פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש-השנה, והיא בבחינת הכנה לקראתו. בתחילת הפרשה מודגשת האחדות היהודית. הפרשה נפתחת במילים "אתם ניצבים היום כולכם", ובהמשך מפרטת התורה את כל הסוגים שבעם-ישראל, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

אחדות אמיתית אין פירושה שהאחד מוכן לסבול את זולתו, אבל בה-בשעה הוא מרגיש את עצמו למעלה מזולתו. אחדות אמיתית משמעותה, שכל אחד ואחד מרגיש שהוא נזקק לזולתו ובלעדי הזולת הוא-עצמו אינו שלם. כשם שבאדם הראש נזקק לרגל, כך בעם-ישראל צריך מי שהוא בדרגת 'ראש' להרגיש שיש ביהודי שבדרגת 'רגל' מעלה מיוחדת שאין בו-עצמו.

מי הראש?

תחושה זו צריכה להיות אמיתית, והדבר אפשרי מכיוון שזו האמת. כשיהודי מחשיב את עצמו לאחד מ'ראשיכם' ואת הזולת לאיש פשוט, יש לברר תחילה אם אמנם זו המציאות. בדרך-כלל האדם נוטה להעריך את עצמו יותר מדרגתו האמיתית, ואת הזולת הוא מעריך בפחות מדרגתו האמיתית.

אך גם אם אמנם זו המציאות, והוא באמת בדרגת 'ראשיכם' ואילו רעהו הוא בדרגת 'רגל', עדיין אין ל'ראש' שלמות בלא ה'רגל'. יש דברים שבהם ה'ראש' נזקק לתכונותיו ולכוחותיו המיוחדים של ה'רגל', ומבחינה זו יש ל'רגל' יתרון על ה'ראש'. ממילא צריך היהודי לחוש באמת שהזולת עומד בדרגה גבוהה משלו.

ברית נצחית

בראש-השנה נוצרת 'כריתת-ברית' בין עם-ישראל לקב"ה, ולשם כך נדרשת אותה אחדות. לכן קוראים את פרשת ניצבים לפני ראש-השנה, כדי לתת לנו כוח להביא אחדות זו לידי פועל. הקריאה בתורה היא-עצמה מעניקה את הכוח שאכן כך יהיה.

למה זקוקים אנו לכריתת-הברית בראש-השנה? העניין יובן מכריתת-ברית בין שני אוהבים. לכאורה, אם הם אוהבים איש את רעהו, לשם-מה להם צורך בכריתת-ברית? הצורך נובע מהחשש שמא ייווצרו נסיבות או אירועים שיפגעו באהבתם ההדדית. במקרה כזה עלולה האהבה להיחלש ואף להיפסק. לכן הם כורתים ביניהם ברית, כדי להפוך את הקשר שביניהם לבלתי-תלוי בשום תנאים ונסיבות.

מידה כנגד מידה

כך גם בעניין האהבה שבין הקב"ה לעם-ישראל: בראש-השנה האהבה שביניהם חזקה מאוד, שכן עומדים אז לאחר העבודה של חודש אלול, המסירה את החטאים שיכולים להעלים את האהבה. אבל יש חשש שמא במשך השנה תיחלש האהבה או תיפגע. לכן הקב"ה כורת ברית עם בני-ישראל, כדי שאהבתם תהיה מוחלטת, למעלה מכל סיבות וטעמים.

כאשר יהודי מתעלה מעל השכל וההיגיון שלו, ומוכיח בפועל שאף-על-פי שהוא בבחינת 'ראש', בכל-זאת הוא מכיר במעלתו של הזולת שבבחינת 'רגל', והוא חש אחדות מלאה עמו -הדבר פועל שאף הקב"ה ינהג עמנו מידה כנגד מידה. פעולה זו מעוררת, כביכול, את הקב"ה להתקשר עם בני-ישראל קשר שלמעלה מטעם ודעת ולתת להם כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 398)