חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:31 זריחה: 6:32 ו' בתשרי התשפ"א, 24/9/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1044 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויחי, ט"ו בטבת ה'תשס"ז (05/01/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1044 - כל המדורים ברצף
יש מחיר יקר מדיי
יש חדש
להתרגל לגמול טובה לזולת
ציפייה לגאולה
חשש שכזה
הצגה מכרעת
הכול לטובה
דורון למלך המשיח
לית דין, ויש צווי הגבלה
נקרעו התפירות

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1044, ערב שבת פרשת ויחי, ט"ו בטבת תשס"ז (05.01.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

יש מחיר יקר מדיי

כאשר משפחות החטופים אומרות שאין מחיר יקר מדיי בעבור שחרור בניהן, הן צודקות ברמה מסויימת; ועם זה, יש מחיר שאסור לשלם

כאשר דוברי הממשלה אומרים שהמספרים המתפרסמים בתקשורת, באשר לעסקה הנרקמת לשחרורו של גלעד שליט – מוגזמים, מותר לפקפק מעט בטיב ההכחשה. מהניסיון שלנו במשאים ומתנים של ממשלות ישראל,התברר שהדיווחים שבאו מהצד הערבי על היקף הוויתורים הישראליים היו אמינים יותר מההכחשות הישראליות. זה חלק מתהליך פסיכולוגי להכשרת דעת הקהל לוויתורים מפליגים, שהשכל הישר אינו יכול לקבלם.

השאלה העומדת לפנינו אינה קלה כלל וכלל. על כף המאזניים מונחים שלומם וגורלם של חיילים שבויים, שעם-ישראל שלח אותם למשימות של הגנה על חיי כולנו. עלינו לעשות הכול להשיבם בריאים ושלמים לבתיהם. כאשר משפחות החטופים אומרות שאין מחיר יקר מדיי בעבור שחרור בניהן, הן צודקות ברמה מסויימת. ועם זה, יש מחיר שאסור לשלם.

נדיבות אכזרית

מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות הגדולות ביותר. חיי העם היהודי שזורים אין-ספור סיפורי מסירות-נפש בלתי-רגילים, שנעשו כדי לפדות שבויים ולהחזירם לבתיהם. ובכל-זאת קבעו חז"ל כלל גדול: "אין פודים את השבויים יתר על דמיהם". וכי יש מחיר שהוא מוגזם לפדיון שבויים? וכי חירותו של יהודי הנתון בשבי נמדדת בכסף? מתברר שיש מחיר שאסור לשלם.

המחיר נעשה מוגזם ברגע שבו חירותו של יהודי אחד עלולה להפוך לשלילת חירותו של יהודי שני. אם תשלום מוגזם לחוטפים יעודד אותם לחטוף יהודים נוספים,הרי נדיבות-הלב והדאגה לשלומו של חטוף אחד נהפכת לאכזריות בעבור יהודי שני. אין לנו רשות להעניק חירות לאדם אחד, ולגרום שאחרים יאבדו את חירותם מפני שחטיפה נתפסת כמעשה שמניב רווחים והישגים גדולים.

ההלכה שקבעו חז"ל נאמרה על תשלום כסף, וגם כאן הם קבעו שתשלום מופרז הוא בלתי-מוסרי. על-אחת-כמה-וכמה בענייננו, שהתשלום נעשה בדמות הוצאתם של מחבלים מסוכנים מבתי-הכלא. התוצאה תהיה לא רק שלילת חירותם של יהודים נוספים, אלא זו חריצת דין מוות על יהודים, שישלמו על כך בחייהם לא-עלינו.

בדיקה של כל העסקות הללו בעבר מוכיחה כי שחרור המחבלים גרם אובדן חיים גדול פי כמה וכמה. עסקת ג'יבריל, ששחררה שלושה חטופים, הזרימה לשטחי יש"ע מאות פעילי טרור, שגבו את חייהם של מאות יהודים. גם 'מחוות' של שחרורי מחבלים במסגרת הסכמי אוסלו גרמו לנו קרבנות רבים. אין שום סיבה לחשוב ששחרור מחבלים בעבור גלעד שליט יניב תוצאה אחרת.

אחריות בלי רגשנות

על הטענה הזאת נוהגים להגיב: האם היית אומר את הדברים לוּ בנך היה יושב בשבי החמאס? זו טענה לא-הוגנת. כל אב היה עושה הכול כדי לשחרר את בנו, ולא היה מוכן לשקול שום שיקול אחר. זה תפקידן של משפחות החטופים – להרעיש שמים וארץ למען יקיריהן. אין זה מעניינן להעמיד שיקולים אחרים מול גורל ילדיהן. אבל מדינה נדרשת לחשוב על טובת כלל אזרחיה. אסור לה להיות רגישה לגורל הפרט ולגרום לציבור אסונות גדולים פי כמה וכמה.

העובדה שלחטופים יש פנים ושמות ובני-משפחה ידועים הנקרעים מכאב ומדאגה, מטשטשת את הסכנה שבשחרור מחבלים, שכן קרבנותיה הצפויים של העסקה הזאת עדיין אינם ידועים. אנחנו נראה, חלילה, את התמונות ונשמע את השמות רק בעתיד. אולם גזר-דינם של כל הקרבנות העתידיים כבר ייחרץ ברגע שישוחררו חס-ושלום המחבלים מכלאם.

יש כאן ברירה אכזרית וקשה מנשוא, אבל זה תפקידם של מקבלי ההחלטות. עליהם לשאת באחריות לשלום הציבור ולאינטרסים הקיומיים של מדינה שלמה. הם חייבים להיות קשוחים ולהמתין בסבלנות, עד שתימצא הדרך להחזיר את החטופים בשלום, בלי לסכן את שלום הציבור כולו.

 יש חדש

חורף חם לנזקקים

צעירי-חב"ד פתחו השבוע במבצע ארצי של חלוקת שמיכות ומעילים לילדי ישראל, בסיועה של חברת פז-גז. במסגרת המבצע מחולקים כ-2500 מעילים וכ-1500 שמיכות. החלוקה נעשית על-ידי בתי-חב"ד ברחבי הארץ, על-פי רשימות של גורמי הרווחה העירוניים ובמסגרת הכמות שהוקצבה. הפרוייקט מופעל ביוזמת ר' רונן זינגר, שמאחוריו שורת מפעלי-חסד לטובת הנזקקים.

שיעור בקבר רחל

ביום שלישי הקרוב, י"ט בטבת, יהיה אי"ה ערב נשים מיוחד בקבר רחל. לאחר תפילה יימסר שיעור בנושא 'בניין האומה לאור האֵם', מפי  הרב אלישע וישליצקי. הסעות ממוגנות-ירי יֵצאו מבנייני-האומה בירושלים, בשעה 7 בערב. להרשמה: אודליה, טל' 054-4954258.

חדש במוזיקה

תקליטו החדש של הזמר החסידי הפופולרי אברהם פרידבין כך ובין כך – זוכה להצלחה גדולה. שלושה-עשר שירים, בסגנונות מגוּונים. טל' 03-9606559. החזן דוב פרקש מגיש את תקליטו בואי בשלום, שבו עשרה שירים, תשעה מהם לחנים חדשים של משה לאופר. חיים ורדיגר מגיש את שבת עם משפחת ורדיגר. שירי שבת אהובים בביצועם של בני משפחת ורדיגר. טל' 1-700-704120.

מהדורה חדשה

הופיעה מהדורה נוספת של הספר שערי יורה-דעה, מאת הרב אליעזר ברוד, שהוא ספר-עזר ראשון מסוגו ללומדי חלק יורה-דעה בשולחן-ערוך ולמי שמתעתדים לקבל הסמכה לרבנות. טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

להתרגל לגמול טובה לזולת

כאשר יעקב אבינו מברך את בניו, קודם שנאסף אל אבותיו, הוא משמיע דברים קשים כלפי שמעון ולוי, שהרגו את יושבי העיר שכם. בין שאר דבריו הוא אומר: "כי באפם הרגו איש". מיהו בדיוק ה"איש" שעליו מדבר יעקב? מפרש רש"י: "אלו חמור ואנשי שכם".

כדאי לשים לב שרש"י משמיט את שמו של האדם שהיה הגורם העיקרי לכל האירוע – שכם בן-חמור, שחטף את דינה ועינה אותה. מפירושו של רש"י עולה, שיעקב  מדבר בגנות הריגתם של חמור (האב) ושאר אנשי שכם, ואינו נוזף בשמעון ולוי על שהרגו את שכם עצמו.

מעשה שמעורר טענה

הסבר הדבר בפשטות הוא, שהריגתו של שכם לא הייתה בגלל 'אפם' וכעסם של שמעון ולוי. היה ברור לכול שמגיע לו דין מוות, עד שאפילו הגויים לא יכלו לטעון דבר נגד הריגתו. שכם עשה מעשה נבלה, שגם אומות-העולם רואות בו פשע שדינו מיתה. לכן יעקב לא נזף בשמעון ובלוי על הריגתו של שכם, אלא על שהרגו את חמור אביו ואת שאר אנשי העיר.

אמנם גם חמור ושאר תושבי שכם נושאים באחריות למעשה הנבלה (וכפי שמסבירים המפרשים), שאילולא כן, לא היו שמעון ולוי פוגעים בהם, אולם בכל-זאת היו יכולות אומות-העולם לטעון על המעשה הזה, בעוד על הריגתו של שכם עצמו לא הייתה יכולה להתעורר טענה כלשהי.

קושי בכל פירוש

בהמשך רוצה רש"י להסביר מדוע תושבי שכם מכונים בפסוק "איש", לשון יחיד. רש"י מביא שני פירושים: האחד, ש"אינן חשובין כולם אלא כאיש אחד"; פירוש שני, ש"באפם הרגו כל איש שכעסו עליו", כלומר, שכעסם היה גדול כל-כך, עד שהרגו כל אחד ואחד מאנשי העיר באותו כעס.

ידוע הכלל, שכאשר רש"י מביא שני פירושים, הדבר נובע מכך שאף אחד משניהם אינו מסביר את הפסוק בשלמות, ואכן יש קשיים בכל אחד ואחד משני הפירושים הללו. על-פי זה מתעורר השאלה, למה בכלל לפרש שכוונתו של יעקב להריגת תושבי שכם, ולא למקרה כלשהו שבו שמעון ולוי "הרגו איש"?

התפתחות מידות

אלא אפשרות זו אינה באה בחשבון משום שיעקב אומר "כי באפם הרגו איש": כאשר הוא מגנה את שמעון ולוי, ש"כלי חמס מכרותיהם", הוא מציין שסיבת הגינוי ("כי") היא ש"באפם הרגו איש". אם הכוונה לאיש אחר כלשהו, מתעוררת שאלה גדולה מדוע הוא מתעלם מהאירוע החמור הרבה יותר, של הריגת תושבי עיר שלמה?! מכאן שאין הכוונה ל'איש' כלשהו, אלא לסיפור הריגת תושבי שכם.

אך עצם האפשרות להעלות מחשבה שאולי שמעון ולוי היו מעורבים פעם נוספת באירוע של הריגת אדם – יכולה ללמד הוראה: כשאדם פוגע בזולתו, אפילו הדבר נובע מרגש של קדושה, עלול הדבר לפתח בו את המידה להזיק לאחרים. מכאן אפשר ללמוד גם בכיוון החיובי: כשאדם גומל טובה לזולתו, אפילו הוא עושה זאת בגלל פניות אישיות, נחקקת בנפשו מידת הטוב, עד שהוא מתרגל להשפיע לכול אך טוב וחסד.

(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 251)

 מן המעיין

ציפייה לגאולה

ביקש לגלות

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר, הֵאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית עט,א). אמר רבי שמעון בן-לקיש: ביקש יעקב לגלות את קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. 

(פסחים נו,א)

רצה להחיש

יעקב אבינו ביקש להחיש ככל האפשר את היציאה מהגלות, אפילו על חשבון שלמות העבודה; אולם הקב"ה רצה שהגאולה תהיה בתכלית השלמות, וגאולה כזו תיתכן רק כשעבודת בני-ישראל היא שלמה, ואינה באה משום הידיעה על קרבת הגאולה. לכן נסתלקה ממנו השכינה.

(הרבי מליובאוויטש)

לרצות בגילוי הקץ

כשם שיעקב ביקש לגלות את הקץ, כך גם עלינו לרצות ולבקש שיהיה "גילוי הקץ" – ביאת המשיח. ובנוסח התפילה: "את צמח דוד עבדך מהרה  תצמיח"; "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

(לקוטי שיחות)

לדבר על משיח

ה'כלי' לביאת המשיח הוא אחדות. כאשר בני-ישראל יתאחדו וידברו על משיח, ימשיכו ברצון ה' יתברך את הגאולה השלמה על-ידי משיח-צדקנו במהרה בימינו.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש. ספר השיחות תרצ"ו)

כשיחכו באמת

רבי חיים מצאנז אמר: מתי יבוא המשיח? כאשר יחוש שאנו מצפים ומחכים לו באמת.

בלי להשתהות

רבי שמחה-בונם מפשיסחה היה מניח את הטלית והתפילין שלו סמוך למיטתו. הוא היה אומר: כשיעירוני בבשורה טובה שמשיח בא, אצא לדרך בלי שיהיה לי צורך להשתהות ולקחת את הטלית והתפילין עמי.

מעורר ומזרז

בקשה זו נותנת סיוע ועידוד רב בעבודת הבורא. רואים בעליל, שכאשר אומרים ליהודי "הנה-הנה משיח בא", ו"אנו רוצים משיח עכשיו", הרי זה מעורר ומזרז אותו שלא יהיה אצלו שום עניין שיכול לעכב חלילה את הגאולה.

(הרבי מליובאוויטש)

היכן היית

שאלו חסידים את רבי מרדכי מראקוב, מה יעשו ביום שיבוא המשיח. השיב להם: כשיבוא המשיח לא ארוץ לקבל את פניו. אמתין כמה ימים ורק אחר-כך אלך לראותו. כאשר ישאל אותי איפה היית עד עכשיו, אשיב לו: והיכן היית אתה עד עכשיו...

 אמרת השבוע

חשש שכזה

בביתו של הצדיק רבי ישראל מוויז'ניץ שהה פעם אחת אחד ממקורביו. הזמינו הרבי לסעוד עמו סעודת צהריים. כשניגש המקורב לכיור ליטול את ידיו, מיהר הרבי להושיט לו את המגבת. האיש נרתע ולא רצה להשתמש במגבת שטרח הצדיק להגישה לו. אמר לו הרבי: "טול, טול, ההלכה כבית-שמאי".

ניסה האיש לרדת לסוף כוונתו של הצדיק ולא עלה בידו. במהלך הסעודה שאל את הרבי לפשר דבריו. הוציא הצדיק מהארון גמרא והראה לו את המשנה שבה חולקים בית-שמאי ובית-הילל אם מותר להשתמש בשמש עם-הארץ.

"ההלכה היא כבית-שמאי, שמותר", אמר הצדיק, "ולכן לא היית צריך לחשוש להשתמש במגבת"...

 מעשה שהיה

הצגה מכרעת

"רבי, הושיעה!", זעק האלמוני בעודו משתטח למרגלות עגלתו הנוסעת של הצדיק רבי אברהם-יהושע-העשל מאפטה. "מה קרה?!", נחרד הצדיק לאחר שהעגלון המבוהל הפעיל את כל כוחו כדי לעצור את הסוסים ובלם את העגלה בחריקת אופנים.

"חוכר אני זה שנים אחוזה מידי אדון הכפר. ההוצאות גבוהות וההכנסות דלות, ועם השנים תפח חובי והגיע לסכום עצום. אם לא אפרע את חובי בתוך ימים אחדים, ישליכני האדון עם אשתי וילדיי לבור!".

בלי לחשוב פעמיים הוציא הצדיק מאמתחתו צרור כסף שהיה עמו, והושיט ליהודי חופן מטבעות. "לא ולא!", קרא האיש, "איני חפץ בכספו של הרבי, אלא בברכתו. גם הסכום הדרוש לי מגיע לאלפים ולא איוושע בקומץ שהרבי מעניק לי"...

התעטף הצדיק בשתיקה ועיניו נעצמו בדבקות. "אם-כן", ניעור כעבור זמן משרעפיו, "מכיוון ש'בעל נפש' אתה; אינך חפץ בכסף אלא בברכת-שמים, הסכת ושמע סיפור מוזר שאירע לי זה לא-כבר". והוא החל לספר:

"לפני כמה שבועות הוזמנתי על-ידי איש נכבד לערוך חופה וקידושין לבנו. מצד אחד לא רציתי לסרב לאיש הנכבד. מצד שני, המחשבה על הזמן הרב שילך לאיבוד עקב הנסיעה, העיקה עליי. התניתי אפוא את בואי לחתונה בכך שמיד לאחר החופה אעזוב ואשוב לביתי. אב החתן קיבל את התנאי בהבנה, ואף הבטיח לדאוג לי להסעה מהירה אל החופה וממנה.

"ואולם סיכומים לחוד ומעשים לחוד. לאחר החופה דחקו בי המחותנים מצד הכלה להישאר עוד קמעה, ללגימת 'לחיים' קצרה. הסכמתי. אלא שלפתע הופיע החתן ובעיניים דומעות התחנן לפניי כי אטול ידיים לסעודה. באין-ברירה נעניתי לו, שהרי 'חתן דומה למלך'. כשכבר עמדתי לברך ולעזוב את המקום, הופיעו בסערה כמה מחבריו של החתן ופתחו בהצגה שהכינו לכבודו. לוּ קמתי ויצאתי, היו נכלמים. נאלצתי אפוא לשבת ולהביט בהצגתם.

"גיבורי ההצגה היו חוכר יהודי, פריץ וחבר שופטים. החוכר התקשה לפרוע לפריץ את דמי החכירה, והלה דרש מהשופטים להתיר לו לקחת את היהודי ובני-ביתו לעבדים. להגנתו טען היהודי כי את כל כספו הפסיד בעסקת החכירה הזו, שבדיעבד התבררה שהייתה מיקח-טעות.

"כך נמשכו והלכו הטענות ואוזניי שומעות וכלות – מתי סוף-סוף תגיע ההצגה לקיצה. לבסוף זיכו השופטים את היהודי ופטרוהו מכל תשלום. מובן כי הם גם דחו את כל שאר דרישות הפריץ.

"אלא שהחוכר היהודי לא בא על סיפוקו. הוא תבע מהפריץ לפצותו על אובדן כספו בעסקה הכושלת... הפריץ התקשה לעכל את חוצפת היהודי. 'לא דיי לך כי זוכית מחובך, מעז אתה גם לדרוש פיצויים?!...', רתח. חבר השופטים התחבט בשאלה והתקשה להכריע בדין.

"לפתע הופנו אליי כל העיניים ונתבקשתי לפסוק בדין. נו, ומה אתה חושב הייתה הכרעתי? ודאי שפסקתי מיד כי על הפריץ לפצות את החוכר על כל הפסדיו.

"בשובי אותו לילה לביתי ייסרוני כליותיי על השעות היקרות שבזבזתי, שעות שבהן יכולתי להגות בתורה ולעבוד את ה'. ואולם כעת, בראותי אותך ובשומעי את בקשתך, עולה לפתע מחשבה בדעתי כי לא לחינם הייתי נוכח ואף שותף באותה הצגה. ובכן, יהי-רצון שפסק-הדין שפסקתי באותו ערב יעמוד לך להיוושע מידי אדון הכפר!".

כשסיים הצדיק מאפטה את דבריו נראה היה כי דעתו האיש נחה עליו. הוא פינה את הדרך, והצדיק יכול היה להמשיך בנסיעתו.

בינתיים בבית החוכר עלה המתח. לבני-הבית היה ברור מה יקרה בעוד כמה ימים. תקווה קלושה פיעמה בליבם, אולי יצליח החוכר להשיג כסף ממקור כלשהו. והנה שב האיש לביתו, כסף אין בידו אך הוא שמח וטוב-לב. "לשמחה מה זו עושה?!", תמהו בני-ביתו, שלרגע חששו כי מגודל מצוקתו נשתבשה עליו דעתו.

לפתע נשמעו נקישות עצבניות על דלת הבית. זה היה אדון הכפר בכבודו ובעצמו. "אבל... נותרו לי עוד כמ... כמה ימים!", גמגם החוכר.

"הנח כעת לחובך", פלט האורח בפנים חמורות-סבר. "רשאי אתה לראותו בטל ומבוטל. באתי לכאן בעניין חמור ורציני הרבה יותר, שעליו ארצה לשוחח איתך ביחידות".

הם סרו לפינה צדדית והאדון גולל באוזני החוכר סיפור שלא-ייאמן: לפני שנים אחדות הסתבך בעבֵרה פלילית. המשפט נמשך זמן רב והסתיים אתמול בגזר-דין של שבע שנות מאסר.

"יודע אתה כי אני בודד וערירי", הוסיף האדון בקול שבור. "ובכן, חשבתי רבות, בידי מי אוכל להפקיד את נכסיי הרבים במשך שנות מאסרי. הגעתי למסקנה כי אתה הוא האיש הישר וההגון ביותר שאני מכיר".

החוכר הקשיב בתדהמה לדברים וליבו הלם בחוזקה. האדון הוציא מכיסו שטר צוואה והוסיף: "אם יפקדני אסון ולא אשוב מהכלא, ציוויתי לך את כל נכסיי. אין רצוני שהמדינה – זו שהתעמרה בי ונטלה ממני את חירותי –  תירש את הוני".

כעבור דקות אחדות נפרד אדון הכפר מהחוכר, שאך לפני שעה קלה חש מאויים על-ידו. הוא יצא מבית היהודי ונסע לדרכו – דרך שממנה לא שב עוד.

 חסידות

הכול לטובה

על ייסורים הפוקדים את האדם אמרו חז"ל, שצריך לקבלם בשמחה, משום שהם ממרקים את הנפש מן העוונות. תורת החסידות מוסיפה עומק מיוחד בעניין זה, על-פי הכלל "אין רע יורד מלמעלה". לכן ברור שהייסורים הם בעצם טוב נעלה ביותר, שדווקא בגלל רום מעלתו אי-אפשר לקבלו כטוב גלוי אלא הוא בא בצורת ייסורים.

ברוח זו מוסברים בספר התניא (פרק כו) דברי חז"ל "השמחים בייסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". שכן השמחה בייסורים נובעת מההכרה, שמקורם של הייסורים ב'עלמא דאתכסיא' (העולמות העליונים, המכוסים), ולכן ברור לאדם שיש כאן טוב, אלא שהוא נסתר ומכוסה. השכר על כך הוא, שיזכה ל"צאת השמש בגבורתו" – היא ההתגלות של הטוב המכוסה לעתיד לבוא.

בעל ייסורים

הכרה זו, שהחסידות מחדירה ומדגישה, גידלה חסידים שידעו לקבל ייסורים. מסופר (ספר השיחות תש"ה עמ' 7) שפעם אחת בא חסיד אל ה'צמח-צדק', והרבי קירבו במיוחד. בנו של הרבי, המהר"ש, רצה לדעת למה זכה אותו חסיד לכך ושאל את אביו לפשר הדבר. אמר לו ה'צמח-צדק': "בעל ייסורים כמוהו קשה למצוא. מקבל הוא הכול במנוחה ובאמונה – בבחינת 'לקבולינהו בשמחה'. למדן הוא ומבין חסידות, ואף-על-פי-כן הכול מבטלים אותו ולא ניכרת עליו שום התפשטות. אדם כמוהו ראוי שהטוב יומשך ויֵרד אליו, בטוב הנראה והנגלה".

כמו-כן מסופר שבימי הבעל-שם-טוב חי בעיירה ליובאוויטש יהודי שהיה דמות מיוחדת ובולטת בעיירה – "ר' ישראל השמח". כשראה אדם שרוי בעצבות או במרה שחורה, היה מסביר לו בנעימות, שרע להיות עצוב, ולפעמים היה מדבר גם בנימה חריפה: "שמע ר' יהודי, מדוע אתה זועף כל-כך, בגלל היותך עני, או חולה? אל תהיה טיפש! תן נשיקה לשוט, קבל את הייסורים באהבה! ואז ייתן לך אבא סוכרייה"... (ליקוטי-דיבורים כרך א עמ' קטו).

ואמר כ"ק אדמו"ר הרש"ב: "האומר 'אוי' – הריהו 'נפרד' (כלומר, הוא נפרד מאחדותו יתברך)". שכן מי שדבק בקב"ה ומאמין בו באמת, יודע שגם הייסורים באים ממנו והכול לטובה.

לעורר על-ידי שפע

עומק נוסף בסוגיית קבלת הייסורים מסבירה החסידות על-פי היסוד שכל ענייני העולם צריכים להיות כאַיִן וכאפס לעומת האלוקות. אדם שמתבונן בגדולת ה' ובכך שהאין-סוף האלוקי בורא ומקיים את הבריאה בכל רגע ורגע, מגיע להכרה שהטוב והרע בעניינים הגשמיים שווים לגביו לגמרי. ממילא הוא מקבל את הרע בשמחה, שאם לא-כן, הרי הוא מייחס לגשמיות חשיבות לעומת האין-סוף האלוקי.

על כך אומר הבעש"ט (צוואת הריב"ש סימן ב, י): "כל אשר יקרה את האדם – כטוב וכרע – ישווה בעיניו. וכגון שמקלסים אותו או מבזים אותו; שאוכל מעדנים או מאכל פשוט – הכול ישווה בעיניו ויאמר: הלוא זה מאיתו יתברך". על מידה זו של השתוות נאמר (תהילים טז,ח): "שִוויתי" – היינו, הכול שווה אצלי, שכן – "ה' לנגדי תמיד".

הרבי מליובאוויטש אומר, שכאשר הקב"ה רואה שההנהגה ב'קו השמאל' ובייסורים אינה פועלת את פעולתה – ודאי יעבור ל'קו הימין', מתוך קירוב, בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה. וכך פירש את הכתוב (ישעיה א, ה) "על מה תּוכּוּ עוד תוסיפו סרה": "על מה תּוכּוּ" – לשם-מה להכות ולהעניש, והרי הדבר אינו מועיל, שהנה "עוד תוסיפו סרה". לכן ודאי יעורר הקב"ה את עם-ישראל על-ידי שפע של טוב וחסד.

 בציפייה לגאולה

דורון למלך המשיח

"'לא יסור שבט מיהודה' – זה משיח בן-דוד, שהוא עתיד לרדות המלכות בשבט... 'עד כי יבוא שילה' – שעתידין כל האומות להביא דורון לישראל ולמלך המשיח, שנאמר 'יובל שי לה' צבאות'" (ילקוט שמעוני בראשית פרק מט)

חיים יהודיים

לית דין, ויש צווי הגבלה

כבר כשלושה חודשים מנותק נרייה אופן, תושב מאחז גבעת-להבה הסמוך ליצהר, מרעייתו ומחמשת ילדיו. על-כורחו הוא מתגורר בבית הוריו, בשכונת בית-וגן בירושלים, ומדי פעם בפעם מגיעה המשפחה מיצהר "לפגוש את אבא". הרקע לפירוד הכפוי הוא כוונת הממשלה, ערב פרוץ מלחמת לבנון (האחרונה), לעקור מאחזים ביהודה ושומרון. מישהו למעלה החליט שהמלאכה תהיה קלה יותר אם כמה אנשי שטח מרכזיים יסולקו מהסביבה. ערב חג-הסוכות גורשו חמישה-עשר איש מביתם, בצו מנהלי – בלי לנמק וללא כל הליך שיפוטי.

בינתיים פרצה המלחמה ועקירת המאחזים השתבשה, אבל קובעי המדיניות לא הניחו לעובדות להסיטם ממסלולם. להפך, העובדה שגל הגירוש הראשון עבר בדממה תקשורתית וציבורית (אחרי הכול, למי באמת אכפת אם כמה "מתנחלים סהרוריים" יגורשו מביתם) אך הגבירה את תאבונם. מיד לאחר המלחמה גורשו מביתם עוד שישה מתיישבים.

מאחז לזכר הקדושים

נרייה (35) נולד בירושלים. למד בישיבת 'עוד יוסף חי'. שירת שלוש שנים ביחידת המסתערבים 'דובדבן'. לאחר נישואיו, לפני כאחת-עשרה שנים, התיישב ביצהר. המעבר לגבעת-להבה נעשה לפני כשמונה שנים וחצי, בעקבות רציחתם של הראל בן-נון ושלמה ליבמן מיצהר, כאשר סיירו בשביל האבטחה המקיף את היישוב. לאחר הרצח הוקמו שני מאחזים חדשים – גבעת-הראל, באזור שילה (הראל הי"ד היה בנו של רב היישוב שילה, הרב אלחנן בן-נון), וגבעת-שלהבת, במערב יצהר. אחיו של שלמה, יהודה ליבמן, שהקים את גבעת-להבה לזכר אחיו וחברו, הוא גיסו של נרייה.

"בעקבות הסכמי אוסלו הגיעה ההתיישבות ביש"ע למבוי סתום", מרחיב נרייה את היריעה. "אין הרחבה, אין בנייה נוספת. אבל בעקבות הרצח של הראל ושלמה איש לא העז לפנות אותנו מהמקום שהקמנו לזכרם. לאחר מכן התברר שהמאחז שהקמנו אינו לגמרי 'לא-חוקי', ואף הובטח לנו שייעשה מאמץ להסדיר את העניין כחוק".

התנכלויות סדרתיות

מאז ועד היום איש לא פינה את מתיישבי גבעת-להבה, וכך גם נשארו במקומם תושבי שלושת המאחזים הנוספים, הסמוכים ליצהר. כעת נראה כי מישהו איבד את סבלנותו, ובדרכו למימוש המטרה ששם לעצמו, קידש את כל האמצעים.

אין זו הפעם הראשונה שנרייה אופן סובל מהתנכלויות שאינן עוברות את המסלול החוקי התקין. הוא פעיל מוּכר בנושא המאחזים. על שמו רשומה גם זכות היוצרים של הסִסמה 'יהודי לא מגרש יהודי'.

בראש-חודש אייר תשס"ה, כשלושה חודשים לפני הגירוש הגדול מיישובי חבל-עזה, נעצר נרייה בהליך מנהלי. כארבעה חודשים ישב בכלא מעשיהו ובכלא שקמה, ליד מחבלים מסוכנים. "אמרו לי שיש שישים ושבע ראיות שאני תומך בטרור, אבל לא הציגו לפניי אף אחת מהן", הוא אומר.

האומנם שימוש מוצדק?

להשכלה כללית: שימוש בצווים מנהליים נעשה, במדינות דמוקרטיות, במקרים קיצוניים בלבד. בישראל, היכולת לבצע גירוש או מעצר מנהליים נשענת על 'תקנות הגנה לשעת חירום' שנקבעו בימי המנדט הבריטי. האומנם נרייה ועשרים חבריו מסכנים עד כדי כך את ביטחונה של ישראל?

נרייה אופן. שלושה חודשים של ניתוק מהבית

 פינת ההלכה ומנהג

נקרעו התפירות

שאלה: האם מותר לקרוא בספר-תורה שנקרעו התפרים שבין יריעותיו?

תשובה: בכל ספר-תורה יש כ-250 טורים. הספר מורכב מיריעות קלף רבות, שבכל אחת ואחת מהן בדרך-כלל ארבעה או חמישה טורים. הלכה למשה מסיני שאין מחברים את היריעות זו לזו אלא על-ידי תפירה בגידים של בהמה או חיה טהורה, טוויים ושזורים. משאירים מעט מאורך היריעה בלתי-תפור למעלה ומעט למטה, כדי שלא תיקרע כשגוללים ומהדקים אותה בחוזקה.

אם נקרעו התפרים שבין היריעות – אם נשאר רוב אורך היריעה תפור, קוראים בספר זה לכתחילה, לפי ש"רובו ככולו"; אבל אם הרוב נקרע, אין קוראים בו (ואם כבר הוציאו אותו, ה'משנה ברורה' מקל לקרוא בו, אם נותרו חמישה תפרים שלמים, אפילו יש ספר-תורה אחר).

אם אין ספר-תורה אחר, סומכים על הפוסקים המקילים. אם הקרע הוא באותו חומש שצריך לקרוא בו, אין קוראים אלא אם כן נשארו לפחות חמישה תפרים שלמים, אבל אם הקרע הוא בחומש אחר, מסתפקים בשני תפרים שלמים (ויש מקילים בשני תפרים אפילו באותו חומש, ואפילו כשיש ספר-תורה אחר).

"תפרים שלמים" – הכוונה שהיריעות מחוברות זו עם זו או קשורות בסופן, שאז התפירות עמידות, אבל תפירה פתוחה אינה נחשבת.

הכול מודים שאם יריעה אחת אינה תפורה עם שאר הספר, אפילו היא מונחת עם כל השאר, אסור לקרוא בספר, ואין בו קדושת ספר-תורה כלל.

מקורות: עירובין צח,א. מגילה יט,ב. גיטין ס,א. מנחות ל,א. מסכת סופרים א,יב. רמב"ם הל' ספר-תורה ס"פ ט. תרומת הדשן סי' נ. טור ושו"ע יו"ד סי' ערב ס"ג וסי' רעח ונו"כ. משנה ברורה או"ח סי' קמג ס"ק כה. קסת הסופר סי' יג ס"ד וסי' יז ס"ה, ומשנת הסופר שם, וש"נ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)