חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:39 זריחה: 6:14 כ"א בחשון התש"פ, 19/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1032 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש שמחת תורה, כ"א בתשרי ה'תשס"ז (13/10/06)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1032 - כל המדורים ברצף
השמחה שמגלה מי אנחנו
חדש על המדף
יהודי אינו מתנתק מהתורה
שמחת-תורה
גילוי שכינה
ספר-תורה שניצל והציל
שואבים אוצרות
פריצת גדרי הגלות
ספר-תורה שאבד ופרוכת בלויה
הכול עולים לתורה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1032, ערב שבת שמחת תורה, כ"א בתשרי תשס"ז (13.10.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

השמחה שמגלה מי אנחנו

כשיהודי מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה

תקופת החגים חושפת פנים אחרות של עם-ישראל. האנשים נעשים רכים יותר, מפוייסים יותר. בתי-הכנסת המלאים בראש-השנה וביום-הכיפורים משקפים את הזיקה העמוקה למסורת ישראל. יום-הכיפורים שבו מדינה שלמה מושבתת ועומדת מלכת, היא תופעה חסרת-תקדים בעולם כולו. והשיא הוא הריקודים עד כלות הנשמה בשמחת-תורה עם ספרי-התורה הצמודים לחיקנו.

איפה האמת? האם המהות האמיתית שלנו באה לידי ביטוי בהתנהגות היום-יומית או בדמות שאנו לובשים ביום-הכיפורים ובשמחת-תורה? מהו ה'אני' האמיתי של אותו יהודי שרוקד בעיניים בורקות עם ספר-התורה, ואילו בימים רגילים של השנה הוא מתנהג בדרך שהיא רחוקה מאוד ממה שמצווה אותה תורה?

המשחק החיצוני

ובכן, האמת נמצאת בשמחת-תורה, ואילו כל השנה זו הצגה אחת גדולה. היא גדולה משום ששחקן בהצגה משחק בדרך-כלל משחק למען הקהל, ואילו כאן המשחק מושלם כל-כך, עד שהשחקנים עצמם משתכנעים שהדמות שהם לובשים היא דמותם האמיתית. לשם כך אנו זקוקים ליום-הכיפורים ולשמחת-תורה, כדי להיזכר שבעצם כל זה הוא משחק, ואילו במהותנו האמיתית אנו בני-אדם שונים לחלוטין.

תורת החסידות משקיעה מאמץ רב כדי להחדיר תפיסה זו למוחנו ולליבנו. הנטייה הטבעית היא לשפוט אנשים על-פי התנהגותם רוב הזמן. בוחן כליות ולב הוא רק הקב"ה, ואילו אנחנו רואים את המעשים ושומעים את הדיבורים, ועל-פי זה קובעים את התייחסותנו לאדם. לכן נדרש מאיתנו מאמץ כדי להבחין במהות האמיתית שמסתתרת מאחורי ה'הצגה' הגדולה הזאת.

המשל שנתנו גדולי החסידות לרעיון זה הוא מיהלום יקר-ערך שנפל לבוץ וכוסה בשכבה עבה של רפש וטיט. מי שמביט בו במבט שטחי, ימהר להשליכו הצידה, כגוש עפר חסר-ערך. אבל מי שיודע את האמת, יחזיק בגוש עפר זה בהתרגשות, בידעו שבפנים טמון האוצר היקר. הטיט והרפש אינם אלא שכבה חיצונית, אבל מאחוריהם מצוי היהלום הזוהר.

כזה הוא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בתוך נפשו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה ואף נלחם בה. הוא מציג כלפי סביבתו, ולפעמים אף כלפי עצמו, את שכבות הטיט והרפש. אבל אל-לנו ללכת שולל אחר ההסוואה. עלינו לזכור תמיד שבפנים מצויה הנקודה היהודית היקרה מפז.

מסר לכל השנה

כשאנו רואים את היהודי הזה מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. הוא לא היה מגיע לולא היה מרגיש שהשמחה הזאת היא גם שלו. כאן באה לידי ביטוי הנקודה היהודית שבנפשו. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה, שגם הוא מתגעגע לקדושה שמסומלת בה.

ביום הזה נופלות פתאום כל המחיצות. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, הפרופסור ליד השרברב, המהדר במצוות לצד הקל שבקלים. הריקוד איננו על מידת הידיעה של התורה ובשל ההקפדה על קיומה, אלא על עצם העובדה שאנחנו יהודים ועל עצם העובדה שיש לנו תורה. שמחה זו משותפת לכול, ולכן היא מקיפה את הכול.

השמחה של שמחת-תורה חותמת את חגי תשרי, וזה המסר שאיתו אנו יוצאים לחיי היום-יום של כל השנה – שכולנו יהודים חמים, אוהבי תורה ומחבביה. צריך רק להסיר בעדינות את שכבות האבק, ואז תתגלה אצל כולנו הנשמה היהודית הגדולה והשלמה.

שמחה זו של שמחת-תורה היא גם ההכנה לשמחה הגדולה שכולנו מצפים לה – שמחת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

חג שמח.

 ספרים

דבר חן / פאר משה

מאת הרב נתן אורטנר

בהוצאת המחבר

רבה של העיר לוד מגולל כאן את הפרשה המופלאה של הצלת האדמו"ר מבעלז בימי השואה, פעילות שאבי המחבר היה שותף לה. שפע של מסמכים ותכתובות, שהקיפו את כל העולם היהודי באותם ימים. ת"ד 503 לוד.

מסוד שיח חסידים

מאת הרב אהרן סורסקי

בהוצאת זיוותנים

העולם החסידי העשיר כפי שהוא משתקף בחיי הצוותא של חסידים ממתיקי-סוד. אוצר של סיפורים ומחשבה חסידית של אנשי-אמת שחיו בדורות קדומים. זה ספר ראשון בסדרה. 356 עמ'.

ביטחון והשתדלות

מאת אברהם ויינרוט

בהוצאת פלדהיים

מצד אחד נדרש האדם לשים את מבטחו בה', ובה-בשעה עליו להשתדל ולפעול בדרכי הטבע. היכן עוברת נקודת-האיזון בין שני הקטבים הללו? בסוגיה זו עוסק הספר שלפנינו. 310 עמ'. טל' 02-6513947.

השותפים / תעלומה בנמל התעופה

מאת שמואל ארגמן

בהוצאת דני ספרים

שני ספרי מתח, האחד למבוגרים והשני לילדים, בעלי מוטיבים יהודיים מובהקים. הספר הראשון מתאר את עלילת חייו של יהודי תושב דרום-אפריקה בדרכו להיות אחד מעשירי תבל. 411 עמודים. בספר השני שני סיפורים עלילתיים לנוער. 159 עמ'. טל' 08-6812225/6.

 שלחן שבת

יהודי אינו מתנתק מהתורה

הפרשה האחרונה של התורה, "וזאת הברכה", נקראת בשמחת-תורה, ויש בה כמה וכמה פסוקים המבטאים את הקשר בין עם-ישראל לתורה. אחד מהם הוא: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב".

לכאורה היה מתאים יותר לקרוא את הפסוק הזה בחג-השבועות, שבו אכן ציווה לנו משה את התורה. אולם כשנתעמק במשמעותו של הפסוק, לאור פירוש רש"י, נמצא שיש לו קשר מיוחד דווקא לשמחת-תורה.

אחוזה נצחית

לאחר שרש"י מפרש את הפסוק בפשטות (שהתורה, אשר ציווה לנו משה, "מורשה היא לקהילת יעקב") הוא מוסיף: "אחזנוה ולא נעזבנה". הביטוי "אחזנוה" הוא מלשון אחוזה. יש בית שאדם יכול למכרו ולהיפרד ממנו, ויש אחוזה, שגם אם הוא מוכר אותה, היא חוזרת אליו בסופו של דבר, כמו שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".

הקשר של יהודי עם התורה הוא בדוגמת אחוזה, שנשארת שלו לנצח. גם אם עם-ישראל נמסר בידי אומות-העולם, ואפילו אם יהודי מתנהג בדרך שאינה מצביעה על קשר גלוי בינו ובין התורה – נשארת התורה ירושה ואחוזה, והיא קשורה קשר בל-יינתק עם היהודי.

שלמות השמחה

עניין זה קשור במיוחד עם שמחת-תורה. ידוע הטעם מדוע בחג-הסוכות מוזכר הציווי על השמחה שלוש פעמים, בחג-השבועות פעם אחת ובפסח אין כלל אזכור לשמחה. שכן בחג-הפסח התבואה עדיין לא הבשילה, ולכן עדיין אין שמחה; בחג-השבועות היא כבר נקצרה, וכבר יש מידה מסויימת של שמחה, אבל עדיין התבואה נמצאת בשדות; ואילו בחג-הסוכות, 'חג האסיף', התבואה כבר נמצאת בבתים ובאסמים, ולכן השמחה שלמה.

עניין זה קיים גם בעבודת ה'. בחג-הפסח יצאו בני-ישראל ממצרים בעיקר בזכות האמונה, שאמנם היא היסוד לעבודת ה', אולם אין היא אלא יסוד בלבד. בחג-השבועות קיבלנו את התורה, בהתמסרות מופלאה, באמירת 'נעשה ונשמע', אבל עדיין אי-אפשר לדעת מה יהיה בהמשך. ואילו חג-הסוכות בא לאחר שחלה ירידה רוחנית גדולה ועם-ישראל נכשל בחטא העגל, ובכל-זאת חזר אל הקב"ה בתשובה שלמה, עד שביום-הכיפורים אמר הקב"ה: "סלחתי כדבריך". כאן מתברר שיהודים קשורים אל ה' ותורתו בעצם נפשם ואינם יכולים להינתק מהם.

למרות התהפוכות

השמחה הגדולה בשמחת-תורה משקפת את תחושת האושר שעם-ישראל חש על הקשר הנצחי שלו עם ה' ותורתו, קשר שנשאר איתן למרות התהפוכות שיכולות לעבור על היהודי.

קשר זה מתבטא בפסוק "תורה ציווה לנו משה", וכפירוש רש"י: "אחזנוה ולא נעזבנה". יהודי אינו יכול להינתק מהתורה. גם אם יהודי נפרד מהקב"ה ולא הלך בדרכיו, אין זה אלא מצב זמני, ובסופו של דבר הוא חוזר בוודאות למציאותו האמיתית – עבודת ה'. שכן "ישראל, אורייתא וקוב"ה – כולא חד".

(לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 229)

 מן המעיין

שמחת-תורה

להכניס שמחה בתורה

את שמחת-תורה חוגגים בסוף ימי חג-הסוכות, זמן שמחתנו, כדי להכניס את השמחה בתורה, ולעשות את התורה לתכלית שמחתנו.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

תמצית של שמחה

פעם אחת, בשמיני-עצרת, נכנס איש פשוט לאדמו"ר הזקן וביקשו להסביר לו במילים פשוטות מהו עניינו של 'שמיני-עצרת'. אמר לו הרבי: 'שמיני-עצרת' הוא כמו תמצית שעושים בצלחת קטנה, ואחר-כך לוקחים ממנה מעט-מעט ומערבבים במים. כך שמיני עצרת הוא כללות השמחה של כל השנה, וממנו נמשכת השמחה בכל ימות השנה.

לקחת בהקפה

בשמחת-תורה אמר הרבי הרש"ב מליובאוויטש: לאחר התשלום ב'מזומן' בעבודה של חודש אלול, ראש-השנה, עשרת ימי תשובה, יום-הכיפורים, סוכות, שמחת בית-השואבה ושמיני-עצרת, אפשר לקחת סחורה ב'הקפה' וללכת להקפות.

הכנה לכל השנה

שמחת-תורה נקבעה בתחילת השנה, כדי שתהיה הכנה לכל השנה, שננהג בה על פי התורה.

(שפת אמת)

שהתורה תשמח ביהודי

'שמחת-תורה' משמעותה השמחה של התורה. לא דיי לו לאדם מישראל שהוא שמח בתורה, אלא יהודי צריך להתנהג כך שגם התורה תשמח בו.

(רבי יוסף-דב מבריסק)

התפילות עולות בריקודים

מה הם הריקודים ביום שמיני-עצרת ושמחת-תורה – איני יכול להגיד, אבל זאת אומר: כל התפילות שאין להן עלייה כל ימות השנה, עולות ביום זה על ידי הריקודים.

(רבי שלום מבעלז)

שמחה על להבא

רבי מנחם-מענדל מקוצק אמר: שמחת-תורה היא על מה שנלמד מכאן ואילך, שכן על העבר מי הוא זה שיכול לומר על עצמו למדתי תורה כראוי!

בקשת צורכי הגוף

בראש-השנה וביום-הכיפורים על האדם לבקש ולהתפלל בעיקר עבור מלכות שמים וצורכי גבוה. בשמיני-עצרת ניתנת לאדם האפשרות להעתיר בתפילה גם בעבור צורכי גופו. לכן תיקנו בו את תפילת 'גשם'.

(יינה של תורה)

 אמרת השבוע

גילוי שכינה

אדמו"ר הזקן בעל התניא היה נוהג לערוך את ההקפות בליל שמיני-עצרת במעמד יחידי-סגולה. הוא היה אומר בעצמו את כל פסוקי 'אתה הראת', הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר בעצמו את פסוקי ההקפות. באמצע כל הקפה היה יוצא בריקוד, אוחז ספר-תורה בידו האחת ומניח את ידו השנייה על מי ממקורביו. בשעת הריקוד הזה הרגישו הנוכחים גילוי אור ממשי, ולכל אחד ואחד היה נדמה כאילו הוא נמצא במקום המקדש.

ר' פינחס רייזס, אחד מגדולי החסידים, סיפר: "כשהייתי בפעם הראשונה ב'הקפות היחידות' של הרבי, התחוללה בליבי מהפכה שלמה, וממש נעשיתי לאיש אחר. באותו רגע תיארתי לעצמי כיצד הרגיש אדם מישראל בזמן שבית-המקדש היה קיים, כשעלה לרגל וראה גילוי שכינה בבית-המקדש".

 מעשה שהיה

ספר-תורה שניצל והציל

בבוקר יום חמישי, ט"ז במרחשוון תרצ"ט, למחרת 'ליל הבדולח', נשמעו בסביבת מגורינו, בעיר מנהיים (העיר השנייה בגודלה במדינת באדן-ווּרטמברג שבגרמניה) הדי התפוצצויות רבות. אבי, אליעזר שטיין, אחז בידו של שלמה אחי בן התשע ויחדיו החישו את צעדיהם לעבר בית-הכנסת הסמוך לביתנו.

הלם וצער אחזו באבי בראותו את בית-הכנסת בוער באש. מתוך סיכון עצמי נכנס פנימה והוציא מתוך ארון-הקודש ספר-תורה אחד ושתי מגילות נביאים. עם השלל הקדוש הזה מיהר לחזור הביתה, שם עטף את ספר-התורה והמגילות בכמה שכבות של נייר ושמיכות וטמן אותם במקום סתר.

בי"ז באלול תרצ"ט פרצה המלחמה. זמן-מה לאחר מכן הועברו כל יהודי מנהיים למחנה ריכוז. מחלון ביתנו ראינו אלפי יהודים מובלים בידי חיילי אס-אס. משפחתנו לא נלקחה עם שאר היהודים, מפני שהיינו בעלי אזרחות רומנית.

תקופת המלחמה הייתה קשה מכל בחינה אפשרית. בלילות היו הפצצות, ואנחנו נאלצנו לרוץ עד לקצה הרחוב, שם שכן מקלט ציבורי. לילה אחד, בצאתנו מהמקלט לאחר הפגזה כבדה, היינו עדים למחזה קשה. כמעט כל הבתים ברחוב בערו באש מפצצות פוספור שהוטלו מן האוויר. הבית שלנו אפילו לא נשרט. הרגשנו שנס נעשה לנו והאמנו כי זה בזכות ספר-התורה הטמון בבית.

יום אחד לקח אבא את ספר-התורה ושתי המגילות ומסרם לידי שכן גוי, שהיה נאמן עליו. אבא שילם לו מטבע הגון בתמורה לשמירת הספר והמגילות עד סוף המלחמה. "לאחר המלחמה אבוא לקחתם", אמר לו אבא, כשהוא נושא תפילה חרישית לה' כי אמנם יזכה לכך.

בערב יום-הכיפורים תש"ד באו חיילים גרמנים לביתנו, ובתוך שעתיים הובילו אותנו ברחובות העיר לבית-הסוהר. שם הפרידו בינינו – את אימי, אותי ואת אסתר אחותי שלחו לאגף הנשים ואילו את אבי ואת שלמה אחי כלאו באגף הגברים. בחג-הסוכות הועלינו לרכבות והוסענו למחנות נפרדים. אבא ושלמה נשלחו לבוכנוולד ואותנו לקחו למחנה רוונסבריק.

עם תום המלחמה, לאחר התלאות הרבות שפקדו אותם ובחסדי ה' שרדו מהן, חזרו אבא ושלמה מבוכנוולד למנהיים. אבא שקל אז ארבעים ושמונה קילוגרם ונראה מחריד. כל משך שהייתו במחנה התפלל לשלום אשתו ובנותיו, וכעת קיווה בכל ליבו לפגוש אותן. אבל אמא, עטל-ליבה, כבר לא הייתה בין החיים. כוחה לא עמד לה והיא נפטרה במחנה.

לצד הדאגה לבני משפחתו, לא חדלה להטרידו המחשבה על גורל ספר-התורה. עם שובו למנהיים פנה היישר לבית הגוי שבידיו הפקיד את הספר והמגילות. ליבו התמלא דאגה בראותו את ההרס הנורא בכל פינה. העיר מנהיים הוחרבה כמעט כליל!

ואולם בהגיעו לבית הגוי נוכח לשמחתו כי הבית עומד על תילו ללא כל פגע. לאחר כמה נקישות בדלת, פתח אותה השכן, והפגין שמחה למראה אבא ושלמה.

הם נכנסו פנימה ואז סיפר להם השכן: "בכל פעם שאירעה הפצצה, הייתי בא לכאן ומחבק את יריעות הקלף הקדושות. הבתים סביב נפגעו ואף נחרבו, ואילו הבית שלי – עיניכם הרואות – נשאר שלם. אין לי ספק כי זה בזכות היריעות הקדושות שהפקדתם בידיי. על כך אני אסיר תודה לכם".

חצי שנה עברה עד שאני ואסתר אחותי מצאנו את אבא, במחנה הפליטים צלסהיים שליד פרנקפורט. יצרנו קשר עם ארגוני העלייה לארץ וציפינו לתורנו. שלמה ואסתר עלו ב'עלייה ב', דרך קפריסין, ואני חיכיתי עוד שנתיים עד שעליתי ארצה. גם אבא הגיע לארץ, ובידיו ספר-התורה שניצל.

כאשר קבע שלמה את מגוריו בקיבוץ הדתי שלוחות, שבעמק בית-שאן, מסר לו אבא את ספר-התורה ואת שתי המגילות. שלמה שמר עליהם כעל בבת-עינו. כל סכום כסף שהגיע לידיו הקדיש לספר-התורה. הוא קנה לו מעיל קטיפה ירוקה, עם רקמה מיוחדת, כתר כסף מפואר ויד לבעל הקריאה.

בכל פעם שהגענו – בני המשפחה – לביקור בקיבוץ, הוא היה לוקח אותנו לבית-הכנסת ומראה לנו את ספר-התורה של אבא, שעמד ספון בארון-הקודש. הוא היה גאה בו ודיבר עליו באהבה רבה, כאילו היה בנו-יקירו.

מנהג קבוע היה לנו לשוחח זה עם זה בכל יום שישי. בהרבה מאוד משיחותינו עלה עניין ספר-התורה. "אתמול היה ראש-חודש וקראו בספר-התורה שלנו", "בשבת  הקרובה מוציאים שני ספרי-תורה ויקראו גם בספר-התורה שלנו", וכך הלאה והלאה. וכשהיה מזכיר את ספר-התורה, מיד היינו מעלים זיכרונות מן העבר.

אחי שלמה שטיין ז"ל וספר-התורה שלו נשארים בשלוחות לעולמי-עד.

(תודתנו לשולחת הסיפור הגב' מרים שטיין, אלמנתו של שלמה ז"ל, קיבוץ שלוחות, ולאחותו הגב' רות וייס שכתבה את הסיפור)

 שמחת תורה

שואבים אוצרות

בחיל וברעדה ניגשים בעולם החסידי לעבודת השמחה והריקודים של שמחת-תורה. רעדה – דווקא משום גדולתו וקדושתו של היום, שבו אפשר להשיג על-ידי שמחה וריקודים את מה שלא הצליחו לפעול בראש-השנה וביום-הכיפורים על-ידי בכי ודמעות.

כ"ק אדמו"ר הרש"ב היה מזהיר: "את ארבעים ושמונה השעות (בחו"ל) של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה – על-ידי הריקודים".

אור המקדש

לא רק חסידים ואנשי מעשה רוקדים ושמחים שעות ארוכות בשמחת-תורה. האדמו"רים עצמם רקדו ושמחו, עד שהצעירים לא יכלו להדביקם. וכך מסופר על ה'צמח-צדק', שרקד בעת ההקפות ללא לאות, ואברכים צעירים ובריאים לא יכלו להדביק את קצב ריקודו ואחדים מהם נפלו מרוב מאמץ. אגב ריקודו הכריז: "רקדו יהודים, רקדו! שמחו בשמחת-התורה ותזכו לבני חיי ומזוני רוויחא".

זוגתו הרבנית דאגה לשלומו ונכנסה אל אביה, אדמו"ר האמצעי, והתאוננה על בעלה  שהוא מעייף את החסידים בריקודיו. השיב הרבי: "אצלו מאיר כעת גילוי האור של שמחת-תורה, כפי שהאיר בבית-המקדש. הוא זוכה על-ידי שמחתו לגילוי עצם נשמתו, כפי שהיא בעולם האצילות ואף למעלה מזה!" (ספר השיחות תש"ג עמ' 11).

ועוד מסופר, כי במוצאי שמחת-תורה נהג ה'צמח-צדק' להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה (שם).

פעם אחת, בשמחת-תורה אצל אדמו"ר הרש"ב, נכנסו לבית-המדרש יהודים כאלה שבכל השנה לא היו שייכים לתורה, והצטרפו לריקודים. עמד חסיד אחד מן הצד, הביט בהם וחייך מתוך גיחוך. הרבי, שהבחין בכך, הקפיד עליו ואמר לו: "מחלל אתה את הקודש!" (ספר השיחות תש"ב עמ' 9).

ללמוד בשמחת-תורה

פעם אחת, בסעודת היום של שמחת-תורה אצל אדמו"ר הריי"צ, רקדו החסידים ושרו זמן רב. ככלות הריקוד נענה הרבי: "אדמו"ר הזקן אומר בתניא (איגרת הקדש סימן כג) בשם רבותיו, שאילו היה נמצא מלאך במעמד עשרה מישראל, אף שאינם מדברים דברי תורה – הייתה נופלת עליו אימה ופחד, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי. אם-כן שערו-נא, מריקוד כזה של עדת יהודים בלי עין-הרע, ונוסף על כך מן הכוונות הטובות שהיו לכל אחד מהם בעת הריקוד – איזו קנאה מקנאים בזה המלאכים!", והרבי ציווה להוסיף לרקוד ולשיר (ספר השיחות תש"ה עמ' 59).

סיפר פעם הרבי מליובאוויטש (שיחת שבת בראשית תשמ"ו): "פעם הצעתי לכ"ק מורי וחמי (הרבי הריי"צ) להוציא-לאור קונטרס ובו מאמר חסידות לקראת שמחת-תורה. נענה הרבי, כשבת-שחוק על שפתיו: 'בשמחת-תורה יתיישבו ללמוד?!'... אולם בסופו של דבר מסר הרבי מאמר חסידות כדי ללמדו בשמחת-תורה, והיו כמה וכמה שאכן למדו את המאמר בשמחת-תורה". 

אמר פעם אדמו"ר הריי"צ  (לקוטי-דיבורים כרך א, עמ' 8): "יושב יהודי בביתו החשוך, הוא רעב ומתהלך בבגד קרוע. האישה והילדים חלושים ושבורים. ליבו בוכה בקרבו על מצבו. תוך כדי כך הוא נזכר שהיום שמחת-תורה. קרן אור של זיכרונות שמחים עוברת כברק בקרבו. הוא רץ לבית-המדרש להקפות, ומשליך עצמו אל המעגל. הוא תופס ב'עץ-חיים' של ספר-התורה וצועק 'שישו ושמחו בשמחת-תורה'. לא רק מלאכי מעלה, אלא אף הנשמות הגבוהות, נשמות הצדיקים, מתקנאות במסירות-הנפש הגדולה הזאת. עם יהודים כאלה עלינו ללכת להקפות".

 בציפייה לגאולה

פריצת גדרי הגלות

"מכיוון שהשמחה פורצת גדר, הרי על-ידי ההוספה בשמחה פורצים את גדרי הגלות, ופורצים את כל הגדרים וההגבלות שמעכבים את הגאולה... וזוכים לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו" (הרבי מליובאוויטש, שמחת-תורה תשנ"ב)

 חיים יהודיים

ספר-תורה שאבד ופרוכת בלויה

אחת מתמונות הילדות החרותות עמוק בליבו של נפתלי דרזנר היא דמותו של אחיו הבכור, מנשה, בעת עלייתו ארצה. מנשה ירד מכבש האנייה בנמל חיפה, חובק בידיו ספר-תורה, ופניו קורנות מאושר על שזכה להביא את הספר לארץ.

נפתלי, הצעיר במשפחתו, הוא כיום בן שמונים, ומתגורר ביישוב שערי-תקווה. כשהיה כבן שש החליטו הוריו לעלות לארץ. השלטונות הבריטיים דרשו אז מכל מי שרצה לעלות ארצה להוכיח כי ברשותו לפחות אלף לירות סטרלינג. האב, אפרים-זלמן, לא התקשה לעשות זאת, שכן היה בעליה של טחנת-קמח ונחשב אמיד.

הספר אותר

משפחת דרזנר הגיעה לארץ בשלבים. ראשון עלה האב (בשנת תרצ"ג), וקנה כאן מלון. בהמשך הגיע אח אחד, אחר-כך האם ושני ילדיה הקטנים – נפתלי ויחיאל-דב, ולבסוף הגיע האח הגדול, מנשה. חייו של נפתלי היו סוערים ורבי-מאורעות. בגיל חמש-עשרה כבר הצטרף לשורות האצ"ל, ולפני כמחצית השנה פרש מניהול מוזאון הארגון, השוכן בבית ז'בוטינסקי בתל-אביב.

לפני כמה שנים החליט להתחקות על עקבות ספר-התורה שהביא אחיו לארץ. חיפושיו הובילוהו לבית-אבות בגבעתיים. לאחר שתדלנות נמרצת ניאות מנהל המקום להניח לו לנסות לזהות את הספר, שלטענתו שייך למשפחתו. "לזהות את הספר לא יכולתי, מפני שהייתי כבן שש כשראיתיו בפעם האחרונה, אך לא התקשיתי למצוא סימן-היכר מזהה – על עצי-החיים של אחד הספרים בארון-הקודש היו חרותים שמותיהם של סבי ושל סבתי", הוא אומר.

הרוג המלכות

ספר-התורה הועבר לארון-הקודש בבית-הכנסת בשערי-תקווה, אך בכך לא תם הסיפור. לפני כשנה נודע לו באקראי, מפי אחד המבקרים במוזאון האצ"ל, כי  בידי תושב בני-ברק מצויה פרוכת בלויה של ארון-קודש, שהוקדשה בזמנה לזכר אחיו יחיאל-דב הי"ד. בירור מהיר הביאו לביתו של חסיד בוהוש, ושם עמד נפעם מול הפרוכת.

וזה הסיפור: בחורף תש"ז תפסו שוטרים בריטים מכונית ובה חמישה אנשי אצ"ל חמושים. אחד מהם היה יחיאל-דב, שהתכסה בשם דב רוזנבוים. נהג המכונית נורה ונהרג במקום, והארבעה האחרים הועברו לבית-סוהר בירושלים. הם עונו באכזריות ולאחר מכן נידונו לתלייה. היישוב היהודי התגייס להצלתם, אך האנגלים העבירום בחשאי לכלא עכו ובכ"ז בניסן (תש"ז) תלו את הארבעה, מתוך זלזול בוטה אפילו בחוק הבריטי.

פרוכת משופצת

כחודשיים לאחר מכן נפטר האב, משיברון-לב, והוא בן חמישים ותשע. האלמנה והאם השכולה, החליטה לתרום לזכר בנה פרוכת לארון-הקודש בבית-מדרשו של האדמו"ר הקודם מבוהוש, בתל-אביב. ברבות השנים הוסרה הפרוכת הבלויה וכך הגיעה לידי החסיד מבני-ברק.

לפני כמה חודשים נמסרה הפרוכת לידי נפתלי. היא שופצה ובמועדים מיוחדים היא נתלית על ארון-הקודש בשערי-תקווה. על הפרוכת רקמה האֵם המיוסרת את המילים: "מוקדש לעליית בני הקדוש והטוב יחיאל-דב הי"ד זכר קדוש לברכה, בן ר' אפרים-זלמן דרזנר ז"ל, שהועלה לגרדום על-ידי המשעבד הבריטי ביום כ"ו לחודש ניסן תש"ז (נצח שבגבורה). נדבת האם השכולה, ליום הולדתו הושענא-רבא תרפ"ג". פתיחת ההיכל בשמחת-תורה מחברת יחדיו את קצות הסיפור.

נפתלי והפרוכת המרגשת שרקמה האם השכולה

 פינת ההלכה ומנהג

הכול עולים לתורה

שאלה: כיצד הכול עולים לתורה בשמחת-תורה?

בשמחת-תורה יש כמה שינויים ממה שנהוג בכל שבת וחג:

קריאה בלילה: בכל השנה אין קריאת התורה בלילה, ואילו בליל שמחת-תורה נהגו בקהילות רבות לקרוא שלושה או חמישה קרואים. הספרדים וחב"ד אינם נוהגים כן.

הוספות: בימות-החול אין מוסיפים כלל על מספר העולים לתורה, כדי שלא להטריח את הציבור ולבטלו ממלאכתו. בשבת ובחג יש שמוסיפים על מספר העולים ויש שאינם מוסיפים. אבל בשמחת-תורה הכול מוסיפים.

חזרות: במשך השנה, אדם שחוזר וקורא את מה שכבר קרא העולה שלפניו, איננו נמנה עם הקרואים של-חובה, אלא-אם-כן הוסיף שלושה פסוקים שטרם קראו (ויש נמנעים מכך). בשמחת-תורה חוזרים וקוראים את מה שכבר קראו.

נערים: כל השנה, נער לפני גיל מצוות אינו עולה לתורה אלא למפטיר (בקהילות ספרד מתירים זאת בתנאים מסויימים), אולם בשמחת-תורה גם הקטנים עולים לתורה (למנהג חב"ד, ילד עולה רק עם גדול). הקטנים ביותר עולים בעליית 'כל הנערים'. למנהג קהילות רבות, עולה בן-מצוות עם כל הנערים ומברך עמם.

עלייה יחד: יש פוסקים הסבורים, שאין להעלות יחד שני אנשים לתורה בברכה, אף בשמחת-תורה. אולם למנהג חב"ד ועוד קהילות, בשמחת-תורה רשאים כמה אנשים (כוהנים, לוויים או ישראלים) לעלות יחד לתורה, ואף ל'חתן-תורה' ול'חתן-בראשית', ולברך יחדיו.

מקורות: מגילה כא,א. שו"ע או"ח סימנים: קלה ס"א, רפב ס"א-ג. תרסט, ומפרשיו. שו"ע-הרב סימנים: רפב ס"ג-ד. שערי אפרים שער ח סנ"ז. שו"ת צמח-צדק או"ח סי' לה. שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' טו. ספר המנהגים - חב"ד עמ' 31. כרם חב"ד גיליון א, עמ' 50 סל"ג. וראה 'תולדות חג שמחת-תורה' (א' יערי, ירושלים תשכ"ד) פי"ז.


   
תגובות
1.
הספרים החדשים של שמואל ארגמן
אסף-16/12/06 23:12

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)