בשבתות הסמוכות לחג השבועות ולראש-השנה קוראים את פרשת במדבר ופרשת ניצבים, כי הן עוסקות באחדות שהיא ההכנה הראויה לימים אלה * כשיש אחדות, "בהתאסף ראשי עם יחד" – אפשר לפעול את עניין המלוכה, "ויהי בישורון מלך" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. לפני1 ראש-השנה2, וכן לפני שבועות, קורין בפרשת התוכחה: לפני שבועות – פרשת בחוקותי, ולפני ראש-השנה – פרשת תבוא. אלא שלאחרי פרשה זו קורין פרשה נוספת: לפני שבועות – פרשת במדבר, ולפעמים גם פרשת נשא; ולפני ראש-השנה – פרשת ניצבים, ולפעמים גם פרשת וילך, בכדי להפסיק בין התוכחה ליום-טוב.
והטעם לזה – כיוון שהתוכחה אינה עניין של עונשים חס-ושלום3, אלא עניין של טהרה וזיכוך הכלי, ולכן קורין אותה לפני שבועות וראש-השנה – כי, כשם שבגשמיות, לפני שמניחים בתוך כלי דבר חשוב ויקר ביותר, בהכרח להדיח את הכלי, לכלות את "קללותיה", כלשון הש"ס4 – כן הוא גם ברוחניות.
ולכן, לפני הגילויים דמתן-תורה ולפני הגילויים דראש-השנה, שבכל ראש-השנה נמשכת המשכה חדשה שלא היתה מעולם5, היינו שאפילו בזמן שבית-המקדש היה קיים לא היתה המשכה כזו – הרי בכדי לקבל המשכה זו, בהכרח שתהיה תחילה טהרת הכלי.
כלומר, שמבלי הבט על כך שלמשך זמן קצר על-כל-פנים הרי זה ייסורים, ובפרט לגבי בן מלך שהוא גם בן יחיד (שהרי כל בני ישראל הם בנים יחידים של מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא)6, ולכן גם כאשר דבר קטן בלבד אינו כדבעי ("עפעס א קלייניקייט וואס איז ניט אזוי") אינו יכול כבר לסבול זאת7, (ולכן מפסיקים בפרשה, כנ"ל) – אף-על פי כן, כדאי אצל "אבינו אב הרחמן", ואפילו "אב הרחמים"8, שלשעה קלה יהיה שלא באופן טוב כל-כך, בשביל הדבר היקר שייתן לאחרי זה.
ב. אמנם, כל זה אינו אלא עניין של טהרת הכלי, דהיינו, טהרה מהדברים הלא טובים המונעים את הגילוי, אבל אין זה הכנה חיובית להגילוי.
וכיוון שצריכה להיות גם הכנה חיובית להגילוי – לכן קורין פרשה נוספת לאחר התוכחה, דהיינו שלאחרי שישנה טהרת הכלי, קורין פרשה נוספת בתורה, שהיא הכנה לקבלת הגילוי.
אלא שזהו טעם לכללות העניין שקורין פרשה נוספת (איזו שתהיה) לאחר התוכחה, אבל עדיין צריך ביאור מדוע עניין זה הוא בפרשת ניצבים ובפרשת במדבר דווקא.
וביאור העניין: אמרו חז"ל9 "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", דהיינו שהשלום והאחדות הם כלי המחזיק ברכתו של הקב"ה, וכמו שאומרים בתפילה10 "ברכנו אבינו כולנו כאחד", ודווקא אז הברכה היא "באור פניך".
ולכן קורין פרשת ניצבים ופרשת במדבר דווקא – כי בפרשיות אלו מדובר על דבר עניין האחדות והשלום, שהם הכנה להגילויים דראש-השנה וחג השבועות:
בפרשת ניצבים – "אתם ניצבים היום כולכם", "ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך"11, שכולם הם "קומה אחת שלימה" (כמבואר בליקוטי-תורה11), שהוא עניין האחדות.
ובפרשת במדבר – הרי כל החומש נקרא בשם "חומש הפקודים"12, ובפרט הפרשה הראשונה שבו, שבה מדובר על-דבר עניין הפקודים. ובעניין הפקודים והמניין מודגש עניין האחדות – שכיוון שכל בני ישראל הם בשווה, מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, שהרי בהמניין דשישים ריבוא, גם הגדול שבגדולים אינו נחשב יותר מאחד, וגם הפחות שבפחותים אינו נחשב פחות מאחד13.
ג. והנה, כל הכנה והכשרה, אף שאינה אלא הכנה, בהכרח שתהיה מעין הגילוי, ולכן, כיוון שיש חילוק בין הגילויים דראש-השנה להגילויים דשבועות, הרי מובן שישנו חילוק גם בנוגע לההכנות, הן ההכנה דטהרת הכלי והן ההכנה דאחדות.
החילוק14 בין התוכחות דפרשת בחוקותי, שקורין קודם שבועות, להתוכחה דפרשת תבוא, שקורין קודם ראש-השנה, הוא – שבהתוכחה דפרשת בחוקותי ישנן מ"ט קללות, ובפרשת תבוא, צ"ח, ב' פעמים ככה15.
ומזה מובן, שהגילויים דראש-השנה הם למעלה מהגילויים דשבועות, ולכן נדרשת גם טהרה יתירה.
העבודה והגילויים דשבועות הם בדרך "אור ישר", מלמעלה למטה, וכדאיתא בגמרא שמתן-תורה היה עניין של גירות16, ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"17. מה-שאין-כן העבודה והגילויים דתשרי עניינם תשובה, "אור חוזר", מלמטה למעלה, ולכן תיבת "תשרי" היא בסדר האותיות ת, ש, ר, שהוא סדר מלמטה למעלה18.
ולכן גם ההכנה לשבועות היא העבודה דניסן, אייר והתחלת סיוון, שהיא עבודת הצדיקים, "דודי לי ואני לו", מלמעלה למטה; וההכנה לראש-השנה היא העבודה דחודש אלול, עבודת בעלי-תשובה, "אני לדודי ו(אחר-כך) דודי לי"20, מלמטה למעלה21.
הגילויים ד"אור חוזר" הם למעלה מהגילויים ד"אור ישר", וכידוע22 מעלת בעלי-תשובה על צדיקים. וכן מצינו גם בלוחות, שלוחות השניות, שניתנו לאחרי חטא העגל, למחרת יום-הכיפורים, הם למעלה מלוחות הראשונות, שניתנו בחודש סיוון, והלשון בזה הוא23 "כפליים לתושיה"24 – ב' פעמים ככה, ולכן גם טהרת הכלי שלפני ראש-השנה היא כפולה.
וכן הוא גם בעניין הגלות והגאולה, שהסיבה להם היא חטא ותשובה: שורש הגלות הוא חטא העגל, ובעניין הגלות איתא "לקתה בכפליים", ועל-דרך זה בעניין החטא שהוא סיבת הגלות איתא "חטאה בכפליים", ועל-ידי זה באים להגאולה, שהיא "נחמה בכפליים", כמו שכתוב25 "נחמו נחמו"26.
ד. וכמו כן בההכנה הב', ההכנה דאחדות – ההכנה שלפני ראש-השנה היא למעלה מההכנה שלפני חג השבועות:
בפרשת במדבר (שקורין קודם שבועות) מודגש אמנם עניין האחדות, בכך שבעניין המניין כולם בשווה, אבל, המדובר הוא רק מצד התולדה, שמבלי הבט על כך שאחד הוא משבט פלוני ואחד משבט אחר, נמנים כולם בשווה.
מה-שאין-כן בפרשת ניצבים – מדובר מצד המדריגה ומצד העבודה, שבזה ישנם חילוקי מדריגות בין בני ישראל (שהרי ישנם "ראשיכם שבטיכם" וישנם "חוטב עציך ושואב מימך"), ואף-על-פי-כן, "אתם ניצבים היום כולכם", "לאחדים כאחד"27.
וטעם הדבר:
חג השבועות – עניינו מלמעלה למטה, עניין הגירות, ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ובעניין זה הכל שווים, ואין חילוקי מדריגות.
מה-שאין-כן ראש-השנה, שעניינו תשובה – הרי תשובה היא עבודה, ומכיוון שזוהי עבודה – הרי בהכרח שישנם אופני עבודה שונים, וממילא בהכרח שישנם חילוקי מדריגות – ישנם "ראשיכם שבטיכם" וישנם "חוטב עציך ושואב מימיך".
אלא, שאף שישנם חילוקי מדריגות, אף-על-פי-כן הרי זה באופן ד"כולכם", "לאחדים כאחד", שכל בני ישראל הם "קומה אחת שלימה", כיוון "שיש יתרון ומעלה בכל אחד ואחד שגבוה מחבירו וחבירו צריך לו"27. והיינו, שהראש מרגיש את מעלת הרגל – שדווקא שעל-ידי הרגל יכול הוא להגיע למחוז חפצו, ולכן זקוק הוא להרגל; והרגל מרגיש את מעלת הראש – ביודעו שדווקא על-ידי הראש יכול הוא לדעת לאן ללכת, ולכן מוכרח הוא להיות בטל ולהישמע להמוחין שבראש.
וכאשר הראש מרגיש את מעלת הרגל, והרגל את מעלת הראש – אזי נעשים "קומה אחת שלימה", ועד שמגיעים למדריגה נעלית יותר – "מבלי ימצא האדם ראש וסוף"28, שעניין זה נעשה בראש-השנה. וכמו שכתוב29 "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם", שדווקא "בהתאסף ראשי עם", כולם יחד, שהוא עניין ההתכללות "מבלי ימצא האדם ראש וסוף" – נעשה "תמליכוני עליכם"30.
וההכנה לזה היא, כאמור, ההתכללות ד"אתם ניצבים גו'" – שכל בני ישראל יחד הם "קומה אחת שלימה".
ועד שעיקר ההכנה לראש-השנה נעשית על-ידי עניין השלום והאחדות, ואילו בנוגע להכנה דטהרת הכלי – הרי כשם שבצד הטוב מצינו בגמרא31 שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, כן הוא גם בצד הלא טוב, שעל-ידי שעוסק וקורא ב"תוכחה" בתור לימוד התורה שזוהי חכמתו ורצונו יתברך, אזי "יוצא ידי חובתו" ("איז ער יוצא דערמיט אליין"), ודי בזה להכנה לכתיבה וחתימה טובה דראש-השנה, לשנה טובה ומתוקה.
ה. והנה, כיוון שעניין השלום הוא עניין נעלה ביותר, כלי המחזיק ברכתו של הקב"ה – יש על זה התנגדות גדולה, ולכן יש צורך בהשתדלות עצומה ביותר ("זייער א געוואלדיקע השתדלות") לעניין השלום.
והשתדלות זו צריכה להיות הן מצד הנשמה והן מצד הגוף:
העבודה בכלל – ניתנה לנשמה ולגוף יחד. הנשמה לבדה אינה שייכת לעבודה, וגם הגוף לבדו אינו שייך לעבודה; העבודה ניתנה לשניהם יחד, ששניהם יחד הם האדם. וכן הוא בענין השלום – שההשתדלות בזה צריכה להיות הן מצד הנשמה והן מצד הגוף.
מצד הנשמה – על-ידי ההתבוננות הנ"ל, שהראש צריך להרגיש מעלת הרגל והרגל צריך להרגיש מעלת הראש, כיוון שכל אחד מהם משלים את חבירו, ומצד זה הנשמות "כולן מתאימות", כמבואר בתניא פל"ב.
אלא שזהו עניין האחדות שמצד הנשמה בלבד, כמבואר בתניא שהעניין ד"כולן מתאימות" הוא רק מצד הנשמה, אבל מצד הגוף ישנו עניין של פירוד כו' ("שהגופים מחולקים").
וכדי לפעול עניין האחדות גם מצד הגוף – הרי זה על-פי מה שנאמר בגמרא32 "גדולה לגימה שמקרבת", והיינו, שכולם יחד יאמרו "לחיים", שעל-ידי זה פועלים גם על הגוף, שלא זו בלבד שאינו מונע לעניין האחדות, אלא אדרבה – שמסייע לזה.
* * *
ו. שבת זו היא השבת שלפני ראש-השנה, ונותרו שלושה ימים עד ראש-השנה, והרי שלושה ימים הם תקופה של הכנה, כפי שמצינו33 בנוגע לשבת, ש"קמי שבתא" מתחיל מיום רביעי בשבוע, ולכן אומרים ב"שיר של יום" דיום הרביעי "לכו נרננה"34. והיינו, שישנו עדיין די זמן כדי להכין את עצמו לראש-השנה.
והנה, שלושה ימים אלו הם בחודש אלול, שהוא חודש הרחמים, וגדלה מעלתו אפילו על ראש-השנה.
ז. וביאור הענין:
מבואר בליקוטי-תורה35 בהמשל דמלך בשדה, שכאשר המלך נמצא בהיכל מלכותו, אזי "אין נכנסים כי-אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה". ומי שיש לו בקשה שברצונו למסור למלך – עליו למוסרה לה"ממונים", שבודקים את הבקשות ומחליטים אם זוהי בקשה המתאימה למלך, ואם אינה מתאימה – שולחים אותה לשר, או גם להעבד, הממונה על זה.
וכן הוא גם למעלה – שלא הכל יכולים לגשת תמיד להקב"ה, ולא את כל הבקשות אפשר למסור אליו. בקשות נעלות ביותר – אפשר למסור להמלך, אבל בקשות נמוכות – הרי זה בזיון המלך שימסרו לו בקשות אלה.
– ר' שמואל מונקעס36 נסע פעם לאדמו"ר הזקן לראש-השנה, ובזמן אמירת סליחות היה בפונדק ("קרעטשמע") באמצע הדרך. כשהגיע זמן אמירת הסליחות, קם בעל הפונדק לאמירת סליחות, וקרא לר' שמואל להצטרף אליו, נענה ר' שמואל: "סליחות? מה הן סליחות?", וה"ישובנ'יק" הסביר לו, שמבקשים מהקב"ה שתהיה שנה טובה, שתהיה פרנסה וכו', ענה לו ר' שמואל: "פע! יהודים זקנים קמים באמצע הלילה לבקש מהקב"ה שיתן להם אוכל!"... –
מה-שאין-כן בחודש אלול – אזי "המלך בשדה" , ובהיותו בשדה – אין שום הגבלות, וכמבואר בליקוטי-תורה ש"רשאין (ומוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר37: ויכולין) כל מי שרוצה לצאת ולהקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות", ויתירה מזו, "מראה פנים שוחקות לכולם".
בחודש אלול – אין שום "ממונים", וניתן למסור את כל הבקשות, אפילו הבקשות הנמוכות ביותר, אל המלך עצמו, לפנימיותו ועצמותו – שזהו הלשון "להקביל פניו", היינו, פנימיות ועצמות המלך.
וזהו עניין התשובה דחודש אלול, שהיא "באור פני מלך חיים"38, ש"פני" קאי על פנימיות ועצמות אין-סוף ברוך-הוא.
ח. והנה, תוכן המעלה הנ"ל שנתבארה בליקוטי-תורה, הוא, שכולם יכולים לבקש את בקשותיהם, ושאפשר לבקש על כל דבר. ונוסף לזה, יש גם מעלה גם באופן הבקשה, דהיינו בהבקשה עצמה:
גם במצב ש"המלך בשדה", שאז יכול כל אחד ואחד לבקש ממנו, ולבקש כל מה שברצונו – הרי סוף-סוף צריך הוא עדיין לבקש, ומכיוון שבקשה היא אחד מב' אופנים: בכתב או בדיבור – הרי בהכרח שהמבקש יידע את שפת המדינה, לכתוב או על-כל-פנים לדבר בה.
מה-שאין-כן בחודש אלול – אין גם הגבלה זו, אלא הבקשה דחודש אלול היא על-ידי תקיעות, שהם קול פשוט, שאין בו שפה כלל.
וכידוע המשל בזה39 מבן מלך שהיה זמן רב בשביה, עד ששכח גם את לשון המלך, והתחיל לצעוק בקול פשוט, וצעקה זו מגעת עד המלך ("עס דערנעמט דעם מלך") – שזהו משל על צעקה פשוטה של יהודי, שצעקה זו מגעת ("דערנעמט") כביכול למעלה.
ואף שעניין זה נאמר על התקיעות דראש-השנה, ואילו התקיעות דחודש אלול, הרי עניינם בפשטות הוא "כדי40 להזהיר ישראל שיעשו תשובה"41 – הרי האמת היא, שהתקיעות דחודש אלול הן אותו העניין כמו התקיעות דראש-השנה. וראיה לזה – שהרי הטעם ש"אין תוקעין בערב ראש-השנה"42 הוא "כדי "לערבב השטן שיסבור שכבר עבר ראש-השנה"43, ומזה מוכח שהתקיעות דחודש אלול והתקיעות דראש-השנה הם אותו עניין.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ניצבים, כ"ז באלול, ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד, חלק שלישי (יד) עמ' 215-227 - בלתי מוגה)
------------------
1) סעיף זה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 392 ואילך. במהדורה זו ניתווספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
2) מגילה לא,ב (ומ"ש בתוס' – עיי"ש בחדא"ג מהרש"א}.
3) ראה לקו"ת בחוקותי מח, סע"א ואילך.
4) מגילה שם.
5) ראה תניא אגה"ק סי"ד.
6) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סימן קסז, וש"נ.
7) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ט עמ' 154. וש"נ.
8) שלמעלה מאב הרחמן – ראה לקו"ת דרושי ר"ה ס"ב,ד, שה"ש יו"ד, סע"ג ואילך.
9) סוף עוקצין.
10) ברכת "שים שלום". וראה תניא פל"ב.
11) ריש פרשתנו.
12) יומא סח,ב (במשנה). סוטה לו, רע"ב, מ,ב (במשנה).
13) ראה בארוכה 'תורת-מנחם – התוועדויות' חי"א עמ' 273 ואילך.
14) מכאן עד סוף הסעיף – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1.
15) ראה תנחומא ריש פרשתנו, הובא בפרש"י פרשתנו כט,יב.
16) ראה יבמות מו,ב.
17) שם כב,א. וש"נ.
18) ראה זח"ב קפ"ו א. הובא באוה"ת דרושי ר"ה עמ' א'שא.
19) שה"ש ב,טז.
20) שם ו,ג.
21) ראה לקו"ש חי"ט עמ' 158 ואילך. וש"נ.
22) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד. וראה סה"מ תש"ט עמ' 183 הערה 1.
23) שמו"ר רפמ"ו.
24) איוב יא,ו.
25) ישעיהו מ,א.
26) איכ"ר ספ"א.
27) לקו"ת ריש פרשתנו.
28) לקו"ת שם, וראה לקו"ש ח"ל עמ' 218 ואיך.
29) ברכה לג,ה.
30) ר"ה טז, סע"א. וש"נ.
31) מנחות בסופה.
32) ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.
33) פסחים קו, סע"א, וראה שו"ע אזה"ז או"ח סרצ"ט ס"ח.
34) ראה לקו"ד ח"א לב, סע"ב ואיך (נעתק ב"היום יום" כג כסלו).
35) פ' ראה לב,ב.
36) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה עמ' תלז ואילך.
37) סד"ה לך אמר לבי ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת עמ' 167 ה'תש"י עמ' 285).
38) משלי טז,טו.
39) המשך וככה תרל"ז פ"ע – בשם הבעש"ט. וראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקצ"ד ואילך, וש"נ.
40) טור או"ח רסתקפ"א. השלמה לשו"ע אדמוה"ז שם.
41) בעניין זה נאמר, שהתקיעות דאלול – ביחס להתקיעות דראש-השנה – עניינם "להתלמד".
42) רמ"א שם ס"ג, השלמה שם בסוף הסימן.
43) מג"א שם סקי"ד. השלמה שם.
|
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
