ר' מענדל מווילנה היה יהודי פשוט. לא סיפרו עליו אגדות וניסים, אבל הכול ידעו כי כשמזכירים בנוכחותו את עיר-הקודש – מזנק הוא ממקומו כנשוך-נחש וכל-כולו מתלהט ביקוד-אש: "ירושלים! ירושלים!"...
"יום אחד אעזוב הכול ואסע לירושלים!", היה תמיד אומר. בימי חג ומועד היה הבא לביתו של ר' מענדל מוצאו מסב עם בני-נוער. בשעת ערב מאוחרת היה מספר למאזיניו מסיפורי ירושלים.
ר' מענדל לא נלאה מלספר – והסיפורים יפים כל-כך: ירושלים של דוד ושלמה, ירושלים של מלכים ומורדים, ירושלים המתגוננת נואשות נגד גייסות הרומאים. ובין סיפורי המלחמות היה שוזר ממעשיהם של יהודים כרבי יהודה הלוי, הרמב"ן ורבי יהודה החסיד, שבאו לירושלים. סיפור רודף סיפור ואגדה רודפת אגדה. בסיימו את סיפוריו היה ר' מענדל פורש ידיו כלפי מעלה ופוצח בניגון חסידי על המילים "לשנה הבאה בירושלים".
שנת תש"ד; מחנה המוות טרבלינקה. כאן שולט בגלוי מלאך המוות. כאן אין חג ומועד. והנה הגיע ראש-השנה. ליד הגדר המחושמלת עומדים ר' מענדל ושני צעירים שנותרו מן החבורה. "מה נבקש?", שואל אחד הצעירים, יצחק שמו.
"נבקש – לשנה הבאה בירושלים!", משיבו ר' מענדל בקול תקיף. עיניו של ר' מענדל נשואות הרחק-הרחק, אל מעבר לגדרות ולעשן המשרפות. לרגע נדמה לו כי הוא רואה את עיר דוד באופק. הוא מאמץ את עיניו וכל שריר שבפניו נמתח, והעיר נמוגה בעשן העולה מן הכבשנים. בוא, ר' מענדל, שומע הוא קולות נעלמים, צא מן המחנה הזה, התרומם ושוט מזרחה.
ערב ירד על טרבלינקה. ליל ראש-השנה. יושב ר' מענדל עם שני הצעירים, וכל אותו הלילה מספר מסיפורי ירושלים, כמו אז בביתו שבווילנה. דמעות חונקות את גרונותיהם בהקשיבם לסיפוריו. כאן נשמע בכיו של הכותל המערבי על בניו הנשחטים, ושומעות הלבנים האדומות בכבשנים את סיפורי ההוד של אבני ירושלים.
מספר ר' מענדל על אנוסי ספרד ועל מרתפי האינקוויזיציה, על פרעות חמלניצקי ועל גזרות הצאר הרוסי. על רבבות יהודים נרדפים, שהמילה 'ירושלים' אימצה את רוחם בכל התלאות.
פיו של ר' מענדל מוסיף למלמל ולספר, קולו כבר לא נשמע, הרעב והחולי התישו את הגוף, אך הנפש מוסיפה להקרין כוח ואור. זרם עובר בליבות שני הצעירים. לפתע – כמו על-פי פקודה – הם קמים לרקוד את הריקוד הנושן. שלושה שלדים חיים, מזי-רעב, נעים בריקוד חסידי. ריקוד שכזה לא ראתה עוד טרבלינקה: העיניים עצומות, הרגליים נעות בכוחות אחרונים, והגרון מאמץ את מיתריו לשיר – "לשנה הבאה בירושלים".
מבין השלושה, רק יצחק נותר בחיים. הוא זכה ושרד ושם את פעמיו לארץ-ישראל . השתקע בשכונת בית-הכרם שבירושלים, שיקם את חייו, וניסה לשכוח את העבר. רק ביום חג ומועד נפרד מאשתו ומילדיו ועלה להתבודד בלילה על הר ציון ולהשקיף על ירושלים העתיקה. כאן התייחד עם זכרו של ר' מענדל ועם סיפוריו המופלאים.
ליל כ"ח באייר התשכ"ז. חטיבת הצנחנים התמקמה בשכונת בית-הכרם. תדריך אחרון. בעוד כמה שעות יוצאים לקרב על שחרור העיר.
חיילים מנמנמים, אחרים כותבים מכתבים. אימהות ירושלמיות טובות מזמינות אותם לקפה ועוגה. אדם מבוגר ניגש אל אחד הצנחנים. "שלום", הוא אומר לו, "בבקשה ממך, בוא אל מקלטי". במקלט התוודעו זה לזה. "נעים מאוד ,שמי יצחק", אומר הוא לחייל המציג את עצמו.
אחרי שיחת חולין רגילה השתתק האיש לרגע, הביט לתוך עיני הצעיר ואמר: "בעוד זמן קצר אתה הולך לשחרר את ירושלים. הסכת ואספר לך סיפור". יצחק, ששרד ממחנה טרבלינקה, החל לספר את סיפורו, שהיה למעשה סיפורו של ר' מענדל מווילנה. כאשר סיים, ידע הצנחן מה משמעות הקרב שהוא יוצא אליו. באוזניו הדהדו דבריו האחרונים של יצחק: "זכות גדולה נפלה בחלקך, בני. הלילה, בצאתכם לשחרר את העיר, לא לבדכם אתם הולכים למערכה. רבבות הקדושים, אשר שם העיר הזאת חי על שפתיהם, ילוו אתכם בדרכם. יברכך ה' וישמרך, בני".
השעה הייתה שתיים ושלושים לפנות בוקר. הגדוד פורץ לירושלים. החיילים מסתערים. הצנחן הצעיר נשכב לרגע מאחורי אבן ושוב קם ומסתער. בראשו הולמים דברי היהודי מבית-הכרם, היהודי מטרבלינקה, ודמותו של ר' מענדל מווילנה אינה מרפה ממנו. הוא מופיע מולו מבעד לפגזים, הוא עומד מאחוריו ומצווה: "קדימה, הכה בהם!; קדימה, סלק אותם מהעיר!". ר' מענדל מסוכך עליו בידיו ואינו מניח לכדורי המוות לפגוע בו. לפתע מופיעים המוני 'מענדלים', עוטי כותנות פסים, ורבבות אחרים מכל קצווי תבל. מסיביר ומבוכרה, מתימן וממרוקו, מפולין ומגרמניה, מאושוויץ וממיידאנק; מן המאה התשע-עשרה ומדור החורבן. כולם נקבצו ובאו להשתתף בכניסה החגיגית לעיר-הקודש.
בקול חנוק ובלתי-נשמע פונה הצנחן אל ר' מענדל ולוחש לו: "בזכותך, ר' מענדל! בזכות סיפוריך אנו כאן היום. בזכות ירושלים שנשאת אתה וכל היהודים במשך כל הדורות בליבותיכם ועל שפתותיכם. תודה לך, ר' מענדל, תודה!".
(על-פי 'שער האריות') |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
