חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:09 י"ד בחשון התש"פ, 12/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1034 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נח, ה' במרחשון ה'תשס"ז (27/10/06)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1034 - כל המדורים ברצף
לא להישאר לבד ב'תיבה'
חדש על המדף
מהיכן השיגה היונה עלה של זית?
אותיות התורה והתפילה
יין מכנס
הכול יקר
כוח האחדות
טיול עם הקב"ה
חצי יום תלמיד ישיבה, חצי יום חוקר מוח
מצות פריה ורביה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1034, ערב שבת פרשת נח, ה' במרחשון תשס"ז (27.10.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא להישאר לבד ב'תיבה'

הדאגה לזולת, הרצון לעזור גם לאדם בלתי-מוכר, המעורבות והאכפתיות – הם ממאפייניו המובהקים של האופי היהודי. מהו הגבול למעורבות בחיי הזולת?

יש מקומות בעולם שבהם אין איש טורח להתעניין במצבו של הזולת. אדם יכול להתמוטט ברחוב, ועוברי-האורח יוסיפו לחלוף לידו מבלי להעיף מבט. האופי היהודי אינו כזה. הדאגה לזולת, הרצון לעזור גם לאדם בלתי-מוכר, המעורבות והאכפתיות – הם ממאפייניו המובהקים.

כל אדם מתלבט לא-אחת, מהו הגבול למעורבות ולאכפתיות. ברור שאנו שוללים לחלוטין את הגישה שמעשיו של אדם אינם צריכים לעניין איש זולתו. זו גישה אנוכית, שעלולה להיות גם אכזרית. על-פי גישה זו אפשר להניח לאדם לגווע ברעב, שהרי זו 'בעיה שלו'.

חברה מתוקנת נוהגת אכפתיות ומעורבות בחיי הפרט, ובמקרים מסויימים אף כופה עליו דברים – אם כדי למנוע ממנו לפגוע בעצמו ואם כדי למנוע ממנו לפגוע בחברה כולה. ברור אפוא, שכשם שיש לאדם מחוייבות לבני-משפחתו וידידיו, כך יש לו מחוייבות לבני-האדם בסביבתו הקרובה והרחוקה.

צדיק ב'פרווה'

כיהודים, יש למחוייבות זו משמעות עמוקה יותר. כך אומרים חז"ל: "כל ישראל אחים ורֵעים הם", "כל ישראל נתפסים בעוון איש אחד", "כל ישראל ערֵבין זה בזה". כשם שיש בתורה מצווה להניח תפילין ולשמור שבת, כך יש בה מצווה מפורשת לכוון את הזולת לדרך הישר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". הגמרא אף אומרת, שמי שיש בידו למחות בחברו ואינו מוחה – הוא עצמו נקרא רשע.

ודאי שאין לכל אדם זכות להתערב ממש בחיי הזולת (זכות זו שמורה רק לחברה או לבית-דין, ואף זאת בסייגים מרובים), אבל בכל הקשור להתעניינות במצב הזולת ובניסיון לשוחח עמו בנחת ובעדינות הדרושה – אין ספק שזו חובה בסיסית של אדם כלפי סביבתו. חובה זו מסתיימת רק כאשר הדברים אינם מועילים או כשהלה מסרב לשמעם. אז חל הכלל: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

במסורת היהודית עומדות לפנינו שלוש דמויות של צדיקים, שמייצגים שלוש גישות בתחום זה. הראשון הוא נח, שעליו אנו קוראים בפרשת-השבוע. כששמע שהקב"ה עומד להביא מבול על העולם, לא הלך להתריע לפני בני דורו ואף לא התפלל עליהם. הוא שמח שניתנה לו אפשרות להציל את עצמו ובני-ביתו מן המבול על-ידי התיבה. זו גרסת ה'צדיק בפרווה' – חם לו, טוב לו, מה לו ולכפור שבחוץ.

אברהם אבינו נהג אחרת. כשהקב"ה הודיע לו על כוונתו להחריב את סדום ועמורה, עמד להתפלל עליהם ולבקש רחמים. הוא ביקש שזכות הצדיקים תגן גם על הרשעים. אך כששמע שאין בסדום מספר הצדיקים הדרוש – נסתתמו טענותיו. על הרשעים עצמם לא היה יכול ללמד זכות.

לעומת-זאת, משה רבנו התפלל גם על הרשעים שחטאו בחטא העגל. הוא ידע שחטאו חטא חמור, ואף-על-פי-כן התפלל עליהם ומסר את נפשו למענם עד כדי כך, שביקש למחוק את שמו מהתורה אם לא ייסלח להם. זו הדרגה השלמה של אהבת-ישראל ואכפתיות אמיתית לגורלו של כל יהודי.

להציל ולהינצל

דרכו זו של משה רבנו צריכה לעמוד תמיד לנגד עינינו. אין יהודי שהוא 'אבוד' ואין מי שמותר להתייאש ממנו. איש מאיתנו אינו יכול לדעת את השפעתה של מילה טובה ואת אחריתו של ניסיון לעורר את ליבו של יהודי. חז"ל אמרו, שכשם שאין אדם יודע את יום הקץ, כך אין הוא יודע את הנעשה בלב חברו. צריך תמיד לנסות.

עם זה, צריך גם ללמוד מנח להתגונן בתיבה מפני המבול שבחוץ. תיקון הזולת אינו יכול לבוא על-חשבון הפקרה עצמית ל'מים הזידונים'. צריך אדם לדעת לשמור על עצמו ועל בני-ביתו, ובה-בשעה לנהוג אכפתיות לכל יהודי ולנסות להציל גם אותו ממימי המבול.

 ספרים

ביאורי החומש

מאת הרבי מליובאוויטש

בהוצאת היכל מנחם

כרך ראשון (בראשית-תולדות) בסדרה שתקיף את כל חמישה חומשי תורה, ושמרכזת את ביאוריו של הרבי על פסוקי התורה. הדברים תומצתו ומוגשים בלשון בהירה ובהדפסה מאירת עיניים. 338 עמ'. טל' 03-9606018.

מחקרים חדשים

מאת הרב ד"ר יצחק אלפסי

בהוצאת שם

שלושה כרכים של מחקרים: חסידות בכל דור ודור – עיונים ובירורים בעולם החסידות לדורותיה; חקרי ארץ-ישראל – פרקים מרוכזים על ההתיישבות בארץ-ישראל. תורה והלכה – עיונים בתורה, בתלמוד ובתולדות ישראל. טל' 02-5400020.

זכרון תימן

מאת גלעד צדוק

בהוצאת המחבר

סיפורי נפלאות, תיאורי דמויות-הוד, ומנהגים של קהילות יהודי תימן. המחבר ריכז את החומר, כפי שקיבלו מזקני העדה, ומציג לפנינו את הווי החיים המיוחד של יהדות תימן. 282 עמ'. טל' 03-6779712.

דעתן עלך

מאת אליהו-מאיר אליטוב

בהוצאת המחבר

חוברת עיונים במסכת יומא-סוכה, שנלמדות בימים האלה ב'דף היומי', וביאור שיטות בית-שמאי ובית-הילל בכל הש"ס, על-פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. טל' 02-5806671.

 שלחן שבת

מהיכן השיגה היונה עלה של זית?

לאחר המבול שילח נח את היונה מן התיבה, וכששבה אליו "והנה עלה זית טרף בפיה" – ידע נח ש"קלו המים מעל הארץ". כאן מתבקשת מיד שאלה פשוטה: הלוא המבול שטף ומחה את כל היקום, עד שבוודאי לא נותר שום עשב או אילן, ואיך פתאום הספיק לצמוח עץ זית שכבר אפשר לתלוש ממנו עלה?

במדרשי חז"ל מובאות כמה תשובות על מקורו של עלה הזית. דעה אחת, שהיונה הביאה אותו מארץ-ישראל, שבה לא ירד המבול. הסבר שני שנפתחו לה שערי גן-העדן והיא הביאה את העלה משם.

הסברים קשים

אולם קשה לקבל תשובות על-פי פשוטו-של-מקרא, ואכן, רש"י אינו מביאן בפירושו לתורה. שכן מטרת שיגור היונה הייתה לברר אם אפשר לצאת מן התיבה, ואם היונה הביאה את העלה ממקום שבו לא היה מבול (גן-העדן או ארץ-ישראל, לפי הדעה שלא ירד בה המבול), הלוא אין הדבר מלמד מאומה על מצב המים במקום שבו נמצאת התיבה (על הרי אררט).

גם ההסברים עצמם אינם מתיישבים עם פשוטו של מקרא. הכניסה לגן-העדן נחסמה לאחר חטא עץ-הדעת, ואיך ייתכן שהיונה נכנסה לשם והביא משם עלה? גם הדעה שבארץ-ישראל לא ירד מבול אינה מתיישבת על-פי פשוטו של מקרא, שכן אם העולם כולו מוצף מים, נדרש נס על-טבעי גדול במיוחד שהמים לא יציפו גם את ארץ-ישראל.

עצים שרדו

עצם העובדה שרש"י, הדואג להבהיר כל דבר הדורש הסבר לפי פשטות הכתובים, אינו נדרש כלל לשאלה זו, מוכיחה כי התשובה פשוטה ביותר, ואינה כרוכה בהסברים שהיונה הביאה את העלה ממקומות אחרים.

עץ הזית ידוע כאילן חזק ביותר, ואפילו 'בן חמש למקרא' רואה את חוסנו של העץ. אפשר לקבל בפשטות, שגם אחרי המבול, אף שהיה חזק ביותר ומחה את כל היקום, בכל-זאת נשארו פה ושם כמה אילנות ששרדו לאחר המבול. עם זה, ברור שהעלים לא היו יכולים לשרוד אחרי חודשים רצופים של הצפת מי המבול.

טהרה נוספת

לכן כאשר היונה הביאה אל נח עלה של זית, ידע ש"קלו המים מעל הארץ", שכן זה היה עלה חדש, שצמח אחרי המבול, ומכאן שהעץ כבר אינו מכוסה מים, אלא המים ירדו, האדמה יבשה, וכבר מתחילים ללבלב חיים חדשים בעולם שלאחר המבול.

מוסבר בכמה מקומות שהמבול לא נועד להענשת העולם בלבד, אלא הייתה לו מטרה עילאית לטהר את העולם, בדוגמת מי המקווה המטהרים את הטובל בהם. כך המבול טיהר את העולם מטומאתו הקודמת ואף העלהו לדרגת טהרה גדולה עוד יותר. על-פי זה מובנת המעלה הגדולה על-פי הדעה שהמבול ירד גם בארץ-ישראל – כי על-ידי כך הוענקה גם לארץ-ישראל תוספת קדושה וטהרה למעלה מדרגתה הקודמת.

(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 30)

  מן המעיין

אותיות התורה והתפילה

להיכנס לתיבה

"בֹא אתה וכל ביתך אל התיבה" (בראשית ז,א). צריך לדבוק בתיבות התפילה והתורה ולהיכנס לתוכן. גם היהודים הפשוטים, שאינם מבינים את ביאור המילים, עליהם לומר את התיבות אף שאינם מבינים את משמעותן.

(הבעל שם טוב)

עצה להיוושע

האדם טרוד בצורכי החיים ובפרנסת בני-ביתו. דאגות הפרנסה סובבות ומקיפות אותו מכל צד, עד שייתכן שחלילה ישטפו אותו. העצה היא לדבוק באותיות התורה והתפילה, ובזכות זה ייוושעו האדם ובני-ביתו בכל המצטרך.

(כתר שם טוב)

לחקוק בזיכרון

כל אחד ואחד צריך לחקוק בכוח זיכרונו אותיות ותיבות של התורה, תורה שבכתב ושבעל-פה, ולהיות בקי בהן על-פה. במיוחד יש לדעת על-פה משנה, אותיות 'נשמה', ותניא, אותיות 'איתן'. יש לחזור על אותיות ותיבות אלו תמיד, בכל רגע פנוי, הן בעלי-עסק בעת עבודתם, הן יושבי אוהל בשעה שהם נחים מלימוד עיוני.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

איזה רושם

לוּ ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים, לא היו הולכים ברחוב בלי לומר דברי תורה.

(ספר השיחות תרצ"ו)

דעה למעלה

לבעל-שם-טוב היה חסיד, איש פשוט, שהתפרנס מחפירת בארות. הוא היה בקי בחמישה חומשי תורה ובספר תהילים על-פה, והיה חוזר על אותיותיהם תמיד, בשעת מלאכתו ובעת הליכתו. הבעש"ט אמר עליו: דעתו של הערשל החופר נחשבת למעלה.

העיקר תורה ותפילה

'כניסה' אל תיבות התורה והתפילה משמעותה – ידיעה ברורה ומוחלטת שהעיקר הוא תורה ותפילה, ואילו כל שאר ענייני האדם, עסק הפרנסה וכדומה, טפלים ומשניים.

(לקוטי שיחות)

סגולות האותיות

מי שמרבה באמירת אותיות התורה, כמו תהילים, משניות וכדומה, מחזק את קיום העולם, ניצל מ'חיבוט הקבר' ומ'כף הקלע', וזוכה לגילויים הנעלים ביותר.

(היום יום) 

'תניא' מהלך

הרבי הרש"ב מליובאוויטש אמר פעם אחת בעת התוועדות: כאשר אדם הולך בשוק וחושב שם תניא על-פה, האדם עצמו נהיה 'תניא'; ה'תניא' הולך בשוק.

אמרת השבוע

יין מכנס

רבי יחיאל-מאיר, המכונה 'היהודי הטוב', מגוסטינין, נהג בכל ראש-חודש לשתות יין ויי"ש עם חסידיו, והיה אומר לפניהם דברי תורה וחסידות ומספר סיפורי מעשיות של צדיקים.

פעם אחת דיבר על חשיבות התכנסותם של יהודים בצוותא, ואמר, שאפילו הם יושבים יחדיו לשתות יי"ש, אם כוונתם לשם שמים, ביכולתם להגיע על-ידי זה להתחברות גדולה ביניהם.

העיר אחד המסובים, שאפשר למצוא לזה רמז בפסוק 'נידחי ישראל יכנס' – ראשי-תיבות (מהסוף להתחלה) יין. אמר לו הצדיק: "יפה כיוונת, אף בדעתי עלה רמז זה".

 מעשה שהיה

הכול יקר

אברהם היה תושב שווייץ, שקיים את הוראת חכמים "הווי גולה למקום לתורה", והרחיק עד מיר שבליטא כדי ללמוד בה תורה. אברהם ראה ברכה בתלמודו והתעלה במעלות התורה.

קרב ובא היום שבו עמד אברהם לסיים את לימודיו בישיבה הגדולה במיר ולשוב לבית הוריו. קודם לכן ביקש לממש משאלה ישנה שלו – לראות את דמותו של רבי ישראל מראדין, ה'חפץ חיים', לשאול בעצתו בכמה עניינים שהטרידוהו, ואולי אף לזכות בברכתו.

אברהם עלה לרכבת שנסעה לכיוון ראדין. בשעת לילה מאוחרת עצרה הרכבת בתחנת בסטון, הסמוכה לראדין. הימים היו ימי חורף. שלג כבד כיסה את הארץ. מכיוון שהיה בדרכו לביתו, נשא עמו אברהם מזוודה גדולה וצרור נוסף. יהודי נשוא-פנים, שעמד אף הוא לרדת באותה תחנה, הציע לו עזרה בנשיאת הצרור. אברהם הודה לאיש על טוב ליבו ושמח לקבל את עזרתו.

ברדתם מהרכבת הגיח מן העלטה עגלון והציע לקחתם במזחלת השלג שלו עד ראדין. לאחר שסיכמו עם האיש על המחיר, עלו אברהם והנוסע הנוסף על המזחלת ויצאו לדרך. שלושה-עשר קילומטרים הפרידו בין בסטון לראדין. כל הדרך רעד אברהם מקור ושיניו נקשו זו לזו. "הכול שווה, כדי לחזות בפני ה'חפץ חיים'", חשב בליבו.

לפתע פנה אליו הנוסע שלצדו והתעניין בשמו, מהיכן הוא ומה מטרת נסיעתו. אברהם הציג את עצמו בשמו, סיפר על ארץ מגוריו, על מקום לימודיו, וכי הוא נוסע לראדין כדי לפגוש את ה'חפץ חיים' בטרם ישוב לביתו. "אכן, מטרה חשובה ונעלה!", הגיב הנוסע.

כעבור רגע הוסיף האיש: "כשנגיע לראדין, תהיה השעה שלוש בלילה. העיר כולה תהיה שקועה בתרדמה עמוקה וקלושים הסיכויים שתצליח למצוא אכסניה שדלתה פתוחה. הנך מוזמן אפוא לעשות את שארית הלילה בביתי, שם תוכל לנוח, ובבוקר תפנה לענייניך".

אברהם הודה בחום רב למיטיבו, שרק עתה עלה בדעתו לשאול לזהותו. "צבי לוינזון", ענה האיש.

"הגאון הרב צבי לוינזון?!", הגיב אברהם במבוכה. "יסלח לי כבודו על כי הטרחתיו בנשיאת חפציי, פשוט לא ידעתי...".

רבי צבי, שהיה ראש ישיבת ראדין וחתנו הגדול של ה'חפץ חיים', חייך אל אברהם בחביבות והניף יד בביטול. "כל יהודי מחוייב במצוות 'עזוב תעזוב עמו'", הפטיר.

בהגיעם לביתו של רבי צבי התעקש אברהם לשאת בעצמו את המזוודה והצרור גם יחד. גופו היה על סף קיפאון וכל-כולו היה מותש מן הנסיעה הארוכה. הוא מיהר לעלות על מיטה שהוצעה לו ולהתכסות בשמיכה חמה.

לפתע נזכר כי טרם התפלל תפילת ערבית. מלחמה פנימית קשה התחוללה בו. הוא ידע שעליו לקום מיד ולהתפלל, אבל הגוף זעק למנוחה. אנוח עשר דקות ואז אקום ואתפלל, חשב אברהם, שהתקשה להיאבק בשמורות עיניו הנעצמות.

כשפקח אברהם את עיניו חדרו קרני שמש מבעד לחלון. המחשבה על הזכות העומדת ליפול בחלקו – לפגוש את ה'חפץ חיים' – מילאה אותו מרץ והשכיחה ממנו כליל את עניין התפילה שהחסיר. בצעדים נמרצים יצא לתפילת שחרית בישיבה הסמוכה. לאחר מכן שב לבית מארחיו, שם הוגשה לו ארוחת בוקר.

בתוך כך הוציא אברהם מכיסו דף נייר שעליו רשם את השאלות שביקש לשאול את ה'חפץ חיים'. הוא שב ושינן אותן לעצמו כדי שלא ישכח אף אחת מהן. לאחר שסיים את ארוחתו פנה לעבר ביתו של ה'חפץ חיים'. הוא נאלץ לבוסס בשלג הגבוה, אך ליבו הנרגש לא היה נתון לזוטות שכאלה.

ה'חפץ חיים' קיבלו במאור פנים ולאחר החלפת אי-אלו מילות שלום ונימוסין, פתח ואמר: "זכורני, כי לפני עשרות שנים, בימי השפע והשבע ששררו בימי שלטון הצאר, אנשים זלזלו בפרוטת נחושת. אדם שהלך ברחוב וראה פרוטת נחושת על הארץ אפילו לא טרח להרימה. ואולם בימינו אלה, ימי רעב ומחסור, אין איש מזלזל אפילו בפרוטת נחושת. פרוטה לפרוטה מצטרפת לסכום שבו אפשר לקנות כיכר לחם! כיום, כאשר אדם נתקל בפרוטת נחושת על הארץ, הוא גוחן ומרימה"...

אברהם הביט בפניו המאירות של ה'חפץ חיים' וניסה להבין מה גורם לו לשתפו בזיכרונות העבר.

ה'חפץ חיים' הביט באברהם כסבא טוב ואז המשיך ואמר: "בעבר היו צדיקים וגאונים לרוב. זוכר אני עדיין את הדור שהיה ספוג תורה ותפילה, עשיר במצוות ובמעשים טובים. במצב כזה של עושר רוחני, ייתכן שהיה אפשר לקבל בסלחנות מקרה שיהודי נרדם באפיסת כוח על תלמודו ואגב כך החסיר תפילת ערבית. אבל עתה, בדור יתום ועני כשלָנו – אפילו על תפילת ערבית יחידה, שהוחמצה מסיבות כאלה ואחרות, קשה מאוד לוותר"...

פיו של אברהם נפער בתדהמה לנוכח מה שראה כגילוי מופלא של רוח-הקודש. נרעש ונסער נפרד אברהם מה'חפץ חיים' בהרכנת ראש כנועה, ובלי לשאול אף אחת מהשאלות שהכין. דיי היה לו במה שכבר ראה ושמע.

 חסידות

כוח האחדות

כל עניין בתורה יש בו ארבעת הרבדים של פרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד), אך יש עניינים שאי-אפשר להגיע להבנתם השלמה אלא על-פי הרבדים הפנימיים הטמונים בהם. דוגמה מובהקת לכך היא סיפור מגדל בבל. התורה מספרת שלאחר המבול הייתה האנושות כולה "שפה אחת ודברים אחדים", ובני-האדם הגיעו לבקעה בארץ שנער ואמרו: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם". אחר-כך ירד ה' "לראות את העיר ואת המגדל" ואמר: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם, ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". מה עשה? בלבל את שפתם והפיצם על-פני כל הארץ, "ויחדלו לבנות העיר".

סיפור זה מלא שאלות ותמיהות: מה רע בכך שאנשים רוצים להשאיר לעצמם "שם" ובונים עיר ומגדל "וראשו בשמים"? למה הקב"ה רואה במצב של "שפה אחת ודברים אחדים" סכנה; מה לא טוב בכך שהאנושות כולה מדברת שפה אחת?

לקבל בלי לתת

המדרש חושף מעט מהכוונות שהסתתרו מאחורי בניית העיר והמגדל. על המילים "ויהי בנסעם מקדם" אומר המדרש: "הסיעו עצמם מקדמונו של עולם". כלומר, בניית המגדל לא הייתה תמימה כל-כך; הייתה כאן כוונה להתנתק מהקב"ה בדרך מתוחכמת. לכן נקט הקב"ה את הצעד הנחרץ של בלבול השפות.

על-פי הזוהר וביאורי החסידות זו התמונה המצטיירת: לאנשי 'דור הפלגה' היה ברור שיש בורא לעולם ושכל שפע החיים בא ממנו. הם ידעו שהתכחשות לקב"ה פירושה המעשי הוא – התנתקות ממקור-החיים. אך הם לא רצו להשתעבד לו ולהתבטל לרצונו וחיפשו תחבולה שתאפשר להם לינוק מן המקור האלוקי בלי צורך למלא את רצון ה'.

כאן עמדה לפניהם בעיה קשה. עולמנו, המכונה 'עולם התיקון', מבוסס על העיקרון שאין אור ה' שורה אלא במקום שיש בו התבטלות. מקור החיים נובע משם הוי-ה, שם העצם, והכלי להשראתו הוא ההתבטלות המוחלטת לה' ולרצונו.

לעקיפת עניין זה חשבו אנשי 'דור הפלגה' להשתמש בסוד האחדות. הם ידעו, כי הכוח המרכזי של 'עולם התיקון' הוא האחדות וההתכללות ההדדית. שם הוי-ה שורה בעולם הזה דווקא משום שיש בו אחדות והתכללות. אלא שהאחדות הזאת היא תוצאה של ההתבטלות לקב"ה. הואיל והכול בטלים לגמרי לקב"ה, הם מתאחדים זה עם זה, ועל-ידי כך מקבלים את ברכת ה'.

בוני המגדל ביקשו לנתק את האחדות מן ההתבטלות לקב"ה. הם ביקשו ליצור ביניהם אחדות שלמה ואמיתית – אך לא על בסיס ההתבטלות. בדרך זו חשבו 'לאלץ' את שם הוי-ה להרעיף חיים ושפע גם עליהם. זה מה שאמרו: "נעשה לנו שם" – נעשה לנו דרך משלנו לקבל את השראת שם ה'.

כוחה של אחדות

את הכוח לכך חשבו לקבל מן ה"שפה אחת", שפת-הקודש שבה דיברו הכול. לשון-הקודש, שבה ברא הקב"ה את העולם, אוצרת בקרבה כוחות רוחניים של אחדות ("שפה אחת"), ובכוחה חשבו להשכין גם בקרבם את האחדות. ואז החלו לבנות את העיר והמגדל, שישמשו מרכז מאחד לכל האנושות, שעל-ידו תבוא אליהם הברכה העליונה.

ראה הקב"ה את מזימתם, להפנות חיות אלוקית פנימית למקום שאינו ראוי. מה עשה? פגע בשורש האחדות – ב"שפה אחת". כאשר בלל את שפתם ונטל מהם את לשון-הקודש, שוב לא יכלו להגיע לאחדות אמיתית ונפוצו על-פני כל הארץ.

אולם האחדות שגילו הועילה להם לבל יאבדו כאנשי דור המבול. הגמרא אומרת, שאף שהם פשטו יד בעיקר בעוד דור המבול לא פשט יד בעיקר, הרי דור המבול אבד ואילו הם נשארו בחיים. זאת, משום שבדור המבול "הייתה מריבה ביניהם" ואילו 'דור הפלגה' "היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם", ומכאן הלקח: "ללמדך ששנאוי המחלוקת וגדול השלום" (ראה תורה אור פרשת נח. ותורת חיים פרשת נח).

 בציפייה לגאולה

טיול עם הקב"ה

"אמר הקב"ה: בני נח צדיק היה, והייתי תופס בידו ומטייל עמו. אף אתם, שנקראתם צדיקים, שנאמר 'ועמך כולם צדיקים', לעתיד לבוא אף אני עתיד להיות מטייל עמכם, שנאמר 'והתהלכתי בתוככם'" (ילקוט שמעוני בראשית פרק יב)

 חיים יהודיים

חצי יום תלמיד ישיבה, חצי יום חוקר מוח

כשמקשיבים לסיפור חייו של אלכסנדר פרידמן, לשטף דיבורו הרהוט ולקשת הידיעות והתחומים שבהם הוא שולט, קשה להאמין שהוא בסך-הכול בן עשרים ושלוש. "אני 'ישיבה בוחער' (בחור ישיבה)", הוא מנמק בפשטות את רצונו להצטלם במגבעת וחליפה, גם כשהוא בחדר עבודתו, במרכז החדיש לחקר המוח שבאוניברסיטת בר-אילן. ובאמת, יותר מחצי היום הוא תלמיד מן המניין בישיבה הגדולה בכפר-חב"ד. שם כבר התרגלו לעילוי בעל המבטא הרוסי הכבד.

אלכסנדר נולד במינסק, במשפחה יהודית מסורתית, שבה העיסוק במדע הוא עניין שבתורשה. סבתו מצד אימו הייתה רופאה לפסיכיאטרייה ולנירופיזיולוגיה. סבו מצד אביו, העומד לעלות השבוע לארץ, הוא פרופסור נחשב לכימיה פיזיקלית.

"באנו לקנות מצות"

כבר מצעירותו נחשב אלכסנדר ילד מחונן ולמד בבית-ספר יוקרתי לשפות. שם רכש את שליטתו המרשימה בכשבע שפות. בתוך כך השתתף באולימפיאדות תלמידים כלל-ארציות, בביולוגיה ובכימיה, ואף ניצח בכמה מהן.

בערב חג הפסח תשנ"ט נוצר קשר בין משפחתו של אלכסנדר ובין הרב יוסף ורעייתו תמר גרוזמן, שליחי חב"ד במינסק באותה תקופה. "באנו לקנות מצות והתפתחה שיחה ארוכה, שהובילה להזמנה להתארח בביתם בחג-הפסח", נזכר אלכסנדר. "את השבת הראשונה שלאחר מכן כבר שמרנו כהלכתה. עד מהרה התחלנו להקפיד על קלה כחמורה. הדבר לוּוה, כמובן, בתהליך רציני של לימוד הלכה". כיום רוב בני משפחתו של אלכסנדר מנהלים אורח-חיים חסידי.

פתרונות רפואיים חדשים

בשנת תש"ס עלה אלכסנדר ארצה והתקבל ל'מכון לב' בירושלים. שם הכיר את הפרופ' יעקב פרידמן, ששימש שנים רבות רקטור המכון. הפרופ' פרידמן, בעצמו חסיד חב"ד ויוצא ברית-המועצות, קירב אליו את הנער המוכשר ותאב-הידע, ומינהו לעוזרו במחקר שעסק בחקר המידע הביולוגי באמצעות המחשב. "הפרופ' פרידמן בנה אותי מבחינה תורנית ורוחנית. הוא הִקנה לי יסודות שנמנעו ממני בילדותי ובנעוריי", אומר אלכסנדר.

בהמלצת הפרופ' פרידמן החל אלכסנדר להקדיש חלק מזמנו ללימוד נגלה וחסידות בישיבה בכפר-חב"ד. לאחר שהשלים תואר ראשון במדעי המוח, החל למזג את לימודיו בישיבה עם עבודת הדוקטורט שהוא שוקד עליה (במסלול מיוחד לסטודנטים מצטיינים) בבר-אילן, בהדרכת הפרופ' משה אבלס. מחקרו מציע פתרונות רפואיים חדשים למחלות נפש כרוניות (כמו דיכאון והתמכרות). המחקר הוכח ברמה התאורטית והשיג תוצאות טובות בניסויים בבעלי-חיים. כעת המחקר נתון בנקודת המעבר הקריטית לטיפול בבני-אדם.

התגלות החכמה

חבריו של אלכסנדר באוניברסיטה מדברים עליו בהערכה רבה. הוא אינו חוסך מהם רעיונות מפנימיות התורה, שהוא לומד באהבה יתרה. בין השאר הוא אוהב לצטט את מאמר הזוהר על הפסוק בפרשתנו, "בשנת שש-מאות שנה... נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו". הזוהר אומר, כי בחציו השני של האלף השישי לבריאה ייפתחו שערי החכמה למעלה ומבועי החכמה למטה. הוא, מתברר, בחר לעסוק בשני אפיקי החכמה הללו – החסידות וחכמות הטבע והבריאה.

אלכסנדר: תלמיד ישיבה חסידית במעבדה אוניברסיטאית

 פינת ההלכה ומנהג

מצות פריה ורביה

שאלה: האם חלה על האדם חובה להתחתן?

תשובה: מטרתה של חתונה היא להקים דור חדש, ודבר זה הוא אכן מצוות-עשה, כפי שנאמר לאדם וחווה (בראשית א,כח): "פרו ורבו, ומִלאו את הארץ וכִבשוּהָ". ציווי זה נאמר עוד פעמיים, לנח ולבניו, בפרשתנו (בראשית ט, א,ז). רש"י מפרש, שבפעם הראשונה בפרשתנו זו ברכה, ובפעם השנייה – ציווי.

חז"ל אמרו, שהואיל ומצווה זו לא נאמרה שנית בהר סיני, הרי ממתן תורה ואילך רק ישראל נצטוו על כך, ולא בני-נח (ואכן, המצווה הזאת אינה בכלל שבע מצוות בני-נח). כמו-כן אמרו, שהמצווה חלה רק על האיש ולא על האישה, אבל ברור שהאישה המשתתפת בקיום המצווה – יש לה בה חלק.

אין האיש מתחייב במצווה זו עד שיהיה "בן שמונה עשרה – לחופה", כי לפני-כן הוא מצוּוה להקדיש את עצמו ללימוד תורה.

חז"ל סברו שיש להקדים ולשאת אישה לפני גיל עשרים. עוד אמרו: "כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים [בפרשתנו נסמך הציווי "פרו ורבו" לאיסור שפיכות-דמים, שגם כאן מחסר את הנפשות מן העולם], וממעט את הדמות [יש פחות 'צלם אלוקים' בעולם], וגורם לשכינה שתסתלק מישראל [שהשראת השכינה תלויה במספר מסויים של יהודים בעולם]".

מי שכבר נולדו לו בן ובת הראויים להוליד, קיים את המצווה. ואף אם מתו בחייו, אם הניחו אחריהם בן ובת, שאחד מהם מבנו ואחד מבתו – קיים את המצווה.

כתב הרמב"ם: "אף-על-פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה, הרי הוא מצוּוה... שלא ייבטל מלפרות ולרבות... שכל המוסיף נפש אחת בישראל – כאילו בנה עולם".

מקורות: כתובות סג,ב. סה,ב ובתוס'. סנהדרין נט,א-ב, רש"י, תוס' ומהרש"א. רמב"ם, ספר המצוות עשה ריב והל' אישות פט"ו ה"א (וראה בילקוט שנו"ס במהדורת פרנקל שם) והט"ז. ספר החינוך מצוה א. ר"ן קידושין מא,א. שו"ע אה"ע סי' א ונו"כ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)