מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1040 - כל המדורים ברצף
	יש כאן אור לכולם
	יש חדש
	שלב הירידה שלפני העלייה
	חסידות
	מיהו חסיד
	שאלה מנקרת
	להתחמם ולהתקשט
	הסבל והאור
	'תרופה' ללא תופעות-לוואי
	לימוד חסידות

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1040, ערב שבת פרשת וישלח, י"ז בכסלו תשס"ז (08.12.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

יש כאן אור לכולם

עדיין יש רבים שאינם יודעים אילו אוצרות מופלאים טמונים בעולמה של החסידות. כל השאלות והלבטים הטורדים את נפשם ימצאו תשובה מלאה במשנתה של החסידות

אנחנו חיים בעידן שבו העולם משתנה בקצב מסחרר. בעבר השינויים היו איטיים, והתמורות התנהלו בהדרגה. כיום כבר איננו מצליחים להתאים את עצמנו לסחרחורת הזמן. האדם הרגיל כבר אינו מסוגל לעמוד בקצב האירועים. בשנה שעברה עדיין היינו שקועים בסוגיית ההתנתקות, ובתוך שנה הספקנו לעבור מלחמה בצפון ושורת אירועים דרמטיים נוספים.

העיסוק בהווה משכיח את העובדה שדווקא הזמן הוא אחד האמצעים לבחינה אמיתית של דברים. כאשר מביטים באירועים ובהתרחשויות בפרספקטיבה של זמן, רואים את משמעותם האמיתית. יש אירועים שבשעתם הסעירו עולם ומלואו, ובחלוף השנים אובדים בדממת ההיסטוריה. לעומתם יש דברים שבתחילה נראו קטנים ועלובים, אבל ברבות השנים התגלתה העוצמה הגלומה בהם.

דווקא על רקע זה כדאי להתבונן בחג-הגאולה י"ט בכסלו. מאתיים ושמונה שנים חלפו מאז שחרורו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד, ממאסרו ברוסיה הצארית, והחג הזה לא נס לחו – להפך, הוא נעשה חוויה רוחנית עמוקה למאות-אלפי יהודים בכל רחבי תבל.

אימוץ מלא של החסידות

י"ט בכסלו נראה בתחילה כאירוע מקומי מאוד. צדיק נאסר, היה שרוי בסכנת-נפשות, ולבסוף שוחרר. אכן נס, ואולי מן הראוי שמשפחתו תזכור את הנס ואף תציין אותו מדי שנה בשנה. אולם ברבות השנים היה היום הזה ליום של חג והתעוררות כבירה, והקיף המוני יהודים, משכבות רבות ומגוּונות.

אין זה חג גאולתו האישית של רבי שניאור-זלמן. גם לא של חסידי חב"ד, ואף לא של תנועת החסידות בלבד. זהו חגו של כל יהודי על-פני תבל. זה חג של כל מי שנהנה מאורה ומהשפעתה של תורת החסידות. וכיום אין יהודי שמעיינותיה של החסידות לא הגיעו אליו.

כיום ברורה לגמרי התחייה שהביאה החסידות ליהדות בכל מרחבי תבל. גם בימינו, החסידות היא שהציתה את אש התשובה בלב המוני יהודים בעולם כולו. לא יהיה מוגזם לקבוע, כי אכן, אש הבעש"ט מחממת את הלבבות ושומרת על הגחלת עד היום הזה.

למעשה, רעיונותיה ודרכיה של החסידות –  שבשעתם עוררו מחלוקת והתנגדות קשה –  נתקבלו בכל שדרות היהדות. דיי להזכיר את ההתלהבות בתפילה, את השירה והשמחה ('שיר חסידי'), את ההידור במצוות, את ההקפדה על טבילה במקווה, את הדבקות בצדיקים, ועוד סממנים ברורים של החסידות, שנעשו כיום נחלת הכלל. גם רעיונותיה הבסיסיים של החסידות השתלבו לגמרי בהשקפת-העולם היהודית הכללית.

האוצרות לפניכם

י"ט בכסלו הוא מגדלור מאיר המזמין את כולנו לשאוב מאורה וממעיינותיה של החסידות. עדיין יש רבים שאינם יודעים אילו אוצרות מופלאים טמונים בעולמה של החסידות. אמנם שמעו אִמרה פה ורעיון קצר שם, אבל אינם יודעים שכל השאלות והלבטים הטורדים את נפשם ימצאו תשובה מלאה במשנתה של החסידות.

החסידות נועדה לכל יהודי ויהודי –  לפשוטי-עם ולגאוני-עולם, לתלמידי-חכמים ולאנשי-עמל. היא מחיה את הנשמה; מרווה את הדעת בהבנה מעמיקה בגדולת הבורא, ובעומק משמעותן של התורה ומצוותיה; מפיחה שמחה והתלהבות בעבודת הבורא; היא החיות הפנימית בחיי היהדות.

החסידות אינה רק ספר התניא. התניא הוא ספר-היסוד, התורה שבכתב, אבל עליו מבוססים מאות ספרים ואלפי מאמרים, המרחיבים את הדברים ומביאים אותם לכלל משנה מעמיקה השופכת אור חדש על כל החיים. האוצרות הללו מונחים לפניכם. טעמו וראו כי טוב ה'.

נאחל אפוא לכל בית-ישראל כמנהג החסידים:

חג שמח! לשנה טוב בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו

 יש חדש

התוועדויות חג-הגאולה

במוצאי שבת-קודש ייפתחו ההתוועדויות החסידיות המסורתיות לרגל י"ט בכסלו, חג הגאולה של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל ה'תניא' והשולחן-ערוך, ממאסרו לפני מאתיים ושמונה שנים. התוועדויות וכינוסים ייערכו אי"ה על-ידי בתי-חב"ד ובתי-כנסת חב"ד ברחבי הארץ והעולם. ועד כפר-חב"ד מזמין את הציבור הרחב להתוועדות המרכזית הגדולה,  שתהיה אי"ה ביום ראשון בערב, בבית-הכנסת 'בית-מנחם' בכפר-חב"ד, בהשתתפות הרבנים הראשיים, רבנים ואישי-ציבור נכבדים. הציבור מוזמן להתבשם מאור החסידות ולהשתתף בשמחה חסידית אמיתית.

התוועדות עם הרב כהן

אורח מיוחד מגיע לארץ, לקראת חג-הגאולה –  ה'חוזר' הגאון החסיד הרב יואל כהן. הוא יהיה אורח ההתוועדות הגדולה שתהיה אי"ה במוצאי שבת בירושלים, באולמי השמחה, רח' ירמיהו 27, בשעה 7:30 בערב. ההתוועדות נערכת בחסות האגף לתרבות תורנית בעיריית ירושלים וישתתפו בה גדולי תורה וחסידות.

התוועדות לישיבות התיכוניות

זו השנה הרביעית שבני הישיבות התיכוניות מתכנסים להתוועדות גדולה בכפר-חב"ד בי"ט כסלו, בארגון תורת חב"ד לבני הישיבות. השנה תהיה ההתוועדות ביום שני בערב, ואורחיה יהיו הרב יהושע שפירא והרב צבי גרינוולד (לפרטים: טל' 054-6761353).

ספר ותקליטור לחנוכה

לקראת ימי החנוכה הפיקה רשת חב"ד כרך שני בסדרה חגים וזמנים, העוסק בתאריכים החלים בחודש כסלו, ובראשם י"ט כסלו וחנוכה. כמו-כן הפיק יהודה גרובייס את חנוכה שמח עם הפונצ'יקים, תקליטור מס' 17.  טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

שלב הירידה שלפני העלייה

כשהתפלל יעקב אל ה' שיצילנו מיד עשיו, התבטא במילים "קטונתי  מכל החסדים". המשמעות הפשוטה של המילים הללו מובאת ברש"י: "נתמעטו זכויותיי על-ידי החסדים והאמת שעשית עמי. לכך אני ירא, שמא משהבטחתני – נתלכלכתי בחטא,  ויגרום  לי להימסר ביד עשיו".

לכאורה לא הייתה ליעקב סיבה כלשהי לדאגה, שהרי הקב"ה הבטיח לו שיהיה עמו וישמרנו. אולם יעקב חשש בכל-זאת, שמא מאז אותה הבטחה נכשל בחטא, והדבר הזה עלול לגרום לביטול הבטחתו של הקב"ה.

נקודת מעבר

אולם הסבר זה דורש הבהרה: איך ייתכן שיעקב אבינו חשש שמא נכשל בחטא, והלוא הוא הכיר את מצבו הרוחני המושלם וידע שלא חטא מעולם?! אפשר להבין את חששו ש"נתמעטו זכויותיי על-ידי החסדים שעשית עמי", שכן כשעושים לאדם נס – מנכים לו מזכויותיו, והיות שה' חולל ליעקב ניסים גדולים – כמו, לדוגמה – שהוא חצה את הירדן במקלו (שם מקל על הנהר – והירדן נבקע), לכן חשש מניכוי זכויותיו, אך אין לכך שום קשר לחטאים שיבטלו את הבטחת ה'!

ההסבר הוא, שאין מדובר כאן בחטא כפשוטו, אלא בשלב של ירידה ("קטונתי") שבין שתי דרגות. צדיקים נתונים בתנועה של עלייה מחיל אל חיל, ויש נקודה שבה הצדיק עוזב את השלב הקודם, אך עדיין לא הגיע לשלב הבא, וזו נקודה של ירידה.

עלייה לארץ-ישראל

יעקב אבינו היה בדרכו מחרן לארץ-ישראל. הדרך הזאת הייתה גם תהליך של עלייה  מדרגה לדרגה – יעקב התעלה מדרגת חוץ-לארץ לדרגה העליונה של ארץ-ישראל. כאשר התקרב למפגש עם עשיו, עמד בדיוק בנקודה של מעבר בין הדרגות ("קטונתי"), והוא חשש שלעומת הדרגה העליונה המצופה ממנו, הירידה שבה הוא שרוי עכשיו תיחשב בבחינת חטא והיא עלולה לגרום שיימסר ביד עשיו.

לכן התפלל יעקב וביקש: "הצילני-נא מיד אחי, מיד עשיו". אמנם מאז ההבטחה שקיבל מהקב"ה התעלה יעקב עליות אחר עליות, אבל הואיל ועכשיו עמד בכל-זאת במצב של 'קטנות' וירידה, הרגיש שהוא נזקק לשמירה גדולה.

ריבוי החסדים

אדמו"ר הזקן, בעל התניא, ציטט פסוק זה לאחר שחרורו, והסביר שבגלל ריבוי החסדים "נדמה בעיניו שחטא". הפירוש 'חטא' הוא מלשון חיסרון (כמו שנאמר: "והיינו אני ושלמה בני חטאים", במובן של חיסרון). כלומר, לנוכח ההתגלות הגדולה של חסדי ה', מרגיש האדם שמצבו הרוחני אינו שלם.

זו משמעות הירידה והנפילה שהייתה אצל יעקב: דווקא בגלל ריבוי החסדים שעשה עמו הקב"ה, חש יעקב שהיה עליו לעבוד את ה' ביתר שאת ויתר עוז, ולכן הרגיש שמצבו הנוכחי הוא בבחינת "קטונתי", עד שנזקק להתפלל אל ה' שיצילנו מיד עשיו.

(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 166)

 מן המעיין

חסידות

מהשורש עד החיים

החסידות כוללת שני עניינים עיקריים: הבנת כל הלכה בשורשה הרוחני, בספירות העליונות; והבנת ההוראה הפנימית הנובעת מכל הלכה, ההוראה הקשורה בעבודה בהנהגת האדם בחיים.

(היום-יום)

אמונה והבנה

כל יהודי מאמין בה' באמונה פשוטה, וליבו תמים עם ה'. יש להביא אמונה זו בידיעה ובהשגה, כפי שנאמר (דברי-הימים א, כח,ט): "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם".

(היום-יום)

שכל ואמונה

כל מה שאפשר להשיג בשכל – אין להשתמש בעבורו באמונה (להאמין שכך הדבר), אלא יש להבינו על-ידי הבנה והשגה שכלית.

(לקוטי דיבורים)

הלכות בנפש

בחלק הנגלה שבתורה לומדים הלכות שחיטה של בהמה חיה ועוף; בתורת החסידות הלימוד של הלכות שחיטה עוסק ביצר הרע, בנפש הבהמית, השכלית והטבעית.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

מורה את הדרך

החסידות פותחת שערי חכמה ובינה לידע את הקב"ה בהשגה שכלית. החסידות מעוררת את רגשות הלב להתפעל מהמידה הנולדת מהשכלה זו. היא מורה את הדרך אשר כל אחד לפי דרגתו יכול לילך בה ולעבוד את ה' במוח ובלב.

(היום-יום)

אור החיים

חסידות היא אור החיים. היא מביאה חיים מאירים. כאשר נעשה אור – נעלמים כל השרצים...

(ספר המאמרים תש"ט)

תכלית החסידות

תכלית החסידות היא עבודה בפועל. מי שחושב שחסידות אינה אלא השכלה והשגה, חי בטעות. רחמנות עליו, על גופו ועל נשמתו.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש) 

שורש, גוף וענפים

אילן החיים של החסידות מורכב משורש גוף וענפים. השורש הוא הרבי, גוף העץ זו החסידות, הענף הוא החסיד. על-ידי השורש והעץ מקבל כל חסיד חיות פנימית, וזאת כדי להוציא פירות, שהם קיום המצוות בחיות פנימית.

(ספר המאמרים תש"ח)

 אמרת השבוע

מיהו חסיד

שאלו אחד מגדולי חסידיו של רבי מנחם-מענדל מקוצק: "מיהו חסיד?".

השיב: "מי שרוצה להיות חסיד".

תמהו השומעים: "וכי יש מי שאינו רוצה להיות חסיד?".

נענה החסיד ואמר: "כן, מי שחושב שכבר הגיע למעלת חסיד".

 מעשה שהיה

שאלה מנקרת

לאחר שהתפרסם בעולם שמו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, החלו לנהור אליו רבים מכל קצות הארץ. מטבע הדברים היו גם לא-מעט שבאו לתהות על קנקנו, אולם בדרך-כלל, מי שזכה וראה את האור הזורח ממנו – דבק בו ולא נפרד ממנו עוד.

באותם ימים נסעה לברלין קבוצה נכבדה של אברכים צעירים, להשתלם בחכמות המדעים. אברכים אלה היו תלמידי-חכמים ולמדו בישיבות טובות, אך השתכנעו שצריך לרכוש גם השכלה כללית, כדי להכניס "יפייפותו של יפת באוהלי שם". רוב רובם של חברי הקבוצה – כך מספרים – פרשו לימים מדרך התורה המסורה, ורק מיעוטם נשאר נאמן לה.

עם אותה חבורה נמנה אחד, שלמה פייגין שמו. יום אחד התגלגל פייגין זה לחצרו של רבי שניאור-זלמן. הוא שהה שם זמן-מה, משקיף מן הצד, בוחן את דרכו של הרבי וחסידיו.

פייגין היה סוחר, שנהג לפקוד מעת לעת את היריד הגדול שהתקיים בלייפציג. יום אחד קרא לו רבי שניאור-זלמן ואמר לו: "הלוא נוסע אתה ללייפציג; בדרכך סור-נא אפוא אל רבי שלמה מקרלין".

פייגין נענה לבקשת הרבי, ובנסיעתו הבאה ללייפציג עבר דרך ביתו של רבי שלמה. בעודו יושב וממתין להיכנס פנימה אל הקודש, שמע פייגין מעבר לקיר את הצדיק פוסע בחדרו אנה ואנה. לפתע נפתחה דלת החדר והצדיק יצא החוצה אל המסדרון, צועד אפוף שרעפים לכל אורכו, הלוך ושוב, ואומר לעצמו בקול רם: "אברך, אברך; ואולי בכל-זאת יש אלוקים בעולם?"...

הדברים התמיהו את פייגין. הצדיק שב לחדרו ופסיעותיו בתוך החדר הוסיפו להישמע בחוץ. ושוב נפתחה הדלת והוא יצא אל המסדרון אחוז התלהבות, ואמר לעצמו: "אברך, אברך; ואולי בכל-זאת יש אלוקים בעולם?"...

לאחר שהדבר חזר ונשנה בפעם השלישית, הבין פייגין כי הדברים מכוּונים לאוזניו, וכי לשם כך שלחו רבי שניאור-זלמן אל רבי שלמה מקרלין – כדי שישמע את המילים הללו מפיו. קם והמשיך בדרכו ליריד.

שלמה פייגין הוסיף לפקוד לעיתים את בית-מדרשו של רבי שניאור-זלמן. באחת הפעמים אמר הרבי דברי תורה על עניינם של 'מים אחרונים' ו'מים אמצעיים' בסעודה. פייגין הגיב על הדברים בנימת זלזול, והרבי קלט זאת. "תולעת אוכלת בו", הפטיר הרבי.

ואמנם, לא חלף זמן רב ופייגין נטש כליל את היהדות, המיר את דתו ואימץ אורח-חיים של משומד. האיש, שהיה מלומד מאוד, וכעת גם נוספה לו הילה של 'יהודי לשעבר', השתלב בחוגי השלטון והתקדם במהירות מרשימה, עד שהתמנה לשר התחבורה בממשלת הצאר.

חלפו שנים. בינתיים נסתלק רבי שניאור-זלמן לעולמו ונטמן בעיר האדיטש. והנה, יום אחד נודע על תכנית ממשלתית להקמת רשת מסועפת של מסילות רכבת, שיחברו את כל חלקי רוסיה זה לזה. אחת המסילות תוכננה לעבור בבית-הקברות היהודי בהאדיטש והדבר היה מחייב העתקת הנפטרים וקבריהם ממקומם.

נחרדו החסידים מהמחשבה על הפרעת מנוחתם של שוכני עפר בכלל, ושל רבם בפרט. כשנודע להם ששר התחבורה איננו אלא אותו פייגין מיודעם, שיגרו אליו את החסיד ר' משה וילנקר – שהכירו היטב עוד מהימים שבהם ביקר בחצר הרבי – כדי שידבר על לבו, לשנות את התוואי המתוכנן.

השר קיבל את ר' משה בסבר פנים יפות. לאחר ששמע את בקשתו של ר' משה, נענה לו מיד ללא כל צורך במחשבה נוספת. "קבל את מילתי – מסילת הרכבת לא תעבור בבית-הקברות בהאדיטש!", הצהיר חגיגית.

"רק דבר אחד אבקש ממך", הוסיף השר ואמר, "רצוני להתוועד איתך מעט, כפי שנהגתי לעשות, כאשר הייתי מצטרף להתוועדויותיכם".

השר שלח את אחד ממשרתיו להביא בקבוק יי"ש ודג מלוח. ר' משה הוציא מכליו סכין ושתי כוסיות, והנה כל מה שצריך להתוועדות...

לאחר שלגם השר כוסית ושתיים, אמר: "רואה אתה את כל העושר והכבוד שהם מנת-חלקי? לכאורה, הכול טוב ויפה. אולם דע לך, כי אותה קריאה ששמעתי בשעתו מרבי שלמה מקרלין, שאליו נשלחתי על-ידי רבי שניאור-זלמן, עדיין מהדהדת במוחי ואינה מרפה: 'אברך, אברך; ואולי בכל-זאת יש אלוקים בעולם?'...

כשהיו חסידים מספרים סיפור זה, היו מוסיפים ושואלים: לשם מה היה רבנו הזקן צריך לשלוח את פייגין לרבי שלמה מקרלין; וכי לא היה יכול לומר לו אותן המילים בעצמו?!

והיו החסידים משיבים: רבנו הזקן לא התעסק עם 'ספקות', אלא רק בוודאויות מוחלטות. לכן כשהיה צריך להטיל בליבו של אותו משומד-לעתיד ספק שילווה אותו כל ימי חייו – שלחו הרבי למקום אחר.

 חסידות

להתחמם ולהתקשט

באחת משיחותיו (ספר השיחות תש"ה, עמ' 50) מביא כ"ק אדמו"ר הריי"צ משל על עניין החסידות: "פנינים מצויות במעמקי הים. הפחם, המאיר והמחמם, טמון במעבה האדמה. הסדר הוא, שצריך להיות מנהיג המורה היכן לחפור וכיצד למצוא את הפחם. הפועלים יכולים להסתמך על חכמתו של המנהיג, ועליהם לציית בדייקנות להוראותיו. ועם זה, בעניין האוויר שכל פועל זקוק לו, בהיותו במעמקי האדמה –  אין הוא יכול להסתמך על האוויר שקיים אצל המנהיג. כל אחד ואחד מהפועלים צריך שיהיה לו חיבור לרוח החיים, מהאוויר שמעל הארץ, ואם לאו, ייפול ויישאר בלא חיות. כך גם מי שצולל למים כדי לשלות את הפנינים, זקוק לרוח-החיים שמעל האדמה".

והרבי מסיים, שהנמשל מובן לכול: "החסידות מאירה ומחממת, כמשל הפחמים, אלא שהאדם נדרש לרדת למעמקי האדמה כדי לברר ולזכך את העולם. אולם בשעה שיורדים למעמקי האדמה, חייבים להיות קשורים למעלה, ואז יכולים לקבל חיות".

הטעמים להתגלות החסידות

משל זה משקף את התפיסה על מקומו של הרבי בעבודתו של החסיד. הרבי הוא המנהיג, היודע היכן טמונים האוצרות ומורה את הדרך לגלותם, והחסיד חייב להיות צמוד להוראותיו. ועם זה, אין החסיד יכול לסמוך על כך שהרבי לומד חסידות ועובד את ה', אלא כל אחד ואחד צריך לדאוג לאספקה סדירה של 'רוח חיים' –  לימוד חסידות ועבודה פנימית עצמאית.

באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 171) עומד הרבי מליובאוויטש על המשל הזה ומדייק בפרטיו. הרבי שואל, למשל, לשם מה נזכרו במשל שני סוגי אוצרות –  פחמים הטמונים במעבה האדמה ופנינים שחבויות במעמקי הים. כמו-כן שואל הרבי, למה עיקרו של הפירוט במשל הוא בעניין הפחמים, ואילו הפנינים נזכרות בקיצור ובלא פירוט כל-כך.

והרבי מסביר, שיש כאן התאמה מדוייקת ומושלמת לשני עניינים שקיימים בחסידות, המשתקפים בשני הטעמים להתגלותה של תורת החסידות דווקא בדורות האחרונים. טעם אחד הוא, שהואיל וחושך הגלות גבר יותר, זקוקים לאור חזק יותר כדי להאיר את החושך. לכן נתגלתה תורת החסידות דווקא בדורות האחרונים, שבהם התעצמה חשכת הגלות. טעם שני: מכיוון שעומדים בסוף ימי הגלות וצריכים להתכונן לגאולה העתידה לבוא, ניתנה לעם-ישראל 'טעימה' מהגילויים העתידיים, וזה אור החסידות.

על-פי הטעם הראשון, החסידות היא צורך הכרחי, שבלעדיו קשה לעמוד נוכח חשכת הגלות של הדורות האחרונים. לעומת זאת, הטעם השני רואה בחסידות עניין של הכנה לקראת הגאולה העתידה, דבר שעניינו השגת יתר שלמות, אבל אין הוא הכרח קיומי ממש.

פנינים לקראת הגאולה

שני העניינים הללו באים לידי ביטוי בפחמים ובפנינים: הפחם משמש למאור ולהסקה, דברים חיוניים והכרחיים. בשעה ששורר חושך וגובר הקור, מוכרחים להאיר ולחמם את החדר, ואי-אפשר להתקיים כראוי בלי האור והחום. משל זה תואם את הטעם הראשון להתגלות החסידות, ככוח מיוחד לעמוד נוכח חשכת הגלות.

לעומת זאת, פנינים אינן דבר הכרחי לצורך קיום האדם. בחיי יום-יום אין הכרח בפנינים ובתכשיטים, והאדם יכול להסתפק בבגדים פשוטים. אולם כאשר האדם צריך להתייצב לפני המלך, אין הוא יכול להסתפק בבגדים הרגילים, והוא חייב ללבוש בגדים ההולמים את המקום ואת המעמד, ובכלל זה להתקשט בתכשיטים מתאימים (ואם אין הוא עושה כן, יכולה להיות בכך פגיעה בכבוד המלך). זה מתאים לטעם השני, שכאשר מתקרבים לזמן הגאולה, חייבים 'להתקשט בפנינים' –  פניניה של תורת החסידות.

 בציפייה לגאולה

הסבל והאור

"בביאת המשיח יובן לכול שייסורי הגלות היו הכנה לאור הגאולה, וככל שהסבל היה גדול וארוך יותר, כן נעלה ומופלא יותר האור שבא על-ידי זה" (סידור רבנו הזקן)

 חיים יהודיים

'תרופה' ללא תופעות-לוואי

כששואלים את הגאון הרב מענדל וכטר למה כדאי ללמוד חסידות, לשונו נאלמת דום לרגע. לא, אל תטעו, יהודי העומד בראש כמה 'כוללים' לחסידות, ומי שמאות מכל החוגים החרדיים והדתיים משתתפים מדי שבוע בשיעוריו רבי-המוניטין, אינו מתקשה לספק תשובה מפורטת לשאלה יסודית זו. "זה כמו לשאול למה כדאי לחיות!", הוא אומר כעבור רגע, בהתלהבותו האופיינית. ואז, אם בכל-זאת מתעקשים, הוא מתחיל להסביר – והוא עושה זאת בטוב טעם – "למה כדאי לחיות"...

הרב וכטר נולד בעיירה קטנה ליד קאליב שבהונגריה. כשהיה כבן עשר היגרה משפחתו לקנדה. לאחר נישואיו עמד בראש-ישיבה למצויינים בוויליאמסבורג. הוא החל ללמוד תניא באופן עצמאי, וכעבור זמן שידך מישהו בינו לבין ה'חוזר' הראשי של הרבי מליובאוויטש, הגאון החסיד הרב יואל כהן. "כשנה וחצי למדנו חסידות בחברותא. עשינו זאת כל 'ליל שישי', מחצות הלילה ועד שלוש-ארבע לפנות בוקר. לפעמים הלימוד נמשך עד תפילת שחרית. זה היה גן-עדן אמיתי!", הוא מספר בעיניים נוצצות.

רפואה רוחנית

כשהרב וכטר מתבקש להצביע על האור המיוחד שבתורת החסידות, הוא נדרש למונחים מעולם הרפואה: "בבית-המרקחת יש תרופות למחלות שונות, אך לצד מעלותיה של כל תרופה ותרופה, יש לה גם שני חסרונות. ראשית, היא מתאימה אך ורק למחלה מסוימת, ואם מתעוררת מחלה נוספת יש צורך בתרופה אחרת. ושנית, לכל תרופה יש גם תופעות-לוואי שליליות.

"גם ב'בית-המרקחת' היהודי יש כל מיני תרופות. יש תרופה הנקראת קבלה. יש תרופה הנקראת חקירה. יש תרופה הנקראת מוסר. כל אחת ואחת מהן פונה לחלק מסויים בלבד בנפש האדם. קבלה פונה אל הנפש ומעוררת את האמונה. חקירה מדברת אל השכל  מוסר משפיע על הרגש והמעשה. ויש גם תופעות-לוואי. למשל, כשלומדים מוסר, אנו בעצם מתעסקים בצד השלילי של העולם ובתאוותיו. יש קנאה, יש תאווה, וצריך להילחם בהן".

תרופת פלא

הוא מציין 'תופעות-לוואי' גם בקבלה. "למשל, עלולים להיכשל ב'הגשמה' של מושגים רוחניים. הלומד עלול לתפוס את הדברים 'צמצום כפשוטו'. תופעת-הלוואי השלילית של שיטת החקירה היא שהכול מושתת על השכל, והדבר בא על-חשבון הרגש והאמונה".

לעומת זאת, "תורת החסידות היא תרופת-פלא, שמצד אחד יש בה הכול –  קבלה, חקירה, מוסר – והיא פונה הן לנשמה ולאמונה, הן לשכל, הן לרגש ולמעשה. כל אדם יכול למצוא בה את מקומו. וכל זה ללא 'תופעות-לוואי' שליליות. בתורת החסידות מאירה הנקודה המרכזית של 'אין עוד מלבדו', וממילא העולם כמציאות עצמאית כלל אינו קיים. זו מהפכה עצומה בעולם הרפואה הרוחנית!".

חסידות מבוארת

בימים האלה ראה אור הכרך השלישי בסדרת 'חסידות מבוארת', שהרב וכטר הוא חבר בכיר במערכת ההוצאה-לאור שלה. זו מהדורה מבוארת של מאמרי רבי שניאור-זלמן מלאדי. "כאן נפתח פתח ללימוד חסידות לפני כל יהודי", אומר הרב וכטר בהתרגשות.

לכל מאמר ניתן רקע, המכניס את הלומד לנושא. המאמר עצמו בנוי כמו גמרא עם רש"י, תוספות ומפרשים, וכל אחד ואחד יכול לבחור את רמת הלימוד המתאימה לו. יש גם ביאור של מושגי-יסוד. בסוף כל מאמר מופיעים דברי סיכום, וכך הלומד יוצא עם מסר ברור.

הרב וכטר: "זה היה גן-עדן אמיתי"

 פינת ההלכה ומנהג

לימוד חסידות

שאלה: בגלל עבודתי, הזמן שנותר לי ללימוד תורה הוא מועט למדיי. עד כמה חשוב ללמוד את תורת החסידות?

תשובה: ידוע הסיפור מרבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, שעבר מעיר לעיר ושיכנע יהודים להקדיש חצי שעה ביום ללימוד מוסר. שאלו יהודי קשה-יום: יש לי רק חצי שעה ללמוד, ואני מקדישהּ ללימוד הלכה למעשה. כיצד אספיק ללמוד גם מוסר? ענה לו: למד מוסר, ואז תיווכח שיש לך יותר מחצי שעה...

כשהזמן מצומצם, חשוב מאוד לתכנן אותו בתבונה. נכון שהלכה למעשה היא בעדיפות ראשונה, אבל במקביל לה חייבים ללמוד דברים שמביאים יראת-שמים, כי זה נוגע למעשה יותר מכל הלכה  – שתהיה לאדם מוטיבציה ללמוד ולקיים. וכבר אמרו חז"ל, שאין ערך ללימוד התורה אם אין מערבים בה יראת שמים.

לפני כמאה שנה התקיים ויכוח בין גדולי התורה בעניין לימוד ספרי מוסר בישיבות. היו שטענו שדיי בלימוד התורה כדי להגיע ליראת-שמים. המציאות הוכיחה, שאין קיום לתורה ולישיבות ללא לימוד דברים המביאים יראת שמים. מאז התחוללו תהפוכות רבות. הניסיונות העומדים לפני עם-ישראל בכלל והצעירים בפרט, בתקופת התקשורת והמחשב – גדולים יותר משהיו אי-פעם. בימינו צריך כוחות-נפש גדולים יותר כדי לנצח במלחמת היצר, וכדי לקיים תורה ומצוות בהתלהבות ובהידור, ולא רק 'לצאת ידי חובה'.

כאשר (אין מסתפקים בשמיעת פתגם חסידי, באמירת 'לחיים' ובריקוד חסידי, אלא גם ובעיקר) לומדים היטב על הקב"ה, התורה ועם-ישראל, והקשר שביניהם, בצורה מובנית ומוסברת, מן הקל אל הכבד, כמו בלימוד הגמרא והפוסקים – הרגש שנוצר מזה יהיה חזק ובר-קיימא, התפילה תהיה מלאה חיוּת, וכל היום יהיה חדור אמונה ושמחה.

מקורות: שבת לא, סע"א. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' ת"ת פ"ב ה"ט. קונטרס 'לימוד החסידות' עמ' 15. שערי הלכה ומנהג יו"ד סי' עג-עד.