלונית". אין אומרים 'א-ל מלא רחמים'.

אומרים 'אב הרחמים'. (יש לקרוא לצעירים לחזור לבית-הכנסת לקראת אמירה זו, כי) גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר זאת. אשרי. יהללו. תפילת מוסף.

סעודת משיח26

בשמחת-תורה ובאחרון-של-פסח היו מנגנים את הניגון 'הופ קאזאק'27 של הרה"ק הסבא משפולה.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה נוהג באחרון-של-פסח להורות שירקדו "ריקוד של משיח" ("משיח'ס טאנץ"), והיו פעמים שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הורה כן.

רבינו הבעל-שם-טוב היה אוכל סעודה שלישית ביום אחרון-של-פסח (בחו"ל) והיתה נקראת אצלו "סעודת משיח"28, משום שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח.

מנהג קבוע לשתות ד' כוסות בסעודה זו, הנהיג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. ארבע כוסות יין, כנגד ארבע כוסות הנחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. מי שקשה לו, ישתה מעט ויוסיף קצת בכל פעם וייחשב לו ככוס נוספת29.

גם לאחר ארבע הכוסות אפשר לומר 'לחיים', ופשיטא – [שכל זה יהיה] באופן של זהירות משיכרות, חס-ושלום, היפך הציווי והיפך הרצוי, על-ידי זה שיקח כוסות שלפי-ערכו, או שישתה רוב כוס וכיוצא בזה30.

"בארץ-ישראל אוכלים סעודת משיח (ושותים ארבע כוסות) בשביעי-של-פסח"31.

למעשה, עורכים בדרך-כלל את הסעודה לאחר תפילת מנחה.

נוהגים לערוך סעודה זו ברוב עם, ומנגנים ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן), א-לי אתה (אדמו"ר הזקן), ניגון מקהלת אדהאמ"צ (אדמו"ר האמצעי), ימין ה' (הצמח-צדק), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (הרש"ב), הבינוני (הריי"צ), אתה בחרתנו / הוא אלוקינו /  הושיעה (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ – אביו של הרבי)31*.

צבאות ה': בשנת תש"מ הורה הרבי לערוך כינוסים ומסיבות לילדי ישראל שלפני גיל מצוות (בנים לעצמם ובנות לעצמן) בארץ-הקודש ובחו"ל בשביעי-של-פסח, להסביר להם את משמעות יציאת מצרים ומסירת-נפשם של ישראל אז לעבור בים כדי להגיע למתן-תורה, מה שהביא את בקיעת הים ועד למתן-תורה, וכדאי ונכון לקשרם עם סעודת משיח, ועל-ידי זה מחזקים קיום העולם וממהרים את קץ הגלות32.

יום חמישי
כ"ב בניסן – איסרו-חג*

אין מתענים, ומרבים קצת באכילה ושתייה33.

עד אחרי ראש-חודש אייר, אין אומרים תחנון 'א-ל ארך אפים'33* ו'למנצח... יענך'10.

כינוס תורה: כ"ק אדמו"ר "הנהיג, זה כמה שנים, שבהמשך ובסמיכות לחג הפסח34 יארגנו 'כינוס תורה', מיד לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליו גם מרחוק, שבו כמה וכמה שקלא וטריא ומפלפלים בדברי תורה, כי בהמשך לחג הפסח מתחיל מחדש העניין ד'משה קיבל תורה מסיני' תורה שבכתב ותורה שבעל-פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וממילא זהו הזמן המתאים להוסיף בלימוד התורה...

"וכדי להוסיף בזה, כדאי לעורר יהודים בכל מקום ומקום האפשרי, שדבר נכון וטוב מאוד שיערכו 'כינוס תורה' בימים אלו בשבוע זה, או על-כל-פנים בשבת הבאה, או בימים שלאחרי זה (בכל מקום – לפי תנאי המקום והזמן). ובמקומות שעורכים כבר כינוס תורה – יוסיפו בזה, בכמות ובאיכות...

"תכלית הכינוסים היא גם 'והעמידו תלמידים הרבה', ואחד האמצעים להבטיח זאת הוא על-ידי הדפסת הנאמר בכינוסים ('בקלף נאה ודיו נאה')"35.

מנהגי ימי הספירה

נישואין: אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, לפי שהם ימי דין ומתאבלים בהם על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו36.

בדבר נישואין בל"ג בעומר – "יש לעשותם ביום ל"ג בעומר ולא בלילה, אור לל"ג בעומר"37.

בדבר נישואין בשלושת ימי הגבלה38 – בשנים עברו39 העדיף הרבי לדחות זאת לאסרו-חג, אך בשנים האחרונות כשביטל את ההגבלות שבתאריכים כידוע, התיר והסכים לערוך נישואין אז, וכן הורה הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה למעשה.

מותר40 לעשות שידוכים וסעודת-שידוכים בלא ריקודים, מחולות וכלי-זמר.

מותר לערוך סעודות-רשות, אבל בלי "ריקודים, מחולות ושמחות יתרות"41.

אין להקל בזה בערב שבת-קודש ובמוצאי שבת-קודש יותר מבשאר ימי השבוע.

עם זאת, נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף ברשמקול, ואף ה'מחולות' שבהתוועדות אין אוסרים42.

הכנסת ספר-תורה מתירים גם בתופים ובמחולות, כנהוג43.

תספורת: על-פי האריז"ל44, אין מסתפרים, גם בעלי ברית, ואפילו בל"ג בעומר, עד ערב שבועות. נהוג לחנך בעניין זה גם את הקטנים45.

תספורת מצווה לבני שלוש: אלה שיום-הולדתם חל עד ל"ג בעומר – יעשוה בל"ג בעומר46 (ואם אפשר – במירון), ואלה שנולדו אחריו – בערב חג השבועות, אבל אין להקדים התספורת לל"ג בעומר לפני מלאות שלוש שנים47.

אם הגיע הילד לגיל זה לפני הפסח, אין לדחות התספורת (והתחלת החינוך) עד ל"ג בעומר, ולכל היותר יכול לסיים התספורת בל"ג בעומר48.

את שאר ענייני חינוך הילד (להרגילו בנשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר, ברכת-המזון וקריאת-שמע שעל המיטה) יעשו כבר בהגיעו לגיל שלוש49.

נשים: מותר לאשה לספר בימי הספירה את השערות היוצאות מחוץ לכיסוי-הראש ואינה יכולה לכסותן50. מריטת שער הגבות, הריסים והרגליים אינה נחשבת תספורת51.

"שהחיינו": נוהגים שאין מברכים "שהחיינו" (מלבד על פדיון-הבן ובכל דבר שעלולים להחמיץ52) בימי הספירה. אך בשבת ובל"ג בעומר – מברכים53.

מלאכה: נוהגים אנשים ונשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה ואילך, עד לאחר הספירה54 (וזו סיבה נוספת שגם הנשים יספרו ספירת העומר).

רפואה: "ובפרט שנמצאים אנו בימים שבין פסח לעצרת, זמן מסוגל לרפואת הגוף ובריאות, כמבואר בספרים"55.

נסיעות: אין להימנע מנסיעות וטיולים בימי ספירת-העומר56.

--------

1) שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סכ"ט.

2) שם ס"ל. שו"ת צמח-צדק יו"ד סי' שנב. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חדש' (כרך יב, טור תרכב).

3) ראה המובא באנציקלופדיה שם ע"י ציון 89.

4) ברי"ף, רא"ש (לקידושין לו,ב), רמב"ם (מאכלות אסורות פ"י ה"ב) וטושו"ע (יו"ד סי' רצג), פסקו כדעת ר' אליעזר (ערלה פ"ג מ"ט) שאיסור 'חדש' נוהג גם בתבואת חו"ל. ה'עולם' האשכנזים נהגו להקל בזה מדורי-דורות, אך בימי אדמוה"ז כבר היו רבים, ובפרט מהחסידים, שהחמירו בזה (עיין שו"ע אדמוה"ז שם. שו"ת אדמוה"ז סו"ס ו, סו"ס ז וסי' כ. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' ריח (לח, סע"ד) מביא בשם אדמוה"ז "יש לו צד ליישב מנהג העולם המקילים ב'חדש'..." ומ"מ מסיק "ומ"מ ודאי שכל יר"ש יחמיר לעצמו..."). בקובץ 'היכל הבעש"ט' (ז) תמוז תשס"ד עמ' סו, נדפס "בירור כללי בעניין איסור 'חדש' בחו"ל ומנהג החסידים בזה" ושם מסכם ארבע פסיקות שונות מאדמוה"ז בזה, והביא שאדמו"ר מהורש"ב נזהר מ'חדש' (אולי במצבים מסויימים) ובשם הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שהרבי לא הקפיד בזה (וראה דברי אדמוה"ז "שמגדולים בהנהגתם אין למדין אלינו בדינים הנגלות לנו באו"ה כשר ופסול" (מאה שערים עמ' 78. וראה מה שציין ע"ז בס' מגדל עז עמ' שעה)). ואכן בדורות האחרונים לא נזהרו בזה, עד שבשיחת אחש"פ תש"מ (הנחת הת' בלתי מוגה, סעיף עז) נאמר "בפועל אין נזהרין בזמננו ב'חדש'", אף שאומר שאם יימצא מי שנזהר בזה כיום, תע"ב. ולימד זכות על כך, עיי"ש. אבל בשנים האחרונות 'איכשר דרא' בעניין זה.

5) ספר-המנהגים עמ' 25.

6) סידור אדמוה"ז.

7) ספר-המנהגים עמ' 26.

8) שם עמ' 28.

9) לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 420.

9*) נהוג לברך את העולה לתורה (במקום שמברכים אותו) ביום-טוב: "בעבור שעלה... ולכבוד הרגל... ויזכה לעלות לרגל". ולכאורה, כן יש לנהוג גם בשבת-חול-המועד, שגם בה הקריאה היא בעניינא דיומא "לכבוד הרגל".

10) לוח כולל-חב"ד.

10*) ע"פ מחזור השלם, לאחר תפילת מוסף.

11) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 186 (אף שלחם הפנים היה מצה, השקו"ט בזה היא כבכל ענייני שבת: שלום עליכם וכו', והוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היא לומר זאת, ע"כ. וצע"ק שלא נזכר לאומרה בלחש, כשאר העניינים, בלוח היום יום יט ניסן ובספר-המנהגים עמ' 57 הע' 8 – 'התקשרות' גיליון מה עמ' 26).

12) ספר-המנהגים שם.

13) ספר-המנהגים, מנהגי שביעי-של-פסח, ובנסמן שם. אדמו"ר מהורש"ב עמד כשפניו אל הס"ת, כמובא ב'רשימות' חוברת ה עמ' 25, וכן נהג הרבי. אבל ב'היום יום' העתיק זאת רק בקשר לעשרת הדברות, ולא לשירת הים. וכנראה פרט זה אינו הוראה לרבים.

14) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קנה-ו, וש"נ.

15) כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ע"פ ס' השיחות תרח"ץ עמ' 270.

16) סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 בהערה. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ריח (ומציין לס' 'הלכות החג בחג' עמ' 190). כמה נקודות בנושא (מתוך קובץ 'התהלוכה' בהוצאת צא"ח נ.י., ערב שבועות תש"ס), משיחות לא מוגהות: אין לחפש תירוצים להשתמט מזה (ב' דחה"ש תשד"מ); לקחת עמו רק את "בניו שהגיעו לחינוך" ולא את כל בני-ביתו (שם); יש זכות מיוחדת לאלה שהלכו למקום רחוק דווקא (ב' דחה"ש תשמ"ג); מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך (ב' דחה"ש תשכ"ח); לא להסתיר מניין באים, בשליחות הרבי, לדבר בהרחבה ושלא להתפעל מאף אחד (אם כי יש להיזהר שלא לפגוע באף אחד, ודברי חכמים בנחת נשמעים) (ש"פ ניצבים תש"י); כשאין מניחים לדבר, אין צריך להתפעל ולהתייאש, אלא צריך למצוא עצות ותחבולות שירשו לו לדבר (אחש"פ תשי"ב); בכל מקום ומקום שאליו מגיעים, אומרים ד"ת מתורת החסידות (תשד"מ), ענינים קלים (ר"ד ו' טבת תשי"ב); יש לשמח יהודים, ולעוררם בכל ענייני יהדות, כולל חיזוק האמונה בביאת המשיח (תשמ"ו).

17) ספר-המנהגים, שש"פ. 'אוצר' עמ' ריד.

18) משא"כ בלילה רגיל – ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 1, תש"ב עמ' 100.

19) ח"ז עמ' 270 ואילך.

20) ח"ב עמ' קכט.

21) 'התקשרות' גיליון תנט עמ' 17.

22) 'אוצר' עמ' רטו. בדברי כ"ק אדמו"ר מוהר"ש שבס"ה שם משמע, שגם בליל זה  טובלים לפנות בוקר כמו בליל שבועות, ועד"ז בליל הו"ר – 'אוצר' שם עמ' שלג. וע"ע.

23) עמ' ריז.

24) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334, שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב ס"ע רפב.

25) המנהגים ומקורם – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא ואילך. (בחו"ל - הזכרת נשמות מחר, באחרון-של-פסח).

26) רוב המנהגים נסמנו ב'אוצר' עמ' רכט ואילך. לשאלה מדוע הרבי ואנ"ש אין נוהגים כאמור בלוח היום-יום כב ניסן (וממנו בספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד) "מהדרין לקדש, אח"כ מתפללים תפילת המנחה, ואח"כ סעודת יו"ט", ראה 'אוצר' עמ' רכח.

27) ספר-הניגונים ח"א, ניגון כד. הטעם משום שזהו ניגון של שמחה ונצחון, נקודות המועדים הללו (המלך במסיבו ח"א עמ' קנז) וכן מפני שה'סבא' עסק בפדיון שבויים, השייך לחג הפסח, 'זמן חירותנו' (שם ח"ב עמ' קלו).

28) דהיינו המשכת עניין משיח, המופיע בארוכה בהפטרת היום, בפנימיות, "דם ובשר כבשרו" לקוטי-שיחות כרך ז עמ' 273. וראה ב'אוצר'.

29) שיחת שבת מבה"ח אייר תשי"ז (תורת מנחם חי"ט עמ' 354), וזה בהתאם להאמור בשיחת אחש"פ תשמ"ה  סנ"ג שצ"ל ד' כוסות מלאים דווקא, הובא ב'אוצר' שם עמ' רלג, עיי"ש. מאידך, בשיחת אחש"פ תשמ"א, הנחה בלה"ק סל"ג, איתא שהרבי לא שמע שיהדרו לשתות את כל הכוס, ובפרט ששתיית כוס שלם בכל אחד מהד' כוסות עלול לגרום תוצאות בלתי-רצויות, עיי"ש.

30) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג, עמ' 173.

31) סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444 הערה 77. לקוטי-שיחות כרך כב עמ' 218. ועוד.

31*) לאחרי זה היו מנגנים בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט השנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות [אבל ניגון זה הפסיקו לנגן לפני הרבי לאחרי כ"ד טבת תשמ"ט, ראה 'התקשרות' גיליון תקל"ז עמ' 14 וגיליון תקצ"ה עמ' 18], ניע זשוריצי.

32) לקוטי-שיחות, שם, עמ' 217.

33) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט סי"ז. לוח כולל-חב"ד.

33*) שמאז תשל"ה גם הוא תלוי בתחנון (ראה שיחת ו' תשרי תשל"ה. 'אוצר' אלול-תשרי עמ' קסו. 'התקשרות' גיליון שכט).

34) וגם לחג-השבועות וחג-הסוכות.

35) סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 413-411.

36) שו"ע אדמוה"ז סי' תצג ס"א.

37) ע"פ אג"ק כרך ח עמ' שיח. ישתדלו לגמור את החופה והסעודה לפני ליל ל"ד, אך אם אירע שנתאחרה הסעודה, וי"א אף החופה, יכולים לעשותה בלילה – בין פסח לשבועות עמ' רעח, נטעי-גבריאל הל' פסח ח"ג עמ' ריז וש"נ.

38) כצ"ל ע"פ שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה. ראה אג"ק ח"ט עמ' מו וב'התקשרות' גיליון תסד עמ' 19.

39) אג"ק כרך ח הנ"ל.

40) ערוך-השולחן שם ס"ב, והמקורות שצויינו בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רפה.

41) שו"ע אדמוה"ז שם סו"ס א.

42) הגרש"ז גרליק ז"ל, ע"פ דיוק הלשון הנ"ל "ושמחות יתרות".

43) כמפורש בסוף שיחת ש"פ אמור תנש"א – סה"ש ח"ב עמ' 534. 'בין פסח לשבועות' עמ' רפו. וראה בירור בנושא ב'התקשרות' גיליון רמו עמ' 19.

44) אגרות הרמ"ז סי' ב, הובא בשערי תשובה סו"ס תצג. וע' 'אוצר' ס"ע רפג.

45) 'בין פסח לשבועות' עמ' רמ.

46) לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 349.

47) אג"ק חי"ד עמ' לט.

48) אג"ק ח"ה עמ' כב, וחי"ד שם. וראה בכ"ז המובא ב'אוצר' עמ' רנט-רס.

49) כן הורה הרבי בקשר לבין המצרים, אג"ק כרך כד עמ' שנה. ומה שהורה לעשות זאת בל"ג בעומר שבו תספורת נדחית (אג"ק כרך ח עמ' רפט), י"ל הכוונה שיתחילו בזה לפחות מהתספורת (כמו שאפשר להקדים לבישת טלית-קטן, ראה קובץ היכל מנחם ח"ב עמ' כט).

לא נזכרה בעניין זה כלל ההכנסה ל'חדר', כי זו אינה 'אירוע' ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש (והראיה מהכנסת ה'צמח צדק' ל'חדר' ע"י אדמו"ר הזקן רק ממחרת יוה"כ (סה"ש קייץ ה'ש"ת עמ' 67), והכנסת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ל'חדר' בשנת תרמ"ד (סה"מ תשי"א עמ' 168)), אלא נוהגים בכל פרטיה כאשר הילד נכנס בפועל ללמוד בקביעות ב'חדר'.

50) 'בין פסח לשבועות' עמ' רמא. שבח המועדים עמ' 188.

51) 'בין פסח לשבועות' שם.

52) ראה כף-החיים סי' תקנ"א סי"ז.

53) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 745. וראה 'אוצר' עמ' רנח.

54) שו"ע אדמוה"ז סו"ס תצג. ומסיים שם "ואותן הנשים שאינן סופרות, אפשר שיש להן לשבות ממלאכה כל הלילה".

55) אג"ק כרך טו עמ' ק, ובכ"מ.

56) שו"ת מנחת-אלעזר ח"ד סי' מד, 'דרכי חיים ושלום' סי' תרכז (וכתב שאדרבה, ימים אלו הם ימים מוצלחים לנסיעה). וכ"כ הגר"ע יוסף ב'קול סיני' אייר-סיון תשל"א (בין פסח לשבועות ס"פ טו. נטעי-גבריאל פסח ח"ג פנ"ו סי"ד, עיי"ש).

 

*) בחו"ל – אחרון-של-פסח. מהדרין לאכול 'שרויה' בסעודות הלילה והיום. בנטילת מים אחרונים – שוב מעבירים המים על השפתיים כבכל השנה.

הדלקת הנרות – רק אחרי צאת הכוכבים, ומברכת "להדליק נר של יו"ט" בלבד. בשחרית מוציאים שני ס"ת (ואומרים י"ג מידות פ"א, רבש"ע וכו'). בראשון קוראים לה' עולים בפ' ראה "כל הבכור", ח"ק, ובשני מפטיר כדאתמול. הפטרה "עוד היום...". הזכרת נשמות. אחרי מנחה – סעודת משיח. למחרת – איסרו-חג.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)