שמו של רבי שלמה לניאדו, רבה של חַלַבּ שבסוריה ומחבר ספר השאלות ותשובות 'בית דינו של שלמה', נישא למרחוק והיה נכבד ונערץ לא רק בקרב יהודי העיר אלא גם בסביבותיה.
שמשו של הרב, שלום שמו, היה יהודי בעל-מום: צולע ברגלו ועיוור באחת מעיניו. בני הקהילה לא ראו בעין יפה את העובדה שדווקא בו בחר הרב למשרת השמש. הם סברו שקהילה נכבדה כשלהם ורב גדול כרבם ראוי שיהיה להם שמש נאה ומרשים יותר. אולם כל הרמזים העדינים ואף הבקשות המפורשות שהופנו בעניין זה לרב, נדחו על-ידו על הסף.
ויהי היום ובחַלַבּ וסביבותיה פרצה מגֵפה קשה. המגֵפה הפילה חללים רבים ולא הבחינה בין יהודים לבין שאינם בני-ברית. יהודי העיר התעטפו בתפילות ובתעניות כדי להעביר את רוע הגזֵרה.
בעת ובעונה אחת הפצירו ברבם, שאותו ראו כאיש אלוקים קדוש, לפעול לביטול הגזֵרה. "מן השמים העלימו ממני את סיבת המכה, ועל-כן אין בכוחי למצוא לה תרופה", השיב להם רבי שלמה בצער. "עם זאת", הטעים, "כשבאה צרה על הציבור אסור לומר, 'מקרה הוא', אלא חובה להתעורר בתשובה שלמה לאבינו שבשמים, עד שיחוס וירחם עלינו".
בינתיים הוסיפה המגֵפה להכות ללא רחם. לא היו כמעט רחוב או שכונה שבהם לא מתו אנשים, נשים וילדים. בשלב מסויים באו מים עד נפש והזעקה עלתה עד לב השמים.
ראשי הקהילה התאספו בבית הרב ולא היו מוכנים להרפות ממנו, עד שיבטיח להם לעשות ככל שבכוחו לעצירת המגֵפה. למשמע הזעקות והתחינות התכנס הרב בתוך עצמו ושתק. כך נמשך הדבר שעה ארוכה. לבסוף הנהן בראשו והבטיח לנוכחים לחפש בכיוונים חדשים, אולי יצליח לבטל את הגזֵרה.
לאחר שיצאו מלפניו ראשי הקהילה קרא הרב לשלום השמש. "היום בערב אל תלווה אותי לתפילת ערבית", אמר. "לך לבית-הכנסת הגדול בעיר. התפלל שם ערבית, ולאחר מכן הסתתר בתוך ארון או חדר, שאיש לא יבחין בך. לאחר שיינעל בית-הכנסת במנעול ובריח, תצא ממסתורך ותעשה ככל שאורה לך בהמשך".
תושבי חַלַבּ חששו להקדים את שמחתם, אך העובדות החלו לדבר בעד עצמן. למחרת היום לא מת בעיר שום אדם. כך גם ביום שלאחר מכן וגם בימים הבאים. המגֵפה נעצרה ותושבי חַלַבּ יכולים היו לנשום לרווחה. הכול נשאו עיניים מעריצות אל רב העיר, אך העניין כולו הוסיף להיות לוט בערפל.
אט-אט נודע הסיפור המלא שעמד מאחורי עצירת המגפה: באותו יום, לפנות ערב, הפקיד רבי שלמה מכתב סגור, במעטפה חתומה, בידו של השמש. "בחצות הלילה יבואו לבית-הכנסת הגדול אורחים. הם ידברו ביניהם ויזכירו שמות של תושבים בחַלַבּ. או-אז תיגש אליהם ותמסור להם את המעטפה הזאת", הורה הרב לשלום.
השמש חש כי המשימה שהוא עומד למלא אינה שגרתית. פחד מילא את ליבו וכל גופו החל לרעוד. "אני שולח אותך למשימה בכוח התורה ועל-כן הסר פחד מליבך, כי כל רע לא יאונה לך!", הרגיעו הרב.
שלום ציית להוראות שקיבל. לפני תפילת ערבית פנה לבית-הכנסת הגדול ונבלע בין המתפללים. בטרם הסתיימה התפילה חמק מהאולם והסתתר מאחורי ארון בחדר צדדי. לאחר התפילה החלו המתפללים להתפזר, וכעבור שעה קלה כובו האורות בבית-הכנסת והאולם ננעל, כשהשמש נותר לבדו בבניין החשוך.
פחד בלתי-נשלט אפף את שלום. כדי להתחזק החל לומר את פרקי התהילים שזכר על-פה. כך עברו עליו השעות. החושך במקום היה מוחלט ועל-כן לא היה יכול לדעת את השעה המדוייקת.
לאחר כמה שעות שמע לפתע רחשים מוזרים. נדמה היה לו כי הוא גם רואה דמויות. הדמויות לא היו ברורות, אולם הילה קלושה של זוהר הקיפה אותן. אוזניו קלטו בליל של קולות ומילים, ובהן גם שמות של תושבי העיר. כמה מהם היו שמות מוּכרים לו.
באותו רגע ידע שהגיעה העת לקיים את שליחותו. הוא אזר את כל האומץ שהיה יכול לגייס, וניגש למקום שממנו באו הקולות. כשהגיע לבימת התפילה וקריאת-התורה, הניח עליה את המעטפה הסגורה ונסוג לאחור.
בדקות הבאות הוסיפו הקולות להישמע. טון הדיבור נהפך עצבני. מבין כל המילים שהזכירו הצליח לקלוט רק את שם רב העיר, רבי שלמה לניאדו. כעבור שניות אחדות פסקו הקולות והדמויות המוזרות הסתלקו מבית-הכנסת כלעומת שהופיעו.
שלום השמש הצליח לפתוח אחד מחלונות בית-הכנסת ונמלט מהמקום כל עוד רוחו בו. כשהגיע לבית הרב קיבלו רבי שלמה במאור-פנים. "ברוך ה', הצלחנו במשימה", אמר.
מאותו יום לא קָבְלו עוד תושבי חַלַבּ על העסקתו של שלום השמש. הם חבו לו תודה, בידעם כי היה שליח נאמן במעשה הצלתם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
