מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1025- כל המדורים ברצף
	איפה אבדה לנו הברכה?
	חדש על המדף
	מצרים אז והיום
	רב ותלמיד
	דין אמת
	מצווה טהורה
	תשובה בשמחה
	געגועים לימי הגלות
	רבנות בדואר האלקטרוני
	אין להקדים לתפילת הציבור

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1025, ערב שבת פרשת שופטים, א' באלול תשס"ו (25.8.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

איפה אבדה לנו הברכה?

משהו לא עובד כאן. יותר מדיי כישלונות. יותר מדיי הסתבכויות. בעבר התנהלו הדברים אחרת. הייתה ברכה, הייתה הצלחה. עכשיו אותה ברכה חסרה מאוד

לפני זמן לא-רב הוא היה איש-עסקים מצליח. הכול היללו את מוחו המבריק, את חושיו המחודדים, את יכולתו לקלוט מוקדם מאחרים את ההתפתחויות הכלכליות. גם הוא עצמו סבר שהישגיו הגדולים הם ההוכחה לכישוריו וליכולותיו. עכשיו הוא יושב מול הרב בעיניים מושפלות ומבקש עצה: "כבוד הרב, אני לא יודע מה קרה, אבל פתאום שום דבר לא הולך לי".

הסיטואציה הזאת מוּכרת היטב. אנשים שמזלם התהפך עליהם מבינים פתאום שמאחורי ההצלחה או הכישלון מסתתרים מרכיבים נוספים. שלא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיִל הזה". כשהדברים אינם מתנהלים כבעבר וכישלון רודף כישלון, מתחילים לחפש את מה שמעבר לעולם החומרי; את הסיבה הפנימית לאובדן המזל ולעובדה שפתאום פג 'מגע הזהב'.

לפתוח את השערים

זה המצב שבו אנחנו שרויים כיום. משהו לא עובד כאן. יותר מדיי כישלונות. יותר מדיי הסתבכויות. בעבר התנהלו הדברים אחרת. הייתה ברכה, הייתה הצלחה. כשחזרו הלוחמים מפעולות נועזות סיפרו על הניסים וכיצד ה'מזל' שיחק לטובתם. עכשיו הסיפורים אחרים.

האשמות מתגלגלות מצד אל צד. תובעים ועדות חקירה. אין ספק שיש לחקור את התנהלות המערכות ולתקן ליקויים, אבל בכך לא דיי. גם בעבר היו ליקויים, וההכנה לא הייתה מושלמת, והיה חסר ציוד, אבל הייתה ברכה מלמעלה שהעניקה את ההצלחה למרות הכול. עכשיו אותה ברכה חסרה. חסרה מאוד.

כשזה קורה לאדם בחייו האישיים, הוא פונה אל הרב. אם הוא נבון דיו ואינו סובל משחצנות-יתר, הוא קולט שהפתרון אינו טמון במישור החומרי ובוועדה כזאת או אחרת. הוא חש שהמפתח נמצא בנקודה היהודית שלו, בקשר שלו עם בורא העולם. הוא מחפש את הדבר שיפתח בעבורו מחדש את שערי הברכה האלוקית.

אנחנו עומדים בפתחו של חודש אלול, חודש התשובה והרחמים. זה הזמן שבו כל אחד ואחד צריך לפשפש במעשיו ולערוך חשבון-נפש. איננו יכולים לדעת בדיוק את החשבונות של מעלה, אבל הננו נדרשים לתקן כל ליקוי ופגם רוחני-ערכי, כי אולי זה הדבר שמעכב ואולי התיקון הוא שיביא לנו את הברכה.

גם בחיים הציבוריים הננו נדרשים לתקן את הפגמים. צריך לשוב יותר ויותר אל אבינו שבשמים. לחזור לערכי אמונה, לאהבת התורה, לחיבור למצוות. אולי המצוקה הגוברת של משפחות רבות, אולי הפערים הבלתי-נסבלים בין עשירים לעניים, אולי זעקת העניים – הם הדברים שמן השמים מצפים לתיקונם.

עוול הזועק לתיקונו

אבל נוסף על כל אלה יש עוול נורא שזועק לתיקון. דומה שהוא טואטא אל מתחת לשטיח וכאילו נעלם, אבל הוא לא נעלם. זה פצע פעור שאינו מגליד. השנה שחלפה העמיקה אותו והפכה את הזעקה לכואבת ועמוקה יותר. הכוונה למעשה הנורא של החרבת חבלי-ארץ וגירוש תושביהם אל הלא-כלום.

חִשבו על כעשרת-אלפים המגורשים. רובם ככולם עדיין נעים ונדים. הם איבדו את כבודם ואת פרנסתם. הם עברו בשנה הזאת השפלה נוראה, התעמרות ואטימות. הם יושבים במגוריהם הארעיים ושואלים: למה?! למה עוללו לנו את זה?! מה הרוויח עם-ישראל מההרס והחורבן הנורא כל-כך?! מה הושג על-ידי הלבשת חיילים צעירים במדים שחורים והפיכתם למגרשי יהודים?!

רבים מהמגורשים ציפו שאחרי שהתבררו התוצאות האסוניות של הגירוש והנסיגה החד-צדדית, יבואו ויבקשו מהם סליחה. לפחות אמירה רפה, בראש מורכן: "טעינו". שכל אלה שהבטיחו שלום וביטחון יהיו מוכנים להודות: "מצטערים, שגינו". זה לא קרה.

לכן נאמר אנחנו, בשם כל עם-ישראל, למגורשי חבל עזה וצפון השומרון: סליחה! ושוב סליחה!  ושוב סליחה! ואולי בכך יוסר הקטרוג מעל עם-ישראל ונחזור לראות את ברכות ה' בטוב הנראה והנגלה.

 ספרים

תלמוד בבלי, רמב"ם ושולחן-ערוך
בכרך אחד
בהוצאת כתובים

מהדורה מיוחדת של ספרי-היסוד הללו, כל אחד בכרך אחד. מהדורה חדשה ומוגהת היטב. מפתחות ערכים מפורטים ועזרים רבים. שימושי מאוד לעיון ולאיתור מובאות. טל' 02-6259229.

נהר יוצא מעדן
מאת הרב מרדכי גרליץ
בהוצאת 'המודיע'

הסופר הנודע, שכבר הוציא-לאור קרוב לשלושים ספרים, מגיש כאן ביוגרפיה מרתקת של חיי המגיד ממזריטש, מלוּוה תצלומים ומסמכים. 416 עמ'. טל' 057-3100946.

תנ"ך וחז"ל בתמונות
מאת הרב רפאל הלפרין
בהוצאת המחבר

חמישה כרכים מרהיבים, הממחישים פסוקים ומאמרי חז"ל בעזרת תצלומים איכותיים. התצלומים מסייעים מאוד, במיוחד לילדים, בהבנת סיפורי התורה ומאמרי חז"ל. טל' 1-700-704120.

תפילת אמת
מאת עמוס מימון
בהוצאת המחבר

אוסף דברי הגות ומחשבה על חשיבותה של תפילה ועל כוחה. הדברים נכתבו על רקע שאלות של תלמידים בנושא התפילה. חלקו השני של הספר עוסק במידת האמת ובהפנמתה. 512 עמ'. טל' 08-9945677.

שלחן שבת

מצרים אז והיום

יהודי מצוּוה שלא לשוב למצרים כדי להשתקע בה. התורה מזהירה על כך בכמה מקומות, ואחד מהם הוא בפרשתנו: "ולא ישיב את העם מצרימה... וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".

מלשון הרמב"ם משמע שהאיסור הזה אינו מוגבל לזמן מסויים, אלא הוא תקף תמיד, גם הזמן הזה (ולכן מצאנו דיון גדול בשאלה איך הרמב"ם עצמו התגורר במצרים, ובכלל, כיצד חיו בה קהילות יהודיות רבות).

איסור שהותר

אולם בעניין האיסור להתחתן עם מצרי (עד הדור השלישי) הרמב"ם אומר שכיום התערבבו האומות ולכן אין האיסור חל עוד: "כשעלה סנחריב מלך אשור, בלבל כל האומות ועירבם זה בזה, והגלה אותם ממקומם, ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה, אנשים אחרים הם".

אם המצרים של ימינו כבר אינם המצרים של ימי קדם, ולכן הותר להתחתן עם מצרי (שהתגייר) – מדוע אפוא לא התבטל גם האיסור לשוב למצרים; והלוא מצרים של היום כבר אינה מצרים המקורית?

קבוע לא מתבטל

השוני בין שני האיסורים נובע מהשוני בגדרים שלהם. נכון שרוב תושביה של מצרים כיום אינם התושבים המקוריים, שעליהם נאמר האיסור, אבל עדיין יש בה גם צאצאים של המצרים הקדמונים. המיעוט הזה מתבטל מפני הרוב כאשר הוא פורש ממנו, וזה המצב של מצרי שבא להתגייר – בעצם בואו להתגייר הוא יוצא ופורש מהרוב, ולכן האיסור מתבטל.

אולם כאשר מדובר על האיסור לחזור למצרים, כל עוד חיים במצרים צאצאים של המצרים הקדמונים, ואף שהם מיעוט בתוך כלל התושבים, הרי מכיוון שאין הם פורשים מהרוב, יש להם דין של 'קבוע', שאינו מתבטל, ולכן הם גורמים שעדיין יחול האיסור להתיישב במצרים, כדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים של המצרים.

תוספת התעוררות

מכל האמור יש להפיק תוספת התעוררות בעבודת ה' בימינו: אמנם כל הכתוב בתורה הוא נצחי, אבל יש דברים שנצחיותם היא רק במובן הרוחני, ואילו במובן הגשמי כבר יש מציאות אחרת, ויש דברים שהם נצחיים גם במובנים הגשמיים, ואין בהם שינוי, דבר המשקף את התוקף הגדול יותר בנצחיותם.

אנו רואים שהתורה מחברת את העונש למצרים עם מעלתו המיוחדת של עם-ישראל. קודם מתן-התורה אמר הקב"ה: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", ובהמשך לכך נאמר "ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים". כשאנו רואים אפוא שהאיסור לשוב למצרים חל כיום, מפני שעדיין חיים במצרים צאצאי אותם מצרים ששעבדו את אבותינו – הדבר מחזק את התביעה שכל יהודי יתחזק בקיום התורה והמצוות ולהתנהג כ'עם סגולה' וכ'ממלכת כוהנים', עד שהדבר יבוא לידי גילוי מלא בביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש. 

(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 171)

  מן המעיין

רב ותלמיד

להעמיד תלמידים

"בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת יא,ו). רבי עקיבא אומר: אם היו לך תלמידים בנערותך עשה לך תלמידים בזקנותך, שאין אתה יודע איזה מהן מתקיים לך, זה או זה, ואם שניהם כאחד טובים.

(מדרש רבה)

הרב כמלאך

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב) "כי שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" – אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו.

(מועד קטן יז,א)

תלמידים אמיתיים

"העמידו תלמידים הרבה" (אבות א,א). חז"ל דורשים מהרב שלא יסתפק ב'מאזינים' בלבד, הבאים רק לשמוע תורה מהרב, אלא עליו להעמיד תלמידים, שיהיו קשובים לרבם, תלמידים שזיקתם לרבם תהיה גדולה וחזקה.

(הרבי מליובאוויטש)

כאב ובנו

הקשר הנפשי של התלמיד עם רבו גדול כל-כך, שאם הם מתראים לאחר זמן-מה שלא ראו זה את זה, הם מתפרצים בבכי, בכי הנובע מגודל שמחתם על הפגישה, וכפי שמקובלת תופעה זו באב ובנו או קרובים אחרים.

(ספר המאמרים תש"א)

גדולה שימושה

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן-יוחאי: גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנאמר (מלכים-ב ג,יא): "אלישע בן-שפט אשר יצק מים על ידי אליהו". 'למד' לא נאמר אלא 'יצק', מלמד שגדולה שימושה יותר מלימודה.

(ברכות ז,ב)

שימוש בחיי החסידים

בחיי החסידים והחסידות רואים זאת במוחש. השימוש של זקני החסידים פעל הרבה יותר מהלימוד. הלימוד עשה את התלמיד משכיל ומבין עניין שכלי, ואילו השימוש עשהו עובד ה' וחסיד.

(לקוטי דיבורים)

לא להתבייש

"הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה). כשם שאין אדם מתבייש לומר לחברו השקני מים, כך אל יתבייש לומר לקטן ממנו למדני תורה, למדני דבר זה.

(מדרש תנחומא)

טובים השניים

"טובים השניים מן האחד". טובים השניים, שהם יגעים בתורה, מן האחד שעוסק בה לעצמו. כי אם ייפלו, האחד יקים את חברו, שאם אחד מהם שכח הלכה, חברו מחזיר ההלכה. "והחוט המשולש לא במהרה יינתק", זה הרב שהוא מחזיר להם טעותם.

(מדרש רבה)

אמרת השבוע

דין אמת

אישה אחת, בוכייה ונסערת, באה לפני רבי צבי-הירש מרימנוב, והתאוננה שהדיינים שדנו בדין-תורה שהיה לה עשו לה עוול ועיוותו את הדין. ציווה הצדיק לקרוא לדיינים ואמר להם: "נראה לי שטעיתם בדין. הראו-נא לי את המקור שעליו סמכתם את פסק-דינכם".

פתחו הדיינים את שולחן-ערוך 'חושן משפט', בסעיף שעליו התבססו בפסק-דינם, וכשעיינו בו לעומקו התברר שאכן טעו.

שאל אחד הדיינים, איך ידע הצדיק שטעו קודם שראה את הדברים. אמר להם: "כתוב 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'. אילו הייתם דנים דין אמת, לא הייתה האישה יכולה לבכות כל-כך".

 מעשה שהיה

מצווה טהורה

הצדיק רבי זושא מאניפולי, מבחירי תלמידיו של המגיד ממזריטש, היה כל ימי חייו עני מרוד. כאשר הגיעה בתו לפרקה, לא הייתה בידו פרוטה כדי להשיאה. בני ביתו הדואגים דחקו בו שוב ושוב למצוא פתרון ומוצא בדרך-הטבע. רבי זושא מצידו שם את מבטחו בה' וציפה לישועה.

יום אחד נקרא רבי זושא על-ידי רבו, המגיד, לבוא למזריטש. לא היה זה עניין שבשגרה – שהרבי ישגר שליח מיוחד ויזמין תלמיד לבוא אליו. רבי זושא לא שאל שאלות מיותרות; הרבי קורא – באים! בחיל וברעדה צרר צרור קטן ומיהר לצאת לדרך.

בהגיעו למזריטש החיש רבי זושא את פעמיו לבית רבו. בראש מורכן ובציפייה דרוכה נכנס פנימה אל הקודש, ממתין בדממה למוצא פי הרבי. המגיד האיר לו פנים, כתמיד, ולא האריך בהקדמות. ''יודע אני כי אין בידך הכסף הדרוש להוצאות חתונת בתך; הא לך חמש-מאות רובל, ומן השמים יסייעו בידך למצוא לבתך חתן ראוי'', אמר לתלמידו המשתאה והצביע על צרור שהיה מונח על השולחן.

רבי זושא הביט ברבו בהכרת תודה עמוקה והתקשה להביע במילים את רגשותיו. המגיד שתק ולא יסף, ורבי זושא הבין כי בכך השלים הרבי את דבריו. הנהן בראשו ויצא מהחדר פוסע לאחוריו. שמח וטוב-לב יצא לשוב לאניפולי. כעת קיבל העניין כולו מימד של שליחות מהרבי!...

בדרכו נקלע רבי זושא לאכסניית-דרכים. לפתע שמע קול רעש ומהומה, מלוּוה בכיות רמות. הביט רבי זושא מבעד חלון חדרו, שמע מילה פה ובכייה שם, וקלט כי מדובר בשמחת נישואיה של יתומה שהופרה. התברר כי ברגע האחרון ממש החליט החתן לבטל את החתונה ולנטוש את הכלה המיועדת.

יצא רבי זושא לבדוק את פשר העניין. לאחר בירור קצר נודע לו מפי המוזמנים, כי האלמנה, אם הכלה, גילתה זמן קצר לפני החופה כי כסף הנדוניה, בסך חמש-מאות רובל, שנאסף בעמל רב – אבד. באותו רגע הודיע החתן, שהיה גם הוא יתום, כי אם לא יקבל עד החופה את מלוא הסכום שעליו התחייבה משפחת הכלה, יבטל את החתונה וייטוש את הכלה. הכלה ואימהּ ייבבו בשיברון-לב והמוזמנים הנבוכים התרוצצו בכל פינה, מחפשים את הנדוניה האבודה.

בכיין של אם הכלה ושל הכלה עצמה עורר את רחמיו של הצדיק. לפתע נשמעה קריאה רמה: ''מצאתי את הכסף! הכסף נמצא!''. זה היה קולו של רבי זושא. ההתרגשות במקום הייתה גדולה, והשמחה המופרת הושבה באחת על כנה. ואולם למרבה ההפתעה הודיע רבי זושא, כי הוא דורש 'עמלה' כשכר-טרחה וכהכרת תודה על יושרו – עשרה אחוזים מערך ה'מציאה'.

נדהם הקהל מחוצפתו של ההלך העני, ובני המשפחות החלו לגעור בו: ''אינך מתבייש?! האין בליבך רחמים על כלה יתומה וענייה?!".

דבר לא הועיל; רבי זושא עמד על שלו. הקהל החל לאבד את סבלנותו ולבסוף לקחו אותו אל רב העיירה וזה פסק, כצפוי, כי על רבי זושא להחזיר מיד את כל הכסף ל'בעליו'. הנאספים נאלצו להוציא את הכסף בכוח מרשותו של רבי זושא. לאחר מכן גירשוהו בחרפה מן העיירה.

לימים עבר המגיד ממזריטש באותה עיירה. כמשיח לפי תומו סיפר לו רב העיירה על התנהגותו התמוהה של אותו הלך עני. מתיאור פניו של ההלך ומשאר מפרטים שהזכיר הרב בדבריו, הבין המגיד כי מדובר ברבי זושא תלמידו.

לא חלף זמן רב ורבי זושא בא למזריטש. כשנכנס אל רבו, שאלו המגיד אם אמנם הוא שגורש מן העיירה, משום שסירב למסור את כל חמש-מאות הרובלים לידי החתן והכלה. רבי זושא השיב בחיוב והמגיד ביקשו לנמק את התנהגותו התמוהה.

השיב לו רבי זושא: ''כשראיתי את יגונם של בני העניים היתומים בחופתם, נכמרו רחמיי עליהם, והחלטתי להעניק להם את הכסף שנתן לי הרבי לצורך נישואי בתי. אולם בדרך לחדרי, כשהלכתי להביא את הכסף, נצמד אליי היצר-הרע כעלוקה והחל לשתול בי מחשבות פסולות של גאווה. 'אתה גדול מאברהם אבינו!', שמעתי את אותו מלך זקן וכסיל לוחש באוזני.

"חששתי שמידת הגאווה תחדור לתוך ליבי, ומיד עניתי ליצר-הרע: ''מבקש אתה להכשילני? אראה לך כי ייטלו ממני את הכסף ואף יגרשו אותי מן העיר בחרפות ובגידופים!''... וכך אמנם היה. ביקשתי ממשפחת הכלה 'שכר-טרחה' על החזרת ה'אבדה', ובתגובה על כך גורשתי מהעיר בחרפה. כך אפוא זכיתי במצווה טהורה, בלא גאווה".

"ומה באשר לבתך?", התעניין המגיד.

"הודו לה' כי טוב!", השיב לו רבי זושא בפנים קורנות מאושר. "זמן-מה לאחר שובי לביתי זימן לי הקב"ה שידוך הגון בעבור בתי והכול בא על מקומו בשלום".

 תשובה

תשובה בשמחה

היו זמנים שההעולם היהודי היה מתעטף בימי חודש אלול באווירה של עצבות, מרה שחורה וקדרות. החסידות הביאה משב-רוח חדש גם לחודש אלול, והכניסה בו רוח-חיים של שמחה ושל התלהבות. היא לימדה מושג שהיה עד כה חדש ואפילו סותר – תשובה מתוך שמחה.

באחת משיחותיו (לקוטי דיבורים עמ' 68) מתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש את השינוי הזה: "בעבר, כשהגיע אלול, הייתה נופלת על כולם מרה שחורה. הכול היו כמו מתכסים בענן. שררה עצבות גדולה, וענן של עצב היה נסוך על פני כול. הבעש"ט הכניס חיות בעבודה... הוא סילק החוצה את זוהמת המרה שחורה והעצבות, והביא לידי כך, שגם צדיק יודע שעליו לחזור בתשובה".

הרצפה רטובה

על אדמו"ר ה'אמצעי' מסופר, שבהיותו ילד שמע פעם אחת את רופא העיירה אומר: "אנחנו כבר בתוך-תוכו של אלול, ועדיין לא העמדתי את העלוקות". הוא התכוון לומר, שהימים כבר ימי סוף הקיץ, ימי אלול, ועדיין לא השיג את העלוקות (עלוקות אפשר היה להשיג רק בקיץ, שכן בחורף היו מסתתרות).

לאחר מכן, כשחזר הילד מן ה'חדר', פגש חבורה עליזה של חסידים. אמר להם הילד: "אנו כבר בתוך-תוכו של אלול, ועדיין לא העמדתם את העלוקות ואתם יושבים ומתבדחים". תהו החסידים והילד הסביר, שתפקיד העלוקה להקיז את הדם המקולקל ולהשקיט את רתיחת הדם, וזו עבודת חודש אלול – עבודת ההכנה לראש-השנה.

הגיעו הדברים לאוזני אבי הילד, רבנו הזקן, והוא הגיב: "זו דרכו של הבעש"ט, שמכל דבר שרואים או שומעים צריכים להפיק לקח בעבודת ה'. אנחנו עמלנו וכאבנו על כך, ואילו אצל בנינו זה כבר דבר טבעי ומוּלד. מי שילך בדרך זו – מבטיח אני לו כי ימשיך ניצוץ טוב שיסייעו בעבודה, לו ולזרעו לדורי-דורות".

בראש-השנה של אותה שנה הייתה רצפת בית-המדרש רטובה מדמעות, בעקבות דבריו של אדמו"ר האמצעי. בשמחת-תורה של אותה שנה התגוללו בבית-המדרש נעליים קרועות, מן השמחה ומן הריקודים הגדולים, בעקבות הבטחת רבנו הזקן (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 5).

לא ללטף את היצר

זקני החסידים לדורותיהם הזהירו את מחונכיהם, שבכל זמן מזמני השנה יזכרו איך היה נראה זמן זה אצל חסידים בשנים שעברו. איך היו נראים פעם אצל חסידים חודש אלול, ימי הסליחות, ההקדמה לראש-השנה ויום-הכיפורים, זמן שמחתנו, ימי החול, שבתות ומועדי השנה (ספר המאמרים תש"ט עמ' 207).

חודש החשבון הוא חודש אלול. במשך השנה עושים רק חשבונות שבטוחים כי לא יביאו לידי חלישות או אף לידי שמץ של ייאוש בעבודה. אבל בחודש אלול עורכים חשבון-נפש מקיף ויסודי (איגרות-קודש כרך ח עמ' עב).

החסיד רבי שמואל-בצלאל מליובאוויטש היה אומר: "בעת אמירת 'אשמנו' צריכים להכות על הלב במקל, לא ביד. כשמכים אותו ביד, חושב היצר-הרע שמלטפים אותו" (ליקוטי-דיבורים כרך ג, עמ' תצג).

וכך תורת החסידות מפרשת את רמזי אלול: "כי לולא התמהמהנו, כי עתה שבנו זה פעמיים". כאשר אדם מתמהמה ומאריך בחשבון-הנפש בחודש אלול ('לולא' אותיות אלול), שבנו – לפי אופן זה תהיה התשובה שלו, זה פעמיים – התשובה הכללית של ראש-השנה והתשובה הפרטית של יום-הכיפורים (הוספות לכתר-שם-טוב, סימן יג).

"אריה שאג מי לא יירא". 'אריה' – ראשי-תיבות: אלול, ראש-השנה, יום-הכיפורים, הושענא-רבה. כשמגיעים ימים אלו – לב מי לא יירא (בשם השל"ה).

 בציפייה לגאולה

געגועים לימי הגלות

"כשיבוא המשיח - יתגעגעו לימי הגלות. אז ייחר לנו מדוע לא עסקנו בעבודה. אז יורגש הכאב הגדול של העדר עבודה. עכשיו, בימי הגלות, הוא זמן ההכנה לביאת המשיח" (לקוטי דיבורים חלק א, עמ' קלג)

 חיים יהודיים

רבנות בדואר האלקטרוני

בעיצומם של ימי הלחימה בצפון נחתה בארץ קבוצה של כמה עשרות יהודים שומרי מצוות. הם באו מכמה ארצות, ועם הגעתם שמו את פניהם למלון בירושלים. בקבוצה היו בעיקר רבני קהילות בתפוצות ואנשי עסקים. עד פגישתם במלון לא הכירו איש את רעהו, למרות הצד השווה לכולם – היותם חברים במכון 'לימודי דעת'.

'לימודי דעת' הוא מפעל ייחודי, בין-לאומי, המציע לכל יהודי להשתלם בהלכה, תוך ניצול תקשורת המחשבים. אפשר להסתפק בקורסים קצרים, בסוגיות ממוקדות כגון אתיקה בעסקים, המטבח הכשר, שבת ועוד. אפשר להרחיב את היריעה וללמוד ביסודיות את הלכות איסור והיתר, דיני שבת, עירובין, קידושין ועוד. למטיבי-הלכת שמורים שני מסלולי לימוד ארוכים ותובעניים במיוחד – הוראה ודיינות.

שיעורים לתיבה האישית

מאחורי המפעל עומד ר' פישל טוד מהעיירה לייקווד שבמדינת ניו-ג'רסי. טוד, שמצא את דרכו אל היהדות, מתמסר כבר שנים להגברת הלימוד של הלכה למעשה. "מטרתנו לסייע לכל מי ששואף להרחיב את שליטתו בהלכה", אומר טוד. "יש, למשל, אנשי עסקים שחשוב להם לרכוש בקיאות בהלכות ריבית. יש מי שעיסוקם המקצועי מחייב ידע הלכתי בתחומים מגוּונים. למשל, רופאים, או מי שיצאו לשליחות בקהילות יהודיות נידחות. יש המבקשים לרענן ידע תורני נשכח ויש מי שפשוט חשקה נפשם בתורה".

צוות של רבנים ודיינים הכין את מסלולי הלימוד, הבנויים כמערכי-שיעור. השיעורים מגיעים, פעמיים בשבוע, היישר לתיבת הדואר האלקטרוני. אחת לתקופה נערך מבחן-ביניים מסכם ובסוף כל קורס או מסלול-לימוד ניתנת תעודה המשקפת את היקף הידיעות שרכש הלומד.

שואלים את הרב

אחד מחברי הצוות הוא הדיין הרב יצחק-צבי אושינסקי משכונת הר-נוף בירושלים. הרב אושינסקי חבר בכמה הרכבים דייניים ומבודקי בחינות ההוראה של 'היכל שלמה', והוא מרכז את מסלול לימודי הדיינות ב'לימודי דעת'. "מרבית החברים הם מארה"ב", הוא אומר, "אך יש גם קבוצה מצרפת, מאנגליה ומעוד ארצות, וגם מהארץ. רק לאחרונה הצטרפו אלינו רופא בכיר בהדסה עין-כרם ורב של בסיס גדול בצה"ל".

אנשים מפנים אליו שאלות בשעת הלימוד, והוא משיב. הכול בדואר אלקטרוני. "המעלה היא שאין מגבלה של שעות", אומר הרב אושינסקי. "כשיש לי רגע פנוי, אני ניגש למחשב ועונה". את המילים "רגע פנוי" אומר מי שנוסף על עיסוקיו הרבים, נאלץ לתמרן בין שלישיית בנותיו בנות החמש והתאומות שילדה רעייתו לפני כשלושה חודשים.

מפגש שנתי

רבנים נוספים מרכזים את שאר מסלולי הלימוד. ההצטרפות נעשית דרך אתר האינטרנט limd.co.il, והיא כרוכה בדמי מינוי חודשיים. לצד מסלולי הלימוד הנזכרים אפשר להפנות לרב אושינסקי שאלות הלכתיות הנוגעות לחיי היום-יום. בין השאלות שמצאנו: "האם מותר לשתות כוס קולה או לאכול סלט ירקות במסעדה לא-כשרה?" ועוד.

אחת בשנה מגיעים התלמידים מכל רחבי העולם לחזרה מסכמת על הנלמד ולבחינה שבסופה קבלת תעודה. זו גם להם ההזדמנות לפגוש סוף-סוף את הרבנים המלמדים אותם הלכה, ולהיווכח כי אלה אינם 'וירטואליים'...

הרב אושינסקי: "כשיש לי רגע פנוי, אני ניגש ועונה"

 פינת ההלכה ומנהג

אין להקדים לתפילת הציבור

שאלה: מי שמתפלל עם הציבור, והציבור מתפלל לאט, האם מותר לו להקדים ולהתפלל 'שמונה-עשרה' ('עמידה') כשהציבור עודנו בברכות קריאת שמע?

תשובה: חז"ל אסרו על אדם המתפלל בבית-הכנסת להקדים את תפילתו לתפילת הציבור (אפילו אם הוא רוצה לצאת ולהתפלל מחוץ לבית-הכנסת). שני טעמים נאמרו בזה: א) משום חשיבות התפילה בציבור, שאסור למי שנמצא בבית-הכנסת לוותר עליה ברצון. ב) משום שהוא כמבזה את הציבור, או משום שאחר-כך יעמוד בטל בשעה שהם מתפללים, ויבוא לידי חשד וחילול-השם.

אפילו האדם רוצה להקדים את תפילתו כדי להספיק להגיע לשיעור-תורה קבוע, או מפני שהוא ממהר לצאת לדרך, לא יעשה כן. ואם הוא חושש שיגיע למצב כזה, מוטב שיתפלל בביתו. רק אם הוא אנוס או חולה, מותר לו להקדים. וה'בית-יוסף' אוסר גם זאת.

אולם יש לדעת, שתפילה בציבור היא כאשר (לפחות) שישה אנשים (בנוכחות עוד ארבעה) התחילו את תפילת 'שמונה-עשרה' עם שליח-הציבור. גם אם כמה מהשישה לא התחילו 'שמונה עשרה' בדיוק עם החזן, אבל התחילו אותה בשעה שהמתפללים האחרים עדיין עמדו בתפילתם – נחשב הדבר תפילה בציבור.

לכן מסתבר, שגם המקדים את תפילתו לתפילת הציבור, אבל למעשה הוא מתפלל עם הציבור חלק מהתפילה (ועל-כן ניתן לצרפו למניין זה), הרי זה מתפלל בציבור (ולא "מקדים תפילתו לתפילתם"), ואין חשש לעשות כן כשיש לכך סיבה נכונה, כגון אם הוא אכן אינו יכול להתפלל בכוונה בקצב איטי מדיי (אבל לא כשכוונתו להספיק ללמוד וכדומה).

מקורות: ברכות כח,ב. רמב"ם הל' תפילה פ"י הט"ז. טושו"ע או"ח סי' צ ס"י, נו"כ, ושו"ע אדמו"ר הזקן שם סי"א. הלכה ברורה שם בבירור הלכה ס"ק כ, וש"נ. אשי ישראל פי"ב הערה טו, וש"נ. שו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סי' ז. תודה להרב אשר-לעמיל הכהן, רב קהילת חב"ד, ביתר-עילית.