ב'לוח השבוע' לפרשת שמיני ('התקשרות' גיליון תרי"ג הערה 15) הובאה הנהגת הרבי בקריאת המגילה כפי שרואים בווידיאו מכמה שנים, שבירך את ברכותיה בעצמו, ולאחר-מכן המתין לענות אמן על ברכת הקורא לפני התחלת הקריאה, אף שהנהגה זו היא בניגוד לפסק שו"ע אדה"ז סי' נט סו"ס ד. וצויינו מקורות ומקבילות לזה.
אמנם צ"ע, שהרי בסעיף זה עצמו מובאת מחלוקת הפוסקים בעניין עניית אמן אחרי ברכת אהבה של הש"ץ, שלדעה הראשונה אין לענותה כדי שלא להפסיק בין הברכה לק"ש "כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או הנאה... להברכה שלפניו", ולדעה השניה אין חשש להפסיק לפי שברכות ק"ש אינן כברכות המצוות אלא ברכות בפני-עצמן הן שתיקנו לברך אותן קודם ק"ש. בשו"ע מסיק כדעה השניה "וכן המנהג פשוט במדינות אלו", אבל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע כשהתפלל לפני התיבה היה מסיים ברכה זו בלחש כדי שלא יענו אחריו אמן, וכן נהג הרבי תמיד ואף הורה כך לרבים הלכה למעשה - כדעה הראשונה (ספר המנהגים עמ' 61 ובהערה 10, וכן בעמ' 11), ואיך מתאימה הנהגה זו לענייתו על ברכת המגילה?
הרב אברהם אלאשווילי (מעורכי המהדורה החדשה של שו"ע אדמוה"ז), לוד
תגובת המערכת:
כבר נתבאר ב'התקשרות' (גיליון תצט עמ' 18-16), שהטעם להנהגה זו, לסיים ברכת אהבה בלחש,
אינו משום "הדעה הראשונה" הנ"ל (שלא חזר בו אדמוה"ז בסידורו ממנהג מדינותינו שלא חששו לה, וגם על-פי קבלה לא מצאנו שתומכים בה וכיוון שסוברים ש'אהבה' אינה ברכת-המצוות, אין מזה ראיה כיצד לנהוג בין ברכה למצווה, כמובן), אלא מפני דברי השל"ה (מסכת תמיד, ענייני תפילה ד"ה אע"פ שאמרו, בדפוס אמשטרדם דף רנג ע"א – הובא בשערי-תשובה שם ס"ק ג [בשו"ע השלם: ה]) שנראה בעיניו מנהג הספרדים שלא יענה אמן ויסיים עם הש"ץ כדי שלא להפסיק בין האהבה לקבלת עול מלכות שמים. ולכן בין בשחרית ובין בערבית מסיים באהבה ושוב אחר קבלת עול בפסוק ראשון חוזר ומתחיל 'ואהבת', עיי"ש. וכיוון שאין זו מניעה הלכתית, לכן מי שבכל זאת שמע את סיום הברכה בין אהבה לשמע – יענה עליה אמן, משא"כ בין גאולה לתפלה שאין עונין אמן כלל. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
