אחרי ימי האבלות של בין המצרים מגיעים ימי הנחמה. איך אפשר לנחם את עם-ישראל על החורבן ועל הגלות הנוראה כל-כך? משמעות הנחמה תובן לאור התבוננות פנימית במהותו של החורבן. הגמרא (יומא נד,ב) מספרת: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובין המעורין זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו".
כדי להבין את משמעות הדברים הללו ניעזר במאמר חז"ל נוסף (בבא-בתרא צט,א). שם יש מחלוקת בדבר עמידת הכרובים בבית-המקדש: "חד אמר פניהם איש אל אחיו, וחד אמר פניהם לבית". כלומר, לפי דעה אחת פנו הכרובים איש אל אחיו, ואילו לפי הדעה השנייה הם עמדו וגבו של האחד כלפי רעהו.
גילוי של אהבה
אולם הגמרא אינה רואה בזה מחלוקת. היא מסבירה, שעמידת הכרובים הייתה משתנה על-פי מצבו של עם-ישראל: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". כלומר, בשעה שהיהודים היו עושים את רצון ה', היו הכרובים פונים איש אל אחיו ומבטאים את אהבת הקב"ה לעמו, כפי שהרשב"ם מפרש: "דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה". כך מצאנו גם במסכת יומא (שם, א): "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגלגלין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום".
אם-כן, כאשר הכרובים פונים איש אל רעהו ("מעורין זה בזה") הדבר מבטא את אהבתו של הקב"ה לעמו ישראל ומוכיח שישראל עושים רצונו של מקום. נחזור ונעיין בתיאור רגע החורבן (כדלעיל): באיזה מצב עמדו אז הכרובים? הם היו "מעורין זה בזה"! איך ייתכן שברגע החורבן הנורא, כאשר הקב"ה שופך על בית-המקדש את חרון-אפו, יעמדו הכרובים באופן שמבטא אהבה וחיבה לעם-ישראל?!
תורת החסידות מסבירה, שאף שבחיצוניות ובגלוי הגלות היא דבר רע ומר, הרי בפנימיותה צפון עניין נעלה ונשגב ביותר. בתוך הגלות מסתתרת הגאולה השלמה, הגאולה שאין אחריה גלות. דווקא על-ידי הגלות מגיעים אל הגאולה הזאת.
מטרת הגלות היא זיכוך העולם וגאולת הניצוצות האלוקיים הפזורים בו, שעל-ידי-כך מכשירים את העולם לקראת הגאולה. בתוך כל הקשיים, הסבל, הצרות והרדיפות של זמן הגלות חבויה אותה תכלית נשגבה שמוליכה לבניין בית-המקדש השלישי ולגאולה השלמה. הגלות דומה לזריעה, שאף שהזרעים נרקבים לפי-שעה בתוך האדמה, הרי מתוך הריקבון וההרס מתרחשת הצמיחה שמביאה יבול רב עשרת-מונים מהזרעים שנזרעו בארץ.
בדרך לבית השלישי
גם חורבן בית-המקדש הוא בבחינת 'סותר על-מנת לבנות'. הרס בית-המקדש השני נובע מתוך רצון ה' לבנות דבר גדול ונשגב לאין-ערוך – בית-המקדש השלישי, שמעלתו עולה ביותר על בית-המקדש השני. בחיצוניות זה הרס וחורבן, אבל בפנימיות מסתתרים כאן הבניין והיצירה.
כל זה מסביר את העובדה שבעת החורבן פנו הכרובים איש כלפי רעהו, וסימלו את אהבת ה' לבניו. שכן בתוך החורבן הסתתרה אהבת ה' לעמו ורצונו להביאם אל הגאולה השלמה ואל הבית השלישי. בגלל חטאינו לא יכולנו להגיע אליהם אלא דרך החורבן והגלות, ועל כך אנו מתאבלים ומצטערים, אבל עם זה עלינו לדעת, שכל מטרת הגלות והחורבן היא הגאולה ובניין בית-המקדש השלישי.
עלינו לבטל את סיבת הגלות – את 'חטאינו' – וזאת על-ידי תשובה ומעשים טובים והתחזקות באהבת-ישראל; ובה בשעה יש לטפח את הציפייה לגאולה השלמה על-ידי העיסוק בתורת בית-המקדש ובתפילה ובתביעה מהקב"ה שימהר לגאלנו, תיכף ומיד ממש. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
