ר' דוב, שוחט ובודק באחת מערי רומניה, היה מחסידיו של אדמו"ר ה'צמח צדק' (רבי מנחם-מענדל) מליובאוויטש. ארוכה ולא-קלה הייתה הדרך מעיר מגוריו לעיירה ליובאוויטש אשר ברוסיה. בכל-זאת, מפעם לפעם נהג לעשות את המסע הארוך כדי להסתופף בצל רבו וליהנות מתורתו ומקדושתו.
פעם אחת, בדרכו חזרה מליובאוויטש, עבר ר' דוב בעיר פלונית שרבהּ, גאון בתורה ויהודי בא-בימים, נמנה אף הוא עם חסידי ה'צמח צדק'. ביקש החסיד לחזות בפני הרב הישיש ואף להחליף עמו דברים.
זה היה בערב שבת, ובני הקהילה יעצו לו להמתין עד למחרת היום, בעלות המנחה, שעת 'רעווא דרעווין', שבה נהג המרא-דאתרא לומר ברבים 'מאמר' חסידות ולאחר מכן לספר סיפור.
בהגיע השעה האמורה נאסף בבית-הכנסת קהל רב, שביקש לשתות ממעיינו של הרב. הצטופף האורח בין כולם, אך התקשה לשמוע את דברי הרב. הוא נאלץ להסתפק בצפייה בו מרחוק. לאחר שסיים הרב לומר דברי חסידות, החל לסיפר סיפור, ודמעות זלגו מעיניו. ר' דוב הצטער צער עמוק על שלא הצליח לשמוע את הנאמר ואת המסופר.
בצאת השבת נדחק ר' דוב והושיט לרב הישיש יד לשלום. מכיוון שהרב לא הכירו, החל להתעניין בו, במקום מגוריו ובמעשיו. כשסיפר לו ר' דוב היכן הוא גר וכי הוא מגיע זה-עתה מחצר הרבי, תלה בו הרב שתי עיניים זוהרות. במילים חמות מאוד ביטא את הערכתו למאמץ שעשה כדי לחלות את פני הרבי.
ניצל ר' דוב את ההזדמנות והביע את צערו על כי נבצר ממנו להקשיב לסיפור שסיפר הרב בשעת 'רעווא דרעווין'. "מפני חיבתי אליך, אספר שוב את הסיפור, בשבילך...", אמר הרב הישיש וסיפר:
פעם אחת ישבו החסידים בליובאוויטש ושיננו את 'מאמר' החסידות שזה-עתה שמעו מהרבי (ה'צמח צדק'). בתוך כך נכנס הגבאי לבית-המדרש וקרא לאחד מבני החבורה להיכנס אל הקודש פנימה.
בהיכנסו, הורה הרבי לחסיד מה שהורה וזה יצא מיד לדרכו, לביצוע ההוראה. ימים אחדים לא נראה החסיד בליובאוויטש. כשחזר, דחקו בו חבריו לגלות להם את המסתתר מאחורי היעלמותו הפתאומית.
כשגברו הפצרותיהם, נעתר להם החסיד וסיפר: בבואי אל הקודש, הורה לי הרבי לגשת מיד לכפר מסויים, שבו מתגורר פריץ פלוני, הידוע כשונא ישראל, ולומר לו כדברים האלה: "הרבי אמר שהגיעה כבר השעה לחזור בתשובה".
למשמע ההוראה אחזתני חרדה. "ברגע שאציג את רגליי בשער חצרו של הפריץ ישסו בי השומרים את כלביהם האימתניים או יהרגוני במו-ידיהם; ואם בכל-זאת אצליח לפגוש את הפריץ פנים-אל-פנים ואומר לו את הדברים, יאשימני בעזות-מצח ויהרגני כעונש על חוצפתי!", הבעתי את חששי לפני הרבי.
בתשובה מסר לי הרבי שם קדוש, והורה לי לכוונו מרגע כניסתי לתחום אחוזתו של הפריץ ועד צאתי משם.
ואמנם כך עשיתי. שום כלב לא התנפל עליי, כל שומר לא ניסה לפגוע בי והפריץ אף הוא – באורח פלא – ניאות מיד לקבלני. אמרתי לפריץ את המשפט האחד והיחיד ששם הרבי בפי, והלכתי. בצאתי משם שכחתי מיד את השם הקדוש שמסר לי הרבי.
עד כאן סיפורו של החסיד, אמר הרב הישיש. גם הפעם, כשסיפר את הדברים, ניכרה עליו התרגשות גדולה.
כעבור רגע המשיך הרב ואמר: לא חלפו ימים רבים והקול יצא כי הפריץ נעלם מביתו ועקבותיו לא נודעו. יהודי הסביבה נשמו לרווחה על ששונא ישראל זה הסתלק מהזירה.
יום אחד הגיע לליובאוויטש אדם לא-מוּכר. בגדיו קרועים ובלויים, שערותיו פרא ואין לו שיג ושיח עם איש. כל שעות היום והלילה ישב בבית-המדרש ועסק בתורה ובעבודה, מתענה ומסגף את גופו. איש לא ידע מיהו הזר השתקן והמוזר, חוץ ממתי-מספר אשר התלחשו ביניהם מפה לאוזן ובסודי-סודות, כי האורח אינו אלא אותו פריץ מרושע, שהתברר כי יהודי מתבולל היה ועתה חזר בתשובה שלמה.
כמה מאותם יחידי-סגולה, שהדבר נודע להם, העזו לפנות אל הרבי בשאלה: "ילמדנו רבנו, אם כוחו גדול כל-כך להפוך במשפט אחד איש אכזר ורשע גמור – לבעל-תשובה אמיתי, מדוע עלינו לעמול ולהתייגע קשות על תיקון נשמותינו?!".
ענה להם הרבי: "משל לרועה צאן שהיה מעביר את צאנו תחת שבטו ורועה אותם באחו. יש מהצאן שנוטשים את העדר ופונים לדרכים עקלקלות. יש מהם שאף מרחיקים נדוד, מהם העולים על הר גבוה או יורדים לבקעה עמוקה. מה יעשה הרועה, ירוץ אחר כל אחד ואחד מהם ויחזירו לעדר? הלוא יכלה את כל כוחותיו וזמנו ולא יבצע את תפקידו! שואג הוא אפוא בכל כוחו או שורק בפיו; זורק עליהם חפץ כלשהו – ומחזיר את כולם למרעה.
"אך מה יעשה הרועה בראותו שה אובד, שנפל לתוך בור עמוק ואין ביכולתו להיחלץ ממנו לבדו? או-אז משנס הרועה מותניים ויורד בעצמו לתוך הבור, ומעלה את השה על כתפיו"...
והנמשל ברור, סיים הרב הישיש את סיפורו לחסיד מרומניה, ושוב זלגו הדמעות מעיניו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
