נושאים נוספים
	התקשרות 623 - כל המדורים ברצף
	קבלת-עול – בחיות, מסירות-נפש – בשמחה!
	"עמדו הכן כולכם!"
	"למעלה מעשרה טפחים"
	פרשת חוקת
	"עשרה ניסים נעשו לאבותינו"
	עוד בעניין נשיאת-כפיים בארץ-ישראל, הנחת הידיים ב'מודה אני'

פרשת חוקת

זאת חוקת התורה (יט,ב)

גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (רש"י)

רש"י מדייק בלשונו – "אין לך רשות להרהר", ואינו כותב "ולא תהרהר". שכן, בדרך-כלל הותר לאדם לנצל את שכלו כדי לנסות להבין את טעמי המצוות. אך בקשר ל'חוקה' אין לנו רשות להשתמש בשכל ועלינו לקבל את הגזירה מבלי להרהר אחריה.

(ליקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 164)

* * *

מי יתן טהור מטמא... לא יחידו של עולם (במדב"ר)

מבואר בחסידות ש"יחידו של עולם" היינו ספירת ה'כתר', וכדי להפוך את הטמא (טמא-מת) לטהור, יש צורך בגילוי והמשכה מבחינה נעלית זו דווקא.

ויש להוסיף: עבודת הפרה מחייבת יציאה אל מחוץ למחנה והתעסקות עם בהמה; ועוד – המתעסק עצמו נטמא כתוצאה מעבודה זו, וכל זה כדי לטהר יהודי שני מטומאתו. דווקא עבודה זו, המבטאת ביטול על-שכלי, שמקורו ב'יחידה' שבנפש, ממשיכה את בחינת "יחידו של עולם".

(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1056)

והיתה לעדת בני-ישראל למשמרת (יט,ט)

אדם שעוסק ב"עשיית הפרה", דהיינו בטהרת הזולת וקירובו לאבינו שבשמים, זקוק ל"משמרת", המזכירה לו שאסור לו לשכוח את עצמו, שכן גם הוא עלול ח"ו להיטמא ולהזדקק ל"אפר פרה".

(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1060)

זאת  התורה אדם (יט,יד)

"אדם" – א' דם.

"זאת התורה אדם" – התורה נמשלה לדם. כשם שהדם הוא חיות האיברים, כן התורה, המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן, מכניסה חיות בקיום המצוות.

(ליקוטי-תורה – במדבר עמ' יג)

* * *

התורה ערוכה בציור של גוף האדם – רמ"ח מצוות עשה שבה הן כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא-תעשה – כנגד שס"ה גידים.

(ליקוטי-תורה – דברים, עמ' עה)

דרך האתרים (כא,א)

דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם (רש"י)

כאשר יהודי עומד "להיכנס לארץ-ישראל", כלומר – להפוך מקום שהוא בבחינת "חוץ-לארץ", מקום הרחוק מיהדות, ל"ארץ-ישראל", מקום של תורה, אין לו לפחד מפני העבודה הקשה הצפויה לו, שכן "התייר הגדול נוסע לפניו"; רבותינו נשיאנו משגיחים ומגוננים על כל מי שעוסק בעבודה זו.

ועבודה זו הופכת את "דרך האתרים" לשון רבים, היינו הריבוי והפירוד של עולם הזה החומרי, ל"דרך התייר הגדול" – לשון יחיד – אחדות והתכללות דקדושה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מסעי תשכ"ז)

וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים (כא,ו)

ששורפים את האדם בארס שיניהם (רש"י)

יש מגידים ומוכיחים העושים את מלאכתם שלא לשם שמים, אלא לשם כבוד או פרנסה (בחינת "היתה לי דמעתי, לחם"). תוכחתם של מגידים כאלו מעוררת ח"ו את קטרוגו של הנחש הקדמוני וגורמת מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים. עליהם אומר הכתוב, "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים", ששורפים בארס פיהם.

(כתר-שם-טוב, עמ' יז)

עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (כא,ח)

הייסורים והדינים הבאים על אדם (ל"ע) הם בעצם "טוב", שכן "אין רע יורד מלמעלה" והכול הוא לטובה. אלא שכאשר טוב זה יורד ומשתלשל לעולם הזה הוא נראה כייסורים וכרע ואין הטוב מושג לנו. זהו "ושים אותו על נס": כשמתבוננים ב"נחש" כפי שהוא למעלה, בשורשו ומקורו, באים לידי הכרה שגם הייסורים הם "טוב".

(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' סב)

* * *

בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים (רש"י)

"ומשעבדין את ליבם" – כלומר ששיעבדו את כל הלב כולו, כולל היצר-הרע, לטוב. ו"אתהפכא" זו הביאה ל"אתהפכא" נוספת: הנחש עצמו, שהמית עם רב מישראל, גרם לרפואתם של הנשוכים.

(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 75)

כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון (כא,כח)

"כי אש יצאה מחשבון" – אש ללא חשבון אינה אש אלוקית, וחשבון ללא אש אינו חשבון אמיתי. האש של החשבון היא המרירות של 'תיקון חצות' או ההתבוננות שקודם התפילה.

"להבה מקרית סיחון" – "אש" זו מציתה רשפי שלהבת האהבה לה' מקירות הלב בתפילה, הנקראת "שיחה".

(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 151)